אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יבמות/צט

יום שלישי טו סיון תשפ"ב - מסכת יבמות דף צט

צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם

קושיית הגמרא כיצד באה תקלה על ידי ראב"צ

הגמרא במסכת יבמות (צט:) מביאה את מחלוקתם של רבי יהודה ורבי יוסי, אם חולקין תרומה לעבד בלא רבו. ושורש המחלוקת תלוי, כך מבואר בגמרא, בשינוי בין מקום מושבם של התנאים, כי במקומו של רבי יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין [- אף כשראו מישהו אוכל בתרומה לא החזיקוהו בכשרות מחמת זה], ולכן ניתן היה לחלוק תרומה לעבד ללא חשש, ואילו במקומו של רבי יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין, ולכך לא ניתן היה לחלוק תרומה לעבד כל שאין רבו עמו - כי היה מקום לחשוש שיבואו הרואים שניתנה לו תרומה להעיד עליו שכשר הוא.

ומוסיפה הגמרא ומביאה ברייתא, בה מעיד רבי אלעזר בר צדוק, כי "מימי לא העדתי אלא עדות אחד והעלו עבד לכהונה על פי". ומבארת הגמרא שראב"צ ראה אדם המקבל תרומה במקומו של רבי יוסי, אך עדותו היתה במקומו של רבי יהודה, כך במקומו של רבי יוסי לא חששו שיעלוהו ליוחסין, אך ראב"צ העיד על כך במקומו של רבי יהודה, שם מעלין מתרומה ליוחסין.

ומקשה הגמרא על דברי ראב"צ "והעלו עבד לכהונה על פי", איך יתכן שאכן ארעה תקלה כזו והעלו עבד לכהונה על פיו, "השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן". ומכח קושיא זו מסיקה הגמרא שאכן יש לגרוס בדבריו "ובקשו להעלות עבד על פי" - אך לבסוף התבררה האמת שאותו אדם קיבל תרומה רק במקומו של רבי יוסי, ואין להביא ראיה מקבלתו תרומה - על כשרותו.

ומה שאמרה הגמרא שבהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, ביאר רש"י דהיינו חמורו של רבי פנחס בן יאיר. וכוונתו למבואר בגמרא במסכת חולין (ז.) שם מביאה הגמרא ק"ו זה מבהמתן של צדיקים, ומבררת הגמרא: מאי בהמתן של צדיקים, ומביאה הגמרא מעשה ברבי פנחס בן יאיר שהלך בדרך לפדיון שבויים, ובדרך נקלע לאכסניה והניחו בה שעורים לפני חמורו, ולא אכלם. ואף שניקום בנפה ובידיים, לא הועיל הדבר ועדיין לא אכלם. וכששאלו לרבי פנחס בן יאיר, אמר להם ששמא אין השעורים מעושרים. ואכן עישרום, ואכל החמור.

וכן מצאנו בדברי חז"ל גם על חמורו של רבי חנינא בן דוסא (אבות דר"נ פ"ח). וכך אמרו חז"ל במסכת שבת (קיב:): אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא, אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים - ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים.

קושיית התוספות מרבי ישמעאל שהטה את הנר ויסוד רבינו תם דהיינו דוקא באכילת איסור

ובגמרא במסכת גיטין (ז.): אמר רבי אבהו, לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי אדם גדול הטיל אימה יתירה בתוך ביתו והאכילוהו דבר גדול [- אבר מן החי, שנאבד מהם אבר מן השחוטה, ומפני אימתו חתכו עבדיו אבר מן החי והביאו תחתיו שלא יבין]. ומקשה הגמרא: האכילוהו סלקא דעתך, השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמן לא כל שכן. ומסיקה הגמרא: אלא ביקשו להאכילו דבר גדול [- אך לא האכילוהו לבסוף].

והקשו התוספות (ד"ה השתא) מדוע לא הקשתה הגמרא כן לגבי המבואר בגמרא בשבת (יב:) שרבי ישמעאל הטה את הנר בשבת כשקרא לאור הנר, וכן לגבי המובא בגמרא בחגיגה (טז:) על יהודה בן טבאי שהרג עד זומם.

ומייסדים התוספות בשם רבינו תם, שאין קושיית הגמרא אלא דוקא לגבי מידי דאכילה, שגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור. משא"כ לגבי שאר איסורים אפשר שתבוא תקלה אף לצדיק.

מחלוקת רבינו פרץ ותוספות אם באכילת איסור של אחר אין מביא תקלה

על פי יסוד זה כתבו התוספות (יבמות צט: ד"ה ס"ד) שאין לגרוס הק"ו מבהמתן של צדיקים לגבי עדותו של ראב"צ, שהרי אין להקשות כן אלא במקום שהחכם עצמו נכשל באכילת איסור.

ואמנם בתוספות רבינו פרץ (יבמות שם) הביא אף הוא דברי רבינו תם שאין מקשה הגמרא כן אלא גבי כשלון אכילה, שדבר מגונה הוא לצדיק שיאכל דבר טמא. ודורש לה מהכתוב (משלי יב כא) "לא יאונה לצדיק כל און" - 'כל און' בגימטריה 'אוכל טמא'. אלא שמבאר רבינו פרץ שאף כאן חשוב 'אוכל טמא' שהרי אילו היו מעלים אותו ליוחסין על פי עדותו, היה אוכל תרומה האסורה לזרים.

ואמנם התוספות עצמם התייחסו בדבריהם לביאור זה במסכת גיטין (ז.) ודחו: שאע"פ שיש שם אכילת איסור תרומה לאשתו ולבניו שהן אסורין בתרומה, מכל מקום כיון שחכם עצמו אין נכשל באכילת איסור אין סברא להקשות. דהיינו שכיון שסברת רבינו תם שאין אומרים כן אלא במידי דאכילה, היא משום ש"גנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור" - אם כן באופן שהנידון הוא נוגע לאיסורי אכילה אך אין התקלה באכילת החכם אלא באכילת אדם אחר מחמת החכם, בזה לא שייכת סברת רבינו תם ואין להקשות 'השתא בהמתן של צדיקים' וכו'.

יסוד רבינו פרץ שקריעת ספר תורה חמורה כאכילת מאכל טמא

עוד מצאנו בגמרא ביבמות (צו:) במעשה בבית הכנסת של טבריא, שנחלקו רבי אליעזר ורבי יוסי בדין נגר שיש בראשו גלוסטרא, עד שקראו ספר תורה בחמתן. ומקשה הגמרא: קרעו סלקא דעתך. ומסיקה: אלא אימא, שנקרע ס"ת בחמתן.

וברבינו פרץ (צט:) מבואר שגירסא אחרת היתה לו בגמרא, שמקשה הגמרא: קרעו ס"ד, השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמם לא כל שכן. והקשה רבינו פרץ מכך על יסודו של רבינו תם, שהרי שם אין הענין איסור אכילה. ויישב, שיש לומר שקריעת ספר תורה מגונה כמו לאכול מאכל טמא. [וגירסא זו אינה נמצאת לפנינו בכת"י, דפו"י או נוסחאות הראשונים. ויש להבין לפי זה מה מיישבת הגמרא 'אלא אימא שנקרע', סוף סוף באה תקלה על ידם, ואולי גירסא אחרת היתה לו גם בתשובת הגמרא]. ובהערות (מהדורת ר"ה פרוש) העיר על יישוב רבינו פרץ, שמשמע מדברי ר"ת שאין כלל זה אמור אלא במידי דאכילה ולא בשאר איסורים אפילו חמורים טובא.

מחלוקת רש"י ורמב"ן אם גמליו של אברהם יצאו זמומים

והנה על גמליו של אברהם אבינו נאמר (פסוק לב): "ויבוא האיש הביתה ויפתח הגמלים ויתן תבן ומספוא לגמלים". ופירש רש"י: ויפתח הגמלים, התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים. ומקור דבריו ממדרש רבה (ב"ר ס ח).

ואמנם הרמב"ן מביא את המשך דברי המדרש שם, שם מבואר שרב הונא ורבי ירמיה שאלו את רבי חייא בר רבה "לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של רבי פנחס בן יאיר" ומביא הירושלמי מעשה בחמורו של רבי פנחס בן יאיר שגנבוה לסטים ולא אכלה במשך שלשה ימים וחששו שתמות ותסריח מערתם, ושלחוה ושבה לביתה, וכשהכיר רבי פנחס קולה אמר: פתחו לעניה זו שתאכל כי זה שלשה ימים שלא טעמה, ולא טעמה עד שתיקנו השעורים, אף שהיו דמאי ולא טבל ודאי. וכששאלוה תלמידיו וכי כן הדין, השיבם: מה נעשה והיא מחמירה על עצמה.

ומבאר הרמב"ן שהמדרש בא לדחות את ביאורו הקודם ש'ויפתח הגמלים' פירושו שהתיר את זממם שלא יאכלו בשדות אחרים - כי מאחר שבודאי לא נפלו גמליו של אברהם מדרגת חמורו של רבי פנחס בן יאיר, ודאי לא היה להם צורך בזמם כדי שלא יאכלו משדות אחרים. ולכן ביאר שם הרמב"ן בתחילת דבריו שפתיחת הגמלים היתה פתיחת מוסרי צווארם, שכך היה המנהג להוליכם קשורים, או שהיו הולכים חגורים במושב המרכבה שעליהם.

קושיית הקוב"ש שישראל שאכל תרומה לא יתחייב חומש דאכילת איסור לא שמיה אכילה

והנה הרמב"ם פסק שנזיר ששתה יין של תרומה פטור מחומש, כיון שאכילת איסור לא שמה אכילה, ואין חיוב חומש אלא כשאוכל תרומה. ואף שלעולם כשישראל אוכל תרומה הרי זו אכילת איסור - מכל מקום בהכי חייביה רחמנא, אבל אם אכילה זו אסורה מצד איסור אחר - לא שמה אכילה, ואינו חייב חומש.

והקשה הקובץ שיעורים (פסחים קיב) מדוע יתחייב ישראל שנטל תרומה ואכלה בחומש, הלא מלבד איסור אכילת תרומה אסור גם באכילה זו מחמת איסור גזל - וכשאכילה זו אסורה גם מחמת איסור צדדי אין לחייבו חומש, כיון שאכילת איסור לא שמה אכילה. ומיישב הקוב"ש שאיסור גזל אינו נחשב לאיסור אכילה, כי הלא אפילו אם יקח התרומה ויאכילנה לכלבו או יזרקנה לים, יעבור על אותו איסור גזל כפי שיהיה אם יאכלנה, ועל כרחך שאין האיסור גזל איסור אכילה ואין האכילה מוגדרת כאכילת איסור מחמתו. ולא שייך לומר שבכך חייבתו תורה, שהרי ישנה אפשרות שזר יאכל תרומה שלו - ושמא על מקרה כזה חייבתו תורה חומש.

והוסיף הקובץ שיעורים להביא דברי הרמב"ן הנזכרים, שהביא פלוגתת אמוראים אם אמרינן בגזל צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם. ומקשה הקוב"ש הלא כבר הקשו התוספות מרבי ישמעאל שקרא והטה ויהודה בן טבאי שהרג עד זומם, וייסדו התוספות שדוקא במידי דאכילה אמרינן כך, ואם כן קשה על דעת הסובר שאומרים כן גם לענין גזל - הלא גזל אינו איסור אכילה. ומכח הערה זו מוציא הקובץ שיעורים שמחלוקת האמוראים המובאת במדרש, היא בגדרו של איסור גזל, אם המאכל חשוב 'מאכל אסור' וממילא אומרים לגביו צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם או שאינו איסור אכילה, ואינו עדיף מאיסור שבת ורציחה.

חילוק התוספות בין אכילת איסור בחפצא לאכילת היתר בשעת האיסור

ויש להוסיף, שהתוספות עצמם (גיטין שם) מקשים על יסודו של רבינו תם מדברי הגמרא בפסחים (קו:) שם איתא שרב ירמיה בר אבא שכח וטעם קודם הבדלה, וכן בגמרא בראש השנה (כא.) מובא שטעו פעם בחשבון קידוש החודש ואכלו בבבל ביום הכיפורים. ויישבו התוספות: אין דבר מגונה כל כך אכילה של היתרא בשעת האיסור, דהיינו שכל יסוד רבינו תם הוא בדבר האסור בחפצא, שאז גנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור, אבל בדבר האסור באכילה אך אין האיסור בחפצא - אין בו גנאי כל כך ולא נאמר בו כלל זה שצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם.

ולפי זה היה אפשר לבאר המחלוקת המובאת במדרש שאף אם כו"ע מודו שגזל מיקרי איסור אכילה, אך מכל אין המאכל אסור בחפצא, ונחלקו ביישוב התוספות אם דבר אכילה של היתר בשעת האיסור אמרינן בו כלל זה או לא. או שנאמר שבהא גופא נחלקו אם דבר מאכל של אחר חשוב חפצא דאיסורא מחמת איסור גזל שרכוב עליו.

חילוק בין זהירות הבהמה עצמה מכל דבר איסור ובין שמירתה מן השמים באכילת איסור

ואמנם בעיקר הדברים יש לדון, דהנה מצאנו באבות דרבי נתן (פ"ח): כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים, כך בהמתן היו חסידות. אמרו, גמליו של אברהם אבינו לא נכנסו לבית שיש בו עבודת אלילים. שנאמר (בראשית כד לא) "ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים", 'ואנכי פניתי הבית' - מתרפים, ומה תלמוד לומר 'ומקום לגמלים' - מלמד שלא נכנסו לבית לבן הארמי עד שפינו כל העבודת אלילים מפניהם.

הרי מבואר שגמליו של אברהם אבינו חששו גם מפני שהייה בבית עם עבודת אלילים, ודבר זה אינו מידי דאכילה. ולכאורה מבואר כאן שהבהמה כלפי עצמה חששה לכל דבר איסור, וכלשונו של רבי פנחס בן יאיר: מאי נעביד לה והיא מחמרה על גרמה. אלא שכל דברי רבינו תם הם ביחס לסברת הגמרא 'השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם צדיקים עצמן לא כל שכן' - שמדברי הגמרא מבואר שמלבד הימנעות הבהמה מדבר איסור שמכירה בו, הקב"ה אינו מביא תקלה על ידה, וכ"ש שאין מביא על הצדיק עצמו - ועל זה אמר רבינו תם ששמירה זו אינה אלא מדבר איסור אכילה.

וכיון שכן, הרי קושיית הרמב"ן על פירוש רש"י מכח קושיית האמוראים במדרש היא, "לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של רבי פנחס בן יאיר" - דהיינו שקושייתם כלל אינה מכח הכלל ש'אין הקב"ה מביא תקלה על ידם', אלא מכח זהירותם העצמית וכלשון העץ יוסף שם: וכי לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים במעלה לחמורו של רבי פנחס בן יאיר שנשמרה מן הדברים האסורים. וכיון שכן אין שייך לדון כלל מצד יסודו של רבינו תם העוסק בהצלת הצדיק ממאכלות אסורות.