אבן עוזר/פסחים/כט/ב

אבן עוזר פסחים כט ב

רש"י בד"ה ה"ג דכ"ע אין פודין כו'. נ"ל מלשון רש"י דכתב כלומר לגוים וכו', וכן מדלא כתב רש"י כן לעיל בדברי ר"א בר רבא דאמר נמי דכ"ע אין פודין, משום דכאן הוי קשה לרש"י כיון דלר"י הגלילי מעל ע"כ ס"ל דפודין ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דאמר לכ"ע אין פודין ר"ל דלגוים לכ"ע לא מזבנינן, דאפי' מ"ד פודין היינו ישראל פודאן ע"כ בשעת פדיה לא מינכר ביזוי הקדש כל כך, דיש מקום לומר שרוצה לוותר עם ההקדש ופודאן כדי לקוברן אחר כך, אבל למיזבן לגוים דקודם הפקעת קדושתו מינכר בזיונו, זה לכ"ע אסור, ודומה לזה כתבו התוס' בשמעתין לחלק בין אי חזי לאכילה אי לא וע"כ מטעם זה עיי"ש, נמצא דנא ס"ל לרש"י סברת התוס' אלא ס"ל למ"ד אין פודין גם להסיק תחת תבשילו אסור, אלא דכאן ס"ל כמ"ד פודין אך למיזבן לגוים לכ"ע אסור כדפירשתי:

והשתא אתי שפיר מה שיש לתמוה תמי' גדולה על רש"י דפי' לעיל בדברי רב יוסף בלישנא קמא דאליבא דר"ש לא פליג כי פליגי אליבא דר"י הגלילי עיי"ש, ותמיה אדרבא להיפך הוא, דאליבא דר"י הגלילי א"א לאוקמי פלוגתייהו, דלכ"ע יכול להסיק תחת תבשילו ואליבא דר"ש שפיר מיתוקמי פלוגתייהו דלמ"ד פודין יכול למכרו לגוים, אבל למ"ש ניחא. אבל לשטת התוס' באמת צריך לעיל לפרש להיפך מפי' רש"י, ותמיה על מהרש"א שנדחק בזה ולא פי' כן:

תוס' בד"ה אין פודין כו' רב אשי אמר דכ"ע כו'. עכ"ל, ולעד"נ לפרש הסוגיא בע"א, וזה דע"כ צ"ל בהא דאמר כאן דלמ"ד חמץ אחר הפסח שרי בהנאה הוי דבר גורם לממון ולאו הממון דמי, ולכאורה קשה מאי שנא מסחורה שאין עומד עתה להנות ממנו ואינו ראוי רק אחר כמה ימים, או פירות העומדים באילן ואינן ראויין עדיין לאכילה עד שיגדלו ויתבשלו באילן, ואפ"ה קונים אותן בני אדם מיד כיון שעומד להנות ממנו אחר ימים וזה ממון גמור הוא, וצ"ל שאני התם דראוי ליתן בעדו ממון מיד ולשהות ברשותו עד שיוכל להנות ממנו, לכן מקרי ממון גמור. כיון שנותנין בעדו ממון מיד, אבל זה החמץ אי אפשר לפדותו. עתה משום דאז יהיה חמץ שלו ויעבור בב"י, לכן כיון שאין נותנין בעדו ממון מיד לא הוי ממון:

והשתא לפ"ז אתי שפיר דלרבנן מש"ה לא מעל, דעתה אי אפשר לפדותו משום דאז יעבור בב"י ואין לומר הא אפשר לפדותן מיד ולבטל החמץ דלא יעבור בב"י, דהא אי אפשר לבטל החמץ תוך הפסח דלאו ברשותיה קאי לבטלו דאסיר בהנאה כדאמר לעיל דף ו' (ע"א) דאחר זמן איסורו לאו ברשותיה קאי לבטלו, וע"כ כיון שא"א לפדותן תוך הפסח הוי גורם לממון ולא ממון אבל ר"י הגלילי ס"ל דתוך הפסח שרי בהנאה, ע"כ גם תוך הפסח יכול לבטל החמץ שלא יעבור בב"י, דהא החמץ קאי ברשותו לבטלו כיון דשרי בהנאה, וכיון דיכול לבטל החמץ תוך הפסח לר"י הגלילי. לכן הוי חמץ של הקדש ממון, גמור, דהא מיד יכול לפדותו כדי לשהותו עד אחר הפסח, או למכרו לישראל אחר כדי לשהות עד אחר הפסח ולאכלו אז. אך כדי שלא יעבור בב"י יבטלנו מיד להחמץ ואי משום שלא יאכלנו, יעשה מחיצה תחלה בפני החמץ קודם הפדיה כדאמר לעיל דף ו' או להורידן לבור כדאמר דף נו', וכיון דיש תיקון שיאכלנו אדם יכול נמי לפדותן כדי להסיקן תחת תבשילו כיון דחזי לאדם כמ"ש התוס' לכן לר"י הגלילי מעל, זה ברור:

בא"ד. וכה"ג אמר בע"ז כו'. עכ"ל. צ"ע הא ר"י פליג שם וס"ל דלא חיישינן דהגוי לא ישחטנו וכוותיה קי"ל וכן פסקו הפוסקים שם, לפ"ז למה אוקמי מ"ד מעל כר"י הגלילי, ה"ל לאוקמי אליבא דהלכתא כרבנן וכר"י דלא חייש שם לכן יכול לזכור לגוי ע"מ שיסיקנו הגוי תחת תבשילו ולכן מעל, לכן לדעת כל הפוסקים א"א לפרש פי' ר"י כאן, וצ"ע, אבל פירושי הנ"ל דוא נכון:

שם. בגמרא שלא בזמנו מותר כר"ש הטור פסק דאחר זמנו בעי' ס' והאריך המ"א להקשות על הטור ס"ס תמ"ז, ואני בררתי שם בס"ד דדעת הטור ברורה ואין חולק עליו לדידן עיי"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף