אבן יקרה/א/יז
|
< הקודם · הבא > |
לכבוד ידיד"נ הרב הגאון החריף ובקי המפורסם לתהלה איש צדיק תמיד מכלל יופי הדרת קודש כקש"ת מו"ה בנימין זלמן סג"ל שפיצער נ"י רב ומו"צ לעדת יראי ה' בע"מ וויען.
היום נזכרתי כי חב אנכי בתשלומי נדרי לכתוב לכ"ג דעתי בענין מכירת חמצו של האדון פלוני, חוטר מגזע ישראל כי כן הבטחתי לכת"ה במכתבי ער"פ דאשתקד. ובכל השנה כלה אשר הנני רובץ תחת משא טירדות רבות ועסיק בתשובות הלכות נחוצות לשעתן לא מצאתי את עצמי נאלץ לכתוב לכ"ג בענין זה ואך עתה אשר חי הפסח מממש ובא, הנה הוא עומד אחר כתלנו, אמרתי אשלם נדרי במועדו:
לפי מה שכתב לי הדרת כ"ת במכתבו י"א ניסן העבר אין האדון פלוני חותם שטר המכירה גם אינו מתערב כלל בענין מכירת חמצו, זולת נאמן ביתו (פראקוריסט) האדון פלוני – אינו יהודי – עפ"י הרשאה מקויימת מהלאנדעסגעריכט אשר מינה אותו האדון פלוני בעל הפאבריק לאדון ומושל בכל עניני הפאבריק וע"כ האדון המורשה חותם שטר בכל שנה בשם האדון בעל הפאבריק עפ"י ההרשאה הנ"ל:
והנה מה שעוררתי בשנה העברה על מכירה זו הוא מטעם אין שליחות לנכרי. וכת"ה כתב לי כי הוא סומך בזה על תשובת משאת בנימין המובאה במג"א סי' תמ"ח דאם לא עשה רק קנין המועיל בדיניהם מהני וכיון שעפ"י דיניהם להאדון המורשה משפט המכירה שפיר מהני. ואף שדחה המג"א דברי המ"ב מש"ס בכורות דף י"ג דאמרינן שם מה בדיניהם בדיניהם שפסקה להם תורה, יש לחלק דהתם עדיין לא נפסק הדין רק שעה קנין המועיל בערכאותיהם על זה אמרינן שפיר כיון שאין קנין זה מועיל עפ"י דיני התורה שפיר הוה בכור של ישראל משא"כ בנ"ד שכבר נפסק בערכאות והמכירה כבר קיימת ועומדת עפ"י הערכאות שפיר מהני אפילו לדעת המג"א ע"כ תוכן דברי כ"ג:
יסלח לי הדר"ג אם אומר כי חילוק זה דחוק מאד. חדא הא גם כאן עוד לא נפסק הדין, רק שהקנין הזה יועיל בערכאות אם יבוא הדבר לפניהם אחר שנעשה על ידי שליח מורשה עפ"י דיניהם כי ההוא דמ"ב ממש. ועוד מה לי אם כבר נפסק הדין בערכאות או לא נפסק עדיין כיון שאנחנו יודעין שכך יפסקו שהקנין מועיל. הרי לפי משפט הערכאות הקנין בתוקפו מעת שנעשה והיכן מצינו חילוק כזה. וכל מה שמצינו בש"ס חילוק בין עמד בדין ללא עמד בדין הוא רק לענין שיהי' דינו כמלוה בשטר למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ומטעם דמעשה ב"ד אית ליה קלא ועיין תוס' ב"ב דף קע"ה ע"ב סוף ד"ה לא מן כו' וא"כ מה זה ענין לכאן. ועוד לדברי הדרת כ"ת אכתי תיקו קושית המג"א ונוקמי בש"ס בכורות האי בדיניהם ג"כ כהאי גונא שנתן לו המעות באופן זה כנ"ד שכבר הדין פסוק ועומד שמועיל ול"ל לדחוקי בדיניהם שפסקה להם תורה ודוק:
אמנם אי משום קושית המג"א על המ"ב יכילנא לומר בישיבה דבר נכון מאד עפ"י מה שכתבתי במקום אחר בישוב קושית התוס' ע"ז דף ע"א בהא דאמר רב להנהו שבוייתא כי כייליתו חמרא לנכרים שקילו זוזי מינייהו והדר כיילי להו כו' דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוה יין נסך ברשותיכו קא הוה וכי שקליתו דמי יי"נ קא שקליתו ומוכיח הש"ס מזה דסבירא לי' לרב מעות בנכרי קונות דאי ס"ד משיכה קונה מדשכה קניא יי"נ לא הוה עד דנגע בי'. ודחינן לא צריכא דכייל ורמי למנא דנכרי ובאמת משיכה קונה. והקשו בתוס' האיך נוכל לומר דס"ל משיכה קונה וא"כ מעות אינם קונות א"כ מה הי' מועל המעות שהיו נותנים בתחלה מ"מ הוה יי"נ ברשותו של ישראל מיד שנגע בו ועדיין אינו של נכרי עד שימשכנו כיון דמשיכה קונה ולא מעות ומיד שנגע בו הנכרי נעשה יי"נ ברשות ישראל והמעות שביד ישראל נעשו למפרע דמי יי"נ עיי"ש:
ולולא דמסתפינא הייתי אומר בישוב קושית התוס' דבר חדש. דהנה לכאורה יש להקשות בהא דכתבו התוס' והפוסקים דהרוצה לחוש לדברי רש"י ור"ת המקנה בהמה לנכרי לפטור מן הבכורה צריך שיקנה אותה בכסף ומשיכה. וקשה ע"ז דהא אמרינן בש"ס ב"ב דף נ"ד ע"ב נכסי נכרי הרי הם כהפקר כל המחזיק בהם זכה בהם מ"ט נכרי מכי מטי זוזי לידי' איסתלק לי' ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידי' ופירש רשב"ם מכי מטי זוזי לידי' הוה מכירה לגבי דידי' שהרי כל קנינו בכסף וישראל לא קני עד דמטי שטרא לידי' דאף מישראל חברו אינו קונה עד שיכתוב לו את השטר עיי"ש. הרי לפנינו בישראל הקונה מנכרי אף שלא עשה רק הקנין השייך בנכרי ולא קנה באופן שיהי' שלו מ"מ כבר יצא מרשות הנכרי שהרי עשה הקנין השייך אצל המוכר. ומסתמא ה"ה איפכא בנכרי הקונה מישראל ועשה קנין השייך בישראל אף שלא נכנס עוד לרשות הנכרי בקנין זה מ"מ כבר יצא מרשות ישראל וא"כ הא איתא בתוספתא פ"ב דבכורות דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה ולפי"ז ל"ל שני הקנינים בבכור כדי לצאת ידי שני הדעות היינו מאן דס"ל משיכה בנכרי קונה ודס"ל מעות בנכרי קונות הא בקנין אחד סגי. עד"מ אם עשה קנין כסף לבד הרי ממ"נ שפיר דמי דאי ס"ל כר"ל הרי כל קנינו בכסף ואפילו אי הלכה כר"י דמשיכה בנכרי קונה ולא מעות הרי א"כ בישראל מעות קונות וכיון שעשה קנין כסף נהי דלא נכנסה לרשותו של נכרי מ"מ מרשותו של ישראל הרי יצאה ע"י קנין זה שהרי כל קנינו בכסף וא"כ הוי"ל בהמת הפקר ותפטור מן הבכורה ודוק היטב:
ועל כרחנו נאמר דלא שייך פטור בבהמה לענין בכורה רק בשלא היה מתחלה על מי לחול החיוב כגון בהמה שהיא הפקר מתחלתה כבהמת המדבר דנקטא התוספתא או בהמה של עכו"ם אבל בהמה שהיתה מתחילתה של ישראל לא נפקע ממנה חיוב בכורה כ"א כשנכנסה כולה או מקצתה עכ"פ לרשותו של נכרי. ולא סגי במה שיצאה מרשותו של ישראל לבד כ"א צריר דוקא שתכנס לרשותו של נכרי. וראי' לזה שהרי לא מצינו בש"ס ופוסקים שתפקע חובת בכורה ע"י הפקר כמו שמצינו לעניי חמץ דאם הפקירו אינו עובר עליו. [1] ועל כרחנו החילוק היא כמ"ש דגבי חמץ לא הקפידה תורה רק שלא יהי' של ישראל כדמפקינן מקרא דלא יראה לך שלך אי אתה רואה וכו' וכשהפקירו כבר אינו שלו משא"כ לענין בכורה שכיון שכבר חל חובת בכורה על בהמה זו בהיותה תחת יד ישראל לא נפטרה ממנו זולת כשנכנסה כולה או מקצתה לרשותו של נכרי דוקא לכך שפיר כתבו התוס' דלצאת ידי שני הדעות צריך כסף ומשיכה דוקא כדי שיכנס לרשותו של נכרי ודוק:
ולפי"ז מיושבת היטב קושית התוס' הנ"ל שהקשו דאי נימא דמשיכה קונה א"כ מה הועיל רב בתקנתו כו'. ולפי הנ"ל ניחא דהא הקשינו גבי בכור למה צריך שני הקנינים הא בקנין א' סגי דהרי אף אם אין קנין זה מועיל בנכרי מ"מ הרי יצא מרשות ישראל כסברת הש"ס ב"ב הנ"ל, וכל תירוצינו הוא דצריך שיכנס לרשותו של הנכרי כנ"ל, א"כ הא תינח לענין בכורה משא"כ לענין יי"נ שפיר דחינן לעולם דמשיכה קונה וכגון דכייל ורמי למנא דנכרי ואי משום קושית התוס' דהוה למפרע דמי יי"נ דהא אם משיכה קונה מעות אינם קונות ז"א דהא לפי מה דקיימינין השתא דמשיכה בנכרי קונה א"כ בישראל מעות קונות וא"כ כשלקחו הנהו שבוייתא המעות נהי דלא נכנס היין לרשות הנכרי משום דלדידי' משיכה קונה מ"מ הא כבר יצא היין מרשותם דהא לדידהו מעות קונות וכל קנינם בכסף וא"כ שוב לא שקלי דמי יי"נ שהרי הקפידה רק שלא יהי' דמי יי"נ של ישראל וכיון שע"י קנין הכסף יצא מרשות ישראל קודם שנעשה יי"נ אף שלא נכנס עדיין לרשות הנכרי שוב לא שקלי דמי יי"נ ודוק היטב כי הוא נחמד:
עכ"פ יצא לנו מזה דבכל מוכר ולוקח צריך שיועיל הקנין שיצא מרשות המוכר ושיכנס לרשותו של הלוקח כ"א כדינו:
ועפ"י דרך זה לכאורה תקשה על שיטת המ"ב לענין חמץ דמהני קנין המועיל בדיניהם נהי דס"ל דנכרי קונה בקנין המועיל בדיניהם כדי שיכנס לרשותו מ"מ הא בכל קנין צריך שיצא מרשות המוכר וא"כ נהי דקנין זה יש בו כח להכניס את החפץ לרשות הקונה משום קנין זה מועיל עפ"י דיניהם מ"מ האיך יצא מרשות המוכר ישראל כיון שאין קנין זה מועיל אצלו עפ"י דין התורה:
אולם באמת אין כאן קושי'. דהא באמת חמץ אינו ברשותו של אדם רק שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו כדאמרינן בש"ס פסחים דף ואו. וא"כ הא תינח אם לא עשה שום אדם קנין בו שפיר אוקמי' הכתוב ברשותו כמו שהי' קודם איסורו משא"כ אם עשה נכרי קנין בו, אף שלא עשה רק הקנין הנוהג בו בהנכרי מ"מ הרי בלאו"ה כבר יצא מרשות הישראל ע"י האיסור וכיון שעשה הנכרי הקנין השייך בו שוב נכנס לרשותו שהרי לענין לכנוס לרשותו שפיר מועיל הקנין שלו וממילא שוב אין הישראל עובר עליו דהא שוב לא שייך לומר דאוקמי' הכתוב ברשותו כיון שנכנס לרשות הנכרי עפ"י דינו קצרתי ודוק:
ואם כן סרה מהר קושית המג"א סנ"ל דכל זה ניחא לענין חמץ שאינו ברשותו כו' כנ"ל משא"כ לענין בכורה דאיך נוכל לומר דבדיניהם היינו בדין המועיל בערכאותיהם הרי בגוי שקנה מישראל הא צריך שתצא הפרה מרשותו של ישראל ונהי דקנין דיני ערכאותיהם הי' מועיל שתכנס הבהמה לרשותו של נכרי מ"מ במה יצאה מרשותו של ישראל שהרי אין קנין זה מועיל עפ"י התורה וא"כ הא שוב הי' לה להתחייב בבכורה וכן גם בישראל שקנה מנכרי האיך נוכל לומר שאם קנה בדין המעיל בערכאותיהם שחייבת בבכורה הא באמת בהמת הפקר אם היתה מתחלתה של נכרי פטורה כנ"ל וא"כ כשעשה הישראל קנין המועיל בערכאותיהם לבד נהי שמועיל הקנין שיצא מרשות נכרי מ"מ הא אכתי לא נכנסה ברשות ישראל והוי"ל הפקר כנ"ל. וע"כ מוכרחינן לומר בדיניהם שפסקה להם תורה. ודוק היטב כי הוא דבר מושכל ת"ל:
אולם לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ואף שישבנו קושית המג"א בדרך נכון ת"ל מ"מ קשה לסמוך על דעת המ"ב שיועיל קנין דמהני בערכאותיהם אחרי שרוב האחרונים חולקים עליו:
ועוד נ"ל ברור שאפילו לדעת המ"ב דמהני קנין המועיל בערכאותיהם מ"מ אין ללמוד מזה שיועיל גם שליחות עכו"ם, דכיון דמיעטה התורה בפירוש דאין עכו"ם נעשה שליח מה בכך שמועיל השליחות בדיניהם הא כיון שעפ"י התורה לא נעשה נכרי זה שליחו של מוכר כלל אי"כ הוי"ל שליח זה מוכר דבר שאינו שלו ושלא נעשה עליו שליח והאיך יחול הקנין על חפצו של זה שמכרו איש אחר שאין לו חלק בו ולא נעשה שליח עליו עפ"י התורה. ודבר זה מוכרח מדברי רמ"ב בעצמו שהביא המג"א שם שפסק דעכו"ם לעכו"ם נעשה שליח, ולפי דעת הדר"ג הא אין נ"מ מזה כלל, אחרי שכבר פסק המ"ב דקנין המועיל בערכאותיהם מהני הא בערכאותיהם בודאי יש שליחות לעכו"ם אפילו מישראל וא"כ הא שוב אין נפקותא כלל אם נעשה שליח לעכו"ם חברו. ועיין ש"ך ח"מ סימן רמ"ג ס"ק ה' שהביא דברי המ"ב דעכו"ם לעכו"ם נעשה שליח וכתב ע"ז דנ"מ לענין מכירת חמץ עיי"ש. וקשה הא כיון דלדעת המ"ב מועיל לענין חמץ קנין ערכאותיהם א"כ מה נ"מ עוד אה עכו"ם נעשה שליח לעכו"ם הא אף אם נעשה שליח לישראל המוכר ג"כ מהני דהא מועיל בערכאותיהם. אע"כ כמו שכתבתי דאע"ג שמועיל קנין ערכאות אם נעשה בין המוכר והלוקח אבל אם נעשה הדבר בין נכרי שליח המוכר והערל הקונה בודאי לא מהני אפילו לדעת המ"ב מטעם שכתבתי וז"ב:
אולם מטעם אחר נראה לי להקל בזה. שלפיע"ד כל עיקר דעת החולקים על המ"ב לענין קנין ערכאותיהם הוא רק במקום שהכח והיכולת ביד שופטי ישראל לדון בין ישראל ונכרי כדיני ישראל אבל במקום שישראל שיש לו דין אם עכו"ם הוא מוכרח עפ"י דינא דמלכותא לקבל עליו דין ערכאותיהם בזה אין חולק דמהני לענין מכירת חמץ. שהרי כבר העלה בתשובת צ"צ סימן ס"ב לענין בכורה דבמקום שנכרי הקונה אלם אף שלא עשה קנין המועיל פטורה מן הבכורה כיון דגברא אלמא הוא ולא מצי למדחיי'. ועיין ח"י סימן תמ"ח שהדין כן גן לענין חמץ. א"כ במדינותינו ובזה הזמן שכל איש ישראל מוכרח לדון עם הנכרי בערכאותיהם ואין לו כח להשמט ממנו מלדון עמו שם א"כ אם עשה הנכרי קנין המועיל עפ"י נימוסיהם, הרי אין לך גברא אלמא יותר מזה שהרי הממשלה עומדת לימינו ומכרחת את המוכר ליתן להקונה את אשר קנה ממנו. וא"כ בנדון כזה בודאי הכל מודים שהחמץ מותר. ועל דין זה אין שום סתירה מש"ס דבכורות הנ"ל שהקשה המג"א משם על דינו של המ"ב, דהרי ר' יוחנן ור"ל בארץ ישראל קאי שאין הישראל מוכרח לדון בדיני ערכאות ואין כאן טעם דאלמות וע"כ שפיר פרשינן בדיניהם שפסקה להם תורה דוקא ודוק כי קצרתי:
ואחרי שבאנו לטעם זה בודאי אף אם נעשה המכירה ע"י שליח נכרי ג"כ מהני, שהרי אם אנו מתירין החמץ מטעם דאע"ג שלא קנה אותו הנכרי בקנין המועיל כיון שאינו יכול לדחותו מחמת אלמותו לכך מותר, א"כ מה נ"מ מאיזה סיבה בא לו אלמותו כיון שסוף כל סוף הוא תקיף ואלם שאין הישראל יכול לדחותו מהחפץ ההוא חשיב כשלו, א"כ גם כשמכרו לו ע"י שליח נכרי שאין הקנין כלום כנ"ל כיון שאינו יכול לדחותו מטעם הממשלה ודינא דמלכותא בודאי מותר וזה ברור מאד:
בר מן דין נראה לי שיש לסמוך כאן על דעת הגאון מח"א ה' שלוחין סימן י"א דאף דקי"ל דאין שליחות לנכרי מ"מ פועל נכרי דקי"ל פועל ידו כיד בעל הבית שפיר יש לו כח לעשות בשביל בעה"ב דהוי"ל כאלו עשה בעה"ב בעצמו בגופו, עיי"ש שהאריך. ולי נראה לעשות סמוכין לדבריו מהא דאמרינן בש"ס ע"ז דף כ"ב ע"א ישראל ונכרי שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לנכרי טול חלקך בשבת ואני בחול כו' ופירש"י לא יאמר ישראל טול אתה חלקך בשבת לפי שנעשה שלוחו על חצי היום המוטל עליו. והתוס' שם ד"ה לא יאמר כו' כתבו בשם ר"ת וז"ל ונראה לי דאין לחלק בין תנור לשדה שאעפ"י שאינו משביח במלאכה בשבת מ"מ הוי כאלו מעמיד פועל בידים עיי"ש. ולכאורה דברי הר"ת הם כדברי רש"י ממש וא"כ יש לדקדק מדוע שינו את לשונם דרש"י כתב שנעשה שלוחו ור"ת כתב דהוה כאלו מעמיד פועל בידים. אולם הדבר נכון מאד דהא נחלקו רש"י ור"ת בב"מ דף ע"א ע"ב בסוגיא דאין שליחות לנכרי דלדעת רש"י אף לפי המסקנא לחומרא יש שליחות לעכו"ם ולדעת ר"ת בתוס' שם ד"ה כגון כו' לפי המסקנא אף לחומרא אין שליחות לעכו"ם עיי"ש. וא"כ הדברים נכונים מאד דרש"י לשיטתו שפיר פירש דלכך לא יאמר טול חלקך בשבת כו' משום שנעשה שלוחו דאף דאין שליחות לנכרי מ"מ הא כאן הוא לחומרא ושפיר יש שליחות משא"כ הר"ת לא יכול לפרש דהטעם הוא משום שנעשה הנכרי שלוחו דהא איהו ס"ל דאף לחומרא אין שליחות לנכרי. לכך הוכרח לפרש דהוה כמעמיד פועל ובפועל שפיר עבר הישראל דהא יד פועל כיד בעל הבית. הרי לפנינו מבואר דאע"ג דאין שליחות לנכרי מ"מ פועל דידו כיד בעה"ב ה"ה פועל נכרי הוא כן. והוא הערה נפלאה:
אם כן בנ"ד שהאדון פלוני המורשה מושכר להאדון פלוני הפאבריקאנט לעסק הזה הוי"ל דין פועל וידו כיד בעה"ב הפאבריקאנט בעסק הלז ומכירתו קיימת. וזה נכון ומתקבל מאד בעזה"י ואלה הם העמודים אשר עליהם תמכתי יתדותי וכתבתי לכת"ה בער"פ שדעתי מסכמת לפעילתו בדיעבד:
והמובחר בעיני – אחרי שאין האדון בעל הפאבריק רוצה לחתום בעצמו בכל שנה שטר מכירת חמצו, גם כבד לפני הדר"ג להטות לבבו לזה - לעשות בזה כמו שעשיתי אני בשנה העברה. היינו שיהי' הדר"ג בעצמו מוכר החמץ להערל הקונה, אחרי שכבר גילה דעתו שרוצה במכירת החמץ יכול כ"ג להעשות מעצמו שליח. וכדאמרינן בש"ס קידושין דף מ"ה הנהו בי תרי דהוו קא שתי חמרא שקיל חד מיני' כסא דחמרא יהיב לי' לחברי' וא"ל מקידשא ברתך לברי אמר רבינא כו' שמא נתרצה האב לא חיישינן ומקשינן ודלמא שליח שויי' ומתרצינן לא חציף אינש לשויי' לאבוה שליח ומקשינן ודלמא ארצויי ארצי קמי' ופירש"י ודילמא ארצויי ארצי בן קמי' אבוה וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין לו לאדם שלא בפניו. הרי דאע"ג שלא עשהו הבן שליח בפירוש כיון שגילה לו דעתו שהוא חפץ בה הוא נעשה לו שליח מאלי', א"כ גם בזה כיון שיש כאן גילוי דעת הבעלים שמסכים במכירה זו שוב יכול כל אחד להעשות מעצמו שליח על זה. ואף בלא גילוי דעת כיון שזכות הוא לו שנמכר חמצו – כי מלבד האיסור הא הוא נמלט עי"ז מן ההפסד – יכול כל אחד ליעשות לו שליח וכמ"ש התוס' קידושין דף נ"ו ע"א ד"ה מתקיף לה כו' להדיא דמשום דזכות הוא נעשה הלוקח שליח של המוכר עייש"ה ובדרך הזה הוא כשר וישר בלי שום פקפוק וחשש:
זאת הנלע"ד בענין זה. והנני חש וממהר להודיעו בזמנו, ויאבה הדר"ג להודיעני אם נכנסו דברי באזניו. יזכה לשמוח בימי הפורים הבאים לקראתינו בשמחה וטוב לבב כנפש אוהבו באמת ותמים דור"ש ושלום תורתו תמיד באהבה נאמנה וחיבה יתרה.
- ↑ מלואת האבן: איזה זמן אחר כתבי הראוני שבתשובת חתם סופר חיו"ד סי' שט"ז העיר בזה לענין פטור בכורה ע"י הפקר עפ"י התוספתא שהבאתי והביא שכבר עמדו בזה.