אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/ו

יום שני ב' סיון תשפ"ג - מסכת גיטין דף ו

אלו ואלו דברי אלוקים חיים

איך אפשר שיהיו שתי דעות סותרות 'דברי אלקים חיים'?

בגמרא בגיטין (ו:) פליגי אמוראים בביאור האמור במעשה פילגש בגבעה (שופטים יט ב) "ותזנה עליו פילגשו", רבי אביתר אמר, זבוב מצא לה [- בקערה. רש"י]. רבי יונתן אמר, נימא מצא לה [- בקערה או באותו מקום]. היינו שלדעת רבי אביתר דרשי 'ותזנה' לשון מזון, ולדעת רבי יונתן לשון מזון או לשון זנות.

ומביאה הגמרא שכשפגש ר' אביתר את אליהו הנביא, א"ל, מאי קא עביד הקב"ה. א"ל, עסיק בפילגש בגבעה. ומאי קאמר. א"ל, אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר. א"ל, ח"ו ומי איכא סיפקא קמי שמיא. א"ל, אלו ואלו דברי אלקים חיים הן, ע"כ.

ובגמרא בעירובין (יג:) אמר רבי אבא אמר שמואל, שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הן והלכה כבית הלל.

והריטב"א הביא שאלת רבני צרפת: היאך אפשר שיהו אלו ואלו דברי אלקים חיים, וזה אוסר וזה מתיר. ותירצו, כי כשעלה משה למרום לקבל התורה, הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר. ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם. ונכון הוא לפי הדרש, ובדרך האמת יש טעם סוד בדבר, עכ"ד הריטב"א.

ובתוספות רבינו פרץ שם הקשה גם כן: וא"ת גבי איסור והיתר היכי שייך לומר אלו ואלו דברי אלקים חיים, או הוא אסור אינו מותר, ואם הוא מותר אינו אסור. ואומר מר"פ נ"ע דמצא בתוספות הר"ר יחיאל דאיתא במדרש, דהקב"ה שנאה התורה למשה בארבעים ותשעה פנים מותר ובארבעים ותשעה פנים אסור. אמר משה להקב"ה מה אעשה. א"ל הקב"ה הלך אחר רוב חכמי הדור, אם רוב חכמי הדור מסכימים להיתר יהא מותר.

ביאור דברי הירושלמי שלא ניתנה התורה חתוכה כדי שתידרש במ"ט פנים

ובירושלמי (סנהדרין פ"ד ה"ב) אמר רבי ינאי, אילו ניתנה התורה חתוכה, לא היתה לרגל עמידה. מה טעם 'וידבר ה' אל משה' – אמר לפניו, רבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה. אמר לו 'אחרי רבים להטות', רבו המזכין זכו, רבו המחייבין חייבו. כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, מנין ודגל"ו. וכן הוא אומר 'אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל מזוקק שבעתים' ואומר 'מישרים אהבוך'.

ופירש הפני משה שמשה ביקש מהקב"ה שיאמר לו היאך ההלכה באופן שלא יהיה בה ספק, ואמר לו: זה אי אפשר אלא אחרי רבים להטות וכו' מפני שהתורה צריך שתהיה נדרשת במ"ט פנים לכאן ולכאן, ואם אני מגלה לך ההלכה שוב לא תהיה נדרשת בהרבה פנים. ולפי זה ביאר גם תחילת הדברים 'אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה', דהיינו שאם היתה ניתנת בפסק הלכה בלא נטיית דעת לכאן ולכאן, לא היתה לרגל עמידה, לא היה קיום לעולם, דהתורה צריך שתהיה נדרשת פנים לכאן ולכאן כדלקמיה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים הן, ע"כ.

וכ"ה במדרש תהילים (פי"ב) על הפסוק "מזוקק שבעתים": אמר רבי ינאי, לא ניתנה דברי תורה חתיכין, אלא על כל דיבור שהיה אומר הקב"ה למשה, היה אומר מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. אמר לפניו, רבונו של עולם עד מתי נעמוד על ברורו של דבר. אמר ליה 'אחרי רבים להטות', רבו המטמאין טמא, רבו המטהרין טהור. רבי אבהו בשם רבי יונתן אמר תלמיד ותיק היה לו לרבי עקיבא, ורבי מאיר שמו, והיה מטהר את השרץ מן התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא. רבי יהושע בן לוי אמר, תינוקות שהיו בימי שאול ודוד ובימי שמואל, היו יודעין לדרוש את התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא.

והנה לפי זה יבואר היטב קישור הסוגיה בגמרא בעירובין שם, שתחילה מביאה הגמרא שלא קבעו הלכה כרבי מאיר לפי שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים. ופירש רש"י: לא יכלו להבין באיזה דבריו נכונים ובאיזה אין דבריו נכונים, שהיה נותן דעת מיושב והגון על 'אין הלכה' כ'הלכה', ע"כ. ועוד הביאו שם שתלמיד היה לר"מ וסומכוס שמו שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה, ועל כל דבר ודבר של טהרה, ארבעים ושמונה טעמי טהרה. ותלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים וכו' ואח"כ מביאה הגמרא את דברי רבי אבא משמיה דשמואל על מחלוקת ב"ה וב"ש. ולכאורה צ"ב מה שייכות המאמרים זה לזה.

אמנם לדברי חכמי צרפת מבואר היטב, כי עיקר דברי הגמרא 'אלו ואלו דברים אלוקים חיים' יסודם במה שהתורה נדרשת במ"ט לשון, ולכן אחר שהביאה הגמרא דבר זה שכל דבר ודבר מהתורה נדרש להיתר ולאיסור והכל תלוי בהכרעת החכמים, הוסיפה והביאה יסוד זה ש'אלו ואלו דברים אלקים חיים' שהוא נמשך ויוצא מדבר זה.

קושיית רבינו פרץ מה שייך 'או"א דא"ח' במחלוקת על מעשה שהיה מה היה

ורבינו פרץ הוסיף להקשות שם על ביאור זה: ומכל מקום קשה ממעשים שכבר היו כגון ממזבח, שנחלקו חכמי ישראל ומוכיחים כל אחד כשיטתו מקרא, אם היה שישים או שהיה עשרים. ומה שייך לומר בזה 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', הלא אי אפשר לומר בו 'הלך אחר רוב חכמי הדור' כיון שבמציאות ודאי לא היה אלא באופן אחד. ומבאר ר"פ דאין הכי נמי עיקר מחלוקתם הוא בביאור הפסוק, היינו שמדברי הפסוק מוכח שבדין היה שיהיה כך לחד, ולאידך מוכח מדברי הפסוק להיפך, ודברי אלקים חיים הוא שיש משמעות בתוך הפסוקים לדרוש כמר וכמר, אך ודאי שבמציאות לא היה אלא כחד.

וכעין זה יש שביארו (שמועה טובה גיטין שם) בביאור ענין 'אלו ואלו דברי אלקים חיים' המבואר בגמרא בגיטין לענין מעשה דפילגש בגבעה, אשר בפשוטו קשה להולמו, ומה שייך לחלוק במציאות אם זבוב מצא או נימא מצא. וביארו, שאכן עיקר מחלוקתם לא היתה במעשה כי אם בביאור לשון הכתוב 'ותזנה' אם פירושו מזון וזבוב מצא, או פירושו זנות ונימא מצא. ומה שהסכים הקב"ה על ידם אף הוא בפירוש המקרא ולא בסיפור המעשה עצמו, שהרי סיפור המעשה אינו תורה אלא רק לימוד הפרשה הכתובה בספר שופטים הוא עסק התורה. והסכים עמם הקב"ה שפירוש 'ותזנה' הוא גם מזון וגם זנות.

דימוי הכריתות בין 'דברי אלקים חיים' ל'זו ואין צריך לומר זו'

ובספר כללי הגמרא לרבי יוסף קארו (על הליכות עולם שער שלישי פ"ב) הביא לשון הכריתות (ח"ה שער ב ס"צ) בביאור ענין 'לא זו אף זו' ו'זו ואין צריך לומר זו' שנמצא בכמה מקומות בגמרא, וזה לשון הכריתות: כאשר סידר רבי המשנה, קרא ואסף חכמים רבים והיה כותב בלשונם את כל הדברים הנראים אליו... ובדרך לא זו אף זו שמע תנא שאמר לשון ראשון וכתבו, ושוב שמע מפי תנא אחר חידוש גדול ונראה בעיניו, וכתבו בלשון התנא ההוא, אע"פ שלשון התנא הראשון אינו צריך - לא רצה לסלקו ממשנתו. וכן 'זו ואין צריך לומר זו' שמע בראשונה לשון ראשון וכתבו, עוד שמע לשון שני וכתבו אע"פ שאינו צריך כלל, למען כי רצה לכתוב כל התנאים שקיבץ, ובפרט הדברים אשר נראו אל רוב החכמים הנקבצים שם.... ונראה שכתב הך ד'אין צריך לומר זו' על דרך 'דברי אלקים חיים', כדאיתא בפרק קמא דעדויות (מ"ו) למה נכתבו דברי היחיד בין המרובים לבטלה, שאם יאמר אדם דברי זה, יאמרו אלו כדברי איש פלוני שמעת, כך כתב הלשון השני שאם ישמע אדם או יראה ברייתא בענין, יאמרו בלשון ששמע רבי בסוף וכתבו שמעת וכו', עכ"ל. דהיינו שכשם שלענין דברי היחיד בין המרובים, נכתבה דעתו כדי שאם יאמר מישהו כך וכך שמעתי, יאמרו שכדעת אותה שיטה יחידאה שמע. כך גם לענין 'זו ואין צריך לומר זו', כתב את הבבא ה'פשוטה' יותר כדי שאם נמצא ברייתא כעין זה, נתלה שהיא כאותו נוסח שהביא רבי בסוף דבריו.

ובספר יבין שמועה למהר"ש אלגאזי (שם) תמה על מה שכתב הכריתות שהוא 'על דרך דברי אלקים חיים': ומאי שייכא הך אלו ואלו דברי אלקים חיים, שרצונו לומר שאע"פ שאין הלכה כדברי היחיד, נכתבו משום יגדיל תורה ויאדיר, אמנם ההיא דפרק קמא דעדויות רצונו לומר דנכתבו דברי היחיד לבטלה לא משום יגדיל תורה, עכ"ד. כלומר, שהיבין שמועה הבין שכוונת הכריתות בהביאו 'אלו ואלו דברי אלקים חיים' - שהכל תורת השם, ואף שנאמר בבבא הראשונה חידוש גדול יותר, סוף סוף משום 'יגדיל תורה ויאדיר' ראה רבי להביא גם את הבבא השניה, אלא שהיבין שמועה מקשה על זה שאם כן אין זה שייך לדברי המשנה בעדויות שנתנה טעם ברור ונצרך להבאת דברי היחיד בין המרובים.

ועכ"פ מדבריו למדנו גדר חדש ב'אלו ואלו דברי אלוקים חיים' - שבאמת אפשר שכלפי האמת דברי האחד נכונים ואמתיים והדברי האחר לא, אך מכל מקום כיון שהכל נאמר למשה מסיני, הרי 'אלו ואלו דברי אלקים חיים' היינו שהכל בכלל דברי תורה.

ביאור הרמב"ן ממוסא שהדבר לא יובן מעצמותו כמו שיובן מהפכו

וביבין שמועה הוסיף והביא גדר חדש ב'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', מספר מהררי נמרים בשם הרמב"ן ממוסא, והוא שהדבר לא יובן מעצמותו כמו שיובן מהפכו [- היינו שפעמים הדבר יבורר יותר כאשר יבארו את הפכו, ומכלל לאו אתה שומע הן], ולכך הקב"ה הוצרך לומר למשה סברת המטמאין, לא משום שכך הלכה, אלא כדי שעל ידי סברת המטמאים יבין היטב סברת המטהרים שהיא ההלכה.[והמהדיר שם העיר שבספר מהררי נמרים נדפסו אכן כללי ק"ו לרמב"ן ממוסא אך לא נזכר שם הסבר זה]. ועפ"ז ביאר את כוונת הכריתות בדבריו, שהוקשה לו שבשלמא ב'לא זו אף זו' ששמע רבי תחילה את השמועה הפשוטה וכתבה ואחר כך כתב את השמועה המחודשת, בזה ניחא שלא רצה למחוק הפשוטה כדי שלא ישתבשו התלמידים. אבל ב'זו ואין צריך לומר זו' שהפשוטה שמע אחר כך, לשם מה כתבה, לא היה לו לכותבה. ולא רצה לבאר כנ"ל ש'רצה לכתוב כל התנאים שקיבץ', שכן דברי התנא בשמועה הפשוטה כלולים בדברי התנא בשמועה המחודשת יותר.

ולכן ביאר הכריתות שהוא על דרך 'דברי אלקים חיים'. שכן כשם שאם הללו מטהרים והללו מטמאים, והלכה - דרך משל - כדעת המטהרים, הרי דעת המטמאים אינה נצרכת כשלעצמה כיון שאינה כהלכה, אלא שמכל מקום הוצרך לכותבה כדי שתובן דעת המטהרים מתוך דעת המטמאים וכביאור הרמב"ן ממוסא. ואם כן הוא הדין ב'זו ואין צריך לומר זו' וכמו שכתב הר"י אבן וירג'ה שכוונת התנא בעשותו 'זו ואצ"ל זו' הוא שכתב את ההלכה הפשוטה כדי להדגיש מתוכה את החידוש שבהלכה המחודשת, ואם כן הוא בדומה ממש לענין 'דברי אלוקים חיים'.

והכריתות הוסיף וכתב עוד: או שמא יסמכו על אותו לשון שני מדרך שכתב בעדויות (שם מ"ג) שנכתבו דברי היחיד, כדי שאם יראו בית דין להכריע כדבר היחיד, יוכלו להכריע כדבריו, ואילו לא היו מביאים את דברי היחיד, לא היו בית דין אחרון יכולים להכריע נגד דעת הקודמים להם, לולי שיש להם לסמוך על דברי היחיד הסובר כדבריהם. ומבאר היבין שמועה, שאף על זה כתב הכריתות שהוא 'על דרך דברי אלוקים חיים', שכן גם שם כל הסברות הם דברי אלקים חיים, אף שההכרעה אינה כצד זה.