אוצר:בית המדרש/ספרי מחברים/זכרון אפרים/ערכין/ה/א
|
|
בית המדרש
ספרי מחברים זכרון אפרים ערכין
יכול תהא כולה עולה. משמע דאי לאו קרא הו"א דתהא כולה עולה, ואשמועי' קרא דאין כולה עולה. וכ"כ הלח"מ (פ"ה מערכין הי"ד) וז"ל "אמרו בברייתא יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה, ת"ל כל אשר יתן ממנו לה' וכו'. משמע דאי לאו קרא הסברא מבחוץ הוי דהיכא דאמר רגלה עולה דליהוי כולה עולה אלא דקרא מעטי'".
אלא דצ"ב, דמהכ"ת דנימא בלא דרשה שתהא כולה עולה. ועי' בכתבי הגרי"ז שפי' ע"פ תוס' בגיטין (מג:) שכיון שאין קדושה שעל אבר אחד קדושה שלימה, ע"כ אמרי' דאו ממילא נשלם הקדושה או נפקע, וכדי שיושלם בעי' שיתפשט בכל בהמה דרק אז הוה קדושה גמורה. וקמ"ל קרא דגם קדושה על אבר אחד היא קדושה גמורה. [וע"ע במכתבים בחי' מרן רי"ז הלוי (עמ' עח). ועי' קהילות יעקב (קידושין סי' ט"ו) מש"כ לבאר בזה].
יכול תצא לחולין. רש"י (חולין סט: ד"ה יכול) פי' דתצא לחולין ע"י פדיון, והיינו שיפדה את אותו אבר. וא"כ ההו"א היא דכיון דלא מתקדשת כל הבהמה (כדילפי' מ"ממנו"), א"כ יהני פדיון לרגלה, ואין הכונה דתצא לחולין סתם. וקמ"ל דא"א לפדות את אותו אבר לחוד.
אמנם הרגמ"ה כתב וז"ל "יכול תצא שאר הבהמה לחולין". וצ"ב כוונתו דהא כן הוא האמת ששאר הבהמה הוא חולין מלבד הרגל. ועי' בשיעורי הגרמ"ד שליט"א מש"כ ע"ז בשם מרן הגרי"ז זצ"ל. [ועי' בספר אהל חייא (קידושין עמ' רע"ה)].
יהיה בהוייתה תהא. רש"י (תמורה יא: ד"ה יהיה) כתב וז"ל "יהיה קודש, ההוא אבר, וכיון דההוא אבר הוי קדוש תו לא מצי למשחט ההיא בהמה לשם חולין, אלא תמכר כולה חוץ מדמי אותו אבר שבה, דדמי אותו אבר לא יטול שהרי הקדישו ואינו יכול למוכרו". משמע דקרא אתי למימר רק על אותו אבר שהקדיש דלא נפיק לחולין. אמנם הרגמ"ה פי' וז"ל "יכול תצא שאר הבמה לחולן. בהוייתה תהא. בקדושתה תהא". הרי דסבר דקרא אתי לומר דאף שאר הבהמה אינה יוצאה לחולין. ועי' במקדש דוד (סי' ב' סק"א) שביאר פלוגתתם.
תימכר לצרכי עולות. מוכח דחל קדוה"ג ולכן ל"ש פדיון. והנה בבהמה של ב' שותפין והקדיש אחד חצי', נחלקו האחרונים איזה קדושה חלה עליו, דעת האחיעזר (ח"ג סי' ס"ו) דאינו אלא קדו"ד. והגרי"ז (מכתבים שם) נוקט דהוא קדוה"ג (בלא קדושת הקרבה), והוכיח מכאן. והאחיעזר דחה דשא"ה שבידו להקדיש כולה לכן חל קדוה"ג, ול"ד לבהמה של ב' שותפין.
חוץ מדמי אותו אבר שבה. הנה פשטות לשון הגמ' משמע דהמכירה חלה על כל הבהמה ואף על אותו אבר שהקדיש, ורק דדמי כל הבהמה חולין ודמי אותו אבר קדוש. וכן פירש הרגמ"ה וז"ל "חוץ מדמי אותו אבר שבה. שהקדיש, שדמיו יהא קדוש". מבואר דפי' דחוץ מדמי אותו אבר שבה קאי על הקדושה, והיינו דהמכירה חלה על כל הבהמה, אלא שדמי הרגל מתקדשים מחמת שהקדיש את הרגל. [ועי' בכתבי הגרי"ז (ד"ה והנה ברש"י) שדייק מלשון הרמב"ם (פ"ה מערכין הט"ו) כפי' הרגמ"ה. ועי"ש מה שתמה על פי' זה].
אכן רש"י פירש "שלא יקבל דמה וכו'. ואם מכרה אינה מכורה שהרי עולתו היא, וכיון דלא נפקא לחולין דתמימה היא אין קדושה חלה על מעות האבר הלכך אינה מכורה". [וכ"כ רש"י (חולין סט:)]. מבואר דחוץ מדמי אבר שבה קאי על דמי המכירה, והיינו דכיון שצריך למכור הבהמה הרי הוא יכול לקבל דמים רק עבור כל הבהמה חוץ מדמי רגלה שאין יכול לקבל דמי רגלה כיון שהקדיש את הרגל. [וקצ"ע לפי"ז לשון הגמ', דהול"ל תמכר כולה חוץ מאותו אבר ודמי חולין. כן העירו המעשה חושב ובשיעורי הגרמ"ד שליט"א]. ועי' מש"כ המעשה חושב בביאור פלוגתתם.
רש"י ד"ה חוץ מדמי אבר. "וא"ת נמצא לוקח זה מקריב עולה חסירה אבר שאין אבר זה שלו. הא פרכי' לה בפ"ק דתמורה (יא:), ומשנינן לה כגון דאמר הרי עלי עולה בחייה". רש"י (תמורה יא: ד"ה באומר) פי' דהאומר הרי עלי עולה בחיי' פירושו דאומר הרי עלי להקריב כל האברין שהבהמה חי' ממנה, והרי עשה כן, משום דהמוכר לא הקדיש אלא אבר שאינה חי' ממנו, כגון רגל מן הארכובה ולמטה. אמנם התוס' (כאן ד"ה ימכר) והרגמ"ה (תמורה שם) פי' דה"ק הרי עלי להביא עולה שיכולה לחיות, ואע"פ שנחסר רגלה מן האכרובה ולמטה.
והנה הרמב"ם (פט"ו ממעשה הקרבנות ה"ב) כתב "האומר ידה של זו עולה או רגלה של זו עולה תמכר לחייבי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר, והוא שיהיה זה המחוייב עולה שקנה אותה נדר עולה בדמים קצובים". משמע דמיירי בסתם נדר לעולה דמחוייב בהמה לנדרו. ומקור דברי הרמב"ם כתב הכס"מ דהוא מהירושלמי שהביא רש"י שם בל"א. וז"ל "ל"א ירושלמי, והא מייתי בהמה דמקדיש גופה כי ליתיה כוליה לדידיה, כלומר האי לוקח הא מייתי בהמה שאין הגוף שלו. ומשני כגון דאמר כזוזא מן הדא בהמה לעולה. כלומר שוה זוז מבהמה זו לעולה והרי קנה זוז, הילכך יצא דהא לא נדר עולה שלימה". ובשיעורי הגרמ"ד שליט"א (עמ' ס"ו) הקשה, דמאי מהני דנדר לעולה בדמים קצובים, הא מ"מ איהו נדר לאיתויי בהמה שלימה והשתא מייתי מחוסרת אבר והאיך יצא ידי נדרו. ועי"ש מש"כ בזה.
רגלה של זו עולה שכולה עולה וכו'. במקדש דוד (קדשים סי' ב' סק"ג) דן אי אמרי' פשטה בקרבן חטאת ואשם. וז"ל "ונראה לומר דאפילו למ"ד דאמרינן פשטה קדושה בכולה, ובאבר שהנשמה תלויה בו דלכ"ע אמרינן פשטה וקריבה לגבי מזבח, הוא רק בעולה, אבל בחטאת כיון דבעינן הפרשה לשם חטאת ולאותו החטא, כיון שהוא הפריש רק חציה וחציה השני נתפשטה מאליה א"כ ליכא בה הפרשה על החטא, וא"א להתכפר בהחצי השני ומש"ה תמות. והנה לפי"ז במקדיש אבר לחטאת הוי איפכא, אי בעלמא אמרינן פשטה קדושה בכולה בחטאת אינו ראוי להתכפר בו כלל, דבמה שנתפשט ליכא הפרשה לחטאו. אבל אי בעלמא לא אמרי' פשטה בחטאת יכול להקדיש אח"כ השאר ולהקריבה. אך אפשר כיון שאם תתפשט יהיה זה גורם שלא תהא ראויה להקרבה באופן זה לא אמרינן התפשטות, ולכ"ע בחטאת אין הקדושה מתפשטת יותר על מה שהקדיש. ולפ"ז ה"נ במקדיש אבר או חציה לאשם דלא אמרי' בי' פשטה כיון דבעינן הפרשה לשם חטא, ובדבר שבא לכפרה כגון חטאת ואשם כיון דאינו בא בנדר ונדבה לא אמרי' פשטה דמה שנתפשט לא עדיף מנדר ונדבה". [וכ"כ להוכיח בישועות מלכו (או"ח סי' י"ח) עי"ש].
אבל דבר שהנשמה תלוי' בו. עי' שטמ"ק (תמורה יא: אות ה') דילפי' לה או מקרא כל אשר יתן וגו' ושקולין הן, או מסברא. ועי' תוס' קידושין (ז.) שנקטו דנלמד מקרא. אבל הריטב"א (שם) חולק דאין צריך פסוק והוה כמקדיש כולו. ובשעה"מ (פ"ה הי"ד מערכין) פי' דכוונת תוס' דמקרא ילפי' דקדושה חל על אבר וכמבואר בגמ', וממילא אם הוא אבר שהנשמה תלוי' בו חל בכולה. [ועי' לח"מ (פט"ו ממעה"ק ה"ב, ופ"ה מערכין הי"ד), ופני יהושע (קידושין שם)].
דבר שהנשמה תלוי בו. ברמב"ם (פ"ה הט"ו) מבואר שאין זה מדין התפשטות אלא כמקדיש כולו, ולכן במקדיש קדו"ד אבר שהנשמה תלוי' בו חל בכולה דלא הוי תרי מיגו. אמנם בכס"מ (פט"ו ממעה"ק ה"ב) כתב בדעת הרמב"ם שמפרש ספיקת הגמ' בתמורה (יא:) אם אמרי' התפשטות בעופות, דמיירי במקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו. ומבואר שזה מדין התפשטות. אמנם הלח"מ (בפ"ה מערכין הי"ג) פירש דמיירי במקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' בו.
הקדיש אבר אחד לדמיו מהו. עי' רש"י תמורה (יא:) שפי' הספק למ"ד דאמרי' התפשטות במקדיש אבר. אמנם הרמב"ם (פ"ה מערכין הי"ד) הביא ספיקת הגמ' אע"פ שפוסק דלא אמרי' התפשטות. ותי' הכס"מ דס"ל דרק מקדיש אבר קדוה"ג ליכא התפשטות, כיון שאין ראוי ליקרב לא חל על האבר קדושה ליקרב. אבל מקדיש קדו"ד שחל קדושה גמורה, לכו"ע אמרי' התפשטות. [ועי' מקד"ד (קו"א סי' ב' סק"א)]. ובלח"מ הקשה ע"ד מסוגיין, עי"ש בדבריו. ועי' אבן האזל (פט"ו ממעשה הקרבנות ה"ב) ובאבי עזרי (פ"ה מערכין הי"ד).
מהו. בגמ' תמורה מבואר שהספק אם אמרי' תרי מיגו או לא. וברש"י (שם) פי' דקודם אמרי' התפשטות על הקדו"ד ואח"כ מיגו דנחתא שיחול קדוה"ג. וכ"ה גי' השטמ"ק בתמורה שם. אמנם רש"י כאן פי' קודם מיגו דנחתא על האבר שיחול קדוה"ג, ואח"כ התפשטות. [וכמו שהגי' השטמ"ק (אות י) ברש"י עי"ש]. וכ"ה לפי גירסתנו בתמורה. ועי' שעה"מ (פ"ה הי"ד) שכתב דלהכס"מ דהרמב"ם ס"ל דלא אמרי' התפשטות בקדוה"ג רק בקדו"ד, ע"כ מפרש כרש"י בתמורה. [ועי' מקד"ד (קו"א סי' ב' סק"א)]..
הכא בבע"מ. הלח"מ (פ"ה הי"ד) נקט דכל הספק הוא אם אמרי' תרי מיגו, אבל חד מיגו ודאי אמרי'. והקשה מזה על רש"י בתמורה דקודם אמרי' התפשטות בקדו"ד א"כ מה מת' הגמ' בבע"מ סו"ס חד מיגו אמרי', ובבריתא מבואר דרק הראש קדוש. ולכן הוכיח מסוגיין כפרש"י כאן. [ועי' מקד"ד (שם)]. אמנם בשעה"מ כתב דאם לא אמרי' תרי מיגו גם חד מיגו לא אמרי'. וכ"כ הגרי"ז כאן, עי"ש.
בעי רבה. פשטות הגמ' דודאי הנדר חל דמים וערכין למזבח והספק רק לענין נידון בכבודו והישג יד. ועי' חזו"א (סי' כ"ט סקי"א).
תד"ה בעי רבה. צריך עיון אמאי לא נקט ערך ראשי לגבי מזבח כמו בבעיא דבסמוך. האחרונים כתבו ליישב קושיית התוס', דדמים שייך בכל אדם אף בטומטום ואנדרוגינוס ולכך נקט דמים (דאילו ערך אינו בטומטום ואנדרוגינוס), אבל לקמן נקט ערך משום דדוקא בערך נידון בהשג יד ולא בדמים. [הפלאה שבערכין, קרבן אשם, שיעורי הגרמ"ד שליט"א (עמ' עג)]. ועי' בכתבי הגרי"ז מש"כ ליישב קושית תוס'. ועי' חזו"א (סי' כ"ט סקי"א) מש"כ ע"ד התוס'.
תוד"ה בעי רבא ערכי עלי לגבי מזבח. אי רבה גרסי' בכולן, יש לפרש באם תמצא לומר כדלעיל. פי' החק נתן וז"ל "את"ל דאין נידון בכבודו כדקתני בברייתא ולא עוד אלא אפי' ראש פרה הקדש אין להקדש אלא ראשה, אכתי גבי השיג יד איכא למיבעי דלא אשכחן בברייתא דאיירי בהכי, ואיכא למימר דוקא גבי נידון בכבודו הוא דאמרן דלא אשכחן לגבי מזבח נידון בכבודו, דבממונא אזלי' לקולא, אבל גבי השג יד אמרי' לא אשכחן בערכין דאין נידון בהשג יד כיון דהוי קולא, או דילמא לא שנא בין לקולא בין לחומרא אזלי' לגבי מזבח". [וכעי"ז פי' הצ"ק והעולת שלמה].
בעי רב אשי הקדיש שדה אחוזה וכו'. כתב החזו"א (סי' כ"ט סקי"ב) "צ"ע, אי קים לי' שענין דין שדה אחוזה איכא גם בהקדיש לגבי מזבח, ולא מיבעיא לי' רק לענין שיעור פדיונו. או דילמא עיקר דין שדה אחוזה קמבעיא לי'. ונפק"מ לענין הוצאה ביובל לכהנים". אכן יעי' בכתבי הגרי"ז (כד: תוד"ה מ"ט) שנקט בפשיטות שפשיטא לגמ' דליכא יציאה לכהנים ביובל כשהקדיש למזבח, ומספקא לי' רק לענין אם נפדה בחמישים.
פחות מבן חודש נידר ולא נערך. כתב המהרי"ט אלגאזי (בכורות פ"ח אות ע"ו ו') וז"ל "ויש לחקור, לענין ערכין דקיי"ל דפחות מבן חודש אינו נערך, אם היינו דוקא באומר סתם ערך פחות מבן חודש זה עלי, דסתמא כאומר מעכשיו דמי, אבל אם אמר ערך פלוני עלי לאחר שיהי' מבן חודש, אי חייב ליתן ערכו לאחר הל' יום. ולכאו' נראה פשוט דדינו כדין פדיון, דאפי' אם נאמר דאם אמר על עובר שבמעי אמו ערך זה עלי לאחר שיצא לאויר העולם ויתקיים ל' יום, דאינו חייב ליתן ערכו, דאין אדם מתחייב על דבר שלא בא לעולם, כיון דמחוסר מעשה הוא, מ"מ לאחר שנולד אם אמר לאחר ל' יום, שפיר חל נדרו, כיון דזמן ממילא קא אתי, ואף דאין בידו להעריכו מעכשיו, יכול להעריכו לאחר ל' יום שהוא ראוי לערך, כדין פדיון.
אלא שהקשה, דא"כ אמאי אמרי' בגמ' דלפי ר"מ דסבר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, דגמר ואמר לשם דמים, נימא דבאמת התכווין לערך ולא לדמים, ונפרש דבריו דגמר ואמר שיתחייב בערכו לאחר ל' יום שיהא ראוי לערך. [דטפי עדיף לפרש דבריו דה"ק, מלפרש דלשם דמים קאמר, כיון דאם אנו דנין דכוונתו לדמים אין פיו וליבו שוים, דבפיו אמר לשון ערך, משא"כ אם נפרש כוונתו דכיון דאמר לאחר ל' יום, אינו סותר מה שהוציא בפיו לגמרי, כיון דסתם קאמר ולא אמר מעכשיו].
ועוד הקשה דאמרי' בגמ' דאמר רב האומר ערך כלי עלי נותן דמים לר"מ, ופרכי' לר"מ למאי איצטריך, ומשני' מ"ד טעמא דר"מ דגזר פחות מבן חודש אטו בן חודש, אבל הכא דליכא למימר הכי אימא לא, קמ"ל. והשתא אי איתא דבערך נמי אם אמר ערכי עלי לאחר ל' יום חייב בערך, א"כ עדיפא מינה הול"ל, דמהו דתימא דטעמא דר"מ דגזר פחות מבן חודש עצמו באומר ערך סתם ערכו עלי אטו אומר ערך זה עלי לאחר ל' יום, דהך גזירה היא יותר קרובה למיטעי. ומדלא אמרי' הכי ש"מ דהאומר סתם והאומר לאחר ל' יום שוים הם, דאין ערך לו, וא"כ הוא צריך טעם מ"ש מפדיון. עכ"ד.
ובביאור נידון המהריט"א אם אפשר לומר על פחות מבן חודש ערכו עלי לאחר שיהי' בן חודש, עי' בספר מאור הקודש (סי' ז') מה שביאר בזה.
ר"מ סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ברש"י (גיטין לט. ד"ה הא מני) כתב וז"ל "הא מני ר"מ היא דאמר אין אדם מוציא דבריו. להקדש לבטלה דתניא (ערכין ה.) וכו', הכא נמי יודע שאין עבד ראוי לא להקרבה ולא לבנין, וכיון דבלשון הקדש אקדשיה גמר בדעתו להקדיש דמיו ולומר דמיו עלי". משמע מלשונו דדוקא גבי הקדש קאמר ר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה.
וכ"כ השטמ"ק (כתובות נח:) בשם הריטב"א וז"ל "כתב הריטב"א ז"ל וז"ל כיון דשמעינן ליה לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה פי' גבי הקדש כדפרש"י ז"ל. ודוקא כשאי אפשר לקיים פשט דבריו בשום ענין, אבל אם אפשר לקיים דבריו בשום ענין לא מסרסינן לישניה לגבי הקדש". [וכעין זו איתא ברמב"ן (גיטין לח:) וז"ל "ואקשינן תו מהא דתניא המקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו. דמשמע דבמקדיש סתם עסקינן ודמיו עליו הקדש ולא יצא לחירות, ומפרקינן הא מני ר' מאיר היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ואע"ג דלא דמי למעריך פחות מבן חודש דהתם אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חודש וגמר ואמר לשם דמים, אבל הכא איכא למימר שיהא עם קדוש קאמר ואינו מוציא דבריו לבטלה. אלא משום דר"מ סבר דאין אדם אומר לשון הקדש אלא א"כ נהנה בו הקדש, וכאן כיון שהיה לו לאומרה בלשון שחרור ואמרה בלשון הקדש הקדש חל עליו לעולם". ועי' בספר הערות למרן הגריש"א זצ"ל].
והנה זה פשוט דבעלמא היכא שליכא טעות בלשונו אלא שלא פירש לשונו כראוי, כו"ע מודו דאמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולא פליגי רבנן ור"מ רק היכא דהוציא טעות מפיו, אי מפרשי' דבריו לומר שנתכווין לדבר אחר ומקיימים את דבריו, או דאמרי' דנתכווין למה שאמר וממילא אין דבריו קיימים.
וכן מתבאר מדברי המהרי"ק (סי' צ"ד) שכתב דודאי אף רבנן מודו דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, ורק היכא דאיכא טעות בלישנא פליגי וסברי דנתכווין למה שאמר והוציא דבריו לבטלה. דז"ל "ואשר כתבת עוד, דהיכא דבטל השטר לגמרי דלא אמרינן דיד בעל השטר על התחתונה, הלא דבר פשוט הוא דהיינו דווקא היכא שהספק נופל בכוונת הנותן או הלוה, כההיא דמתחייב ליתן לחבירו מנה אחר פסח שפסק רבינו אשר שצריך ליתנו לו אחר הפסח הבא ראשון, דודאי לכך נתכוון הלוה המכתיב את השטר, דאי לא תימא הכי שטרא למאי אהני, כיון דמצי לדחויי עד הפסח של יובל הגדול, והא אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ואפילו רבנן דפליגי אדרבי מאיר מודו בהא, דודאי התם ליכא למיתלי בטעות הלוה או הנותן וכו'". [שו"מ בברכי יוסף (יו"ד סי' רנ"ח סק"ז) שכתב כן, והביא דברי המהרי"ק הנ"ל להוכיח מדבריו דהיכא דליכא טעות בלישנא כו"ע מודו דאמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה, עי"ש. וכ"כ המהרש"ם (ח"ג סי' ק"ט), ובשו"ת הראנ"ח (ח"ב סי' ל"ו)].
יודע שאין ערכין לפחות מבן חודש וגמר ואמר וכו'. הנה בפשטות לשון הגמ' משמע דתליא בכוונת האומר, והיינו דכיון דיודע הוא שאין ערך לפחות מבן חודש, בע"כ דכוונתו היתה לדמים. ורבנן דפליגי סברי, דאפי' שאדם יודע שאין ערך לפחות מבן חודש, מ"מ אמרי' דאדם מוציא דבריו לבטלה. משמע הטעם כיון שגמר בליבו לשם דמים. וכן דייק הרש"ש מלשון רש"י בע"ב (ד"ה קא משמע לן) שכתב 'דלא אמרי' דטעה, אלא ודאי יודע שאין הקדשו חל על גופה ולדמים נתכוין'.
אכן התוס' כתבו דגם אם אינו יודע, מ"מ דעתו ע"פ שתקנו חכמים הלשון. [ועי' בשפת אמת וברש"ש שהעירו על התוס' מלשון הגמ' ופרש"י].
איברא דמדברי רש"י שהביא השטמ"ק (כתובות נח:) מתבאר נמי דסבר דאפי' אם אינו יודע נמי אמרי' לפי ר"מ דגמר ואמר לשם דמים (וכשי' התוס' כאן). דז"ל "רש"י ז"ל במהדו"ק, אין אדם מוציא דבריו לבטלה, במסכת ערכין (כ.) גבי האומר ערך כלי עלי והמעריך פחות מבן חדש, ר"מ אומר יתן דמיו, אדם יודע שאין ערך לכלי ולפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים. וה"נ אליבא דר"מ כיון שאדם יודע שאינו יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם, יקדשו ידיך קאמר לה, דלא הוציא דברים אלא על דבר שאפשר ע"כ. האריך ומייתי נמי האומר ערך כלי עלי, והא ודאי לא דמי כלל להא דהכא, דכו"ע בקיאי דאין ערך לכלי, ובודאי דדמים קאמר, מה שאין לומר כן בהא דמקדיש דבר שלא בא לעולם. ואפשר דה"ק דלעולם אין דעת מקדיש להוציא דברים אלא על דבר שאפשר, ואע"ג דבשעת הקדשו לא היה יודע דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, מ"מ איהו לדבר שאפשר איכוון, וכל היכא דמצי למיחל ליחול, וכיון דאי אפשר בלא ידים מתקנינן לישניה דה"נ קאמר. ובמהדורא בתרא לא הביא רש"י ז"ל ההיא דהאומר ערך כלי עלי, אלא ההיא דהמעריך פחות מבן חדש, ואפשר דס"ל דההיא דפחות מבן חדש נמי לאו כולי עלמא בקיאי ביה. אי נמי כגון דאמר ערך תנוק זה עלי, ואע"ג דלא היה יודע אי חייב פחות מבן חדש אפ"ה ס"ל לר' מאיר דמסרסים לישניה וגמר ואמר לשם דמים, וזה פשוט". [ועי' בספר הערות למרן הגריש"א זצ"ל (עמ' כ"ה) מש"כ ע"ד השטמ"ק].
ועי' ברכת הזבח, ומל"מ (פ"ו מערכין ה"כ), שהקשו סתירה בדברי הרמב"ם, שפסק כאן (פ"א מערכין ה"ג) כרבנן, ולענין מקדיש עצמו פסק (פ"ו מערכין ה"כ) שחייב בדמים. ובגמ' (גיטין לט.) מבואר שהוא כסברת ר"מ דאדם יודע וכו'. ועי' צאן קדשים וחק נתן ואור שמח (פ"ו ה"כ) וברכי יוסף (יו"ד סי' רנ"ח) מש"כ ליישב פסקי הרמב"ם.
עוד יל"ע בדברי הרמב"ם, דהכא פסק כרבנן, ואילו גבי המקדש אחותו פסק דהמעות מתנה (פ"ו מזכי' ומתנה ה"כ), ובגמ' קידושין (מו:) אמרי' דטעמא דמעות מתנה משום דאדם יודע דאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה, ואמאי לא נימא דאדם עושה מעשה לבטלה כמו הכא. וצריך לחלק בין מעשה לדיבור, דכל פלוגתת ר"מ וחכמים היא דוקא גבי דיבור, דבהא סברי חכמים דאדם מוציא דבריו לבטלה ולכן דבריו בטלים, משא"כ היכא שעושה מעשה נקטי' דאפי' חכמים מודו דאין אדם עושה מעשה לבטלה.
האומר ערך כלי עלי וכו'. התוס' (נזיר ט.) כתבו וז"ל "וא"ת ולר"מ מ"ש דבערך כלי מתחייב דמים מטעם דאין אדם מוציא דבריו לבטלה לעולם. וי"ל דלא דמי, דהתם נהי דאין שייך ערך לכלי דמים מיהא שייכא ביה, ואדם זה נתכוון ליתן להקדש מה שיוכל, הלכך נותן דמיו, וקרי להו ערך לדמי הכלי משום דערך האדם נמי הוי דמים להכי קרי דמי כלי ערך. אבל גרוגרות לא שייך בהן לשון נזירות כלל וע"כ הוציא דבריו לבטלה, וה"ק הריני נזיר ולא מיין אלא מגרוגרות, וסיפא לפרושי תחילת דבריו קאתי הלכך לאו כלום קאמר".
שם. הברכת הזבח הסתפק מה הדין אם אמר ערך טומטום ואנדרוגינוס עלי לר"מ, אי נותן דמיו, די"ל דטעי בהא יותר מבן חודש דמפורש בקרא, משא"כ טומטום ואנדרוגינוס מהזכר ודאי נפקא ואינו מפורש כ"כ, אמרי' דטעי וסבר שיש להם ערך. וכתב דהכי מסתברא.
אכן הברכי יוסף (יו"ד סי' רנ"ח סק"ז) כתב להעיר ע"ד הברכת הזבח, וז"ל "ולי ההדיוט נראה דמסוגית הגמ' לקמן (כ.) דקאמר רב אף בערך ידי, דנותן דמיה לר"מ, ולא אמרינן דטעי בין אבר שהנשמה תלויה בו לאבר שאין הנשמה תלויה בו, מוכח דהוא הדין בטומטום ואדרוגינוס דלר"מ נותן דמיו, דהא דטומטום והא דדבר שהנשמה תלויה לא כתיבי להדיא. והיינו דאצטריכא ליה לרב מימרת ערך ידי, דלא נחלק בין פחות מבן חדש לערך ידי, ואשמועינן רב דאף בערך ידי דיש לומר דטעי, אפ"ה אמרינן דגמר ואמר לשם דמים. וכבר כתבו התוס' בשמעתין (ה. ד"ה אדם) וז"ל אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש, ואפילו אינו יודע, דעתו על פי מה שתקנו חכמים הלשון. עכ"ל. והוא הדין איכא למימר גבי טומטום, דנותן דמיו אף אי אתרמי דלא ידע דהזכר דכתוב הוא ודאי, אפילו הכי דעתו על פי חכמים, כמ"ש התוס'". ועי' ג"כ ברש"ש שהעיר ע"ד הברכת הזבח מדברי התוס'. ועי' בספר ברכת כהן (עמ' ל"ה) מש"כ בענין זה.
כר"מ. פשיטא דכר"מ אתיא וכו'. כתבו התוס' (סנהדרין טו. ד"ה האומר) וז"ל "האומר ערך כלי עלי נותן דמיו. בפ"ק דערכין (ה.) מוקי לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ותימה דבפרק השולח (גיטין לח:) אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות, מאי טעמא גופיה לא קדיש וכו', משמע התם דהיינו דלא כר"מ דלדידי' קדוש לדמיו. ונראה דההיא דערכין אליבא דר' מאיר קאמר רב וליה לא סבירא ליה. וכן משמע התם דפריך לר"מ פשיטא, ואי אתא למימר דסבר כר' מאיר מאי פריך פשיטא, אלא משמע דלא סבר כרבי מאיר, אלא קאמר דלר"מ נותן דמיו. א"נ איכא ב' לישני דרב בגיטין (שם) חד במקדיש וחד במפקיר". [וכ"כ השטמ"ק (לקמן ע"ב אות א') בשם הרא"ש. ועי' בברכי יוסף (יו"ד סי' רנ"ח סק"ז) מש"כ על דברי התוס' והרא"ש הנ"ל].
והמהרש"א (שם) הקשה וז"ל "הסוגיא דהתם לא פריך פשיטא אדרב, אלא אהא דקאמר כמאן אזלא הא דאמר רב כו' האומר ערך כלי נותן דמים כר"מ פריך פשיטא דכר"מ אתיא, והשתא מצינן למימר שפיר דרב כר"מ ס"ל, ואין להם ראיה מהתם. ויש ליישב".
תוד"ה אדם יודע. ואפי' אינו יודע וכו'. השפת אמת תמה ע"ד התוס', וז"ל "ותוס' כתבו אפי' אינו יודע [שאין ערך לפחות מב"ח]. ודבריהם א"י להלום, דהא משמע בגמ' עיקר הטעם משום אדם יודע, והוי כאומדנא דמוכח שנתכוין לשם דמים, וממילא ל"ק כלל מה שהקשו מהמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר, דשם ליכא הוכחה והוי דברים שבלב". ותו הקשה הרש"ש טויבש, דאי אינו יודע א"כ הוי הקדש בטעות כיון דסבר דיש הקדש לפחות מבן חודש. וכתב ליישב דאולי כיון דרצונו להנות ההקדש, ל"ש הקדש בטעות, כיון שדעתו שיהנה ההקדש ואם לא יועיל לשון שהקדש יהנה הוי כאילו אמר לשון אחר שתקנו חכמים כדי שיהנה ההקדש.
בא"ד. וא"ת מ"ש מדאמר וכו' וי"ל דלא אמר כלום וכו'. ולפי"ז חל מחמת מחשבתו ומדין נדרי מצוה דחל בלב. ועי' רש"ש. וצ"ע דבתחילת הדבור כתבו דחל מחמת דיבורו ואף אם אינו יודע שאין ערך לפחות מבן חודש. ועי' בספר ברכת כהן (עמ' ל"ו) מש"כ ליישב דברי התוס'.
שם. וי"ל וכו'. עי' קרן אורה (נדרים ב.) ובטו"א (חגיגה באבני שהם י.) שהוכיחו מהמשנה דהמתכוין לומר תרומה וכו' לא אמר כלום, דאע"פ שיכול לחול במחשבה, אבל אם רצה שיחול ע"י דיבורו תו לא חל מחמת מחשבתו. ועי' עולת שלמה דזה דלא כתי' זה שבתוס'. וע"ע בקר"א (שם). [ועי' מש"כ בענין זה, בשו"ת אור גדול (סי' ל"ז), ובמרחשת (ח"א סי' נ"א סק"ד), ובשו"ת הר צבי (יו"ד סי' קפ"ו וסי' ר')].
בא"ד. ועי"ל וכו'. פי' הצ"ק שלא הי' בלבו על מה שאמר בפיו, אבל הכא רוצה מה שאמר בפיו רק שטעה. וכן פי' העולת שלמה וז"ל "דהתם אמר דיבור אחר שלא נתכוון לאומרו וסותר מה שחישב. אבל הכא פיו ולבו שוין דסבור דגם על הדמים שייך לשון ערך ולא סתר למחשבתו". [ועי' דבר אברהם (השמטות לסי' ט"ז ד"ה ומה שהוסיף)].
ובשו"ת אחיעזר (ח"ב יו"ד סי' כ"ד אות ג') כתב וז"ל "והנה בדין זה במתכוין להוציא בשפתיו בהקדש ותרומה אם קיים מה שבלבו נחלקו התוס' בערכין (ה. בד"ה אדם יודע), ובתי' הראשון כתבו דהא דלא אמר כלום ממה שהוציא בפיו אבל מה שבלבו הוי קיים. ועוי"ל דהתם שאני דמה שאמר בפיו אינו רוצה ובמה שאמר בלבו טעה. ולתירוץ הראשון מה שחשב בלבו קיים, ולתירוץ השני י"ל דדוקא דכה"ג שהוציא בפיו נגד מחשבתו, אבל בחשב להוציא בשפתיו ולא הוציא ג"כ קיים וכן נראה מקושית השטמ"ק (נדרים ז') ביש יד לצדקה". ועי"ש עוד מש"כ בזה.