אבני נזר/חושן משפט/מד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר חושן משפט מד

סימן מד
בדין אם נאמן לטעון פרעתי אחר מעשה ב"ד

א

מחודש א'

מקור הדברים בבבא מציעא י"ז אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום:

שיטת התוס' שם דלר' יוחנן גובה בעידי הגט לחודי', ולכאורה קשה לדבריהם מהא דכתבו בכתובות בשמעתא דהוציאה גט דלשמואל ע"כ פירוש כתובה ואין עמה גט גט ממש דאי אפשר שתגבה בעידי גט בלא גט. דהא ס"ל לשמואל אין כותבין שובר ויוכל לומר שלא יפרע עד שתחזיר הגט כדי שיהי' לו מיגו, ע"כ פירוש גט ממש וכל זמן שאין הגט בידה נאמן לומר פרעתי ואבד שוברי, ואף דהתוס' כתבו שם דאפשר ס"ל לשמואל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, מ"מ כשאין הגט בידה הוי ריעותא א"כ גם לר' יוחנן נימא כן, ומנ"ל להתוס' דר' יוחנן פליג אשמואל ולדחוק בלשון המשנה לומר מה גט עידי הגט:

ונ"ל דהתוס' לטעמייהו שכתבו בד"ה לא אמר כלום דאפי' היא מודה שהכתובה וגם הגט בידה היא נפרעת בעידי הגט גרידא וא"צ להחזיר הכתובה ולא לקרוע הגט, וא"כ אין ראי' כלל ממה שאין הגט בידה שפרעה, דהא אפי' פרעה הכתובה הי' הגט להיות בידה דאין קורעין הגט כלל, רק נותנת לו שובר, אבל לשמואל דאמר אין כותבין שובר וצריכה להחזיר הכתובה ולקרוע הגט ע"כ יכול לטעון פרעתי הכתובה בב"ד וקרעו הגט וכתבו עליו גיטא דנן וכו' ע"כ אינה מראה הגט, וזה ברור בדבריהם:

והנה התוס' לפי שיטתם דכתובה ואין עמה גט היינו עידי הגט הוצרכו לומר דבשעת הסכנה גובה אפי' בלא עידי הגט אף דאית לי' מיגו כיון דאית לי' לר' יוחנן שלא בשעת הסכנה אלמוה שאין נאמן לומר פרעתי בלא כתובה, ה"ה בשעת הסכנה אלמוה דאפי' אית לי' מיגו אינו נאמן, והוקשה להם מאי פריך הש"ס בכתובות אדרב, ותירצו דדווקא לרב דלית לי' הטוען אחר מעשה ב"ד אינו נאמן ולא אלמוה פריך, והנה לפמ"ש דרב לית לי' דר' יוחנן הוקשה להם למה בגט גובה עיקר ע"כ הוצרכו לומר דרב סובר גט היינו כתובה אף במקום כתובה, וזה דחוק מאד מאד דהא מסקנת הסוגיא דאפי' במקום שאין כותבין כתובה מוכח ממתני' דר"י, ואפי' למה דס"ד דאביי לדחות דגט היינו כתובה הוצרך לאוקמי מתני' במקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין ליכא שם מ"ד דגט היינו כתובה, ועוד לא ידענא מנ"ל להש"ס דרב לית לי' דר' יוחנן, דאי משום דלר' יוחנן מאי רבותא דגט שתגבה בו העיקר מכתובה י"ל דכשהכתובה לבד בידה יש ריעותא מה שאין לה הגט, שהרי צריכה לשומרו לינשא בו, אבל הכתובה אין ריעותא מה שאין לה כיון דמעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא:

ואין לומר דהתוס' לא ס"ל סברא זו, אלא דכך צריכה לשמור הכתובה אפי' לר' יוחנן כמו הגט, קשה הא חזינן דהכי הוא שהרי לר' יוחנן גובה בלא כתובה אפי' במקום שכותבין ולא חשבינן לריעותא מה שאין הכתובה בידה ולשמואל אף אי ס"ל כר' יוחנן מ"מ אינה גובה בלא גט ממש, אלמא חשבינן ריעותא טפי מה שאין הגט בידה ממה שאין כתובה בידה [ואף דלר"י גובה אף בלא גט ממש היינו משום דלדידי' דכותבין שובר אין ריעותא כלל ממה שאין הגט בידה ממה שאין כתובה בידה]:

וצ"ל אליבא דהתוס' דבאמת אין לחלק בכך אלא דבהא פליגי שמואל ור' יוחנן דשמואל ס"ל לריעותא מה שאין הגט בידה, ובאמת במקום שכותבין גט ואין עמה כתובה יכול לומר פרעתי אף אית לי' דר' יוחנן והוי ריעותא מה שאין כתובה בידה, ומתני' הא מוקי לה במקום שאין כותבין או שידוע שלא כתב לה ולר' יוחנן לא חשיב ריעותא מה שאין הכתובה בידה וה"ה מה שאין הגט בידה, וכיון דשקולים הם א"כ לרב מאי אולמא דגט מכתובה ע"כ דגט כיון דמוכיח שחייב היינו שטר וכתובה דאינו מוכיח כל כך דאפשר שלא גירשה לא הוי הכתובה שטר במקום גט, זה שיטת התוס':

אולם כל הדברים האלה לא הוצרכו רק לשיצתם דכותבין שובר אפילו מודית שהכתובה וגם הגט בידה א"כ מוכח לר"י דבעידי הגט לחודי' גובה דאין ראי' ממה שאין הגט בידה הוצרכו לכל זה אבל למה דקי"ל בחו"מ סי' נ"ד דכשהשטר ביד המלוה [יותר מזה אפי' הוא בעיר אחרת] אינו גובה ע"י שובר א"צ לכל זה, אלא דרב ס"ל כר' יוחנן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואעפי"כ אינו גובה בלא גט דיש ריעותא דאין הגט בידה דצריכה לאינסובי בי' אבל מה שאין כתובה בידה אין ריעותא כיון דכמאן דנקט שטרא דמי, והכי ס"ל לר"י ג"כ, וכן דעת רש"י שפירש בריש שמעתא דהוציאה גט בהא דש"מ כותבין שובר דליחוש שמא תגבה לאחר מיתה אבל מחיים תנן במתני' כתובה ואין עמה גט לא יפרעו, הרי דאף דלמה דס"ל דאפי' במקום שכותבין גובה בגט בלא כתובה ולא הוי ריעותא מה שאין כתובה בידה אעפי"כ ס"ל דמתני' כפשטה דבלא גט הוי ריעותא, וכן משמע פירושו במשנה דמשום ריעותא אינו גובה בלא גט עיי"ש ודו"ק:

והנה הטור אה"ע סי' ק' פסק דבמקום שכותבין אינו גובה בגט בלא כתובה והוא שיטת הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן (וכמו שנבאר שיטתם בעז"ה] ובכתובה ועידי גט גובה אף שאין עמה גט ממש אפי' במקום שאין כותבין כתובה וכתב לה איהו וקשה לפי מה שביארנו דמה שכתבו התוס' דלר"י גובה בלא גט משום דאין חסרון הגט ריעותא כלל כיון דלא ס"ל דקרעינן וגובה ע"י שובר אפי' הכתובה והגט בידה א"כ לדידן דקי"ל בחו"מ להיפוך אלא דכל זמן שהשטר בידו מחוייב להחזיר ואין זקוק לפרוע ע"י שובר למה תגבה בלא גט וכך הדין לדידן כמו לשמואל:

אולם לפי מה שביארנו דהתוס' ע"כ ס"ל דר' יוחנן פליג עם שמואל בסברא זו ניחא, ולדידן ס"ל דהא לאו ריעותא כלל:

איברא דאכתי דברי הטור תמוהים כיון דאיהו פוסק גט בלא כתובה אינו גובה, שוב מנ"ל לומר דבלא גט גובה ולמיפלג אדשמואל ורב, דכל הוכחה להתוס' דלר' יוחנן גובה בלא גט, הוא ע"כ אחד משנים או משום דלשיטתם בכותבין שובר דאפי' הכתובה והגט בידה אין ריעותא כלל מה שאין הגט בידה, או משום דס"ל לר' יוחנן מתני' במקום שכותבין ואעפי"כ גובה בגט לחודי' ה"ה דגובה בכתובה לחודי', ולדידן הנהו תרתי ליתנייהו, דהא ס"ל בהשטר בידה אין כותבין שובר, וס"ל נמי במקום שכותבין אינה גובה בלא כתובה, וא"כ מנ"ל למיפלג אדשמואל דס"ל אינו גובה בלא גט ולעשות מחלוקת בין ר' יוחנן לשמואל בחנם וצע"ג [ועיין לקמן בביאור שיטת הטור תירוץ על זה]:

ב

מחודש ב'

שיטת הרי"ף והרמב"ן והר"ן בחי' דלמסקנא אף לר' יוחנן אינו גובה בגט בלא כתובה רק במתני' במקום שאין כותבין ואעפי"כ אי לאו דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הי' נאמן לומר פרעתי משום דאטו כל דמגבי בבי דינא מיגבי כמסקנת אביי, ודווקא למאי דס"ד דאביי דבמקום שאין כותבין א"צ כלל לטעמא דהוי כטוען אחר מעשה ב"ד ע"כ הוה ס"ל לאביי בע"כ דר"י דקיבל לסייעתא דרחב"א מוקי למתני' במקום שכותבין, אבל למסקנא דאפי' במקום שאין כותבין צריך לטעמא דמעשה ב"ד שפיר אמרינן דבמקום שכותבין לא אהני כלל טעמא דמעשה ב"ד דאיתרע מעשה ב"ד כיון דמקום שכותבין ואין הכתובה בידה וכמבואר בארוכה במלחמות, וכתובה ואין עמה גט היינו גט ממש, דאם אין הגט בידה איתרע השטר, כן כתב בחי' הר"ן:

ולכאורה קשה טובא לשיטת הרמב"ן והר"ן דכשאין הכתובה בידה אינו גובה דמנ"ל הא, והא רב ס"ל להדיא בהכותב, גט גובה עיקר ולא חשבינן ריעותא מה שאין הכתובה בידה, ושמואל נמי לא מוקי במקום שאין כותבין אלא משום דאין כותבין שובר, וא"כ מנ"ל למיפלג אדרב, בפרט דפשטא דשמעתא דר' יוחנן אפי' במקום שכותבין, רק שנאמר דוודאי סברא מוכרחת דבמקום שכותבין איתרע מעשה ב"ד, ואביי רק מצד ההכרח הוה ס"ל הכי בדר' יוחנן, ופליג, ולמסקנא ס"ל דאף ר' יוחנן מודה בזה, והרי רב סבר רק אליבא דאמת דגובה בגט, ולא חשבינן ריעותא מה שאין הכתובה בידה:

ונראה ליישב דאדרבה מסוגיא דהוציאה גט שיטת הרמב"ן מוכרחת ויצא לאור צדקה, דהנה קשה טובא לפירש"י שם שפירש דקושיית הש"ס ש"מ כותבין שובר דתגבה בעידי מיתה, דעל זה לא משני רב מידי, דנהי דכתובה גובה רק תוספות, מ"מ לאחר מיתה תגבה גם העיקר, וע"כ דלאחר מיתה לא חיישינן, א"כ מעיקרא מאי קשיא להש"ס:

ע"כ נראה דהש"ס ס"ל דשקולים הם ואי גובה בגט בלא כתובה ולא חשבינן לריעותא מה שאין כתובה בידה, כמו כן להיפוך גובה בכתובה בלא גט וע"כ למאי דס"ד דש"ס דמתני' במקום שכותבין וגובה בגט בלא כתובה, ע"כ סיפא כתובה ואין עמה גט היינו עידי גט דנאמן במיגו וכמו שפירשו התוס' דבלא גט ממש ע"כ גבי' ואין נאמן לומר פרעתי כנ"ל, וע"כ פריך ש"מ כותבין שובר דאי אין כותבין תגבה מחיים בכתובה ועידי הגט, ומשני שמואל במקום שאין כותבין ולעולם אין כותבין שובר, וכיון דאין כותבין שובר ע"כ סיפא דמתני' ואין עמה גט ממש דבלא גט אינו מחוייב לשלם דיפסיד ע"י זה שלא יהי' לו מיגו וכדפריך הש"ס שם בעמוד ב' לרב] וע"כ גט ממש ונאמן כיון שריעותא שאין גט בידה, ורב משני כתובה גובה תוספות, וע"כ אין ריעותא מה שאין הכתובה בידה, דיכולה לומר שגבתה בכתובה התוספות, ולעולם כתובה אין גובה עיקר דריעותא דאין גט בידה, דלא כדהוה ס"ל למקשן דשקולים, וע"כ שפיר אמרינן בלא גט אינה גובה, ואין ראי' ממה שגובה בגט בלא כתובה, ולשמואל אף דוודאי אי אפשר לפלוג על זה דגובה בכתובה התוספות דהוא כשטר דעלמא, מ"מ ס"ל דאין זה טענה דהי' לו לכתוב על גבי הכתובה שגבתה התוספות, וא"כ מוכח מדשמואל דס"ל דאינו גובה בלא גט דה"ה להיפוך בלא כתובה כיון דס"ל דשקולים, דאל"כ למה לי' לאוקמי במקום שאין כותבין, ואף דרב פליג דאין ראי' מכתובה שאין בידה די"ל שגבתה התוספות, הא ע"כ שמואל לא ס"ל סברא זו כנ"ל והלכתא כשמואל בדיני ונקטינן דשקולים, וכשם שאין גובה בכתובה בלא גט כמו כן אין גובה בגט בלא כתובה:

קיצור הדברים דהמקשן ס"ל דשקולים ומתני' במקום שכותבין וכשם שגובה בגט לחודי' כ"כ להיפוך בכתובה לחודי' ואין יכול לטעון תן לי הגט דכותבין שובר, ושמואל הודה לרב סברא זו דשקולין, ומוקי במקום שאין כותבין ולעולם אין כותבין שובר, וע"כ סיפא ואין עמה גט ממש כיון דאין כותבין שובר ותני מתני' דכל שאין גט ממש בידה נאמן לומר פרעתי, נשמע דה"ה להיפוך באין כתובה בידה כיון דס"ל דשקולים. ורב ס"ל דמה דאין כתובה בידה אין ראי' די"ל גבתה התוספות, ואנן קי"ל כשמואל בדיני דלא כרב בזה, נמצא מוכח להדיא מסוגיא דהוציאה גט כדעת הרי"ף ז"ל, וזה ברור מאד:

ג

מחודש ג'

שיטת הרמב"ם פט"ז מהלכות אישות גט בלא כתובה אינו גובה כלל [וכשיטת הרי"ף רבי'] כתובה בלא גט ואמר הבעל לא גרשתי חייב ליתן לה העיקר ממדרש כתובה אבל לא התוספות, טען הבעל גרשתי ונתתי לה הכל נאמן על התוספות במיגו דלא גרשתיך ונותן לה העיקר, ותמוה דאיך יפרנס המשנה כתובה ואין עמה גט הרי אלו לא יפרעו דמשמע דאינו גובה כלל, והרי הרמב"ם סובר דאפי' אין עידי גירושין דיכול לומר לא גרשתיך אעפי"כ גובה העיקר, דעל העיקר לית לי' מיגו, ואין לומר דהרי אלו לא יפרעו היינו התוספות אבל העיקר יפרעו א"כ היינו רישא גט ואין עמה כתובה ג"כ אינה גובה תוספות כמ"ש הרמב"ם דאפי' במקום שאין כותבין כתובה אינו גובה התוספות בלא כתובה, וכן דעת כל הפוסקים, ומ"ש דתני ברישא גובה ובסיפא לא יפרעו, אלא ודאי המשנה ברור מללה כתובה ואין עמה גט לא יפרעו כלל וקשיא על הרמב"ם ז"ל:

ונ"ל דלק"מ דמתני' הא אוקימנא במקום שאין כותבין ע"כ שפיר ריעותא מדאין לה הגט מוכח שפרע בב"ד וקרע הגט, דאף דכותבין שובר מ"מ כשיש הגט קרעינן לי' [ואין כותבין שובר אלא בטוען המלוה אבד] כנ"ל כדי שיהי' לו אח"כ מיגו דאין את אשתי, וכן לרב אף במקום שכותבין כיון דס"ל דגובה בגט בלא הכתובה ע"כ קרעינן לגט כדי שיהי' לו מיגו דאין את אשתי, וכיון דכן שוב אינה גובית העיקר כלל בלא גט דיש ריעותא, אבל לדידן במקום שכותבין כיון דקי"ל דאינה גובה בגט בלא כתובה, א"כ ל"ל למקרעי, ממנ"פ אם לא יהי' לה הכתובה לא תגבה אף אם יהי' לה הגט, ואם יהי' לה הכתובה לא יוכל לומר אין את אשתי:

ואין לומר דקרעינן הגט כדי שיהי' לו מיגו דלא גרשתיך, דהא להרמב"ם היא נאמנת לומר גרשתני ליטול העיקר כתובה ולא יהי' מיגו, ואין לומר דמ"מ ריעותא מדאין לה הגט שגבתה גם התוספות וקרעו וכתבו שגבתה גם העיקר, דהא ליתא דלמה להב"ד לכתוב על הגט שבידה שגבתה העיקר כיון שלהעיקר לא תצטרך להראות הגט ותוכל לגבות בלא הגט [ואין לומר כלל שקרעו להגט וכתבו כדי שאח"כ לא תוכל לגבות בלא הגט דהוי ריעותא, דהא ליתא, דמאין יתחיל הריעותא, דוודאי אם נאמר דאף שאין מחליטין שיש ריעותא מ"מ קורעין. ממילא נצמח ריעותא, אבל לא זולת זה, והראי' שהתוס' כתבו בכל הסוגיא למ"ד אין כותבין שובר אינה גובה בלא גט וכתובה דע"י גט וכתובה לא יהי' לו מיגו, ולא כפשוטו דאם לא יהי' לה לא תוכל לגבות בלא גט וכתובה משום דאין כותבין שובר אלא דמהיכי תתחיל, וה"נ בנ"ד, ודו"ק כי א"א לפרש היטב בכתב] והר"ן בחי' שכתב שבלא הגט אינה גובה לטעמי' שכתב בנדרים (צ') דהיכי דתובעת כתובתה אינה נאמנת לומר גרשתני וכדעת ר"י, ע"כ אם אין לה גט יהי' לו מיגו דלא גרשתיך ע"כ שפיר קורעין הגט אף במקום שכותבין כתובה:

ויש לעיין בדברי הרמב"ם שכתב דעל התוספות נאמן במיגו דלא גרשתיך, ומשמע דביש עדים דאין לו מיגו גובה התוספות ואמאי יחשב ריעותא מה שאין הגט בידה שפרע בב"ד וקרעו הגט כדי שיהי' לו מיגו אח"כ וכמו לרב, או לדידן במקום שאין כותבין שאין גובה העיקר מטעם זה, ובאמת שלא נתבאר ברמב"ם ז"ל דאם יש לה עידי גט גובה התוספות וי"ל דהרמב"ם ה"נ קאמר דכיון דנאמן במיגו שוב נאמן בפשיטות אף בלא מיגו מחמת ריעותא דגט, או י"ל דדווקא על מנה ומאתים דמוכח מהגט שחייב חשבינן ריעותא בשאין בידה, משא"כ בתוספות, ודוחק, גם קשה דהא בש"ס ושמואל הוה ניחא לי' דאינה גובה תוספות, אלמא דמה שאין לה גט הוי ריעותא אפי' לגבי תוספות ועיין לקמן בביאור שיטת הטור ישוב ע"ז:

ד

מחודש ד'

שיטת הטור סי' ק' גט ואין עמה כתובה במקום שכותבין אינה גובה כשיטת הרי"ף וסייעתו, כתובה ואין עמה גט ויש לה עידי גירושין גובה הכל ואם אין לה עידי גירושין אינה גובה כלל, דבתובעת כתובתה אינה נאמנת גרשתני ויש לו מיגו ובשעת הסכנה היא נאמנת וגובה הכל אפי' אין לה עיד' גירושין וכשיטת התוס' (לבד מ"ש גובה הכל, ולדעתי אין התוס' מסכימים בהכל כאשר יבואר בעז"ה] ובמקום שאין כותבין כתובה אינה גובה אלא בגט ממש ולא בעידי גט, ובמקום שאין כותבין וכתב לה היא גובה בגט לבד כשיטת הרא"ש וכן גובה בכתובה לבד, זה שיטת הטור:

והנה הדבר מבואר דהטור סובר היפוך שיטת רש"י שכתבנו לעיל [בביאור שיטת התוס'] דגט ואין כתובה גובה דאין ריעותא מה שאין הכתובה בידה כיון דמעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא דמי, הרי יש לה הכתובה משא"כ הגט צריכה לאינסובי בי', והטור סובר להיפוך דאין לה כתובה הוי ריעותא משא"כ הגט לאו מנה ומאתים כתוב בי' ע"כ לא הוי ריעותא לענין הכתובה, לבד במקום שאין כותבין, דגט היינו כתובה הוי ריעותא מה שאין הגט בידה ע"כ אינה גובה בעידי הגט, ואף דאביי לבסוף דחי, היינו דמ"מ יכול לומר פרעתי דלא שייך שטרא בידי מאי בעי דאמרה בעינא לאנסובי בי', אבל מ"מ נשאר הסברא דגט היינו כתובה לענין שיהי' ריעותא כשאין לה הגט:

איברא דיש לעיין במקום שאין כותבין דגובה בגט לבד, דבשביל שכתב הוא לא נשתנה הדין כמ"ש הרא"ש, א"כ למה גובה בכתובה לבד כיון שעדיין נשאר הדין גט היינו כתובה והוי ריעותא מה שאין הגט בידה, וצ"ל שדעת הטור דבמקום שאין כותבין וכתב לה הוא לעלויי כחה כתב לה ונשאר הגט כתובה וגם הכתובה הוי כתובה ע"כ כשאחד בידה לא הוי ריעותא:

ואין להקשות דהא הטור שסובר דגובה בכתובה ועידי גט ע"כ מפרש מתני' כהתוס' דלר' יוחנן הפירוש כתובה ואין עמה גט עידי גט, ובשעת הסכנה גובה בלא עידי גט, והש"ס פריך לרב דלית לי' הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואית לי' לרב גט היינו כתובה כיון שמוכיח וכתובה לאו כתובה כיון שאינו מוכיח, ומדרב נשמע לדידן במקום שאין כותבין דאמרינן גט היינו כתובה, א"כ אם כתב לה כתובה לאו היינו כתובה, דהא אמרת אפי' כתב לה גט היינו כתובה וא"כ כתובה לאו כתובה, ואמאי גובה בכתובה, י"ל דלדידן מה שגט היינו כתובה הוא רק משום דלא אפשר דאין כותבין, וא"כ אינו מגרע כח הכתובה בשכתב לה כיון דרק מצד הכרח דליכא כתובה גט היינו כתובה, אבל לרב דמדינא גט היינו כתובה אפי' במקום שכותבין, ע"כ כתובה לאו היינו כתובה:

איברא דקשה טובא לדעת הטור משמואל דמוקי מתני' במקום שאין כותבין וכתב לה ואיהו ע"כ מפרש ואין עמה גט גט ממש ותנן לא יפרעו, וניהו דמרב אין קושיא דאיהו ס"ל גט היינו כתובה לשיטת התוס' דהטור קאי בשיטתייהו, ואנן קי"ל כר' יוחנן דשבחי' לראי' דרחב"א ע"כ ס"ל גט לאו היינו כתובה, מ"מ מדשמואל קשה, דהא מפורש בתוס' דשמואל אפשר סבר כר' יוחנן, ואפי' לאותו צד דשמואל כאביי לס"ד, עכ"פ במקום שכותבין גט לאו היינו כתובה, וא"כ הדין כמו לדידן, דלדידן נמי גט היינו כתובה לענין שיחשב ריעותא כשאין הגט בידה כנ"ל, ועוד דע"כ לדעת הרא"ש שמואל אית לי' הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, דהא מוקי למתני' אפי' במקום שכותבין ולא כתב ולרא"ש בשביל ששינה מנהג לא נשתנה הדין וגט לאו כתובה כמו במקום שכותבין ודו"ק, וע"כ אית לי' לשמואל כר' יוחנן:

ונ"ל עפ"י ביאור הסוגיא שם אמר רב בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין גט גובה עיקר כתובה גובה תוספות, תנן כתובה ואין עמה גט כו' הרי אלו לא יפרעו בשלמא לשמואל מוקי לה במקום שאין כותבין ואמר כתבתי אלא לרב נהי דעיקר לא גביא תוספות מיהו תגבה ופירש"י בשלמא לשמואל דאמר בין עיקר בין תוספות גובה עפ"י הגט, מוקי במקום שאין כותבין ויכול לומר פרעתי הכל עפ"י הגט שלא הייתי נאמן שכתבתי לה כתובה עיין לשון רש"י באריכות, וק"ל דאיך אפשר לומר שגובה תוספות עפ"י הגט שלא יהי' נאמן לומר פרעתי, דהא תוספות לאו מעשה ב"ד ואפי' במקום שאין כותבין אינו גובה עפ"י הגט ויכול לטעון פרעתי כמבואר בכל הפוסקים בפשיטות ולא זכרו שהוא דלא כשמואל, שוב מצאתי בשטמ"ק בשם הריטב"א הקשה זה:

ולפענ"ד לק"מ שהוא טוען הודיתי לה שלא פרעתי ובזה לא הייתי נאמן שכתבתי כתובה ולא תפרע בלא כתובה כיון שהוא מקום שאין כותבין, ואף שהי' לו מיגו דפרעתי אינו נאמן במיגו ששינה מנהג המדינה כמו שהעלה הש"ך סי' פ"ב בדיני מיגו סק"ב בשם כמה פוסקים:

והנה לפי זה קשה אדרב כתובה גובה תוספות אפי' במקום שאין כותבין וכתב לה איהו כדאמר להדיא בין במקום שאין כותבין כתובה גובה תוספות, ולמה הלא יכול לטעון כנ"ל, וכמו שאינו גובה עיקר בכתובה לבד ונאמן לומר פרעתי כדתנן במתני', ע"כ דמה שאין לה הגט הוי ריעותא, כמו כן אף תוספות לא תגבה, דנהי דתוספות אינו גובה עפ"י הגט כשטוען פרעתי מ"מ יכול לומר הודיתי כנ"ל:

וצ"ל דרב סובר כיון דגט אינו מוכיח שחייב לה התוספות אין ריעותא כלל לגבי תוספות מה שאין לה הגט, דמה לה לשמור הגט לגבות התוספות, ודווקא לגבי העיקר הוי ריעותא כיון דגט היינו כתובה לרב לשיטת התוס', ושמואל סובר דמ"מ הוי ריעותא שהרי צריכה הגט לאנסובי בי', מוכח שקרעו הגט וכתבו עליו גיטא דנן וכו' כדי שלא תוכל לגבות בכתובה ועידי הגט, וע"כ שמואל לשיטתי' דמה שאין לה הגט הוי ריעותא משום שצריכה לינשא בו, א"כ אפי' כתב לה כתובה צריכה לשמור גיטה ע"כ לא יפרעו, והטור פסק כרב בהא דלא הוי ריעותא אלא משום דגט היינו כתובה וכתובה לאו כתובה, וא"כ לדידן נהי דגט הוא כתובה במקום שאין כותבין, מ"מ כשכתב לה אין ריעותא מה שאין לה הגט כיון שיש לה כתובה אחרת:

ובמ"ש יש להביא סיוע למ"ש התוס' דלרב אפי' במקום שכותבין גט היינו כתובה, דאל"כ מאי שנא דעיקר לא גביא בכתובה ויכול לומר פרעתי דהוי ריעותא מה שאין לה הגט, מ"ש תוספות דגביא במקום שאין כותבין אלא דכתב לה איהו, יטעון ג"כ שהודה שלא פרע ולא הי' נאמן שכתב לה והוצרך לפרוע וקרעו להגט וכתבו ע"ג גיטא דנן וכו' ע"כ אינה מראה הגט, אלא ודאי משום דלגבי העיקר הוי הגט שטר ע"כ הוה ריעותא לדידי', ובמ"ש מיושב נמי הרמב"ם דמשמע מדבריו דביש לה עידי גירושין גובה התוספות ואף דאיתרע מדאין לה הגט, והיינו משום דפסק בהא כרב ודו"ק, ומ"מ צ"ע למה לא פסק כשמואל בדיני:

ה

מחודש ה'

במחלוקת הרמב"ם עם הרא"ש ז"ל שהביא הטור שם באה"ע סי' ק' במקום שאין כותבין וכתב לה איהו שהרמב"ם סובר שאינה גובה אפי' העיקר בלא כתובה, והרא"ש סובר שגובה דמשום ששינה המנהג לא נשתנה הדין, ואף דשמואל אמר עליו להביא ראי' שכתב לה, תירץ הט"ז שם דהיינו דווקא לענין שאין זקוק לפרוע עד שתחזיר לו הכתובה אבל אין נאמן לומר פרעתי:

ולדידי קשה דהא למ"ד אין כותבין שובר כמו שאינה גובה בלא כתובה כ"כ אינה גובה בלא גט כמפורש שם בסוגיא בעמוד ב' דמקשה לרב וליחוש דילמא מפקא לגיטא וגביא ומ"מ מקשה הש"ס שפיר דאם אין כותבין שובר ליחוש דילמא מפקא לכתובה וגביא אף דגם בכתובה לא גביא דהא אין כותבין שובר, ונהי שכדברי' כן הוא שעדיין לא פרע, מ"מ יוכל לטעון שתחזור ותוציא הגט, וא"כ אין לי לחוש לכתובה בידה:

ולא קשה דכמו כן נאמר להיפוך שתגבה בכתובה בלא גט כיון שבגט לבד לא תוכל לגבות כיון שאין כותבין שובר, וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי לא תגבה עד שתוציא שניהם, או י"ל שמסתבר טפי שתגבה בכתובה דמנה ומאתים כתוב ב', אבל במקום שאין כותבין וכתב לה איהו דבזה פשיטא שלא. תוכל לגבות בכתובה בלא גט שמא תוציא הגט פעם אחרת ואפי' לאחר מיתה לא תוכל, ותטעון שלא כתב לה כיון שהוא מקום שאין כותבין והוא לא ימצא עדים שכתב לה, א"כ שוב תגבה בגט לבד, וע"כ פירוש דברי שמואל שאם מביא ראי' שכתב לה יוכל לטעון שפרע לה בכתובה לבדה ולא הגבה בב"ד שיכתבו על הגט שטרא דנן וכו' כדמסיק בסוף שמעתא דהטוען אחר מעשה ב"ד וקשיא על הרא"ש:

הן אמת שקושיא זו קשה על רש"י ג"כ שפירש בדברי שמואל שאם מביא ראי' שכתב לה יכול לומר שלא יפרע עד שתחזור לו הכתובה, אולם לשיטת רש"י יש ליישב עפ"י מה שאבאר לקמן בעז"ה דלמאן דלית לי' דר' יוחנן אינו יכול לעכב הפרעון עבור הגט אפי' למ"ד אין כותבין שובר, אך לשיטת הרא"ש קשה כמ"ש הרא"ש דאם הוא מקום שאין כותבין וכתב לה איהו לא נשתנה הדין וגובה בגט לבד, והיינו דנשאר לגט כח כתובה ואין ריעותא מה שאין לה הכתובה שיכולה לומר משום שיש לה הגט דהיינו כתובה לא חששה לשמור הכתובה, א"כ כמו כן להיפוך למאן דלית לי' דר' יוחנן והא דגובה בגט לבד משום דגט היינו כתובה אם הוא מקום שכותבין ולא כתב לה הוא בשביל ששינה לא נשתנה הדין ולא ניתן לגט דין כתובה ונאמן לומר פרעתי, וא"כ ע"כ ס"ל לשמואל דאמר במקום שכותב לה ואמרה לא כתב לי עלי' להביא ראי' ומוקי למתני' במקום שכותבין והביאה עדים שלא כתב לה ובהא תנן גובה כתובתה ואין נאמן לומר פרעתי, ע"כ ס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום והא דאינו גובה במקום שכותבין בלא כתובה משום דאיכא ריעותא, וכיון שלא כתב לה הא ליכא ריעותא ולא גרע מאיכא עדים שנשרפה הכתובה דגובה בגט משום דליכא ריעותא, וכיון דאית לי' לשמואל ע"כ לדעת הרא"ש הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, ולדידי' אינה גובה בכתובה בלא גט משום דאין כותבין שובר, א"כ קשה קושיא הנ"ל לדעת הרא"ש וצע"ג, ונראה מוכרח כדעת הב"ח דלעולם שמואל לית לי' דינו של הרא"ש והרא"ש פסק דלא כוותי' עיי"ש הטעם:

ו

מחודש ואו

בשלהי שמעתא דהטוען אחר מעשה ב"ד, אטו גט מנה ומאתים כתיב בי' וכ"ת כיון דתקינו רבנן למיגבא בי' כמאן דכתוב בי' דמי לטעון ולימא פרעתי וכ"ת אבעיא לך למקרעא לגיטא אמרה בעינא לאנסובי, וק"ל א"כ לר' יוחנן נמי דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום משום דכל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידי' דמי מה טעם הוא זה, הא בשטר נמי הי' יכול לומר פרעתי אי לאו דשטרא בידך מאי בעי ובמעשה ב"ד לא שייך זה, ואי תימא שהי' לו ליקח שובר א"כ שוב נוכל לומר דגט היינו כתובתה והי' לו ליקח שובר:

ונראה ליישב, דהנה דעת הרי"ף והרמב"ם דעל כת"י נאמן לטעון פרעתי, וק"ל משטר פקדון בפרק המוכר את הבית דנאמן לומר פרעתי במיגו דנאנסו ולמה לי מיגו, תיפוק לי' דשטר פקדון אינו טורף ממשעבדי דמשעת אונסין אתחייב באונסו וכל זמן שלא נאנס לא חל שעבוד על נכסיו, וא"כ יהי' נאמן בלא מיגו ולא יהי' צריך לישבע כמו בנאנסו:

ונראה ליישב דהנה בשמעתא דשנים אדוקין בשטר מוכח דמוחזק בשטר כמוחזק בממון, דאל"כ כששניהם אוחזין בשטר וכך יוכל להיות שנפל מלוה כמו ממלוה שוב הלוה מוחזק בממון, ע"כ דמלוה האוחז בשטר חשיב מוחזק בממון, ויש לומר דתליא בפלוגתא דאיתא בירושלמי פ"ק דגיטין הלכה ה' במוחל מלוה בשטר ולא החזיר השטר דאיכא מ"ד דלא מהני עד שיחזיר לו השטר, ולדידי' ע"כ דחשיב מוחזק, וע"כ כשמכר השטר יכול למחול משום דאין השטר בידו ולא הוי מוחזק, שוב מצאתי כן בריב"ש סי' תת"ך בקצרה:

ונראה דזה אינו אלא בשטר הנקנה בכתיבה ומסירה כיון דבמסירת השטר קונה הממון הרי השטר כגוף החפץ [כתיבה צריך שלא יאמר לצור עפ"י צלוחיתו הקנה לו כדאיתא בב"ב] אבל בשטר ראי' דמפורש בש"ע דאינו נקנה בכתיבה ומסירה לא חשיב שטר מוחזק, וע"כ דווקא בשטר הטורף ממשועבדים דהוא שטר קנין חשיב מוחזק, משא"כ בכתב יד, הגם דמפורש בש"ע דכת"י ג"כ נקנה בכתיבה ומסירה, וכבר נתקשו בו בקצוה"ח ובנתיבות ולא העלו דבר ברור, ואפשר דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל דכת"י נקנה בכתיבה ומסירה:

וגם י"ל לדעת הסמ"ע דמשום נעילת דלת, ומ"מ לא חשיב מוחזק, דמבואר בתוס' דכל שלא הוי קנין לא הוי מוחזק, וכת"י לא הוי קנין להתחייב בו, דחיוב גופו הוי מטלטלי, ועוד דשטר ראי' לא חשיב שטר לקנות, וכת"י כשלוה הוא רק שטר ראי', משא"כ בשט"ח המועיל לגבות בו ממשועבדים הוא שטר קנין ומועיל לשיעבוד קרקעות, וכיון דמהני לקנין מהני למוחזק כעין שכתבו התוס' בסוגיא דרכוב ומנהיג, מיהו יש לדחות דהתוס' לא אמרו אלא בקנין שבגופו ולא בקנין שטר שבחוץ לגופו, וכן נראה]:

מעתה מיושב הכל, דלכאורה קשה בכל שטר דאינו נאמן לומר פרעתי דשטרא בידך מאי בעי, לטעון לוה אתה אמרת שאבדת השטר והוצרכתי לפרוע ע"י שובר, דקי"ל כותבין שובר, ואבד שוברי, ואין לומר דאבד טענה גרועה ואינו מועיל להפקיע עצמו מחיובו בטענה זו, שהרי הטוען בפקדון אבד אם הוא מהדברים שאין נשבעין עליו פטור אף משבועה, אף דלדעת הש"ך בפקדון נמי איכא חזקת חיוב, שהרי פוסק איני יודע אם פשעתי הוי איני יודע אם פרעתיך, וצ"ל דהטעם משום דהוי מוחזק בממון כשמוחזק בשטר, והתינח בשטר שטורף ממשועבדים חשיב מוחזק אבל בכת"י דהוי רק שטר ראי' ולא חשיב מוחזק, שוב יכול לומר פרעתי ע"י שובר ואבד שוברי, והשתא ניחא, בשטר פקדון אינו נאמן לומר פרעתי דחזקה שטרא בידי מאי בעי, דהא טעמא דכותבין שובר בב"ב משום דעבד לוה לאיש מלוה, והתינח במלוה אבל לא בפקדון ואינו זקוק לפרוע ע"י שובר, ע"כ שפיר יכול לומר שטרא בידי מאי בעי:

[ולפמ"ש נ"ל ליישב הא דהקשו במקדש אשה במלוה ע"פ דאחרים אמאי מקודשת נימא דלא סמכא דעתא דמחיל, ולפמ"ש י"ל במ"ש ר"ת דשיעבוד הגוף ליתא במכירה, ומשום דלגבי שיעבוד הגוף הוי שטר ראי', אבל במעמד שלשתן אף השיעבוד הגוף נקנה]:

והשתא ניחא הא דר' יוחנן מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידי' דמי חשוב מוחזק כאילו הי' מוחזק בשטר, ה"נ חשיב מוחזק בהמעשה ב"ד דהוא עושה השיעבוד והרי הוא מוחזק בהשטר קנין, משא"כ בגט דלאו מנה ומאתים כתיב בי' אלא דמוכיח שחייב לה וכמו שפירש"י והוי שטר ראי' ולא חשיב מוחזק, ע"כ שפיר מקשה לטעון ולימא פרעתי ודו"ק ועיין ברי"ף כתובות (פ"ז) בדין מלוה שכתב נאמנות ללוה:

ובמ"ש נראה ליישב קושיית התוס' שלהי הכותב דמקשה לרב אלמנה במאי גביא בעידי מיתה ליחוש דילמא מפקא גיטא וגביא בי' והקשו התוס' דלשמואל נמי מצי למיפרך במקום שאין כותבין כתובה [עו"ק לשמואל במתני' דכתובה ואין עמה גט למה לו לטעון אבד שוברי אפי' עדיין לא פרע יוכל לומר שלא יפרע עד שתחזיר לו הגט, מיהו הא יש ליישב דנ"מ לענין תוספות שאינה יכולה לגבות עפ"י הגט אפי' שהוא מקום שאין כותבין, ומ"מ יוכל לטעון פרעתי תוספות שהודיתי שלא פרעתי וכנ"ל בשיטת הטור עיי"ש] גם קשה אהא דאמר שמואל במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראי', ופירש"י ואמר כתבתי ולא אפרע עד שתחזיר לי הכתובה, וקשה הא אינה יכולה לגבות עפ"י הכתובה שהוא יאמר לא יפרע עד שתחזיר הגט הואיל מקום שאין כותבין הוא ותוכל לגבות עפ"י הגט לבד, וכיון שאינה יכולה לגבות עפ"י הכתובה שוב תטרוף בגט לבד:

ע"כ נראה, דהנה הא מילתא דאין כותבין שובר דיכול הלוה לעכב הפרעון מספק שמא השטר עדיין ביד המלוה, קשה טובא מ"ש מהמלוה על המשכון וטוען המלוה שאבד המשכון באונס נשבע המלוה שבועת השומרים ומשלם הלוה חובו כדאיתא בש"ע חו"מ סי' ע"ב, ואם טוען שאבד בפשיעה והמשכון פחות מכדי חובו מחוייב הלוה להשלים השאר ואין הלוה יכול לומר שמא יש בידך המשכון, ולמה בשטר לא יהי' המלוה נאמן לומר אבד כמו במשכון, והנה מדין הראשון שטוען המלוה נאנסו לא קשיא, דכיון דלענין גוף המשכון מחוייב שבועה דאורייתא שוב מועיל אף להוציא חובו מיד הלוה, וכעין סברת הש"ס בהשואל מודה סומכוס היכא דקטעא לידה דאיכא שבועה דאורייתא, אך מדין אבד בפשיעה דהלוה מחוייב לשלם המותר לכדי חיובו קשה:

והנה בר"ן פרק שבועת הדיינין הקשה יטעון הלוה שמא המשכון בידך ואינני מחוייב לפרוע לך עד שתחזיר משכוני, ותירץ הר"ן דאפי' המשכון ביד המלוה אין הלוה נפטר מחוב היתר על המשכון, ואף שאם היינו יודעין שהמשכון ביד המלוה לא היינו זקוקים להוציא החוב מיד הלוה, היינו כדי להכריח המלוה ע"י זה להחזיר משכונו, אבל מ"מ הלוה אינו יוצא ידי שמים עד שיפרע חובו, וע"כ כשספק אם אבד המשכון מחוייב לפרוע, עיי"ש, וה"נ בשטר שביד המלוה אף אם באמת לא אבד לא נפטר הלוה, ושוב יהי' מחוייב לשלם מספק כמו במשכון, וצ"ל כיון שהנייר של הלוה ויכול לומר לדידי שוה לי כדי החוב שלא תטרוף ממני שנית, ואכתי קשה מה מקשה הש"ס לרב דילמא מפקא לגיטא, הלא הגט שלה, ואף שיש חשש שתגבה שנית, מ"מ כל זמן שלא גבתה לא נפטר הלוה ויתחייב לשלם מספק [ואף את"ל שאם היינו יודעין שתגבה אח"כ לא הי' מחוייב לשלם עכשיו, מ"מ לא עדיף מאיני יודע אם פרעתיך]:

אך לפי דברינו דמעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא והוי מוחזק בממון, ע"כ אינו מחוייב הלוה לפרוע דשמא לא אבדת ואתה מוחזק בממון שלי וכאילו לו כבר פרעתיך, וכל זה למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, אבל שמואל יוכל להיות דס"ל דלא כר' יוחנן אלא דגט היינו כתובה ומשום דהי' לך למקרעי' לגיטא ולית לי' אטו כל דמגבי וכו' רק לרב פריך דאיהו ס"ל אפי' במקום שכותבין גט גובה עיקר אף דבמקום שכותבין לכ"ע גט לאו כתובה, וע"כ דס"ל כר' יוחנן, ע"כ פריך שפיר:

ובהכי ניחא ליישב בהא דס"ל לשמואל במקום שאין כותבין וכתב לה והוציאה כתובה ואין עמה גט אף תוספות אינה גובה דיכול לומר פרעתי עפ"י הגט שלא הייתי נאמן שכתבתי לה כתובה, ופירשנו לעיל דאף דהתוספות אינה יכולה לגבות בגט שיכול לומר פרעתי מ"מ יכול לטעון שהודה האמת שלא פרע רק שטען שתחזיר לו הכתובה שכתב לה, ובזה לא הי' נאמן כיון דמקום שאין כותבין, ואף דיש לו מיגו דפרעתי הא קי"ל בסי' פ"ב דלא אמרינן כנגד מנהג המדינה, ושוב הקשיתי דמ"ט דרב דאמר כתובה גובה תוספות אפי' במקום שאין כותבין הלא יכול לטעון כנ"ל ויישבתי בדוחק וכעת נ"ל ליישב ברווחא:

והנה אדוני אבי מו"ר נ"י הקשה על פירושי בשמואל דהא ר' יהודא ס"ל בב"מ (ק"י) דאמרינן מיגו נגד מנהג המדינה ומסתמא לא פליג על שמואל רבי':

ונראה ליישב, דהנה בב"מ שם המעשה במנהג המדינה להוריד אריסין למחצה וטוען בעל השדה לשליש הורדתיו ס"ל לר' יהודה דנאמן במיגו דאי בעי אמר שכירי ולקיטי הי', ור"נ ס"ל אינו נאמן. ופסקו הפוסקים כר"נ, והנה מוכרח לומר דאף לר' יהודה מנהג המדינה עדיף ממיגו, שהרי מיגו להוציא לא אמרינן, ואילו במנהג המדינה אי לאו מיגו הי' הארוס נאמן להוציא, רק דס"ל לר' יהודה כיון דמיגו מסייע למוחזק ואיכא תרתי חזקת ממון ומיגו עדיפא ממנהג המדינה (ור"נ סובר דמנהג המדינה מכריע את שניהם], וע"כ בנ"ד דטענת הבעל שכתב לה כתובה ולא יפרע עד שתחזיר הכתובה הוא טענת יש לי בידך כנגדן דאינו נאמן בלא מיגו (הגם שלכאורה ז"א, דכיון דהכתובה בידה חשובה מוחזקת בחוב וכאילו ממונו בידה, ואינו דומה לטענת יש לי בידך כנגדן דמילתא אחריתא היא, משא"כ דחובו ממש בידה, אך י"ל דסברא זאת דשטר בידו נקרא מוחזק א"צ אלא למ"ד כותבין שובר, וקשה לעולם יהי' נאמן לומר פרעתי ע"י שובר ואבד שוברי, ומוכרח לומר דמקרי מוחזק, אבל לשמואל דס"ל אין כותבין שובר אין מוכרחין לסברא זו] וי"ל דס"ל כמ"ד בירושלמי דמחל אף שלא החזיר השטר וס"ל דשטר לא הוי מוחזק [אך אינו מוכרח די"ל לעולם ס"ל הוי מוחזק ומ"מ מהני מחילה נגד שיעבוד הגוף דלוה מוחזק בעצמו, ועוד דנגד שיעבוד הוי שטר ראי' וממילא נמחל שיעבוד נכסים], א"כ כשמנהג המדינה מכחיש למיגו, וכבר הוכחנו דמנהג המדינה עדיף ממיגו, שוב אינו נאמן לומר יש לי שטר כנגדו, אבל רב דע"כ ס"ל כר' יוחנן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום שהרי אומר דאפי' במקום שכותבין כתובה גט גובה עיקר, ובמקום שכותבין גט לאו כתובה] ואף דלא שייך שטרא בידי מאי בעי, ע"כ משום דשטר הוי מוחזק וכשטוען שטרי בידך הוי כטוען על גוף החוב שפרוע כל זמן ששטר בידו, ושוב נאמן במיגו דפרעתי, וכר' יהודה תלמידו דאמרינן מיגו כנגד מנהג המדינה:

ובמ"ש נראה לבאר עוד פלוגתייהו דרב ושמואל בתחילת הסוגיא, דרב מוקי למתני' במקום שאין כותבין, ושמואל אומר אף במקום שכותבין ופריך ולשמואל כותבין שובר, ומשני לדידי מיפרשא מיני' דמר שמואל במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראי' ובמקום שכותבין ואמרה לא כתב לי עלי' להביא ראי', ומוקי מתני' כשהביאה ראי' שלא כתב לה, וקשה טובא דוודאי אף רב מודה בזה כיון דכל אוקימתא דרב משום שאין כותבין שובר ויכול לומר לא אפרע עד שתוציא הכתובה ובשלא כתב לה אין לו טענה כלל (ועוד דמה צורך להקדים דבמקום שאין כותבין עליו להביא ראי'] ובש"ס משמע דפליגי:

ולפמ"ש נראה דוודאי פשטא דמתני' שהי' לה כתובה רק שאינה מוציאתו בב"ד כדקתני ואין עמה כתובתה ולישנא דכתובתה מורה שהי' לה כתובה, ע"כ לא רצה רב לאוקמי שלא הי' לה כתובה, רק שבאמת כתב לה ויש עדים על זה רק שהוא מקום שאין כותבין [ומ"מ היא גובה בגט בלא כתובה אף למה דקי"ל במקום שכותבין ואין לה הוי ריעותא כמו שפירש הרמב"ן דברי הגאונים והרי"ף דבשביל שכתב לה לא נשתנה הדין כמ"ש הרא"ש פ"ק דמציעא] ואין לחוש שתוציא אח"כ הכתובה שהוא יטעון שלא יפרע עד שתחזיר הגט כיון שמקום שאין כותבין הוא ותוכל לגבות בגט לחודי' [ועוד דלמה דמשני רב במקום שאין כותבין שוב י"ל דכתובה בלא גט ממש לא גביא משום דאיכא ריעותא וכמ"ש לעיל בשיטת הרי"ף והרמב"ן] ושמואל פליג דאפי' מקום שאין כותבין והביא ראי' שכתב לה אינה גובה כיון דאין כותבין שובר ויוכל אח"כ לגבות בכתובה לבדה ולא יוכל לטעון שלא יפרע עד שתחזיר הגט כיון שהגט שלה והיא לא חשיבה מוחזקת כנ"ל, ע"כ הוצרך לאוקמי מתני' בדלא כתב לה, וע"כ מצי מיירי במקום שכותבין, והיינו דהקדים דמקום שאין כותבין עליו להביא ראי', פירוש שאין נ"מ כלל באיזה מקום רק אם כתב לה (וגם לא מצי שמואל לומר שלא תוכל לגבות אח"כ בכתובה לבדה משום ריעותא, דלשמואל במקום שאין כותבין וכתב ג"כ הוי ריעותא כשאין לה הכתובה וכמ"ש הב"ח דשמואל לית לי' הא דהרא"ש וכמו שדחינו לעיל שיטת הט"ז, וא"כ אם נוקי במקום שאין כותבין וכתב יהי' מוכרח דאפי' במקום ריעותא גובה:

[וניחא פסק הרי"ף במקום שאין כותבין ואפי' כתב לה, דבשביל שכתב לה לא נשתנה הדין וכפסק הרא"ש ז"ל ודו"ק היטב]:

ולפי"ז יש ליישב דברי הרי"ף שכתב אוקמא שמואל במקום שאין כותבין ותמוה דהא מוקי אף במקום שכותבין ולא כתב לה, ולהנ"ל ניחא דלדידן דקי"ל כותבין שובר אף שמואל מוקי לה במקום שאין כותבין וכתב לה, דא"צ לאוקמי אלא משום שלא יחשב ריעותא, וכשהוא מקום שאין כותבין אף שכתב לה לא נשתנה הדין כדברי הרא"ש, אולם זה אינו צודק אלא לדעת הט"ז בשיטת הרא"ש שדחינו לעיל שיטתו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף