אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/עג

יום רביעי יג תמוז - מסכת יומא דף עג

לבישת וריצוי ציץ על ידי כהן משוח מלחמה

לבישת שמונה בגדים על ידי כהן משוח מלחמה

הסוגיא המתחילה בדף עב עמוד ב במסכת יומא ונמשכת עד עד סוף הפרק בדף עג עמוד ב, עוסקת בדיני כהן משוח מלחמה והחילוק בינו ובין הכהן הגדול. הגמרא מביאה את דברי רב דימי: כי אתא רב דימי אמר בגדים שכהן גדול משמש בהן, משוח מלחמה משמש בהן, שנאמר ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו, למי שבא בגדולה אחריו [ומשוח מלחמה גדולה היא. רש"י]. ובהמשך הסוגיא: כי אתא רבין אמר נשאל איתמר, תניא נמי הכי בגדים שכ"ג משמש בהן, משוח מלחמה נשאל בהן [לאו משמש בהן איתמר אלא נשאל בהן איתמר, בגדים שכהן גדול משמש בהן, משוח מלחמה נשאל כשיוצא למלחמה ונשאל באורים ותומים. רש"י]. נמצינו למדים לדעת רב דימי שכהן משוח מלחמה לובש את כל בגדי הכהונה, ובכללם גם את הציץ ומשמש, ולדעת רבין היינו דווקא בעת יציאה למלחמה כשבא לשאול באורים ותומים.

קושיית הדבר אברהם שמשוח מלחמה ירצה בציץ בזמן עבודת בגדי לבן

ובגמרא לעיל (ז:) נחלקו התנאים אם הציץ מרצה כשאינו על מצחו של הכהן הגדול. דעת רבי שמעון שהציץ מרצה בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו, ודעת רבי יהודה שרק אם עודהו על מצחו מרצה ואם אין עודהו על מצחו אינו מרצה. כראיה לשיטתו מביא רבי שמעון את דין הקרבה בטומאה ביום הכיפורים, והרי ביום הכיפורים אין הכהן הגדול לבוש ציץ ואעפ"כ הציץ מרצה. על כך השיב רבי יהודה ואמר שאין להוכיח מהיתר הקרבה בטומאה ביום הכיפורים שהציץ מרצה כשאינו על מצח אהרן, כי שם אין צורך בריצוי הציץ כיון שטומאה הותרה בציבור ולא רק דחויה בציבור.

והקשה הדבר אברהם (ח"ב סימן כב אות א) לדעת רב דימי שמשוח מלחמה משמש בכל הבגדים, אם כן אפשר שבשעה שהכהן הגדול עובד בבגדי לבן ילבש משוח מלחמה שמונה בגדים והציץ בכללן וירצה.

יישוב ר' איצלה פוניבז'ער שאין מרובה בגדים במשוח מלחמה

והביא (אות ב שם) את יישובו של ידיד נפשי הגאון הגדול מוהררי"י ראבינאוויץ נ"י אבד"ק פאניוועז, שאף שבכהן גדול ממש ריבוי בגדים מקדש אותו כמו משיחה, מכל מקום משוח מלחמה אפילו למאן דאמר שמשמש בשמונה בגדים מכל מקום אין הלבישה מקדשתו אלא המשיחה.

וטעם הדבר, על פי דברי הגמרא המובאים אחרי מימרת רב דימי: יכול יהא בנו של משוח מלחמה משמש תחתיו כדרך שבנו של כהן גדול משמש תחתיו, ת"ל שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד, מי שראוי לבא אל אהל מועד. ומבארת הגמרא שאף שלדעת רב דימי כהן משוח מלחמה יכול לבוא לאהל מועד ולשרת בשמונה בגדים, מכל מקום הדרשה היא "כל שעיקר משיחתו לאהל מועד, יצא זה שעיקר משיחתו למלחמה".

והוא הדין לענין קדושתו כיון שעיקר משיחתו למלחמה ורק ממילא נתקדש בקדושת כהן גדול ויכול לשמש בפנים, ממילא יש לומר דהיינו דווקא אם נמשח אבל בריבוי בגדים לבד אינו מתקדש בקדושה זו. וממילא בבית שני שכבר נגנז שמן המשחה נמצא שלעולם לא היה בבית שני כהן משוח מלחמה ושפיר הוכיח רבי שמעון מטומאה המותרת ביום כיפור אף שאין כלל ציץ על מצחו של כל כהן שבעולם, כי הכהן גדול לובש בגדי לבן וכהן משוח מלחמה לא היה בבית שני.

והדבר אברהם הביא שחידוש זה שמשעה שנגנז שמן המשחה לא היה שם משוח מלחמה, כבר נמצא במנחת חינוך (סימן קז) אלא שהוא כתב כן רק לדידן דקיימא לן שמשוח מלחמה משמש בד' בגדים ולכן לא שייך ביה ריבוי בגדום וצריך משיחה דוקא. ואם כן מבואר להדיא מדבריו דלא ס"ל כחידוש זה אלא ס"ל שכל כמה שמשמש בשמונה בגדים ודאי מתקדש כדין מרובה בגדים. וכן הוסיף הדב"א להוכיח כן מהמבואר בגמרא שכהן משוח מלחמה כשר לעבודת יום הכיפורים, וביאר רש"י שלומדים זאת מהפסוק הנכתב לגבי עבודת יום הכיפורים: וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו, ודרשינן שמילוי יד היינו על ידי ריבוי בגדים. ואין זה ב' תנאים שצריך ש"ימשח אותו" וגם ש"ימלא את ידו" אלא או או קתני, וכמבואר ברמב"ם (כלי המקדש פ"ד הי"ב) ואם כן כשם שמשוח מלחמה סגי ליה במשיחה הוא הדין סגי ליה בריבוי בגדים. ולכן מכריע גם הדב"א: "נראה לכאורה פשוט דמהני ביה ריבוי בגדים".

מחלוקת הרמב"ם והראב"ד באיסור לבישת כלאים שלא בשעת עבודה

ואת עיקר הקושיה מיישב הדבר אברהם בדרך מחודשת. כידוע נחלקו הרמב"ם והראב"ד אם בגדי כהונה מותר ללובשם אף שלא בשעת עבודה מחמת איסור כלאים שבהם. הרמב"ם (כלאים פ"י הל"ב) פסק: כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים, ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית. והראב"ד השיג עליו וכתב: טעה בזה שהרי אמרו ביומא כו' במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר. ועוד הקשה על מה שכתב הרמב"ם מפני האבנט שהוא כלאים, ומדוע לא הזכיר חושן ואפוד שאף בהם יש כלאים.

ועוד הקשה השאגת אריה (סימן כט) על דעת הרמב"ם מדוע מותר לכהן גדול לעבוד כל השנה בשמונה בגדים אם רצה בכך, והרי למ"ד שאבנטו של כהן גדול ביום הכיפורים זהו אבנטו של כהן הדיוט, נמצא שבבגדי כהן הדיוט כלל אין כלאים, ואם כן כשבא הכהן הגדול לעבוד בשמונה בגדים שיש בהם כלאים ורוצה להתיר לבישת כלאים מדין עשה דוחה לא תעשה, לכאורה יש לנו לומר שכיון שאפשר לקיים שניהם, כיון שאת הקרבן אפשר להקריב אף על ידי כהן הדיוט, שוב לא ידחה עשה דהקרבת הקרבן את איסור כלאים.

כהן גדול מותר בלבישת כלאים תמיד משום ריצוי ציץ

ויישב הדבר אברהם קושיה זו ע"פ מה שפסק הרמב"ם (כלי המקדש פ"ח הי"א-י"ב): בגדי כהונה מותר ליהנות בהן לפיכך לובשם ביום עבודתו ואפילו שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז, אסור לכהן הדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה עכ"ל. הרי שהרמב"ם לא אסר כן אלא לכהן הדיוט אבל לכהן גדול התיר ללבוש אף האבנט וכן שאר הבגדים גם שלא בשעת עבודה, ולפי זה לא קשה מה שהשיג הראב"ד מדוע לא הזכיר חושן ואפוד כי הרמב"ם איירי בכהן הדיוט דווקא, וגם לא קשה קושיית השאגת אריה מאותו טעם ממש.

וביאור החילוק בין כהן גדול לכהן הדיוט לענין איסור כלאים, ביאר הדבר אברהם על פי מה שפסק הרמב"ם (ביאת מקדש פ"ד ה"ח) כדעת רבי יהודה שאין הציץ מרצה אלא כשהוא על מצחו של הכהן, ומעתה הרי הוא מחוייב לשאת את הציץ על מצחו תמיד, וכפשטות לשון הפסוק "והיה על מצחו תמיד". ונראה להוסיף שהציץ אינו מרצה בפני עצמו אלא אם כן לבוש אף בשאר בגדים, שהרי מכמה מקומות משמע שסדר לבישת הבגדים הוא באופן שאת הציץ לובש באחרונה, וכיון שצריך ללבוש את כל הבגדים קודם הציץ, נמצא שבדין של "והיה על מצחו תמיד" נאמר התר ללבישת בגדי הכהונה שיש בהם כלאים "תמיד" אפילו שלא בשעת עבודה [ואפילו אם אין זה מעכב, והציץ מרצה אף בלא שאר בגדים, מכל מקום כיון שלכתחילה כן הוא ממילא נאמר כן התר על האיסור כלאים].

משוח מלחמה אינו יכול לרצות בציץ כי אסור בלבישת שאר בגדי כלאים

על פי זה מיישב הדבר אברהם את עיקר שאלתו מדוע לא ירצה כהן משוח מלחמה עם לבישת הציץ ביום הכיפורים, שהרי כפי שהתבאר כדי שירצה הציץ צריך שילבש אף שאר בגדים, ומאידך אסור הוא בלבישת כל הבגדים שלא בשעת עבודה כיון שיש בהם כלאים. ובשלמא הכהן הגדול שעליו מוטל החיוב של "והיה על מצחו תמיד" שפיר הותר לו איסור כלאים, אבל כהן משוח מלחמה שאינו מחוייב בכך - אסור בלבישת הבגדים וממילא אינו יכול לכפר בלבישת הציץ. ואף שבזמן זה אין הכהן הגדול יכול ללבוש הציץ, מכל מקום אין בכך כדי להתיר איסור כלאים לגבי כהן משוח מלחמה כיון שלא עליו מוטל החיוב ללבוש ציץ תמיד ולרצות.

אלא שמכל מקום לא יישב הדבר אברהם קושייתו אלא לדעת הרמב"ם שכהן הדיוט אסור בלבישת בגדיו שלא בשעת עבודה אם יש בהם משום איסור כלאים. אך הראב"ד כבר הובאו דבריו שהוא סובר שלעולם מותרים הכהנים בלבישת בגדיהם אף שלא בשעת עבודה אף אם יש בהם חשש כלאים, ולשיטתו עדיין הקושיה במקומה עומדת.

קושיית הכלי חמדה שכהן שעבר ירצה

וקושיה כעין זו הקשה הכלי חמדה (במדבר ב) שלכאורה משכחת לה ריצוי ציץ ביום כיפור, שבגמרא ביומא (יב:) נחלקו תנאים באופן שאירע בכהן פסול ומינו אחר תחתיו ואחר כך נסתלק הפסול, מה דינו של הכהן שמינו תחתיו. דעת רבי מאיר שראשון חוזר לעבודתו ושני כל מצות כהונה גדולה עליו, ופירש רש"י לא פורע ולא פורם ואינו מטמא לקרובים ומוזהר על האלמנה ומשמש בשמונה בגדים. ואילו דעת רבי יוסי שראשון חוזר לעבודתו ושני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. ואם כן לדעת רבי מאיר משכחת לה ריצוי ציץ ביום כיפור באופן שיש שם כהן שעבר שיכול ללבוש ציץ בזמן שהכהן הגדול עסוק בעבודת בגדי לבן [אלא שיש להעיר שמ"מ ראיית רבי שמעון במקומה עומדת מתי שלא יהיה שם כהן זה ואעפ"כ ודאי שטומאה מותרת].

אין קטיגור נעשה סניגור שייך גם בריצוי ע"י כהן שעומד בחוץ

ובספר אמרי בנימין (יומא ז:) כתב יישוב נחמד על קושיות אלו בשם אחיו על פי המבואר בגמרא בר"ה (כו.) שהטעם שאין הכהן הגדול נכנס לעבודות פנים בבגדי זהב הוא משום שאין קטיגור נעשה סניגור. ולפי זה ביאר שעד כמה שכפרת העבודות שבפנים תהיה רק על ידי ריצוי ציץ של כהן משוח מלחמה או של כהן שעבר שלובש ציץ זהב, בזה גופא גם כן נחשב "קטיגור נעשה סניגור" כיון שסוף סוף בגדי זהב הם שהכשירו את העבודה.

ויש להוסיף לדקדק לפי זה לשון רש"י בפסחים (עז.) שם מביאה הגמרא גם כן המו"מ בין רבי שמעון לרבי יהודה בריצוי ציץ כשאינו על מצח אהרן וראיית רבי שמעון מדחיית טומאה ביום כיפור. ופירש רש"י שם שביום הכיפורים אינו על מצחו "דהא אין נכנס שם בבגדי זהב כדאמרינן בראש השנה דאין קטיגור נעשה סניגור". וכבר תמה רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס: תמוה לי וכי צריך לראיה לזה, הלא מפורש בכתוב דלפני ולפנים עובד רק בד' בגדים, אלא דבראש השנה אמרינן טעמא לקרא. והוא נשאר בתמיהתו.

ליישוב נפלא זה נראה להוסיף שלזה כיוון רש"י בדקדקו ובהביאו טעם שאינו נכנס בבגדי זהב לפנים, כי הוקשה לו שמכל מקום שייך ריצוי ציץ על ידי לבישת ציץ בחוץ בשעת העבודה, על ידי כהן משוח מלחמה או כהן שעבר. על כך פירש רש"י שהטעם שאין נכנס בציץ לפני ולפנים הוא משום שאין קטגור נעשה סנגור, וטעם זה מספיק כדי שלא יועיל ריצוי ציץ גם על ידי כהן אחר מבחוץ.