אבני נזר/חושן משפט/נב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר חושן משפט נב

סימן נב
בדין פועל יכול לחזור (ב"מ ע"ו:).

א

מחודש א.

א) בירושלמי אמתני' דכל החוזר ידו על התחתונה רב אמר כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים אין ישראל קונין זה את זה ר"י אומר בעבד עברי הוא מתניתא, ופירשו בו המפרשים דרב ס"ל דלא חל הקנין כלל ור"י סובר דחל הקנין אלא שיכול לחזור וכעין עבד עברי שיוצא בגרעון כסף, ותמיהני דהא בשנים אוחזין (יו"ד.) משני הש"ס דילן לרב דכל כמה דלא חזר ידו כיד בעה"ב וכי הדר בי' טעמא אחרינא איכא דכתיב כי לי בנ"י עבדים, וקשיא דרב אדרב:

ב) ונלפע"ד עפימ"ש הר"ן ב"מ (ע"ח) בהא דשוכר את החמור ומת בחצי הדרך דאם אמר לו חמור סתם חייב להעמיד לו חמור, וכתב הר"ן דאפי' לא נתחייב בקנין להעמיד לו חמור מ"מ יכול השוכר לעכב שכר של חצי הדרך שהלך לעצמו עד שישכור לו חמור, וק"ל מ"ש מהא דאמרינן פועל יכול לחזור אפי' בחצי היום ואין ידו על התחתונה ומשום דכתיב כי לי בנ"י עבדים, נהי דיכול לחזור שלא יצטרך לעבוד מ"מ יעכב לעצמו שכר עבודה שכבר עשה כיון שאינו משלים תנאו וכמו בנידון הר"ן דאף שלא נתחייב בקנין להעמיד לו חמור מ"מ כיון שאינו משלים תנאו:

ג) ואין לומר בזה דילפינן מעבד עברי דיוצא בגרעון כסף וא"צ לחזור כל דמיו, דז"א חדא דהא עבד עברי כבר נתן דמיו, ועוד דעבד עברי הוא כסף מכירה ואפי' לא נתן כבר נתחייב כל דמיו משא"כ בשכיר דשכירותו משתלמת בסוף, וכל זמן שאינו משלים תנאי לא נתחייב [ובזה נדחה מ"ש בקצוה"ח ליישב שיטת הטור דאם חזר בחצי היום והוזלו פועלים משלם לו כל שכרו לבד מה שצריך בעה"ב ליתן עבור חצי יום שני, וכתב בקצוה"ח הטעם דילפינן ג"כ מעבד עברי דקי"ל מחשבין להקל ואם הוזל א"צ להשיב רק לפי דמים שהוזלה, וז"א דבשכיר במה נתחייב בשכר של אח"כ, ולא ילפינן פועל מע"ע אלא לענין שיכול לחזור מעבודה אבל לא לענין השכר]:

ד) ונראה ליישב דהנה צריך להבין סברת הר"ן דמה בכך שאינו מעמיד לו חמור שפסק עמו ואינו מחוייב לשלם לו בעד חצי הדרך שהלך מחמת הפסיקה כיון שהמשכיר לא קיים תנאו לא יהא אלא כמו שעושה עם חבירו שלא ברשות דמחוייב לשלם לו הוצאותיו, וצ"ל שכך הי' דעתו מתחילה ועל מנת כן עשה עמו שיהי' שכר פעולתו ערב בעדו [כמו נכסי דבר אינש אינון ערבין בי'] שאם לא יעמיד לו חמור לא יתן לו גם שכר חצי דרך שהלך, ובזה יתיישב קושיא הנ"ל דמ"ש פועל מחמור סתם דהנה קי"ל כל היכי דליכא לוה ליכא ערב, אך כתב הרשב"א במי שנתחייב באסמכתא והעמיד ערב הלוה פטור והערב חייב וכתב המל"מ הטעם כיון דמתחילה הי' הלוה פטור, הרי על תנאי כך נתערב דאף שהלוה פטור הוא יתתייב. מעתה ניחא בפועל כיון דכל כמה דלא הדר בי' חל הקנין כדאיתא בשנים אוחזין כי הדר בי' טעמא אחרינא איכא כי לי בנ"י וגו' עיי"ש, ע"כ אף שהשכירות שעד עתה כיון דאינה משתלמת אלא לבסוף] כמו ערב על השלמת הפעולה, מ"מ כשחזר בו כיון דנפקע חיוב הפעולה נפקע הערבות, ודווקא בחמור סתם דמתחילה לא נתחייב להעמיד לו חמור וחל הערבות באופן זה ודו"ק:

ה) מעתה ניחא הירושלמי, דהנה בגמ' אמרינן דמתני' ר' דוסא דיד פועל על התחתונה אפי' בשכיר יום ולא ס"ל טעמא דרב כי לי בנ"י עבדים, ולכאורה קשה דא"כ לא יוכל לחזור בו כלל ויהי' מחוייב לעבוד, ואם אין מה שביד בעה"ב מספיק לשכור פועלים יהי' מחוייב להוסיף משלו או לעבוד בעצמו [בשלמא בקבלן לדידן י"ל בכמה אופנים כדבעינן למימר לקמן לפנינו בעז"ה] ע"כ פירש רב למתני' דס"ל למתני' דאין קונין זא"ז כלל ולא חל הקנין כלל, ושוב דומה להא דחמור סתם כיון דלא נתחייב כלל, הרי על אופן זה העמיד שכר פעולתו לעכב, דאף שהוא אינו מחוייב יעכב שכר פעולתו אבל רב אליבא דנפשי' ס"ל דמתחילה חל הקנין אלא שיכול לחזור, ע"כ כשחוזר אמרינן כל היכי דליכא לוה וכו'] ודו"ק היטב. וכ"ז כתבתי דרך פלפול:

ב

מחודש ב.

א) קי"ל פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום וידו על העליונה וקבלן החוזר בו ידו על התחתונה, ופירש"י דקבלן אינו עבד אלא לעצמו, וראוי להתבונן דא"כ למה יהי' יכול לחזור בו כלל, ודעת הגהת אשרי דבאמת אם הי' קנין אינו יכול לחזור בשום ממון אלא דהתחלת מלאכה לא עביד קנין, ולפי זה צריך להבין למה בעה"ב החוזר בו ידו על התחתונה, בשלמא פועל החוזר י"ל כדברי הר"ן הנ"ל בחמור סתם אך בבעה"ב קשה, ואפשר דזה ממילא כיון דפועל נשתעבד שיהי' ידו על התחתונה כשחוזר גם בעה"ב כן, או י"ל שהוא תק"ח וכמ"ש בשטמ"ק בשם הריטב"א משום דהוי דבר האבד לפועלים דמתחילה הי' מצויים להשתכר ביותר עיי"ש:

ב) והנה מקור דברי הגהת אשר"י דבקנין אין קבלן יכול לחזור כלל הוא בתוס' פרק הזהב אהא דנתן לבלן מעל דווקא בלן דלא מחסר משיכה, הא מידי אחרינא דמחסר משיכה היינו ספר דבעי למימשך תספורת לא מעל עד דמשיך, וכתבו התוס' דמכאן מוכיח ר"ת דבעה"ב שמשך כלי אומנות אין בעה"ב יכול לחזור בו וא"ת הלא פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום וי"ל דווקא פועל דכתיב כי לי בנ"י עבדים אבל קבלן לא עיי"ש, והר"ן דוחה דלא מהני משיכה אלא לענין שיוכל לעכב המספרים עד שיספרנו, ומבואר שדעת ר"ת דלגמרי לא יוכל לחזור ומחוייב לספרו, דידו על התחתונה לא שייך הכא שעדיין לא סיפרו כלל, ועוד דמה הוקשה להתוס' מפועל יכול לחזור הא סוגיא ערוכה בפרק האומנין בקבלן קי"ל כר' דוסא דידו על התחתונה, אלא שהתוס' חידשו כאן בקבלן שהקנה לא יוכל לחזור כלל, ובזה לא מצינו חילוק כלל בפרק האומנין, ואדרבא רהטא סוגיא דאף לקבלן אינו יכול לכוף לעבוד, ע"כ הוקשה להתוס', ותירצו דגם בזה חילוק בין פועל לקבלן:

ג) ודאתאן לר"ת נבאר שיטתו, דלכאורה דבריו מרפסין איגרא דאיך יועיל משיכת התספורת לקנין הספר, אדרבא מכאן מוכח להיפוך דכי היכי דמעות לחוד אינו קונה אף דהספר לא שייכא בי' משיכה כיון שהתספורת ג"כ משועבד הלכך לא קנה עד שיעשה קנין גם בתספורת כ"ש להיפוך כשעושה קנין בתספורת לבד דלא מהני ריין שלא עשה קנין גם בספר ולא יועיל אלא במעות ומשיכת התספורת דהו"ל קנין בתרוייהו:

ד) ונראה דסברא דר"ת כיון דדבר אחד בין בספר בין בתספורת שיספרנו מכי עשה קנין באחד בספר או בתספורת מהני לכולו, והוכחתו דאל"כ אלא דהוי כקונה שני דברים חלוקים דצריך לעשות קנין בשניהם, א"כ כשעשה קנין באחד עכ"פ יקנה האחד כמ"ש הר"ן בפרק הזהב בהחליף פרה וטלה בכור חטין ומשך הטלה לבד קנה חטין כנגד הטלה, וה"נ כשנתן לספר נהי דלא קנה התספורת דמחסר משיכה, מ"מ יקנה הספר וימעול במעות בכדי שכר הספר, מזה הוכיח ר"ת דמשיכת התספורת מהני לספר, ואה"נ דקנין הספר מהני גם לתספורת, אלא דהכא לא הוי מעות קנין גם לספר כיון דלא מהני כסף במקום דאיכא משיכה, והכא איכא משיכה שימשוך התספורת ויהי' קנין גם לספר, והיכי דאיכא משיכה אין מעות קונה לר"י וכמ"ש התוס' בפ"ב דבכורות דהיינו טעמא דר"ל דלא ילפינן מהקדש דהקדש שאני דלא אפשר במשיכה עיי"ש, אלמא דהעיקר תלוי באם אפשר לעשות קנין ומשיכה, והכא אפשר לעשות קנין משיכה בספר ע"י שימשוך התספורת:

ה) ונ"ל ראי' לסברת ר"ת מהא דחמרים ולא מצאו תבואה דר"פ האומנין דתני בה נותן לו שכרו משלם, ומשום דהתחיל במלאכה, והא התחלת מלאכה לא מהני אלא באדם ולא בחמור כדאיתא בר"פ השואל בעלים באמירה פרה במשיכה, ופירש בשטמ"ק באמירה לאו אמירה בלחוד אלא כיון שאמר לו השאילני פרתך ותשאל לי עמה כיון שהתחיל ללכת עם פרתו אעפ"י שעדיין לא יצא מביתו, כבר התחיל בשאלתו, הרי דבפרה לא מהני הילוך, וא"כ כשבא החמר עם החמור נהי דשכר גופי' מחוייב לשלם, מ"מ שכר החמור למה ישלם, הא בבהמה לא מהני, ואין לומר דהעיקר נחשב שכירות גופי', דא"כ מה הא דקאמר יספר הא בעי למימלך, הא העיקר שכירת גופו דלא אפשר במשיכה, אלא ודאי כדברי ר"ת ז"ל דקנין באחד מהני גם בשני וכמ"ש, כן נ"ל ברור להליץ בעד ר"ת ז"ל לסלק מעליו השגת הרשב"א והרנב"ר ז"ל שהביא הנמק"י שכתבו דמהכא לא מוכח אלא שהמספרים קנויים לו אבל פועל עצמו יכול לחזור בו, ועוד יתבארו דברי ר"ת ז"ל בעז"ה:

ואו) וכל זה לדעת הגהת אשר"י דהתחלת מלאכה לא עביד קנין, אבל הר"ן בחי' והנמק"י כתבו דהתחלת מלאכה הוא קנין בפועלים, וכ"כ הש"ך בשם הריב"ש ז"ל דהתחלת מלאכה הוא הקנין בפועלים וא"צ קנין אחר, ביאור לשון זה מבואר דהתחלת מלאכה הוא קנין גמור, והנה לשיטתם צריך להבין למה הקבלן שאינו עבד יכול לחזור אלא שידו על התחתונה:

ז) והנה יש לפרש בכמה גווני, הא' דהחילוק שבין פועל לקבלן הוא רק בעצם החיוב, דעצם חיוב פועל הוא העבודה שיעבוד אצלו אין חילוק מה פעל בעבודתו, משא"כ הקבלן עצם החיוב הוא תיקון הדבר שנתחייב לתקן, ואלו יצוייר שיתקן החפץ ברגע אחת בלי עבודה כלל אינו מחוייב יותר, ע"כ אינו חיוב עבדים, ומ"מ מאחר שאי אפשר לו לתקן החפץ בלתי עבודתו הרי זה עבדות נקרא ששיעבד גופו להשלים החיוב שנתחייב לתקן החפץ, וע"כ אינו יכול לכופו למלאכתו, כי דבר זה עבדות הוא מה שעובד בגופו להשלים החיוב, ומ"מ ידו על התחתונה, דהנה התוס' הקשו בפועל שיכול לחזור אפי' בחצי היום למה ישלם לו עבור חצי יום ראשון הא אין שכירות משתלמת אלא לבסוף, ותירצו בתוס' דכיון שחזר זה הסוף, וזה בפועל, אבל בקבלן שמעצם החיוב אינו יכול לחזור שאיננו עבדות רק שאינו מחוייב להשלים חיוב זה מנכסיו להשכיר פועלים רק שיעבוד בעצמו, וכעין חצי נזק דתם שאינו משתלם אלא מגופו דכתב התומים דחיוב יש אלא שאינו משתלם משאר נכסים, וכשאין בגופו כדי תשלומין הוא כעני שאין לו לשלם, כמו כן הקבלן חיוב זה להשלים תיקון החפץ אינו משתלם אלא מגופו, שהרי לא נתחייב לשכור פועלים רק לתקן בעצמו, וזה שמשתלם מגופו שיעבוד בעצמו עבדות מיקרי, וכשחוזר מזה היינו ממה שמשתלם מגופו נשאר החיוב באין ממה לשלם, ומ"מ כיון שנשאר החיוב עדיין אין הסוף כיון שעצם חיוב נשאר ואינו משלם עבור חצי יום ראשון:

ח) אופן הב' עפ"י פירש"י דקבלן אינו עבד אלא לעצמו, ופשוט שזה אינו אלא כשעושה בשכר אבל בחנם ודאי הוא עבד לבעה"ב, וראי' לזה מקבלנות שמותר בשבת משום דקבלן אדעתא דנפשי' עביד, אין היתר אלא בקצץ לו שכר אבל לא בחנם ותדע שמבואר במדרש שישראל במצרים הי' להם סכום ידוע גם בתחילה כמה לבנים יעשו ליום מ"מ הי' נחשבים עבדים, ויש לדחות ששם הכתוב מעיד למען ענותו בסבלותם] וע"כ יכול הקבלן לומר אני מוחל השכר ושוב הוי עבד ויכול לחזור, ומ"מ ידו על התחתונה, דכל זמן שאינו מוחל השכר גם ממה שכבר עשה עדיין נקרא בשכר שכל זמן שלא נתבטל קבלנותו הוא צריך להשלים המלאכה כדי שיגבה השכר מכבר כיון שאין משתלם אלא לבסוף ועדיין אינו סוף, ואף דאם יועיל החזרה יצטרך לשלם לו מכבר כדברי התוס' כיון שחזר זה הסוף, מ"מ איך יחול החזרה בתחילה, דכל זמן שלא חל החזרה ולא מחל גם מכבר עדיין נקרא בשכר ולאו עבד הוא ולא חל החזרה:

ט) אופן הג' קצת קרוב לדרך השני דכי אמרינן דהוי עבד רק לעצמו להשלים קבלנותו היינו דווקא כל זמן שהקבלן רוצה בקבלנותו כדי לקבל שכרו, אבל כשחזר בו אם נכפהו להשלים בע"כ שוב הוא עבד, שהרי שוב אינו עובד מחמת עצמו רק מחמת בעה"ב, והא דידו על התחתונה היינו טעמא דהנה כבר הקשינו לפמ"ש הר"ן במשכיר חמור סתם בלא קנין ומת בחצי הדרך דאף דאינו מחוייב להעמיד לו חמור אחר כיון שלא הקנה לו מ"מ אינו מחוייב לשלם לו עבור חצי הדרך שכבר הלך עד שמעמיד לו חמור, וא"כ בפועל שחזר בו נמי נימא הכי, דנהי דיכול לחזור שלא יצטרך לעבוד משום כי לי בנ"י עבדים, מ"מ למה יצטרך לשלם לו שכר פעולה מכבר, וי"ל דתק"ח הי' כדי להקל עליו שעי"ז יהי' נקל לו לצאת מעבדותו, וכעין גרעון כסף דמחשבין להקל, מזה ראינו שהתורה הקילה על העבד כדי שבקל יוכל להיות בן חורין, כן תקנו חכמים ג"כ שלא יפסיד שכרו מכבר, דאל"כ יהי' קשה עליו לחזור בו ולהפסיד בו שכרו מכבר, וכל זה בפועל שאף שלא חזר הוא עבד אבל בקבלן שכל זמן שלא חזר לאו עבד הוא א"צ לתקן ושוב מדינא ידו על התחתונה:

יוד) ובהכי ניחא לי ליישב דברי הרא"ש התמוהים לכאורה שכתב דלת"ק דר' דוסא דס"ל קבלן יכול לחזור בו אפי' בחצי היום גם בעה"ב יכול לחזור בו עיי"ש, ותמוה טובא דהא ברישא דברייתא דאפי' נגד פועל לא יכול בעה"ב לחזור בו אף דפועל לדידן יכול לחזור בו [אפי' למה דקי"ל כר' דוסא בקבלן] ואפי"ה בעה"ב אינו יכול לחזור בו, כ"ש קבלן דאין בעה"ב יכול לחזור כנגדו, ואין לומר דדווקא פועל דיכולת חזרתו משום כי לי בנ"י עבדים וכל כמה דלא הדר בי' ידו כיד בעה"ב, א"כ בשעת מעשה חל הקנין, אבל למ"ד קבלן יכול לחזור ע"כ לאו משום כי לי בנ"י עבדים דהא קבלן לאו עבד הוא אלא דלא חל קניין כלל בהתחלת מלאכה, א"כ גם בעה"ב יכול לחזור, דליתא דרש"י כתב להדיא (ע"ז.) בד"ה יד פועל על העליונה אפי' בקבלן משום כי לי בנ"י עבדים, וא"כ מהיכי תיתי שיהי' בעה"ב יכול לחזור בו מ"ש מפועל:

יא) ולפמ"ש י"ל דהא דאמרינן בשנים אוחזין פועל כל כמה דלא הדר בי' ידו כיד בעה"ב כו' הדר בי' טעמא אחרינא איכא דכתיב כי לי בנ"י עבדים הכי פירושו דמתחילה נעשה עבד מאחר שרצה להיות עבד אף שמעלתם של ישראל שהם עבדים להקב"ה ולא לעבדים מ"מ התורה נתנה לו רשות לצאת ממעלתו זאת ולהיות עבד, וכעין מה שאמרו ז"ל שבת (נ"ד) כל הרוצה לצאת מעולמו יצא, וכשחוזר בו ואינו רוצה להיות עבד חוזר למעלתו ונפקע הקנין:

יב) וכל זה בפועל שכר יום אבל בקבלן לפי דברינו דכל זמן שרוצה בקבלנותו כדי לקבל שכרו לאו עבד הוא רק כשאינו רוצה ואומר לא הוא ולא שכרו בעינא אם יכוף אותו לעבודה עבד מקרי, א"כ בתחילה לא חל עליו שיעבוד לעבוד בע"כ משום כי לי בנ"י עבדים, וקו"ח הדברים דאם נפקע הקנין בפועל שכיר יום משום כי לי בנ"י עבדים קו"ח שאינו חל הקנין, והכא ליכא למימר כיון שרצה להיות עבד ולצאת ממעלתו יוצא, ליתי', שהרי כשקיבל הקבלנות רצה וכשרוצה לאו עבד הוא, נמצא שלא רצה להיות עבד כלל וע"כ לא חל הקנין לכוף אותו, דזה ענין עבדות כנ"ל ולא חל משום כי לי בנ"י עבדים, וכיון שלא חל הקנין שיוכל לכוף אותו רק כשרוצה לא הוי קנין כלל, כיון שאין לו שום שיעבוד שיהי' מחוייב רק כשרוצה, הרי אין לבעה"ב עליו כלום כיון שבדעת הקבלן הדבר תלוי כשירצה יעשה וכשירצה לא יעשה קבלנותו, הרי אין לבעה"ב עליו כלום:

יג) ועיין במלחמות פ"ד דביצה בענין עצי סוכה ונוי' דלא מהני תנאי רק איני בודל כל בה"ש דלא חל הקדושה כלל, אבל מתנה ליקח למחר לא מהני, ושם בתוספתא שאם מתנה לכשארצה אטול מותר, וכ"כ בה"ג דלא כהר"ן דכי אמר כשארצה הרי חל האיסור קודם שרצה, אלא דכה"ג לא חשיב איסור כלל, והכי קי"ל בטוש"ע סי' תרל"ח דכי אמר כשארצה אקח מותר, וה"נ כיון שאינו יכול לכופו רק כשרוצה הפועל, ואם אין הפועל רוצה אינו מחוייב לעבוד הא חשוב שאין על הפועל שיעבוד כלל וכמו בסוכה ונוי' דכיון כשרוצה מותר ליקח לא חשיב איסור, ה"נ כיון שכשרוצה אינו מחוייב לעבוד לא חשיב שעבוד כלל, וחשיב שאין לבעה"ב עליו כלום, וכיון שלא חל הקנין לבעה"ב עליו, ממילא גם בעה"ב יכול לחזור, ודווקא בפועל דאפי' כשרוצה עבד הוא ע"כ חל עליו חיוב עבדות אפי' לכוף אותו, הגם שיכול לחזור בו ואינו יכול לכופו, מ"מ כל כמה דלא הדר בי' חל הקנין וע"כ אין בעה"ב יכול לחזור אבל בקבלן שלא קיבל עליו להיות עבד כלל ולא חל הקנין כלל גם בעה"ב יכול לחזור, והוא ענין נפלא ועמוק למבין:

יד) ואף דלת"ק דר' דוסא קיימינן ולדידי' לית לי' ידו על התחתונה, לאו משום תק"ח, אלא דאיהו ס"ל כיון דיכול לחזור לא הפסיד שכרו מדינא מכבר, ודברי הר"ן בחמור סתם הם למה דקי"ל כר' דוסא בקבלן ידו על התחתונה]:

טו) ובהכי ניחא ליישב שיטת ר"ת שהביאו התוס' בפרק הזהב במאמר הש"ס והא בעי למימשך תספורת דמכאן הוכיח ר"ת דמשמשך בעה"ב תספורת אין הפועל יכול לחזור וא"ת והא פועל יכול לחזור אפי' בחצי היום וי"ל דווקא שכיר יום אבל לא קבלן והקשה הגאון רעק"א ז"ל דמנ"ל להתוס' להוכיח זה משם דשם קאי לענין בעה"ב שמעל וזה אפי' גם הקבלן יכול לחזור בו שהרי בשכר יום שלגמרי יכול לחזור ואין ידו על התחתונה ואעפי"כ אין יכול לחזור ממילא מועל בעה"ב ועיי"ש:

טז) ולהנ"ל מיושב היטב דבקבלן אי אמרת דאפי' בקנין יכול לחזור נמצא שלא חל הקנין כלל כנ"ל כיון שלא קיבל עליו להיות עבד ואף בעה"ב יכול לחזור, ולדידן דקי"ל כר' דוסא דידו על התחתונה אף דכתבנו הטעם מחמת דברי הר"ן כיון שלא השלים תנאו איבד השכירות מכבר גם בעה"ב אין יכול לחזור הואיל וחל נגד הפועל שיהי' ידו על התחתונה וחל נמי נגד בעה"ב אבל זה שלא התחיל במלאכה עדיין ולא שייך גבי' ידו על התחתונה, א"כ גם בעה"ב יוכל לחזור שלא חל הקנין, ומזה הוכיחו התוס' דבקנין גמור אין הקבלן יכול לחזור ומשום דקבלן לא חשיב עבד כלל אפי' כשעובד בע"כ, וע"כ לא הוכיחו מהא דנתנה לבלן מעל דכסף הוי קנין דאין הקבלן יכול לחזור, דאל"כ גם נגד בעה"ב אינו קנין כנ"ל, י"ל דהנה הרא"ש כתב דשכיר יום יכול לחזור אפי' בקנין דלא גרע מעבד עברי היוצא בגרעון כסף, א"כ גם לגבי הפועל חל הקנין כל זמן שלא החזיר הכסף, א"כ לעולם שגם הקבלן יכול לחזור כשמחזיר הכסף כמו עבד עברי שיוצא בגרעון כסף ומ"מ אין בעה"ב יכול לחזור דכל זמן שלא החזיר חל הקנין ע"כ הוכיחו ממשיכת תספורת, דשם אם נאמר דהקבלן יכול לחזור הרי חוזר בדיבור בעלמא שהרי לא קיבל כסף כלל, גם א"צ למחול שכירותו דממילא כשאינו עובד אין לו שכר, נמצא שלא חל קנין כלל נגד הקבלן שיהי' מחוייב לעבוד וכנ"ל, מזה מוכרח דקבלן אין לו דין עבד כלל ודו"ק:

טוב) ושיטה זו שלא כמ"ש בג' אופנים אלו דקבלן ג"כ שם עבד עליו במקצת, ולשיטה זו צ"ל דתחלת מלאכה לא הוי קנין בקבלן וכדברי הגהת אשרי, וע"כ טעמא דת"ק דר' דוסא כפשוטו כיון דהתחלת מלאכה לא הוי קנין בקבלן ולא ס"ל לת"ק דר' דוסא דידו על התחתונה מתק"ח, ולפי זה ניחא דברי הרא"ש הנ"ל בפשיטות כיון דטעם חזרתו משום דלא הוי קנין ממילא גם בעה"ב יכול לחזור:

חי) האופן הד' עפ"י פירוש הגהת אשרי פרק האומנין והסמ"ע סי' של"ג ס"ק ט"ז דקבלן נקרא כל שבידו לגמור המלאכה באיזה שעה שירצה ואינו מחוייב לעשות בשעה מיוחדת דווקא ע"כ אינו עבד עיי"ש ע"כ אינו יכול לכופו למלאכתו, דאימת יכפנו, בתחילה כל זמן שיש לו פנאי יכול לומר לאחר שעה אעשנו, ולאחר שעה בשעה שאין לו עוד זמן אמר שוב הוא כעבד ויכול לחזור ומ"מ ידו על התחתונה כיון שבידו לעשות המלאכה בתחילה בעוד שיש לו ריוח זמן ולא יהי' עבד:

יט) ובהכי ניחא תשובת הרא"ש שהביא הטור דקבלן יכול בעה"ב להטעותו, ותמהו עליו דמנין לו זה, ובש"ס לא מצינו אלא בדבר האבד, ולהנ"ל הדבר נכון שהרי באמת הי' מחוייב לעשות בתחילה בעוד שאינו עבד כיון שאינו עובד לבסוף, כמו בשבועה שאוכל ככר זו היום, דלמ"ד התראת ספק שמי' התראה חייב והיינו דכיון שלא אכל בסוף היום אגלאי מילתא שהי' מחוייב בתחילה לאוכלו, וה"נ בזה דכיון שלא עשה הקבלנות בסוף נמצא שהי' מחוייב בתחילה רק שהי' יכול השבח בשקר שיעשה אח"כ, וא"כ בדין עשה שהטעהו ודו"ק:

ג

מחודש ג.

א) כתב בתשו' מהרי"ק סי' קפ"א דפועל יכול לחזור בדיבור בעלמא ואפי' קיבל כבר מעותיו ואין לו לשלם יכול לחזור בדיבור והמעות נשאר חוב עליו, וזה בשלא נשכר בקנין אבל השכיר עצמו בקנין אינו יכול לחזור בדיבור רק כשמחזיר מעות שקיבל דלא גרע מעבד עברי שיוצא בגרעון כסף, עד כאן:

ב) ותמיהני טובא דלא יהא הקנין יותר ממעות עצמו שקונים בפועלים כדמוכח בפרק הזהב בנתנה לבלן דבמידי דלא מיחסר משיכה מעות קונות בפועלים ואפי' תימא דמהרי"ק מיירי בפועל שיש בידו כלי אומנות דמיחסר משיכה, מ"מ לדידן דקי"ל מעות קונות לעולם מעות קונות בשכירות ומשום דלא שייך נשרפו חיטיך וכמ"ש בחי' הר"ן פרק הזהב ופרק השואל (וכן משמע בתוס' ע"ז (ס"ג.) בד"ה והא שהקשו מההיא דנתנה לסיטון מעל והא הפקיעו חכמים קנין מעות, ולא הקשו מדלעיל מינה מנתנה לספר דהש"ס הוכיח מדלא מעל כר"ל דמשיכה מפורשת מן התורה, מבואר דלר' יוחנן מעל, והא הפקיעו חכמים קנין מעות אלא דס"ל שכירות מטלטלין נקנה בכסף, שו"ר כן בשם רעק"א]:

ג) ומיהו י"ל דמהרי"ק סובר כהרשב"א שכירות מטלטלין אינו נקנה בכסף מדרבנן, איברא דקשיא לפי זה דבש"ע סתם כמהרי"ק דיכול לחזור והמעות נשאר חוב עליו ובסי' קצ"ח סעיף ואו הביא י"א דשכירות מטלטלין נקנה בכסף, גם דוחק לומר דמהרי"ק מיירי דווקא בפועל שיש לו כלי אומנות למלאכתו, וכן בש"ע, וכל כי האי לא הי' להם לסתום:

ד) והנ"ל בזה דהנה קשה על הה"מ שהקשה על הרמב"ם בדין אונאה שחילק בין פועל לקבלן דקבלן יש לו אונאה דלא הוי עבד והקשה הה"מ דהא קבלן עובר בב"ת וא"כ קבלן נמי עבד הוא, וקשה טובא לפי זה אמאי אין קבלן יכול לחזור כמו פועל, והנ"ל לפמ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות מכירה דאם קנו ממנו שילך בסחורה למקום פלוני הוי קנין דברים ועיין היטב בש"ך סי' של"ג ס"ק י"ד] ולפי זה י"ל דלעולם קבלן עבד הוא ומ"מ אינו יכול לחזור משום כי לי בנ"י עבדים, דזה לא שייך אלא במקנה את עצמו אבל לא במתחייב לעשות איזה פעולה, איברא דפועל שכר יום שאינו מתחייב להשלים לו איזה חפץ רק לעשות המעשה הוי קנין דברים וכדברי הרמב"ם הנ"ל וכמ"ש בש"ך הנ"ל וע"כ לא חל הקנין אלא משום שמקנה גופו לזמן שהשכיר עצמו דזה קנין ממון כיון שיש לו קנין בגוף האדם ששוה ממון, וע"כ פועל יכול לחזור, דכיון דחוזר מקנין גופו ולא נשאר אלא החיוב לעשות עמו וזה הוי קנין דברים כיון שלא נתחייב לו ממון רק לטרוח כל היום, וזה בפועל, אבל קבלן שנתחייב להשלים לו דבר ידוע הוי קנין ממון שנתחייב להעמיד לו לדחותו כלי או קמה לקצור שבח הקמה בקצירתה וכל כיוצא בזה, וא"כ נהי דמועיל חזרתו מקנין שיש לו בגופו מ"מ נשאר החיוב עליו ודו"ק:

ה) ונשוב לדברי מהרי"ק ונאמר דאפי' לדעת הפוסקים פועל גופו קנוי כמו עבד עברי, מ"מ השכר שנתחייב לו לא נתחייב לו עבור קנין גופו רק עבור מה שעשה עמו אח"כ וכמו שכירות בתים, דאף שבוודאי הבית קנוי לשוכר דשכירות ליומא ממכר הוא ואם השוכר מוחל למשכיר לא מהני בלא קנין כמ"ש הריב"ש בפשיטות ופסק כן הסמ"ע מ"מ אין שכירות משתלמת אלא בסוף, ואם נשרף הבית בתוך הזמן מחזיר לו שכירותו ממה שלא דר בו כמ"ש הרא"ש סוף פרק השואל מהרמב"ם פ"ה מהלכות שכירות הלכה ואו, הרי דאפי' הקדים לו השכירות אין השכר דמי מכירה לזמן. דא"כ למה הוצרך להחזיר בשנפל או נשרף. אלא שהשכר עבור מה שידור להבא, וכן משמע בנמק"י פרק איזהו נשך במתני' דמרבין על השכר שאמר לו אם מעכשיו בפחות וכתב בנמק"י דחשיב כלוה הקונה את החוב ממלוה קודם זמנו בפחות, הרי דהוא רק כמקדים לו הפרעון קודם הזמן ולא כנותן דמי מכר לזמן, דא"כ לא הי' צריך לטעם זה, אלא דאין כאן חשש רבית כלל, דכשנותן לאלתר הוא קונה הבית לזמן ודמי הבית הוא נותן, וכשנותן אח"כ דמי דירה הוא נותן:

ואו) ומה שהקשו בתוס' בקידושין בעבד עברי שחלה שלש אינו חייב להשלים מפועל שחלה שאינו נוטל שכר הימים שחלה, אין הקושיא ממה שאינו מחזיר העבד שכר פעולתו, דזה פשוט שאינו דומה לפועל, שעבד נמכר ולא נשכר ודמי מכר לאלתר ודמי עצמו הוא נוטל, וע"כ מה בכך שחלה אח"כ, ודומה לבהמה שנטרפה ביד לוקח משא"כ פועל דמי פעולתו הוא נוטל וכשחלה ולא פעל אינו נוטל, וקושיית התוס' הוא כיון שהשנים שחלה משלימין לימי עבדותו, דאין לומר משום דמתחילה לא נשתעבד אלא לשש שנים ראשונים, דא"כ חלה כל שש נמי אלא ודאי דחלה שלש רואין כאלו עבד. א"כ פועל נמי יטול שכר פעולתו כאלו עבד ודו"ק:

ז) נשוב לדברי מהרי"ק, דכיון שבררנו דאף במקום שגופו קנוי מ"מ הכסף אין עבור גופו רק עבור פעולתו נמצא שאם הקדים לו הכסף אי אפשר שיקנה גופו עבור הכסף, דהא כסף צריך להיות כסף שווי' כמ"ש הסמ"ע סי' קצ"ב [וביאר האבני מלואים שכן דעת התוס' רי"ד גם ביאר כן בראיות מש"ס] וכסף זה אינו כסף שווי' גופו רק שווי' פעולתו, ואין לומר שיתחייב בכסף לפעולתו דזה הוי קנין דברים, וע"כ דווקא בקבלן דלא הוי חיובו קנין דברים ע"כ שפיר יוכל להתחייב להשלים קבלנותו, וע"כ הוי כסף שווי' המקח שהכסף עבור קבלנותו, משא"כ פועל אי אפשר שיקנה בכסף כיון דא"א לחול הקנין על חיוב פעולתו רק על גופו והכסף הוא עבור פעולתו ודו"ק היטב:

ח) אופן האח"ר, אמרתיו לאחר כמה שנים, דבקבלן יש חיוב להשלים לו אותו דבר והוא חיוב ממון כמו שאר חיובי ממון, אך נוסף על זה שיעבוד גופו שגופו משועבד לזה לעבוד בגופו להשלים אותו דבר, והנה התחלת מלאכה דעביד קנין הוא רק לשיעבוד גופו דכיון שגופו התחיל במלאכה הרי עשה קנין בגופו, אבל לענין החיוב ממון להשלים אותו דבר לא הוי התחלה קנין, דומה למתחייב לחבירו בדיבור ליתן לו שני זהובים ונתן לו זהוב אחד דלא הוי קנין על השני, וע"כ הקבלן נהי דחיוב להשלים אותו דבר לא הוי עבדות ואינו יכול לחזור ממנו, מ"מ משעבוד גופו יכול לחזור, דזה נחשב עבדות, וכיון שחוזר משעבוד גופו ועל החיוב לא עשה קנין דהתחלת מלאכה לא הוי קנין על החיוב להשלים כנ"ל, ע"כ יכול לחזור, ומ"מ ידו על התחתונה, כיון דמה שיכול לחזור מחיוב להשלים לאו משום עבדות רק משום דלא עביד קנין, והרי כתב הר"ן בשוכר חמור סתם ומת בחצי הדרך אפי' לא נתחייב לו בקנין להעמיד לו חמור, מ"מ יכול לעכב שכר חצי הדרך שכבר הלך, וע"כ ה"נ ידו על התחתונה ויכול בעה"ב לעכב שכרו ממה שעשה כבר, ודווקא פועל שאין עליו חיוב להשלים שום דבר רק לטרוח כל היום בגופו וכל חיובי עבדות ע"כ אין ידו על התחתונה:

ט) ובהכי ניחא דברי ר"ת במשך כלי אומנות אין האומן יכול לחזור כיון דקבלן הוא, ותמוה דהא קבלן נמי יכול לחזור אלא שידו על התחתונה, ולפמ"ש הא דקבלן יכול לחזור מחיוב להשלים רק משום דהתחלת מלאכה לא הוי קנין לזה, והכא הא משיכת תספורת הוי קנין:

ד

מחודש ד.

א) נ"ל לחדש דאף דהילוך למלאכה חשיב התחלת מלאכה כדמוכח בגמ' גבי הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, זה בשכר יום, דבהכי מיירי כמו שפירש"י שם בד"ה בד"א שלא התחילו עיי"ש, אבל בקבלן לא הוי הילוך התחלה, והוא עפ"י מה דאמרינן במכות (ח.) כיון דאם מצא חטוב לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה, וה"נ כיון שאם הי' במקום המלאכה לא הי' מחוייב להלוך והי' נוטל שכרו משלם עבור המלאכה לבד לא נחשב ההילוך מן המלאכה, ודווקא שכר יום דאיתא ר"פ השוכר את הפועלים פועל ביציאתו משל בעה"ב שאינו מחוייב לילך אל המלאכה קודם היום, וא"כ ההילוך מגוף מלאכת השכירות, ואם הי' במקום המלאכה הי' מחוייב לעשות מלאכה בזמן זה סוף סוף בהילוך עשה ג"כ חיוב המוטל עליו ע"כ הוי התחלת מלאכה:

ב) אך בחי' הר"ן ר"פ האומנין בפלוגתא דר"פ ורבנן בקבלן אם ידו על התחתונה בסוף הדיבור כתב דאפי' לר"פ אין הפועלים חייבין לשלם מכיסם אלא שמחשבין במה שעשו, ומש"ה לא תני בחזרה דפועלים [היינו דקבלנים דהא בקבלן קאי התם קמה לקצור עשו חצי' וכן פירש"י] הלכו, ותיפוק לי' דבקבלנים לא הוי הילוך התחלת מלאכה, ומשמע דס"ל גם בקבלן הוי התחלת מלאכה ההילוך וצ"ע לדינא:

ה

מחודש ה.

א) בש"ע חו"מ סי' של"ג, בסמ"ע ובש"ך סק"א הביאו לשון הטור שהרי בעה"ב אומר להם תשכירו עצמיכם לאחרים וכו' עיי"ש, ודע שהטור כתב זה לשיטת הרא"ש דכשלא הי' מוצאין להשתכר גם בתחילה אפי' תרעומת אין להם על בעה"ב אלא דהכא מיירי כשהיו מוצאין בתחילה להשתכר ועכשיו לא ימצאו רק ע"י טורח, ע"כ צריך הטור לומר שאומר להם תשכירו עצמיכם לאחרים ואלמלא זאת שמוצאין עכשיו להשתכר הי' בעה"ב מחוייב להם משום דינא דגרמי או משום דהוי כדבר האבוד להם, אבל לדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן ונמק"י והוא דעת הש"ע סעיף ב' דמיירי שלא היו מוצאין להשתכר מתחילה ואעפי"כ יש להם תרעומת על בעה"ב, ועיין בשטמ"ק ריש פרק השואל בשם הראב"ד וז"ל הא דבעינן התחילו במלאכה או הלכו היינו לאחיבי ממונא אבל תרעומת מיהא אית להו משום דשלא כדין עבדו אלמא כל היכי דלא הדרי בהו באמירה בעלמא שאולין נינהו עד כאן, וכיון דלא היו מוצאין בתחילה להשתכר א"צ לטעמא דאומר להם תשכירו עצמיכם לאחרים אלא דאפי' אין מוצאין עכשיו להשתכר כלל אין עליהם חיוב כלל:

ב) ומדברי הראב"ד אלו למדנו דאפי' השאילו עצמם בחנם יש לבעה"ב עליהם תרעומת כשחזרו בהם, ודלא כמהרי"ק סי' קל"ג (הובא בהגהת רמ"א לקמן סעיף ה'] דמשמע מדבריו דבחנם מותר לו לכתחילה לחזור בו, דאי יש לו תרעומת עליו א"כ כדין עשה שסמך על דבריו והוציא הוצאות על פיו:

ו

מחודש ו.

א) בש"ך סוף סק"א הקשה בהא דקאמר הש"ס (ק') גבי ספינה אי דמשכח לאגורי תרעומת מאי עבידתי', דלוקי כגון דמשכח ע"י טורח ויש לו תרעומת בשביל הטורח:

ב) ונראה ליישב דהנה בסי' שי"א סק"א כתב הש"ך בספינה ויין דאם היין נטבע והספינה לא נטבע יכול להניח בו יין אחר אף שמצאה קפידא מקום לנוח עיי"ש שהסברא דחוקה, ולפענ"ד יש ליתן בזה טעם ברור, דהנה קשה בהא דאמר רבא ר"פ האומנין בשלים עבידתא בפלגא דיומא אי אית לי' עבידתא דכוותא יהיב לי' והא מצאה קפידא מקום לנוח שהרי כלתה מלאכה שנשתעבד לה, ע"כ נראה ברור דלא שייך מצאה קפידא מקום לנוח אלא בספינה שנטבעת דהמשכיר ירויח שלא יצטרך להביא ספינה אחרת, אבל בשלים עבידתא בפלגא דיומא דבמה שישב בטל כחצי יום אחרון לא ירויח שהרי הדין שמנכה לו מה שנוח לו לישב בטל שנותן לו שכרו כפועל בטל, וכן בספינה מנכה לו מה שבטל בחצי יום אחרון, א"כ אין לו ריוח כלל רק בנטבעת, דמה שלא צריך להביא ספינה אינו מנכה לו כיון שאינו מעצם השיעבוד שמשועבד בעל ספינה להביא הספינה ממרחק ורואין כאילו היתה בכאן, ע"כ שפיר מרויח בעל הספינה, וזה ברור:

ג) ממוצא הדברים נשמע דהגהת אשר"י שהקשה בהא דאי אית לי' אחרינא יהיב לי' מספינה ויין והוצרך לחלק בין פועל לקבלן לית לי' סברת הרמב"ן והרשב"א דהיכא דאין לו נ"מ למשכיר מצי שוכר משני לי' מסחורה לסחורה דאל"כ לא הי' קשה לו כנ"ל:

ד) ולפי זה צ"ל במתני' דבעה"ב החוזר בו ידו על התחתונה ולא יהיב לי' בעה"ב כל שכירותו, והא מתני' מיירי בקבלן, וצ"ל דהגהת אשרי לטעמי' דקבלן שמשכו ממנו כלי אומנות אינו יכול לחזור בו כלל, ודוקא בהתחיל במלאכה דהתחלת מלאכה לא עביד קנין, וכתב במחנה אפרים לפרש דדווקא בקבלן לא הוי התחלת מלאכה קנין משום דלעצמו עובד עיי"ש, וע"כ קבלן הא דידו על התחתונה הוא רק תק"ח כמ"ש בשטמ"ק דמדינא לגמרי יכולין לחזור כיון דהתחלת מלאכה לא עביד מלאכה בקבלן, ודווקא בספינה דמשהניח השוכר סחורתו ונכנס בה קנה הספינה בהתחלת מלאכה, דבכלים נמי התחלת מלאכה קנין כמו בוקע בה בקורדום לר"ה, ועיין בריטב"א קידושין [והא דכתב בשטמ"ק ר"פ השואל בעלים באמירה משהתחיל ללכת עם פרתו והפרה אינה נשאלת אלא במשיכה, היינו דהליכת הבהמה לא הוי התחלת מלאכה, דדוקא באדם שמתכוין שהולך למלאכה ע"כ חשיב כעושה מלאכה משא"כ בהמה, ועוד דבבהמה וכלים לא הוי התחלה עד שיעשה בה השוכר מלאכתו לא מה שהבהמה הולכת עם המשכיר ודו"ק] והרי השוכר לטובת עצמו עושה בה מלאכה ע"כ הוי התחלת מלאכה קנין בספינה כמו באדם שכר יום וכיון שעשה קנין בספינה שוב נשתעבדו נכסי המשכיר להעמיד לו ספינה אחרת כשתטבע זו כשאמר ספינה סתם כמ"ש הרשב"א והרא"ש כחמור סתם, והרי נגמר קנין הספינה:

ה) איברא דקשה על הגהת אשרי מהא דאמר שם אי דאית לי' לאגורי תרעומת מאי עבידתי', ולדעת הגהת איך מצי לאגורי כלל הא לקבלן אינו יכול לשנות מסחורה לסחורה:

ואו) אך ברורן של דברים דכי היכי דפועל יכול לשנותו משום דעבדו הוא ויכול לשנותו כמו שירצה, וקבלן שחיוב גרידא יש לו עליו אינו יכול לשנותו וע"כ בשכר הספינה דקנה גוף הספינה לתשמישה ולאו חיוב גרידא וכמו בשכר בית דמבואר בפרק הזהב (נ"ו) שכירות ליומא ממכר הוא ופסק הריב"ש דאין השוכר יכול למחול למשכיר אלא בקנין אלמא דלאו חיוב הוא רק קנין לזמן ע"כ בוודאי יכול לשנות השוכר מסחורה לסחורה ודווקא בנטבע הספינה דרק חיוב על המשכיר להעמיד לו ספינה בזה יכול לומר הב לי אותו יין ואנא יהיב ספינתא שאינני מחוייב להעמיד ספינה רק לאותו יין כיון דהמשכיר קבלן הוא וחיוב יש לו עליו (ומ"מ לא דמי לשאר קבלן כיון שנקנה קנין גמור הקבלנות בהתחלת מלאכת הספינה ונתחייב באחריות להעמיד ספינה אחרת כדברי הרא"ש והרשב"א הנ"ל] וזה בנטבע הספינה אבל בשהספינה קיימת שפיר יכול לשנות מסחורה לסחורה:

ז) ולפי זה הפירוש אי דאית לי' לאגורי שהשוכר מוצא להשכיר הספינה לאחר אבל אין יכול להכריח המשכיר להשכיר הספינה לאחר דהמשכיר קבלן וחיוב גרידא יש לו עליו ואינו יכול לשנותו כלל רק השוכר משכיר לאיש אחר וא"כ אין למשכיר טורח כלל ושפיר פריך תרעומת מאי עבידתי' ודו"ק ובעז"ה בסי' של"ד יתבאר עוד תירוץ אחר על קושיא הנ"ל לשיטת הר"ן והרשב"א:

ז

מחודש ז.

א) ש"ך סק"ב העלה דהעיקר כהפוסקים דמשיכת כלי האומנות הוי קנין פועלים ודלא כהר"ן ונמק"י והרשב"א דלא הוי קנין רק לענין שיוכל לעכב כלי אומנות עד שיספרנו, וכבר ביארתי בעז"ה ג"כ דראיית ר"ת כראוי מוצקת עיי"ש, אולם במה שסובר ר"ת דלגמרי לא יוכל לחזור בו אפי' ירצה להיות ידו על התחתונה דאף דאם התחיל במלאכה יכול לחזור ויהי' ידו על התחתונה משום דהתחלת מלאכה לא חשיב קנין, וכפי הנראה גם בזה הסכים הש"ך להלכה:

ב) וק"ל דבס"ק י"ד העלה הש"ך דאפי' קנו מידו יכול לחזור כיון דמטעמא דכי לי בנ"י עבדים אין נ"מ בין קנו מידו או לא ובסוף דבריו שנתן שמחה בלבו שמצא כדבריו בריב"ש שכתב דהתחלת מלאכה הוא קנין אלא שיכול לחזור משום כי לי בנ"י עבדים ואפי' בקנין, ולפי מה שפסק בכאן התחלת מלאכה לא חשיב קנין א"כ שמחה מה זו עושה דוודאי הריב"ש לשיטתי' דהתחלת מלאכה עביד קנין אין נ"מ בין קנו או לא, משא"כ לדידן י"ל דאם הי' קנין אינו יכול לחזור משום כי לי בנ"י עבדים ואף דלטעמא דלטפויי מילתא לא שייך בהתחיל במלאכה, מ"מ י"ל דאין הקנין מתבטל משום כי לי בנ"י עבדים:

ג) עוד יש לי תימה רבתי על הרמ"א שכתב במשך כלי אומנות אין הקבלן יכ"ל לחזור אבל פועל יכול לחזור כמו שיתבאר והוא דין המבואר בסעיף ד' דפועל יכול לחזור אפי' בחצי היום ומפורש שם דאפי' כבר נתן המעות יכול לחזור והמעות נשאר חוב עליו, ומשמעות הרמ"א דאפי' בנ"ד שמשך כלי אומנות אפי' הקדים המעות יכול לחזור והמעות נשאר חוב עליו, והוא תימה שבמקור הדין ברא"ש כתב אבל פועל לא גרע מעבד עברי שמגרע פדיונו ויוצא, הרי להדיא דבקנין לא נלמד כלל מפועל יכול לחזור אלא מעבד עברי וא"כ צריך להחזיר המעות דווקא, וכן מבואר במקור הדין בסעיף ד' כמהרי"ק שכתב להדיא דאם עשה קנין לא מהני חזרה כמו בעבד עברי דבעינן גרעון כסף דווקא:

ד) הגם דלכאורה משמע בתוס' דמשך כלי אומנות בפועל יכול הפועל לחזור, שהרי הקשו על דברי ר"ת וא"ת מ"ש מפועל דיכול לחזור אפי' בחצי היום וחילקו בין פועל לקבלן, מבואר דבפועל שוב דומה להא דפועל יכול לחזור, לא קשיא דוודאי למאי דס"ד דגם קבלן יכול לחזור משום כי לי בנ"י עבדים, ואין חילוק בין פועל לקבלן אלא לענין ידו על התחתונה א"כ אמרינן דהתחלת מלאכה עביד קנין בפועלים כפשטא דשמעתא דהשוכר את האומנין והא דקבלן יכול לחזור אלא שידו על התחתונה משום כי לי בנ"י עבדים, אבל לאחר שתירצו דבקבלן לא שייך כלל טעמא דכי לי בנ"י וגו' והא דקבלן יכול לחזור צ"ל משום דהתחלת מלאכה לא עביד קנין כדברי הגהת אשרי, א"כ שוב לא נוכל ללמוד מפועל יכול לחזור דשם רק בהתחלת מלאכה אבל בקנין מנ"ל שיוכל לחזור רק מעבד עברי נלמד שיוצא בגרעון כסף, וא"כ אינו דומה כלל להא דסעיף ד' ומה זה שכתב הרמ"א כמו שיתבאר:

ה) והנ"ל שדעת הרמ"א דהתחלת מלאכה בפועלים עביד קנין רק בקבלן לא עביד קנין משום דבמלאכת עצמו עוסק ע"כ דווקא בקבלן מחלקינן בין קנין להתחיל במלאכה, דבקנין לא יוכל לחזור כלל, אבל בפועל ס"ל להרמ"א דעביד קנין ואין חילוק כלל בין קנין להתחלת מלאכה וכשם שהתחיל במלאכה יכול לחזור בדיבור בעלמא כמו כן בקנו מידו, ובזה ניחא ג"כ פסק הש"ך ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף