אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/עט

יום שלישי יט תמוז - מסכת יומא דף עט

אכילת פירות ואכילת ארעי חוץ לסוכה

אכילת שתי כותבות חוץ לסוכה

גמרא יומא (עט.): אמר רבה אמר רב יהודה כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה. ומקשה על כך הגמרא: מיתיבי מעשה והביאו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה, ותני עלה לא מפני שהלכה כך אלא שרצו להחמיר על עצמן. וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה... הא כביצה בעי סוכה. ומחשבון הדברים מקשה הגמרא שאם כותבת הגסה עם גרעינתה יתירה היא מכביצה אם כן פשוט ששתי כותבות אף ללא גרעין אף הם כביצה, ואם כן כיצד אמרו בברייתא שלא הוצרך רבן גמליאל לאוכלם בסוכה אלא משום שרצה להחמיר על עצמו.

ויישב ר' ירמיה שהנחת היסוד לפיה שתי כותבות בלי גרעין ע"כ שיעורם שווה לכותבת עם גרעין, אינה מוכרחת, ויתכן שכותבת הגסה עם גרעינתה עולה על שיעור כביצה, ואילו שתי כותבות ללא גרעין שיעורם פחות מכביצה.

ורבא יישב הראיה דהתם היינו טעמא משום דהוו ליה פירי ופירי לא בעו סוכה. דהיינו שאף שאכן שתי כותבות שיעורם עולה על כביצה, מכל מקום לא הוצרך רבן גמליאל מעיקר הדין לאוכלם בסוכה כיון שאכילת פירות אינה מחייבת אכילה בסוכה.

פסק הרא"ש שפירי לא בעו סוכה וחומרתו של מהר"ם

וכתב הרא"ש (סוכה פ"ב סימן יג) ודוקא פת אבל פירי לא בעי סוכה כדמסקינן בפרק בתרא דיומא (עט:) דקבע דידהו כאכילת עראי דפת. ורבינו מאיר היה נזהר מלאכול פירות חוץ לסוכה, כי היה סובר להחמיר כהאי לישנא דפירי בעו סוכה. וכן כתב בתוספת ביאור בתשב"ץ (סימן קמד): אמנם מהר"ם ז"ל מחמיר על עצמו שאינו אוכל חוץ לסוכה אפילו פירות, לפי שיש בפרק בתרא דיומא ב' לשונות, חד אמר פירות לא בעי סוכה וחד אמר פירות בעי סוכה, והוא עושה כדברי המחמיר.

ומוסיף הרא"ש ואומר: ומיהו נראה דמוכח התם דאפילו אי פירי בעי סוכה, היינו כשקובע עצמו לאכילת פירות. ואשמועינן דקבע דידהו הוי כאכילת עראי דפת, אבל באכילת עראי דפירי ליכא מאן דאסר, עכ"ל. דהיינו, שאף לדעת מהר"ם החושש לדעת הסובר שפירי בעו סוכה, מכל מקום מודה שאין זאת אלא באופן שקבע עצמו לאכילת פירות אבל באכילת ארעי אף הוא מודה שמותר לאוכלם חוץ לסוכה.

תמיהת המג"א על חידוש הרא"ש שפירות כביצה פטורים מסוכה באכילת ארעי

ותמה המגן אברהם (סימן תרלט סק"ו) על דברי הרא"ש, שהרי לפי דבריו מבואר שאם יאכל אדם כביצה פירות דרך ארעי, לכולי עלמא אינו צריך סוכה לאכילתם, כי אם כוונתו לאכילה פחות מכביצה הרי אין חילוק בין פירות לפת שאף פת פחות מכביצה אפשר לאכול חוץ לסוכה. ואם כן מה מקשה הגמרא כיצד הותר לרבן גמליאל לאכול את שתי הכותבות מעיקר הדין מחוץ לסוכה כיון ששיעורם עולה על כביצה, ומכח זה הוצרכה הגמרא ליישב ששיעורם פחות מכביצה או שפירות אינם צריכים סוכה. והרי לדעת הרא"ש היה אפשר לומר שרבן גמליאל אכלן דרך ארעי, ובדומה למעשה עם רבן יוחנן בן זכאי המובא בסמוך שהביאו לו "לטעום את התבשיל", ולכן אף ששתי כותבות שיעורם עולה על כביצה ואף אם נאמר שאכילת פירות בעי סוכה, אבל מכל מקום כאן מדובר באכילת ארעי שלכו"ע אינה מצריכה סוכה, והניח המג"א קושייתו בצ"ע.

מחלוקת הסוגיות אם כביצה חייב בסוכה או רק יתר מכביצה

והנה בסוגייתנו מדייקת הגמרא מרבי צדוק שלא אכל פחות מכביצה חוץ לסוכה, "הא כביצה בעי סוכה". אמנם במשנה בסוכה (כה.) שנינו: אוכלין ושותין ארעי חוץ לסוכה. ובגמרא (כו.) וכמה אכילת ארעי, אמר רבי יוסף תרי או תלת ביעי [שתים או שלש פעמים יתן לתוך פיו מורשייל"ש (חתיכות). רש"י]. אמר ליה אביי והא זימנין סגיאין סגי ליה לאיניש בהכי והוה ליה סעודת קבע. אלא אמר אביי כדטעים בר בי רב ועייל לכלה [בבוקר כשהולכין לבית המדרש ודואג שמא ימשכו השמועות וטועם מלא פיו ושותה. רש"י]. ושיעור זה דטעים בר בי רב, לדעת רוב הפוסקים הוא כביצה, והיינו שלדעת אביי רק ביותר מכביצה חייב בסוכה, ויש להבין במה נחלקו.

חקירת הפני שלמה בקביעת אכילת קבע, במאכל או באוכל

ובספר פני שלמה (יומא עט:) חקר בגדר שיעור אכילת ארעי חוץ לסוכה, האם תלוי בשיעור האוכל, ששיעור כביצה חייב בסוכה מחמת שמצד עצמו שיעור זה שיעור חשוב הוא, ואין הדבר תלוי כלל בדרך אכילת בני אדם. או שקביעת חשיבות האוכל תלויה ועומדת בדרכי האדם, ששיעור שעליו דרך האדם לקבוע סעודתו הוא חשוב שיעור חשוב המחוייב באכילה בסוכה.

ובכך ביאר מחלוקת הסוגיות הנ"ל, שהסוגיא בסוכה סוברת שלענין חיוב סוכה כל שדרך לאוכלו ארעי חשוב אכילת ארעי לענין סוכה, ולכן כיון שדרך בר בי רב לטעום דרך ארעי כביצה, ממילא אף כביצה חשיב דרך ארעי. משא"כ סוגיית הגמרא ביומא הקובעת שכביצה חשיב קבע וחייב בסוכה, סבירא לה שאין זה תלוי בדרכי בני אדם אלא האוכל מצד עצמו חשוב בשיעור כזה של כביצה, ולכן אף שבר בי רב טועם שיעור זה דרך ארעי, מכל מקום חייב בסוכה.

מעתה, מיישב רבי שלמה גאנצפריד גם את קושיית המגן אברהם לענין פירות. כל סברת הרא"ש שאין לחייב סוכה באכילת פירות רק כשקובע עליהם, היינו דווקא לפי סברת הגמרא בסוכה שכך נפסק להלכה שאף שיעור כביצה דפת לא בעי סוכה, וע"כ שהגדרת החשיבות תלויה במה שדרכי אדם לקבוע עליו סעודה, ולכן מוסיף הרא"ש גם לענין אכילת פירות שאף אם ננקוט שפירות בעו סוכה היינו רק באופן שקובע עליהם את סעודתו. משא"כ לפי סוגיית הגמרא ביומא ששיעור כביצה בפת מחייב בסוכה וע"כ שהגדרת החשיבות היא בעצם במה ששיעור כביצה שיעור חשוב הוא, אם כן אין סברא לחלק בין פת לפירות, ועד כמה שחייב בסוכה באכילת פירות בשיעור כביצה היינו אף באוכלו דרך ארעי.

מדוע הוצרכה הגמרא להוסיף את מעשהו דרבי צדוק

בכך מיישב הפני שלמה הערה נוספת בסוגיא. הר"ן (סוכה כו: ד"ה מעשה) נוקט שגם אם נאמר שביצה מכוונת אינה צריכה סוכה אלא רק יותר מכביצה, מכל מקום תבואר קושיית הגמרא משתי כותבות, כי מסתמא שתי כותבות בלי גרעינים הרי הם ככותבת הגסה דהיינו יותר מכביצה.

והקשה על דבריו בספר שיח יצחק (יומא סט: ד"ה הא כביצה) אם אכן שתי כותבות שיעורם יותר מכביצה, לשם מה הביאה הגמרא את המעשה ברבי צדוק שאכל חוץ לסוכה פחות מכביצה, אשר מדבריו מדוייק שכביצה מכוונת נמי חייבת בסוכה. הרי בלאו הכי זה פשוט וברור והכי קיימא לן שיותר מכביצה חייב בסוכה ואם כן יכלה הגמרא להקשות רק ממעשה דרבן גמליאל, איך הותר לו מעיקר הדין לאכול שתי כותבות מחוץ לסוכה, הרי שתי כותבות הם יותר מכביצה ויותר מכביצה חייב בסוכה.

על פי דבריו מיישב רבי שלמה גאנצפריד את סוגיית הגמרא לשיטת הר"ן. הגמרא הוצרכה להביא את מעשה דרבי צדוק כי ממנו אנו למדים שקביעת חשיבות האכילה אינה תלויה בדרכי בני אדם אלא בשיעור האוכל מצד עצמו, ולכן כל שהאוכל כביצה חשוב קבע וחייב בסוכה. ורק מכח זה מקשה הגמרא איך הותר לרבן גמליאל לאכול שתי כותבות מחוץ לסוכה, כי לולי יסוד זה הרי היה אפשר לומר שהגדרת חשיבות האכילה נובעת מדרך בני אדם לקבוע סעודה ואם כן היה אפשר ליישב שרבן גמליאל יכול היה לאכול את שתי הכותבות מחוץ לסוכה - בדרך ארעי, וכמו שהתיר באמת הרא"ש וכקושיית המגן אברהם.

פרפרת הייטב פנים ביישוב קושיית התוספות ישנים וקושיית המגן אברהם

פרפרת נאה כתב בענין זה הייטב פנים (לרבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, האדמו"ר מסיגט, דרשה לשבת תשובה) בישוב קושיית המגן אברהם, וביישוב קושיית התוספות ישנים בסוגייתנו, המקשים כיצד מדייקת הגמרא "הא כביצה בעי סוכה" הרי מכח מה שהיה פחות מכביצה אכל ר' צדוק גם בלא נטילת ידים ובלא ברכה, ואולי לכן נקטה הברייתא דווקא פחות מכביצה כי בכביצה בעי נטילת ידים וברכה, אך אין לדייק מכאן שבכביצה בעי סוכה.

מחלוקת ריו"ח ואביי בברכה אחרונה אי משום חשיבות או משום אכילה ושביעה

בכדי ליישב קושיות אלו מקדים הייטב פנים ומביא את סוגיית הגמרא בברכות (מט:) על מחלוקת התנאים עד כמה מזמנין, דעת רבי מאיר עד כזית ודעת רבי יהודה עד כביצה. ומקשה הגמרא למימרא דרבי מאיר חשוב ליה כזית ורבי יהודה כביצה, והא איפכא שמעינן להו וכו'. אמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה, אביי אמר לעולם לא תיפוך והכא בקראי פליגו, רבי מאיר סובר אכילה בכזית ורבי יהודה סובר דבעינן אכילה שיש בה שביעה שהיא בכביצה.

הרי שלדעת רבי יוחנן אף למסקנא נשארת הגמרא שסברת המחלוקת בין ר"מ לר"י היא בשיעור חשיבות, שלר"מ כזית חשוב ולר"י כביצה. ומאידך לדעת אביי אינו תלוי בחשיבות אלא פליגי אם אזלינן בתר אכילה בכזית או בתר שביעה בכביצה. ולפי זה דעת הסובר שככותבת הוי יותר מכביצה ע"כ ס"ל כרבי יוחנן, כי לדעת אביי שכביצה הוי שיעור שביעה בודאי שיש כאן "מיתבא דעתיה" ואי אפשר לומר שבאוכל כדי שיעור שביעה ביום כיפור לא יהיה חייב אלא רק יותר מכביצה.

ארעי פטור מסוכה מחמת "תשבו כעין תדורו" אך חייב במיגו דחשיב לענין ברכה

ולפי זה יש לומר שגם המקשה כאן מודה שאכילה כביצה הוה ארעי ומצד דיני סוכה יש לפוטרו כיון שאין זה "תשבו כעין תדורו", אלא דמ"מ חייב בסוכה כיון דלענין ברכה שלאחריו חייב בסוכה ודעת רבי יוחנן שהוא תלוי בחשיבות, ומיגו דחשוב לענין ברכה שלאחריו חשוב נמי לענין סוכה. ולכן לא יכול היה ליישב שהדקדוק יהיה "הא כביצה חייב בנטילה ובברכה ולא בסוכה" כיון דהא בהא תליא, ואם אכן חייב בנטילה ובברכה הוא הדין שיהיה חייב בסוכה.

ועפ"ז מיושבת גם קושיית המגן אברהם, כי סוגייתנו נוקטת שברכה אחר המאכל תליא בחשיבות כרבי יוחנן, ואם כן ככותבת שהיא מז' מינים וצריכה ברכה לאחריה יש בה גם סברא זו דמגו דחשוב לענין ברכה חשוב נמי לענין סוכה, וממילא לא יכולה היתה הגמרא ליישב דרבן גמליאל אכל דרך ארעי כי סברא זו מועילה רק כלפי דין "תשבו כעין תדורו", אך כיון שסו"ס חייב בברכה שוב ממילא חייב נמי בסוכה. אך להלכה דקי"ל כאביי ואם כן אין הברכה שלאחריה תליא בחשיבות וליכא למיגו, וממילא יש לומר שלענין סוכה אינו כן וכל שאכילתו דרך ארעי אינו חייב בסוכה.