אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/עא

יום רביעי ח' אב תשפ"ג - מסכת גיטין דף עא

כתיבה כדיבור בשבועה

נידון החות יאיר בכתב שתקע כף ונשבע ולא עשה כן באמת

בשו"ת חות יאיר (סימן קצד) נשאל בדינו של המקרה הבא: ראובן תבע את לוי בשטר שחייב לו מאה ר"ט [= רייכסטלר, אדומים], לעומתו טוען לוי שהוא אינו חייב לו כלום, וזאת מאחר שהיה בדבר משום 'אסמכתא'. אלא שבשטר נכתב שנעשה כל ענין ההתחייבות בתקיעת כף ובשבועה, באופן שאין בו טענת 'אסמכתא', רק שלוי טוען שאף שנכתב כן בשטר, הרי שבאמת לא נעשה כן למעשה, ומעולם לא תקע לו כף. ומאחר וכך נכתב בשטר, פסקו בית דין שישלם לוי לראובן את כל מאת האדומים.

שאלתו של לוי התעוררה, כאשר כעבור תקופה נחה ידו על מאה אדומים השייכים לראובן, וראובן תבעו לדין עליהם, ואז מצא לוי מקום להתגדר בו ואמר שאינו חייב לו כלום, כשכוונתו להשיב לידיו את מאת האדומים שאותם לא היה חייב לשלם - כיון שאינם אלא אסמכתא. ופסקו הבית דין שעל לוי להישבע לראובן שאינו חייב לו. ושאלתו, אותה שיגר לפני בעל החות יאיר, הינה, האם מותר לו - בתביעה השניה - להישבע שאינו חייב לראובן כלום, מאחר שאת הממון הזה נטל ממנו ראובן שלא כדין - בתביעה הראשונה.

בתוך תשובתו דן החות יאיר שאפשר שאף שאכן לוי לא תקע כף ולא נשבע, אבל כיון שכתב כן בשטר - הרי יש להחשיב דבר זה עצמו לשבועה. ובדבריו מחלק החות יאיר בין אופן שכתב בשטר 'קבלתי עלי בתקיעת כף ובשובעה כך וכך' שבאופן זה צורת דבריו היא הודעה על מה שהיא, ובין אופן שכתב 'והריני נשבע לשלם' או 'הריני מקבל עלי באלה בשבועה ובתקיעת כף' - שבאופנים אלו יש לומר שהרי הוא כנשבע ממש, וממילא בדין התחייב לוי לשלם לראובן את תביעתו הראשונה, וממילא ודאי שאין מקום לדון שבתביעה השניה יוכל 'להשיב' לוי לעצמו את הסכום שנגבה ממנו - כיון שהגביה היתה כדין.

ראיות החות יאיר שכתיבה כדיבור מחיוב ברכות התורה על כתיבה וממיעוט מפיהם לגבי עדות

ומוסיף החות יאיר שנראה פשוט שכל המקבל עליו דבר בנדר או בשבועה, ולא דיבר אלא רק כתב בפנקסו 'אני מקבל עלי לצום בה"ב' או 'ליתן צדקה כך וכך' - הרי זה כאילו הוציאו בפיו. וראיה לדבריו הביא מדין ברכות התורה בכותב דברי תורה, שנפסק להלכה (או"ח סימן מז ס"ג) שצריך לברך, כי כתיבת המילים הרי היא כאילו דיברם, ואם כן הוא הדין לענין שבועה, כיון שכתב לשון שבועה - הרי זה כאילו נשבע.

ראיה נוספת מביא החות יאיר ממה שלמדו חז"ל מיעוט לגבי עדות - "מפיהם" ולא מפי כתבם - משמע שבלא מיעוט זה היו נאמנים גם בכתיבה, הרי שכתיבה כאמירה.

קושיות החות יאיר מדין נודר מלדבר עם חברו שמותר בכתיבה ומהחיוב לצוות בפה לסופר לכתוב גט

מאידך לגבי נדרים נפסק (יו"ד סימן רכא ס"י) שאם נדר מלדבר עם חברו, מותר לכתוב לו. ומשמע שכתיבה אינה כדיבור. אלא שדוחה החות יאיר שדין נדרים שאני שהרי 'הולכים בנדרים אחר לשון בני אדם', ובלשון בני אדם ודאי שדיבור אינו כולל כתיבה.

גם לענין כתיבת גט קיימא לן שצריך שיאמר המגרש לסופר לכתוב את הגט, ולא מהני אם כתב לו (טור אה"ע סימן קכ). אך גם מזה אין להקשות, שכן בגט נאמר בתורה 'וכתב לה' - שעל הבעל עצמו לכתוב, אלא שכששומע קולו של הבעל המצווה לו, וכותב הגט, בזה חשוב כאילו הבעל עצמו כתבו. ובזה חלוקה כתיבה מאמירה, שבכתב לו לכתוב אינו מועיל, ורק כשמצווה לו בפה ושומע קולו אז נחשב הדבר לכתיבת הבעל.

ומסיים החות יאיר טענה זו: וידעתי ממעלת הדיבור, שהוא גדר האדם 'חי מדבר', וכתרגום 'לנפש חיה' [- לרוח ממללא]. וכמה התעוררות יעורר אדם בהבל פיו, לטוב ולמוטב. אבל מכל מקום לענין קיום דבר - לא יגרע כח כתיבה מדיבור. וכמו שיש פעולות נוראות בלחשים... הכי נמי יש פעולות נפלאות בקמיעין וכו', עכ"ד.

נידון השב יעקב בכתב התקשרות של ש"צ שקיבל עליו בחרם ובשבועה שלא יעזוב ולא עשה כן בפועל

בשו"ת שב יעקב (ח"א סימן מט) דן בדבר כתב התקשרות של שליח ציבור, שנכתב בו שהוא מקבל על עצמו בחרם חמור ובשבועה דאורייתא בפה מלא שלא יזוז ממקומם עד עשרה שנים בלי רשות שבעת טובי העיר. והש"ץ טוען שמעולם לא נשבע ולא קיבל בחרם דבר זה, וגם לא כתב זאת רק חתם תחת כתב ההתקשרות. והשב יעקב מכריע כטענת הש"ץ וזאת משום שהכתיבה אינה כמוציא שבועה מפיו.

בענין זה מביא השב יעקב דברים ברורים שכתב בשו"ת הרא"ם (סימן עב) שבאופן שמודה שלא נשבע לו וכל הטענה היא מחמת מה שחתם "אין שום אחד מהחכמים שיאמר שחתימתו הוי כשבועה, ד'לבטא בשפתיים' כתיב, ומקרא אחר 'לכל אשר יבטא האדם בשבועה', דמשמע דבביטוי שפתיים תליה רחמנא לשבועה - דאי איכא בטוי שפתיים אין, ואי לא - לא הוי שבועה, עכ"ל הרא"ם. הרי שהרא"ם מייסד לנו שאף לו היה דין כתיבה כדין דיבור, אך ודאי 'ביטוי בשפתיים' אין כאן, והתורה בשני מקומות מדגישה לנו כי שבועה תלוי ב'ביטוי בשפתיים', וכיון שכתיבה ודאי אינה 'ביטוי בשפתיים' ממילא פשוט שהנשבע בכתב אין תוקף לשבועתו.

וכן העתיק השב יעקב משו"ת המבי"ט (ח"א סוס"י ט וח"ב סימן רמ) שכתב כדין זה ובכלל דבריו כתב, וזה לשונו: ועוד אני אומר, אפילו היה כתוב בכתב ידו 'אני פלוני מודה שקבלתי נזירות' - אינו כלום, כיון שלא בטא בשפתיים אע"פ שגמר בלבו וכו'.

ובתרומת הדשן (סימן שכו) כתב: אם נכתב בכתב יד שנשבע לשלם לחבירו, ואחר כך אמר שלא נשבע אלא שכתב לו כך. אם התובע מודה - פשיטא שאין לחוש לשבועה זו וכו'. הרי להדיא שהכתיבה עצמה אינה מועילה ואין כאן שבועה.

דחיית ראיית החות יאיר ממיעוט 'מפיהם' ולא מפי כתבם שעדות עניינה גילוי מילתא בעלמא

והשב יעקב מביא גם את תשובת החות יאיר ודן בכל ראיותיו ומענותיו. וביישוב ראיית החות יאיר ממה שמיעטה התורה 'מפיהם - ולא מפי כתבם', אשר מזה משמע לכאורה שבכל מקום כתיבה כדיבור, ורק בעדות מיעטה התורה שאין כתיבה מועילה. דחה השב יעקב שאין כאן כל ראיה, כי בעדות אכן לולי הפסוק הייתי אומר שגם 'כתבם' מועיל, וזאת מאחר שעדות כל עניינה הוא גילוי מילתא בעלמא שכך וכך היה המעשה, ואם כן מה לנו אם נודע הדבר על ידי הגדה או על ידי כתיבה. ולכן הוצרכה התורה בגזירת הכתוב לומר ש'מפיהם - ולא מפי כתבם'. אבל בשאר דברים עדיין יש לומר מצד הסברה שכתיבה אינה כדיבור.

ואדרבה, הט"ז (או"ח סימן מז סק"ב) בנידון ברכת התורה על כתיבת דברי תורה, הביא ראיה שכתיבה אינה כדיבור ממה שפסלה תורה 'מפיהם ולא מפי כתבם', הרי שכתיבה אינה כדיבור. וזה היפך ראיית החות יאיר, שהחות יאיר הוכיח ממה שהוצרכה התורה למעט עדות באופן זה, ע"כ שכתיבה בעלמא היא כדיבור, ואילו הט"ז למד להפך שהטעם שבאמת מיעטה התורה עדות באופן זה היא משום שכתיבה אינה כדיבור, רק שלולי המיעוט הייתי אומר שכל ענין עדות אינו שייך באמירה שאינו אלא גילוי מילתא בעלמא, וקמ"ל שאף בעדות צריך הגדה וכיון שהגדה אינה כוללת כתיבה, לכן גם עדות 'מפיהם' דוקא ולא מפי כתבם.

וביישוב ראיית החוות יאיר מדין כותב דברי תורה, כתב השב יעקב שכיון שמצות עשה של תלמוד תורה נלמדת מקרא ד'ושננתם לבניך' 'ולמדתם את בניכם', לכן רק הרהור מתמעט, שהרי בהרהור אינו יכול ללמד את בניו, אבל כתיבה עדיפה בזה מהרהור שהרי יכול ללמד אחרים על ידי כתיבתו, ואם כן אף כתיבה היא בכלל 'ושננתם לבניך', ואם כן ודאי שיהיה חייב בברכת התורה קודם לכן, שהרי דברי תורה אינם תלויים כלל בדיבור, אלא רק במה שאפשר לקיים בו 'ושננתם'. משא"כ שבועה שנאמר בה 'לבטא בשפתיים' יש לומר שכתיבה אינה בכלל דיבור.

מו"מ בין רבי וולף איגר לאחיינו רבי עקיבא איגר בדין ספירת העומר בכתיבה

ובשו"ת רבי עקיבא איגר (ח"א תשובות כט - לב) מביא רע"א משא ומתן בנידון זה בינו לבין דודו רבי וולף איגר. תחילת הדיון באגרת אותה שיגר דודו לרגל נישואיו עם "חברתך אשת בריתך, הבתולה המהוללה בכשרון מדותיה וצניעותה, מרת גליקכה תחי'". דודו מספר לו באגרתו על סעודה אותה ערך לחכמי העיר ביום חתונתו ועל שמחתם עמו ביום שמחתו: "עבידנא יומא טבא לרבנן, היום יום המוגבל לאפריונך בן אחותי חביבי כלבבי... חכמי העיר פה כולם מפגרין וחוגגים בהאי יומא, כולם קרואים והולכים כהולך בחליל בעזוז אהבתם אליך, אל המשתה אשר עשיתי להם. כולנו שמחים בשמחתך, אוכלים ושותים חמרא וחייא לך בן אחותי, גילת לבבי משושי ושמחתי...

אחר הוספת דברי ברכה להורי החתן ולחמיו, מוסיף רבי וולף איגר: ועתה בני צור לבבי, בל אחדול מכתוב לך במה דעסקנו במושב הסעודה... והוא פורש לפני אחיינו - רע"א - את אשר נשאל במי שכתב בימי הספירה 'היום כך וכך לעומר', האם יצא בכך ידי ספירת העומר או לא.

והוא דן בכל הנזכר לעיל, בדברי השב יעקב וראייתו מדברי כמה פוסקים, ובדברי החות יאיר, ראיותיהם וקושיותיהם, והוא מסיק שנראה שאכן אם כתב מנין הספירה צריך לחזור ולספור בברכה - ואין כתיבה כדיבור לענין זה. ובתשובת רע"א אליו (סימן ל) דחה ראיותיו שו"ת המבי"ט ושו"ת הרא"ם שהביא השב יעקב, כי יש לומר שדוקא בשבועה 'לבטא בשפתים' כתיב, ולכן אין כתיבה כדיבור, אבל בשאר דברים אפשר שכתיבה כדיבור.

חילוק התוספות בין 'הגדה' שישנה בכתיבה ל'אמירה' שאין כתיבה כלולה בה

ובגמרא במסכת גיטין (עא.) מובאת דעת רב כהנא משמיה דרב, חרש שיכול לדבר מתוך הכתב - כותבין ונותנין גט לאשתו. על מימרא זו מקשה רבי זירא: אי קשיא לי, הא קשיא לי. דתניא, "אם לא יגיד" - פרט לאלם שאינו יכול להגיד. אמאי, הא יכול להגיד מתוך הכתב. ומיישבת הגמרא: אמר ליה אביי, עדות קאמרת, שאני עדות דרחמנא אמר "מפיהם" - ולא מפי כתבם.

התוספות (ד"ה והא יכול) עומדים על מה שנראה ברור בדברי הגמרא, שכל מה ש'כתב' אינו מועיל, הוא רק מכח הפסוק 'מפיהם', ואילו 'אם לא יגיד' נקטה הגמרא ש'יכול להגיד מתוך הכתב'. ומבארים התוספות: ד'הגדה' חשיבה על ידי הכתב. ומוסיפים התוספות שאף שחרש וחרשת התמעטו מפרשת חליצה כיון שאינם ב'ואמר' 'ואמרה', "אמירה ודאי לא הוי אלא בפה". כלומר, התוספות מחלקים בין דבר המצריך 'אמירה' - שבו אין כתיבה בכלל אמירה, ובין דבר המצריך 'הגדה' - שבו כתיבה בכלל הגדה לולי המיעוט הכללי בהלכות עדות ש'מפיהם' ולא מפי כתבם.

חילוק הגרש ירחים בין עדות שעיקרה גילוי מילתא לחליצה שהאמירה בה חלק מהמצוה

בגרש ירחים הציע לולי דבריהם חילוק אחר בין עדות לחליצה. כאשר האמירה היא מצוה, ודאי שצריך לקיים המצוה ככתבה, וכיון שבחליצה האמירה היא חלק מהמצוה, שכן הדין שאפילו אמרה כמה פעמים שאינו רוצה לייבמה, צריכה לשוב ולומר כן בפני בית דין, אם כן פשיטא שכתיבה אינה בכלל, כי אין המצוה אלא כפי שכתוב בתורה. שונה מכך עדות שכל עיקר העדות אינו אלא לברר את הענין לאמיתו, ובזה היה מקום לומר שכל שכתב דבר ברור תועיל עדותו גם בכתב, ולכן צריך את המיעוט של 'מפיהם - ולא מפי כתבם'.

על פי סברא זו דן הגרש ירחים להכריע גם את נידון הפוסקים בנוגע ל'שבועה בכתב', שכן כל דין 'שבועה' הוא חידוש שחידשה תורה, שכשאדם נשבע חלה שבועתו, וכיון שכן כל עיקר דין שבועה אינו אלא כמו שכתוב בתורה, וכיון שבתורה כתוב 'ביטוי שפתים' אין לנו להמציא שתועיל שבועה בכתב.

גם בדעת התוספות יש שכתבו (תורת אבירים) שכיון שנתבאר בתוספות ש'אמירה' בשונה מ'הגדה', צריכה להיות אמירה דוקא ולא כתיבה, אם כן ודאי ש'ביטוי בשפתיים' אינו כולל כתיבה.