אבן עוזר/פסחים/מג/א

אבן עוזר פסחים מג א

גמרא יכול יהא ענוש כרת ת"ל כו'. לכאורה הוא תמוה דכיון דלא נתמעט כרת אלא משום דליכא ריבוי מאי יכול יהא כו'. ומאי ת"ל דקאמר תו צריך ליתן טעם לעיל דף כ"ח (ע"ב) דר"ש בעי קרא ית רא למחמיץ מחמת ד"א. ולר"י נפקא לי' מדאפקי' בלשון מחמצת במאי קמיפלגי:

תו תימה לר' יהודה דנפקא לי' מלשון מחמצת ע"כ מייתר לי' חד קרא ללפני זמנו. תינח בהלאוין אבל בכרת מאי איכא למימר תרי קראי בכרת ל"ל מחמצת וחמץ. מ"ש בלאוי דמייתר לר"י ומ"ש בכרת דלא מייתר לי' קראי:

והנלע"ד לתרץ דר' יהודה לעיל קאי בשטת ר"א דחמץ ע"י תערובות בלאו. מש"ה ס"ל לר"י ר"פ כ"ש ופ"ק דשבת דאסור למכיר כותח הבבלי ל' יום קודם לפסח ע"ש. דמבואר דכותח הבבלי אסור מן התורה בפסח לר' יהודה. ותו דהא ס"ל לר"י פ"ק דכריתות דף ד' סוף ע"א ברש"י שם דחלב חולין אסור מדרשא דכל. הרי ר' יהודה דריש כל כר"א (ובזה א"ש שם דלא ס"ל לר"י היקשא דדם לחלב דס"ל לרבנן לענין אין ההיתר מצטרף לאיסור עיין ברש"י שם. היינו דע"כ ר"י כר"א ס"ל דהיתר מצטרף לאיסור ע"ש). וכיון דר"י כר"א ס"ל א"ש הכל. בשלמא בכרת לא קשיא לי לר"י למה לי תרי קראי חמץ ומחמצת. די"ל דמיבעיא לי' למחמיץ מחמת ד"א. ואף דבלא יתורא דקרא לשון מחמצת ע"כ כפירושו מחמת ד"א. י"ל דסד"א דוקא במחמיץ ע"י שאור דהוי חמץ גמור כמ"ש התוס' דף כ"ח (שם) בד"ה מחמת כו' לכן איצטריך קרא יתיר' דהשתא ע"כ למחמיץ ע"י שמרי יין הוא דאתי דאי ס"ד ע"י שאור לא הוי צריך לרבוי דחמץ גמור חשיב. אבל בקראי דלאוין ליכא למימר הכי דאף בלא יתירא דקרא ע"כ הוי מוקמינן הא דמחמיץ מחמת ד"א. בנתחמץ ע"י שמרי יין. דבנתחמץ ע"י שאור ליכא לאוקמי. דקשה מאי איריא שנתחמץ העיסה ע"י השאור. הא אפי' אם לא נתחמץ העיסה כלל חייב לר"י. דהא ס"ל לר"י על עירובו בלאו. וע"כ אי אפשר להחמיץ העיסה אלא א"כ נתערב השאור בהעיסה. אבל אם לא נתערב השאור בו אין העיסה מתחמץ חמץ גמור אלא נוקשה הוי כמ"ש התוס' פרק כל המנחות דף נ"ו ע"ב (בד"ה ומעשה שבת כו') ור"א נוקשה לית לי'. וכיון דע"כ בנתערב השאור בהעיסה מיירי תיפוק לי' דחייב משום עירובו דשאור לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל וההיתר מצטרף לאיסור. ע"כ ליכא לאוקמי קרא דמחמצת דפירושו מחמת ד"א אלא בנתחמץ ע"י שמרי יין. אלא ע"כ קרא יתירא דלאוי איצטריך ללפני זמנו. אבל בכרת דלא חייב על עירובן כרת. שפיר י"ל דאי מקרא דמחמצת סד"א דוקא ע"י שאור מיירי. לכן איצטריך קרא יתירא דע"כ לשמרי יין הוא דאתי כדפי'. אבל ר"ש ס"ל כרבנן דעל עירובו בלא כלום. לכן גם בלאוי לא מייתר קרא לר"ש דאיצטריך למחמיץ מחמת שמרי יין דאי מלשון מחמצת סד"א דנתחמץ ע"י שאור. לכן קי"ל כר"ש בלאחר זמנו דאנן קי"ל כרבנן דר"א וליכא קרא יתירא לאחר זמנו. והשתא א"ש כאן דאמר יכול יהא ענוש כרת על עירובו כיון דאיתרבי אתרבי דשוה לגמרי לחמץ גמור. ע"ז אמר ת"ל כל אוכל חמץ כו' וקשה ל"ל האי קרא לא ליכתב רק קרא דכל אוכל מחמצת וע"כ צ"ל דסד"א דמיירי במחמיץ ע"י שאור ולא במחמיץ בשמרי יין. א"כ קשה האיך ס"ד לומר הכי דא"כ מאי איריא שנתחמץ העיסה אפילו לא נתחמצה העיסה כלל תיפוק לי' דחייב משום עירובו דשאור. אלא ע"כ צ"ל דעל עירובו אין חייב כרת. והא דפריך לקמן ומאי חזית דכל לרבות כו' אימא כל לרבות עירובו ה"ק מנלן לחייב נשים בחמץ ומצה ואז עכצ"ל קרא השלישי יתירא דיש בלאוי חמץ. אתי לאחר זמנו לר"י ולר"א דקיימי בחדא שיטה כדפי'. אימא נשים פטורות מהיקשא דמצה וע"כ איצטריך חד קרא להיקשא ומחמצת למחמת ד"א. והא דלא איכתב היקשא לגבי מחמצת. דאשמעי' אפי' חמץ גמור נשים פטורות כמו שאפרש לקמן בסמוך בתוס' ד"ה סד"א כו' עמ"ש שם. ודקשיא לך בכרת ל"ל תרי קראי כיון דחייב על עירובו כרת אימא לפני זמנו חייב נמי כרת. ואיצטריך קרא יתירא דכרת ללפני זמנו. וא"כ לאחר זמנו דבלאו מנלן. דטפי מסתבר שלא לחלוק בלפני זמנו בין לאו וכרת וכן בעירובו לא נצטרך לחלק בין לאו וכרת ולאחר זמנו אפי' לאו ליכא. כל זה נ"ל ברור:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף