אבן האזל/עבדים/ו

אבן האזל ‏ עבדים ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הכותב גט שחרור לעבדו וזיכה לו בו ע"י אחר ואמר זכה בגט זה לפלוני עבדי יצא לחירות אע"פ שלא הגיע לידו שזכין לאדם שלא בפניו, אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא העבד לחירות עד שיגיע הגט לידו לפיכך האומר תנו גט זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה.

הכ"מ הביא דברי הרי"ף שהרמב"ם הולך בשיטתו שכתב וה"מ לחזרה הוא דזכין לעבד אבל מיפק לחירות לא נפיק עד דמטי גיטא לידיה, וכתב הלח"מ דסובר הרמב"ם דזה דוקא באומר תנו אבל באומר זכו הוי זכיה גמורה ויצא לחירות כדמוכח מהא דבשטר ע"י אחרים, ובטעמא דמילתא כתב הלח"מ דאף דתן כזכי מדאפקיה בלשון נתינה ר"ל עד שיגיע לידו לא הוי גט, אבל אכתי קשה דבשלמא לענין מתנה בעלמא לגבי בן חורין אפשר זכיה כזו דאף שלא זכה עוד המתנה לגמרי, אבל זכה זכות זה שלא יוכל הנותן לחזור ושיוכל הזוכה לגמור וליתן המתנה, אבל גבי עבד כיון דכל זמן שלא יצא לחירות אמרינן דיד עבד כיד רבו ואינו שייך לזכות כלום בדבר שהוא של רבו ומה דזוכה בגט הוא משום דגיטו וידו באין כאחד וקבלת הגט ושחרורו באין כאחד, וא"כ כאן כיון דאמרינן דלא יצא לחירות איך יכול לזכות זכות בגט שהוא של רבו שלא יוכל לחזור.

והנה הפנ"י כתב בטעמו של הרי"ף דע"כ אינו משוחרר מעכשיו דאל"כ הוא חוב לו שלא ידע שהוא משוחרר ואסור בשפחה ואם הוא עבד כהן אסור בתרומה, וכתב דמצינו זכיה כזו לענין שליח הבאה שהבעל אינו יכול לחזור והאשה אינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה, ומלבד מה שכתבתי דעבד א"א שיהי' לו זכות על רבו כל זמן שלא יצא לחירות, לא ידעתי מנין לו להפנ"י דגבי שליח הבאה אינו יכול הבעל לחזור ואיזה דין גירושין הוא שיגמר הגירושין והאשה לא תהי' מגורשת, והנה בעיקר טעם שליח הבאה כתב הר"ן בריש פ' התקבל דכיון דשלוחו של אדם כמותו הוי כאלו היא קבלתו, אלא שהיא מתנה שהיא אינה רוצה שתתגרש אלא כשיגיע גט לידה, ודברי הר"ן צריכין ביאור דאיזה זכות יש להאשה להתנות על הגירושין אטו בדעתה הגירושין תלוי, ולכאורה פשוט שאין לה הזכות אלא או לעשות שליח לקבלה או שלא לעשות, אבל אם היא עושה שליח לקבלה שתהא ידו כידה והבעל נותן לידו של השליח ומגרשה בו, איזה זכות יש לה לומר שהיא מתנית שלא תהי' מגורשת אלא כשיגיע גט לידה.

איברא דיש להביא מקור לדברי הר"ן מהירושלמי דתרומות פרק ח' דאיתא התם וז"ל ולא מודי ר' לעזר שאם אמרה הבא לי גיטי ממקום פלוני שהיא אוכלת בתרומה עד שיגיע הגט לאותו מקום, א"ר חנניא מכיון שאמרה לו הבא לי גיטי ממקום פלוני כמי שאמרה לו לא יהא גט אלא לעשרה ימים מה שאכלה בהיתר אכלה, ומבואר דיכולה האשה להתנות על הגירושין שלא יחולו אלא לעשרה ימים, אבל דברי הירושלמי ג"כ צריכים ביאור דאיזה זכות יש להאשה להתנות על הגירושין.

ובביאור דין שליח הבאה נראה ע"פ המבואר בב"י סי' קל"ח דאם נתן גיטה בחצרה ואח"כ עמדה בצדה מגורשת, וחזינן דלענין שלא יהי' טלי גיטך מעל גבי קרקע מהני אף שלא עמדה בצדה דעכ"פ הוא חצרה, אלא לענין קנין הגט להתגרש בו בעינן דוקא שתהי' עומדת בצדה, ולכן ה"נ אפשר בדין שליח הבאה שהאשה אינה עושה את השליח שיהי' כידה לענין קנין הגט אלא לענין זה שיהי' כידה לדין קבלת הגט, אח"כ מצאתי ב"ה הדברים מפורשים בדברי הרשב"א ריש פ' הזורק שכתב וז"ל, אם נתנו כבר בחצרה שהוא בצפורי ואמר לה הא גיטך ואמרה תזכה לי חצרי בזו נראה דמגורשת ומצאתי בירושלמי דמכילתין נתן לה גיטה ואמרה תזכה לי חצרי שבעכו א"ר חנינא נעשית כמו שהיתה ידה ארוכה וכו', ואי קשיא לך הא דאמרינן בפלוגתא דעולא ור' הושעיא לימא בהא קא מיפלגי מר סבר חצר משום ידה אתרבאי ומר סבר חצר משום שליחות אתרבאי ובודאי לכשתמצי לומר דחצר משום שליחות אתרבאי ע"כ דוקא במדעת דומיא דשליח ואפ"ה הוי פליג עולא ואמר והוא שעומדת בצד ביתה י"ל דהתם לאו באומרת תקנה לי חצרי, אלא באומרת ניחא לי שתזרוק בחצרי דהוי כעין שליח הבאה עכ"ל.

ודברי הרשב"א הוא עפ"מ שהביא מקודם מד' הירושלמי דאם נתן בחצרה שלא היתה עומדת בצדה ואמרה תזכה לי חצרי דמהני, ומבואר דלא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע אף שבשעה שנתן בחצרה לא עמדה בצדה וגם לא אמרה תזכה לי חצרי והיינו דלענין זה הוא חצרה אלא לענין קנין הגט בעינן עומדת בצדה או תזכה לי חצרי, וע"ז כתב דמה דמצריך עולא עומדת בצד חצרה ור' הושעיה לא מצריך ע"כ בשנתן בחצרה מדעתה והוא כעין שליח הבאה דבשליח הבאה נמי הכי שלא עשתה אותו לשליח שיקנה הגט בשבילה אלא שיהי' כידה רק לענין נתינת הבעל שלא יהי' אח"כ כשיבוא לידה טלי גיטך מע"ג קרקע וכמש"כ.

ובאופן זה נפרש ד' הירושלמי דמה דאיתא שם הבא לי גיטי ממקום פלוני ע"כ היינו התקבל לי דבהבא לי גיטי אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה, וכן כתב הפ"מ וכן הוא להדיא בירוש' פ"ד דדמאי וע"ז אמר ר' חנניא דהוי כמי שאמרה לא יהי' גט אלא לעשרה ימים, והיינו דעד עשרה ימים לא יהי' שליח קבלה אלא שליח הבאה אלא דהלשון אינו מדוקדק דלשון לא יהי' גט משמע שלא יחולו הגירושין ולא שלא תועיל קבלת הגט, וכן אינו מדוייק לשון הר"נ גבי שליח הבאה שכתב דכיון דשלוחו של אדם כמותו הוי כאילו היא קבלתו אלא שהיא מתנה שאינה רוצה שתתגרש אלא כשיגיע גט לידה, ומוכח דאין התנאי שלא תועיל הקבלה לקנין הגט אלא שלא תתגרש, וכבר כתבנו שזה א"א דאין בידה של האשה להתנות על הגירושין, ואם אמנם דאפשר דכונת הירושלמי וכן הר"נ שלא תקנה הגט וממילא לא יהי' גט ולא תתגרש אלא שהלשון אינו מדוייק.

ונראה דאפשר לפרש ד' הירוש' באופן אחר וכן נוכל לפרש כן בד' הר"נ ומתחלה חשבתי לבאר כן גם דעת הרמב"ם בדין שליח הבאה, רק אחר העיון ראיתי כי בדעת הרמב"ם צריך לפרש כמו שבארנו וכמש"כ הרשב"א אבל בד' הירוש' ובד' הר"נ אפשר לבאר באופן אחר והוא דבדין שליח לקבלה מצינו ע"כ שני גדרים, א' שתהא ידו כידה לענין קבלת הגט וקנינו, ב' דהוא שליח ג"כ לענין הגירושין דהא מלבד נתינת הגט צריך הבעל לומר להאשה הרי את מגורשת, וכפי שנבאר אח"כ מד' התוס' דף ע"ח דלא רק מצד הבעל שיתן הגט לשם גירושין אלא דגם האשה צריכה שתדע בקבלת הגט שהיא מגורשת, ודעת התוס' והטור דאם לא אמר לה הרי את מגורשת ולא היו עסוקין באותו ענין אינה מגורשת ואף לדעת הרמב"ם דסובר דמדאורייתא מגורשת ולא דמי לקדושין דבאינם עסוקין באותו ענין אינה מקודשת, משום דכיון דבהגט כתוב ענין הגירושין מהני גם באין עסוקין באותו ענין, אבל זהו משום דהוי מדאורייתא כמו שאמר לה הרי את מגורשת כיון שע"י הגט תדע שהיא מגורשת, אבל כשהבעל נותן הגט להשליח לקבלה אם לא היה לו דין שליח גם לענין הגירושין לא היה אפשר שתתגרש בזה קודם שיגיע הגט לידה, דמלבד מה שהבעל צריך לגרש צריכה גם האשה לידע שנתגרשה ואין לומר דכיון שאח"כ ימסור לה הגט הוי כבר מעכשיו כמו שאמר לה דזה אינו דבשליח לקבלה אינו צריך למסור לה הגט כלל ויכול אפי' לאבדו, וע"כ דמה דמתגרשת תיכף בקבלתו זהו משום דנעשה שליח גם לענין עיקר הגירושין, וזהו באמת חדוש בדין שליח לקבלה דנעשה שליח על עיקר הגירושין.

ולכן אפשר לומר דשליח הבאה אינו שליח אלא לקבל הגט והוי כמו שהבעל הניח הגט בחצרה דאפי' אי הוי מהני בלא עומדת בצדה מ"מ לא היתה מתגרשת כל זמן שלא אמר לה הרי את מגורשת אלא דגבי חצר לא משכחת זה דבלא עומדת בצדה לא הוי דין חצר ולא מהני אם יתן בחצרה ויאמר לה הרי את מגורשת בגט שנתתי בחצרך דלא מהני מצד קנין חצר, אבל בשליח להבאה נעשה ידו כידה לענין קבלת הגט וקנינו, אבל לגבי זה אינו שלוחה שתתגרש בקבלתו, וכשיגיע הגט לידה הוי כמו שאומר לה באותה שעה הרי את מגורשת ואז נעשית מגורשת, והוי כמו הא דתנן בדף ע"ח באמר לה כנסי שט"ח זה או שמצאתו מאחוריו קוראה והרי הוא גיטה, אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך ובאמר לה מהני והוא כרבי ולא כרשב"א דמצריך שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה, ובהא דהירוש' דאמר מכיון שאמרה לו הבא גיטי ממקום פלוני דאמר ר' חנניא נעשה כמו שאמרה לו לא יהא גט אלא לעשרה ימים ג"כ מיושב דיכולה האשה לעשותו לשליח לקבלה מעכשיו על קבלת הגט, אבל על הגירושין לא יהי' שליח שתתגרש על ידו אלא לאחר עשרה ימים.

אכן כל זה שכתבנו תלוי במחלוקת התוס' והרמב"ם דהתוס' בדף ע"ח כתבו דר"י הי' מצריך לומר הרי זה גיטך ומה דאיתא בהניזקין דאמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שט"ח זה דמגורשת התם נמי יאמרו לה אח"כ העדים שהיא מגורשת שצריך שתדע שהיא מגורשת דבעינן שיהא משלחה ואינה חוזרת, ובאה"ע סי' קנ"ו כשהביא המחבר הך דינא דאמר לעדים כתב הרמ"א ובלבד שתדע האשה שנתגרשה בו או שהעדים מגידים לה אח"כ וציין לד' התוס' וכתב ע"ז הב"ש דהרמב"ם והטור ס"ל דא"צ שיאמרו העדים להאשה, ודי בזה שמוציא הבעל מפיו ענין הגירושין אף שאמר רק להעדים, וכן כתב הגר"א ז"ל בבאורו.

ולכאורה חשבתי דא"א לומר דהרמב"ם סובר דאינו תלוי אלא באמירת הבעל וסגי באומר לעדים ולא איכפת לן בידיעת האשה דהא כתיב ושלחה, ותנא דבי ר' ישמעאל מי שמשלחה ואינה חוזרת (ביבמות דקי"ג) כמש"כ התוס' ואיך אפשר שהרמב"ם יחלוק ע"ז והייתי סבור דאפשר לומר דכאן כיון דעכ"פ נתן לה גט רק שאמר לה בלשון כנסי שט"ח וכיון שאח"כ עכ"פ תדע מהגירושין ותדע שמה שאמר לה שט"ח הוא משום כיסופא, נמצא דבשעה שנתן לה הוי כמו שאמר ה"ז גיטך כיון דלבסוף תדע, ומגורשת מעכשיו והיה אפשר שכן גם כונת התוס', והיה מיושב מה שהשמיט הרא"ש דברי התוס' וכן הטור לא הביאם מה שאינו מצוי שתמיד הולכים בשיטת התוס', בפרט בחומר א"א לא יתכן שיפסקו לקולא נגד דברי התוס', ומוכרח דאין כונת התוס' במש"כ דהתם נמי אח"כ יגידו לה העדים, דאינה מגורשת עד שיגידו לה, אלא כיון דעכ"פ לבסוף יגידו לה מגורשת מעכשיו, ולפי"ז אין כאן מחלוקת בין הרמב"ם ותוס' ומיושב גבי שליח הבאה כמש"כ.

ומה דהרמב"ם אינו מזכיר דין משלחה ואינה חוזרת לא בפ"י גבי שוטה ולא בפ"ב גבי קטנה היה אפשר לומר דכיון דבגמ' אמרינן הא דמשלחה ואינה חוזרת על אינה יודעת לשמור לא את גיטה ולא את עצמה, וע"ז מייתי בגמ' הא דבי ר' ינאי דילפי מונתן בידה מי שיש לה יד לגרש עצמה והא דתנא דבי ר' ישמעאל מי שמשלחה ואינה חוזרת, ומוקמינן הא דר' יצחק דדבר תורה שוטה מתגרשת ביודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עצמה, ומוכח דיודעת לשמור גיטה הוי משלחה ואינה חוזרת, וא"כ אין נ"מ לדין משלחה ואינה חוזרת לא גבי שוטה ולא גבי קטנה ומשו"ה גם גבי קטנה בפ"ב כתב דאם מבחנת בין גיטה לדבר אחר מגורשת משום דבזה סגי בין לענין שתהי' לה יד ובין לענין שתהא משלחה ואינה חוזרת.

אבל אחר העיון משמע לי דהרמב"ם חולק באמת על כל עיקר דינא, והנכון כדברי הב"ש והגר"א דאינו צריך אלא אמירת הבעל לחוד וסגי באומר לעדים, דבפ"א הל' ט' כתב ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות, אבל אם נתנו לה בתורת שט"ח או מזוזה או שנתנו בידה והיא ישנה ונעורה והרי הוא בידה אינו גט, ואם אמר לה אח"כ הא גיטך הרי זה גט, ובספרי הביאו הרמב"ן במתני' דע"ח איתא ונתן בידה ושלחה מביתו, מכאן אמרו כתב גט לאשתו ואמר כנסי שט"ח זה וכו' ומוכח דהספרי לומד זה מקרא דושלחה, והרמב"ם למד מקרא דספר כריתות ונתן בידה, ובהל' ג' כתב ושלחה שיהי' ענין הגט שהוא המשלח אותה לא שישלח עצמו ממנה, ובהל' ה' כתב זה שנאמר בתורה ושלחה מביתו אין ענינו שלא יגמרו קידושיה עד שתצא מביתו, אלא כשמגיע גט לידה גמרו גירושיה ואע"פ שעדיין היא בביתו שלא נאמר ושלחה אלא שאם גירש ולא הוציאה מביתו ה"ז כמו שגירש והחזיר גרושתו, לפיכך צריכה ממנו גט שני כמו שיתבאר עכ"ל.

והנה אף דמהל' זו אין ראיה דאינו מצריך דין ושלחה דעיקר בא לומר שאינו צריך שיוציאה מביתו, אבל קשה דבאורו של הרמב"ם אינו מספיק אלא לב"ה דסברי הכי אבל ב"ש הא סברי דכל זמן שלא ראוה שנבעלה א"צ גט שני, א"כ איך יפרשו ב"ש קרא דושלחה מביתו, וע"כ דעיקר קרא אתי לדין שילוח שצריך שישלחנה ממנו, ולשון מביתו הוא אורחא דמילתא, וא"כ למה הוצרך הרמב"ם לפרש פי' דחוק דהקרא בא לומר דצריכה גט שני במה שפליגי ב"ש וב"ה ובגמ' לא הוזכר דרשא זו לב"ה, ועוד דגם לב"ה גופא איכא פלוגתא, דרשב"א ור' יוחנן סבר דא"צ גט שני אלא בראוה שנבעלה, וע"כ משום דהרמב"ם סובר דלדידן א"צ שילוח כלל וא"צ אלא שיתן לה הגט וסגי אפי' באומר לעדים, וזהו שכתב דושלחה הוא שיהי' ענין הגט שהוא המשלח אותה, ומבואר דהוא רק פי' על לשון הגט אבל אינו דין מיוחד כלל, וכיון דושלחה אינו אלא על לשון הגט אינו מיושב לשון ושלחה מביתו כיון דאין כאן עיקר דין שילוח, ולכן ע"כ נאמר דלב"ש או לרשב"א אליבא דידן נפרש קרא דושלחה על עיקר דין השילוח, וכתנא דבי ר' ישמעאל דצריך שתהא משלחה ואינה וחוזרת, והרמב"ם להלכה אינו מצריך שלוח, לכן פי' ושלחה רק על ענין הגט ופי' מביתו שבל"ז תצטרך גט שני, ולמד דין שיתנהו לה בתורת גירושין מקרא דספר כריתות ונתן בידה ולא מקרא דושלחה.

ויסוד שיטת הרמב"ם לחלוק על הספרי ועל תנא דבי ר' ישמעאל ולומר דאין צריך כלל דין שילוח זהו מהך מתני' דהעיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שיוצאה בגט ומהא דאמר בגמ' דמעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא נשמע אמר לעדים כנסי שט"ח זה וכו' משום דכיון דאמר דלא בעינן דעתה ה"נ לא בעינן דעתה, ומפרש הרמב"ם דלא בעינן דעתה היינו דא"צ שתדע שהיא מגורשת דאין לומר דאין צריך רצונה דזה אינו צריך ללמוד מעדותו של ריב"ג דאטו עד השתא לא שמעינן דאשה מתגרשת בע"כ ופשטה דקרא הוא דאם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה וגו' דאלמא דבדעתו לבד תלוי ואם נימא כד' התוס' שצריך שהעדים יגידו לה, או אפי' לפי"מ שפירשתי דבריהם דמשום דלבסוף תדע הוי כאילו נותנו עכשיו לשם גירושין, א"כ מה ילפינן מעדותו של ריב"ג דע"כ אנו צריכין לפרש לפי"ז דחרשת הוי משלחה ואינה חוזרת, וכן כתב הריטב"א ומה דאמר לא בעינן דעתה מפרש דאע"ג דלית לה דעת מגורשת דלא בעינן דעתה בגיטה, א"כ הכונה דאינו צריך רצונה וכן פירש"י במתני' דף נ"ה וזהו פשיטא, ומה ילפינן מכאן לענין אמר לעדים דאטו אנו צריכים ללמוד דמתגרשת בע"כ, ולכן מפרש הרמב"ם דעיקר ילפותא הוא דלא בעינן שתהא יודעת שנתגרשה, וחרשת אינה יודעת והוי משלחה וחוזרת, וע"כ דלא כתנא דבי ר' ישמעאל ודלא כהספרי, וב"ש ורשב"א דלא סברי דצריכה גט שני ע"כ יפרשו ושלחה מביתו לענין שילוח וכתנא דרי"ש.

ולפי"מ שנתבאר בדעת הרמב"ם דאינו מצריך דין שילוח בע"פ להאשה וצריך רק שהבעל יאמר שנתינת הגט הוא לגירושין וסגי באומר לעדים א"כ ודאי סגי במה שיאמר בפני עדים להשליח לקבלה הרי אשתי מגורשת, ולדעת הרמב"ם גם זה אינו צריך מדאורייתא כיון שכתוב בהגט ענין הגירושין, ולכן הוכרחנו לומר לדעת הרמב"ם דשליח להבאה לא מהני אלא על קבלת הגט ולא על קנין הגט, אבל בדברי הירושלמי אפשר לפרש כפשוטו דיסבור כהספרי וכתנא דבי ר' ישמעאל דצריך שילוח וצריך שתהא משלחה ואינה חוזרת, ולכן שפיר תוכל להתנות שלא יהי' גט אלא לעשרה ימים והיינו שעד זמן זה לא יהי' שליח אלא על קבלת הגט וקנינו ולא על הגירושין, וכן אפשר לפרש בדברי הר"נ דמוכח מדבריו בפ' התקבל גבי גירושי קטנה דסובר להלכה דינא דמשלחה ואינה חוזרת, ובדברי הרשב"א צ"ע דגבי גירושי קטנה מוכח דסובר ג"כ דינא דמשלחה ואינה חוזרת, ובדינא דאמר לעדים משמע מדבריו ריש פ' הזורק דסובר כדעת הרמב"ם דלא בעינן דעתה כלל וסגי באומר לעדים וצ"ל דסובר דמשום זה לא מיקרי משלחה וחוזרת כמו שחפצנו מתחלה לומר כן בדעת הרמב"ם וכמו שצדדנו דגם התוס' לא ס"ל דאינה מגורשת עד שיאמרו לה, אלא דכיון שנתן לה גיטה והדבר עומד שבודאי יגידו לה העדים מיקרי משלחה ואינה חוזרת, אבל בדעת הרמב"ם שפיר הוכחנו מדבריו בפ"א דאינו מצריך שילוח כלל וכנ"ל.

ונתבאר לנו בדין שליח הבאה שני ביאורים או דנימא דהוי שליח לקבלה גמור על קבלת הגט וקנינו ורק דלא נעשה שליח על הגירושין, וזהו לדעת התוס' דצריך שבשעת הגט תדע שהיא מגורשת, או דנימא דשליח הבאה לא נעשה שליח אלא על קבלת הגט שלא יהי' אח"כ טלי גיטך מע"ג קרקע אבל לא על קנינו, וזה לדעת הרמב"ם דאינו מצריך שילוח, והרשב"א אף דמשמע דמצריך שילוח מדאית ליה משלחה ואינה חוזרת, מ"מ בדין שליח הבאה סובר כפי' הב' כמו שהבאנו דבריו, ועכ"פ בין לפי' א' בין לפי' ב' אין מקום לומר כדברי הפנ"י דבשליח הבאה לא יוכל הבעל לחזור קודם שבא הגט ליד האשה ותתגרש בע"כ של הבעל דבגמר הגירושין צריך שיהי' מדעת הבעל וזהו דבר פשוט, וא"כ צריך ביאור שיטת הרי"ף והרמב"ם דאף דלא יצא העבד לחירות עד שיגיע שטר שחרור לידו מ"מ אין האדון יכול לחזור.

והנראה בזה דהנה הרי"ף כתב ואשכחן זכיה כה"ג הולך מנה לפלוני שאני חייב לו חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר, והקשה הלח"מ דלדעת הרמב"ם דמחלק בין תן לזכי ובאומר זכה בגט זה לפלוני יצא לחירות א"כ מה הביא מהא דהילך מנה דהתם גם באומר זכה לפלוני חייב באחריותו כיון שלא אמר לו המלוה לשלוח, וכתב הלח"מ דכונת הרי"ף להוכיח דאפשר לחלק באופן הזכיה דאשכחן לשון שיהי' מחולק לחצאין אף שהוא מטעמא אחרינא והוא דחוק, ונראה דמדינא דהולך מנה חזינן דאפשר לומר דזכה בהמנה לפלוני אף דהזכיה אינה ודאית דאם יאנס חייב באחריותו, וע"כ דאז אמרינן דלא זכה המלוה בהמעות דאם זכה המלוה בהמעות הלא כבר נפטר בזה הלוה, ולכן הכא באומר תן שטר שחרור זה לעבדי אף דאמרינן תן כזכי מ"מ כיון דאמר בלשון תן כונתו דמזכה לו באופן שאח"כ יגיע לידו ונ"מ דאם נאבד השטר לא יזכה העבד בהשחרור ונמצא שאמרינן דזכה העבד בהשטר שחרור, אבל לא נוכל לומר דהוא כבר משוחרר, ואם יגיע השטר שחרור להעבד יזכה למפרע, וגבי הולך מנה לפלוני נמי כשיגיע המנה להמלוה אמרינן דזכה למפרע דמטעם זה אינו יכול לחזור וכבר זכה השליח להמלוה ליתן לו.

ומה שכתב הפנ"י דע"כ שלא נשתחרר מעכשיו, דאם נשתחרר מעכשיו א"כ אינו זכות לעבד דהא נאסר בשפחה והוא אינו יודע ויעשה איסור, וכן אם הוא עבד כהן יאכל בתרומה, אבל באמת מדברי הרמב"ם מוכח דלא כדבריו דהא סובר הרמב"ם דאם אמר זכה שטר שחרור לעבדי יצא לחירות, ולדברי הפנ"י מה מהני זכה כיון דלדבריו חוב הוא לעבד, וע"כ דאינו טעם כלל דכיון ע"פ דין לא הי' צריך להסתפק שמא זיכה לו רבו שטר שחרור ומותר ע"פ דין לישא שפחה, ואם הוא עבד כהן לאכול בתרומה, א"כ אין עבירה בידו ואנוס הוא ולא שוגג ולכן לא הוי חוב ושפיר הוי זכות מצד עיקר השחרור.

ונראה דהרי"ף והתוס' אזלי לשיטתייהו דהתוס' בדף ט' בד"ה לא יתנו לאחר מיתה כתבו על פירש"י שפי' שם כדעת הרי"ף וז"ל, ודבר תימה פירושו כיון דזכות הוא פשיטא שזוכה לאלתר כיון דאמרינן גבי שחרור תן כזכי, והנה בב"מ דף י"ט בהא דאמרינן ברייתא בבריא דילמא כתבה להאי ולא יהביה ליה והדר כתבה לאינש אחרינא ויהבה ליה השתא קא הדר ביה מההוא דיהבה ליה וכתבו בתוס' היינו דלא כאביי דלדידיה אמאי לא נהדר כיון שהוא רוצה דעדיו בחתומיו זכין לו היכי דמטא שטרה לידיה, והרא"ש שם בסי' מ"ט במה דכתב הרי"ף על הא דאמר אביי שובר בזמנו טורף דגבי מחילה זוכה הבעל משעת חתימת העדים ואע"ג דלא מטא לידיה כתב בזה הרא"ש מתוך דברי רב אלפס משמע דהא דאמרינן לעיל דלא אמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו אלא היכי דמטא לידיה בסוף היינו דוקא דבר שצריך המקבל לזכות ע"י השטר דבר שאין בידו, ועוד שמעינן מדבריו דבשטר מתנה או מכר אם מכר המוכר או הנותן את הקרקע לאחר בין חתימת השטר למסירתו דלא אמר עדיו בחתומיו זכין לו משעת החתימה דדוקא לענין שעבוד דלא ליהוי שטר מוקדם אז עדיו בחתומיו זכין לו, אבל לענין מתנה או מכר אם מכר או נתן אותו קרקע לאחר בין חתימה למסירה נתבטלה זיכוי החתימה כיון שנתנו לאחר קודם שיבוא השטר ליד הראשון דאלת"ה מי הזקיקו לרב אלפס ז"ל לפרש דאע"ג דלא מטא לידיה זכה משעת חתימה משום דהוי לה מחילה אף בלא טעם מחילה כשמחזירין השובר לבעל זכה הבעל למפרע משעת חתימה עכ"ל, ומבואר דהרי"ף והתוס' חולקין בזה כשנתבטל השטר מכירה משום שכבר מכר לאחר אם שייך למסור עכשיו השטר שנתבטל שיהי' מטא לידיה ונאמר למפרע עדיו בחתומיו זכין לו.

ולפי"ז נאמר כן גם גבי תן שטר שחרור זה לעבדי דאף דנאמר דזיכה לו השחרור באופן שיגיע לידו השטר, ונ"מ דאם יהיה נאבד השטר ולא יגיע לידו יתבטל השחרור, אבל כשמת האדון והשטר קיים למה לא יתנו לאחר מיתה כיון דע"כ אם יגיע לידו יזכה למפרע דאלא"ה לא שייך זכות שלא יוכל האדון לחזור וכמש"כ, וע"כ טעמו של הרי"ף הוא דהולך לשיטתו דסובר דהיכי שנתבטל כבר השטר והוי כחספא בעלמא לא קרינן בזה מטא לידיה, וה"נ לאחר מיתת האדון לא יתקיים נתינת השטר ליד העבד דכבר מת האדון ובטל השטר, אבל התוס' לשיטתם ע"כ אי אפשר לפרש כן, וכיון דלא יתנו לאחר מיתה ע"כ דלא הוי משוחרר אכתי כלל וכיון שכן אמאי לא יחזור, ואף דהרא"ש כתב שם דרש"י לא פי' כן והיינו דרש"י פי' גבי שובר בזמנו טורף משום דמטא לידיה לבסוף הא כאן בגיטין חזר בו רש"י בדף י"ג כמו שכתבו בתוס' ורש"י בב"מ הוא כשיטתו אחר חזרה וכדעת התוס'.

והנה הקצוה"ח בסי' קפ"ח הביא מחלוקת הרמב"ם והטור בעשה שליח ונשתטה אם נתבטל השליחות, וכתב דלדעת הרמב"ם דלא נתבטל השליחות ה"ה דמת נמי לא נתבטל השליחות, ובמה דבתנו שטר שחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה הביא בזה מה שפירש"י בדף ט' וז"ל וכיון דמית קדים תו לא הוי שחרוריה שחרור דנפקא לי' רשותיה מיניה וחייל עליה רשות יורשין, וכן כתב בדף י"ג וז"ל דגיטא לא הוי עד דמטי לידיה וכי מטא לידיה הא מית משחרר ופקעה ליה רשותיה עכ"ל, והוכיח הקצוה"ח דרש"י סובר כשיטת הרמב"ם והשליחות לא נתבטל, ורק משום דפקע רשותיה וכן בגט אשה כבר יצאה מרשותו במיתת הבעל, ולפלא שלא הזכיר דבדף כ"ח במתני' דהמביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים פירש"י ולא חיישינן שמא מת ובטל שליחותו, ומבואר דאם מת נתבטל השליחות, ואפי' לדעת הרמב"ם דבנשתטה לא נתבטל השליחות אין ראיה דשייך לומר כן במת, דמה דגילתה התורה דין שליחות הוא משום דשלוחו של אדם הוא כמותו, וא"כ צריך עכ"פ להיות באותה שעה בחיים שיהי' חל קנינו, ומה שהוכיח מדין שליח שעשה שליח ומת שליח הראשון דאמרינן דיכול שליח השני למסור הגט אף שהוא מכח השליח הראשון, והוכיח מדברי מהר"ם פאדווא דשליח הראשון יכול לבטל שליח השני, אבל נראה דאין הוכחה מזה דהא להדיא אמרינן בדף כ"ט בטעמא דמת שליח ראשון יכול השני למסור משום דכולהו מכח בעל קאתי, איתא לבעל איתא לכולהו, ומוכח, דנעשה שליח הבעל אלא דמ"מ דעת המהר"ם פאדווא דכיון דהשליח הראשון עשה אותו יכול לבטלו, דהבעל עשה שליח הראשון ויש רשות לעשות במקומו שליח שני שיהי' השני במקום הבעל, אבל כיון שהוא עשה את השני יכול לבטל שליחותו דאתי דבור ומבטל דבור, אבל עכ"פ כשעושה השליח השני ונותן הגט הוא עושה זה במקום הבעל כדאיתא להדיא בגמ'.

ולכן אין ראיה דלא נתבטל השליחות גם כשמת השליח הראשון ועוד נראה דאדרבא מהך סוגיא מוכח להדיא דלא כהקצוה"ח דאי כהקצוה"ח איך ס"ד דרב אשי דאם מת ראשון בטלו כולן דהא אין האשה ברשות השליח דנימא דיצאה מרשותו, ואין לומר דזהו שדחה מר בר רב אשי דהא לא אמר טעם זה משום דאכתי לא יצאה האשה מרשות הבעל, אלא כולהו מכח מאן קאתו מכח דבעל קאתו איתא לבעל איתא לכולהו ומוכח דטעמו משום דשליחות הבעל לא נתבטל, וע"כ כמש"כ דעיקר השליחות של כל השלוחין נעשה של הבעל משום דכל אחד עושה להשני שיהי' במקום הבעל אלא דמ"מ יכול לבטל וכנ"ל.

ולפי"ז צריך ביאור מה שהוצרך רש"י בדף ט' ובדף י"ג לפרש משום דפקעה רשותיה וחייל רשות יורשין, אבל לפימש"כ בדעת הרי"ף מיושב דכל עיקר טעמא דלא מהני שיתנו לאחר מיתה וישתחרר למפרע הלא משום זה דכבר נפקע רשותו ואינו שטר שחרור ולא נתקיים בזה נתינת השטר שחרור להעבד, ואף דרש"י בב"מ גבי שובר בזמנו טורף כתב דלא כהרי"ף וכן הביא שם הרא"ש י"ל דהא רש"י חזר בו ופי' גם כאן דלא כהרי"ף ואפשר דבזה גופא חזר רש"י וסובר דאם אינו יכול לחזור הי' בדין שיתנו גם לאחר מיתה דנתקיים נתינת השטר וכן הוא שיטתו בב"מ, ואף דבמתני' דדף י"ג פירש"י לשון זה שחזר בו דגרסינן תנו ולא תן שלא מסרם ליד השליח מחיים, צריך לומר דמש"כ רש"י בד"ה לא יתנו לאחר מיתה נשאר מדברי רש"י קודם חזרה דכיון דאין נ"מ בזה אלא בטעמא לא שינה רש"י בפירושו אלא עיקר פי' המשנה דהוא לדינא דמיירי שלא מסרם ליד השליח בחיים, ומוכרחים אנו לבאר כן שלא יסתרו דברי רש"י דדף ט' ודף י"ג לדבריו בדף כ"ח ולדברינו מיושב.

והנה התוס' בדף י"ג כתבו בשם ר"ת דע"כ לא גרסינן במתני' תנו גט זה דע"כ לא תנא זה במתני' לשום חידוש מדדייק בגמ' דמתני' בבריא דאי בש"מ מאי איריא תנו אפי' כתבו נמי ואי תנא זה במתני' לאשמעינן שום חידוש אפי' מיירי בש"מ לא ה"ל למימר כתבו, וראיית ר"ת היא קושיא על הרמב"ם דגורס תנו גט זה, אכן יש להוכיח כדעת הרמב"ם דגרסינן תנו גט זה דהתוס' שם ע"ב בד"ה ממאי מדקתני תנו הקשו וז"ל, וא"ת הא דקתני תנו אשמעינן דאפ"ה אין כופין את היורשין לשחרר כרבי דפליג בירוש' אדרבנן ואמר דתנו לא הוי כשחררו ואין כופין, וי"ל דמתני' לא אתא לאשמעינן בדין מצוה לקיים דברי המת אם כופין היורשין לקיים אם לא, אלא לאשמעינן דאין גט לאחר מיתה. ועוד דמסתמא כרבנן אתיא עכ"ל, ולפי דברי התוס' מבואר דבאמת מצד מצוה לקיים דברי המת כופין היורשין לשחרר, וא"כ קשה על הרמב"ם דפסק בסתם דלא יתנו לאחר מיתה ולא הזכיר דכופין את היורשין לשחרר, והרמב"ם ודאי הי' צריך לכתוב דין זה.

ונראה פשוט דמה דרבנן סברי דבאמר תנו שטר שחרור לעבדי כופין את היורשין לשחרר זהו דוקא בלא אמר גט זה דאז מפרשינן שהיורשין יתנו שטר שחרור והוי כמו אומר שחררו, אבל אם אמר תנו גט זה דבפי' כונתו שיתנו את הגט שהוא כתב, וכיון דאין גט לאחר מיתה אין כופין את היורשין דהא לא אמר כלל שהיורשים ישחררו בעצמם, וא"כ נוכל לומר בפשיטות דהרמב"ם סובר דגם במתני' הוא דוחק לומר דמה דתנן לא יתנו לאחר מיתה, דמ"מ כופין את היורשין לשחרר דפשטה דמתני' דהיורשין פטורין לגמרי וא"כ ע"כ מוכח דגרסינן זה.

ומה שהוכיחו בתוס' ממה דאמר מאי איריא תנו אפי' כתבו נמי, והתוס' כתבו עוד וז"ל ואין נראה דהכי דייק דאי בשכ"מ הו"ל למתני כתבו גט לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי, דהא כיון דצריך לשנות תנו שטר שחרור זה אין לו לתנא לשנות כתבו גט לאשתי ולהאריך בלשון עכ"ל, אבל התוס' לא כתבו לשון הגמ' בדיוק, ואולי גירסתם כן הוא ובד"ה ממאי כתבו לשון הגמ' ממאי מדקתני תנו ולא קתני כתבו אבל בגירסתנו איתא לא מיתוקמא מתני' בשכ"מ ממאי דקתני האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה, טעמא דמת הא מחיים נותנין טעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו אין נותנין, ושכ"מ אע"ג דלא אמר תנו נותנין, ונראה דסבר הגמ' דכל עיקר מתני' דגט לא איצטריך אלא לדיוקא דעיקר מילתא פשיטא גבי גט, דגבי עבד אשמעינן דלא זכו לו השטר שחרור מחיים, אבל גט ודאי חוב הוא ומאי אשמעינן ואף דלגירסת התוס' גם גבי עבד עיקר חידושא הוא דאין שטר לאחר מיתה, אבל הרמב"ם סובר דזה ודאי פשיטא, ודוקא גבי זה גיטך לאחר מיתה איצטריך לאשמעינן כיון דנתנו מחיים, ועוד דאשמעינן דלא נימא דכונתו עם גמר מיתה כדאיתא להדיא בב"ב דף קל"ז, ולכן סבר הגמ' דעיקר החדוש הוא הדיוקא דטעמא דמת הא מחיים נותנין, ואי גרסינן תנו גט זה הוא ג"כ פשיטא דלמה לא יתנו מחיים, וע"כ דזה רק לדיוקא דדוקא אמר תנו, אבל לא אמר תנו אין נותנין ואף דתנן זה להדיא בפ' האומר דאומר כתבו אין נותנין מ"מ אגב גררא תנן לגט בהדי שטר שחרור לאשמעינן עיקר הך דינא, והתם מפרש במתני' חילוקי הדינים בזה, ויותר הי' מיושב אם היינו גורסים גבי גט כגירסת ר"ת, והיינו תנו גט לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי, ובזה יוסבר יותר ד' הגמ' דאמר טעמא דמת הא מחיים נותנין וכדתנן בפ' האומר ודוקא תנו אבל כתבו אין נותנין, אבל אין כונת הגמ' דליתני כתבו והיינו דאם אמר כתבו גט לא יכתבו לאחר מיתה, דזהו ודאי פשיטא ולא שייך למתני כלל.

-השמטות ומלואים-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.

לעיל כתבתי בד' הירוש' דאמר דכיון שאמרה לו הבא לי גיטי במקום פלוני כמו שאמרה לו לא יהי' גט אלא לעשרה ימים, ועמדתי בזה דהיאך יכולה להתנות שלא יהי' גט אלא לאחר עשרה ימים דלאו בדידה תלייא, וכתבתי דהכונה שמקודם לא יהי' אלא שליח הבאה, כתב בזה דבגיטין דס"ה אמר הגמ' גיטא לא הוי עד דמטית למתא מחסיא, והקשו שם התוס' דא"כ היכי הוי גט ואם הבעל עושהו עד מתא מחסיא שליח להולכה ושם הוי שליח לקבלה הא לא חזרה שליחות אצל הבעל, וכתבו שם תי' ב' דמבבל ועד מתא מחסיא הוי הכל שליח לקבלה, והוי כאומר לאשה הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו עד לאחר ל', ורצה להוכיח מד' התוס' דיכולה האשה להתנות, אין מד' התוס' ראיה דודאי כונתם על הבעל, דהא התחילו דבריהם דאם הבעל עשה אותה לשליח להולכה, וע"ז כתבו שהסכים שתהי' שליח לקבלה אלא שלא תתגרש עד מתא מחסיא, וכן הוא לשון הר"נ שהביא שכתב אלא שהתנה עמו, ותי' ב' כתב הר"נ עפ"י שיטת הרמב"ם דאשה עושה שליח הבאה, עוד כתב במה דלא מוקי הגמ' בדכ"ד גבי האשה עצמה מביאה גיטה שעשתה עצמה שליח הבאה, וכתב שלא תהא צריכה לומר בפ"נ ע"פ דברי הפנ"י שהבאתי והאריך בזה לבאר דבריו, אינו מוכרח דהאשה יכולה לעשות עצמה שליח הבאה, ואם הבעל נותן לה ע"מ שלא תתגרש עד מקום פלוני יכול להתנות כן אבל לא שייך שתהי' שליח הבאה.

ו

כל שטר שיש עליו אפי' עד אחד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שהן כשרים בעד אחד ישראל ועד אחד כותי והוא שיהיה כותי חבר. ובזמן הזה שהכותים כעכו"ם לכל דבריהם אנו למדין מהן לצדוקין שהצדוקין בזמן הזה כמו כותי באותו הזמן קודם שגזרו עליהם שיהיו כעכו"ם לכל דבריהם.

הלח"מ הקשה דבגמ' אמרו דחתים ישראל לבסוף משום דעדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה ואי לאו דכותי חבר לא הוי מחתים ליה מקמיה, וא"כ למה לא ביאר זה הרמב"ם, ולכאורה קושייתו על מה שהרמב"ם לא התנה שהישראל חתם לבסוף, ובזה הי' אפשר לומר ע"פ דברי הריטב"א שהביא מד' הירושלמי דלמ"ד עדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה אפי' חתים בתחלה כשר, ופליגי אמוראי שם בזה רק שדייק הריטב"א מדלא גרסינן ר"פ אמר מוכח דר"פ אינו חולק על אוקימתא קמייתא, והיה אפשר דהרמב"ם גורס ר"פ אמר אלא דבאמת הקושיא היא להיפוך דהרמב"ם לא הכשיר אפי' חתם ישראל לבסוף דכתב והוא שיהי' הכותי חבר, ומוכח דצריך דוקא שנדע ודאי שהכותי הוא חבר וזהו בודאי תימה רבה דהוא שלא כד' הגמ' בין בבבלי בין בירוש', ועוד קשה טובא דאם ידעינן דכותי חבר הוא למה דוקא עד אחד כותי, דהא בגמ' מקשינן אי דאחזיק אפי' תרי נמי ואפי' בשאר שטרות נמי וכן כדמשני דחתים ישראל לבסוף פריך ג"כ אפי' שאר שטרות נמי, וכיון דכותי זה חבר ושומר דקדוקי מצות הא עדיף מסתם מה דאחזיק, וא"כ למה דוקא ע"א כשר ולמה פסול בשאר שטרות.

ועוד קשה טובא דבשלמא בכותי גם כשהוא חבר הוא ג"כ כותי דהא פסול לקהל ונקרא כותי, אבל צדוקי אם נעשה חבר ועשה תשובה והוא ישראל כשר איזה דינים שייך לחלק בו הרי הוא ישראל כשר ואיך כתב הרמב"ם שבזה"ז למדין מהן לצדוקין.

והנה במה דלא כתב הרמב"ם דאם חתם ישראל לבסוף כשר משום דאי לאו דכותי חבר לא הוי מחתים ליה מקמיה יש לומר עפ"מ שהקשו בתוס' דהא כולי שטרא מתקיים אפומיה דחד סהדא, וכתבו דאין לחוש דמדאורייתא כשר דמדאורייתא גרי אמת הן. וכן כ' הרשב"א דאינו אלא חשש שאין בקיאין בדקדוקי מצות והוי גלויי מילתא דהאי כותי מדקדק הוא, ולכאורה קשה דלמה יהי' כותי כשר לעדות כיון שכופרין בתושבע"פ וממילא בודאי עוברין על גופי תורה ולמה אין להם דין רשעים, וצ"ל דכיון דכך קבלו מאבותיהן הם כתינוק שנשבה בין העכו"ם דהוי שוגג ואין להם דין רשע ולפי"ז הצדוקים שכ' הרמב"ם בפיהמ"ש בפ"א דחולין שהורגין אותם לכתחילה ודאי אינם כשרים לעדות, ואף דהטעם לזה כתב שם כדי שלא יפסידו את ישראל מ"מ כיון שמותר להרוג אותם לא מסתבר שיהיו כשרים לעדות, ובדאי נחשבו למזידים ומשום דבאמת לא דמו לכותים דכותים הם אומה מיוחדה ולא קבלו תושבע"פ ואף דע"כ צ"ל דבתחלת גירותם קבלו אבל כיון שלא נתקבלה אצלם בתחלתם התורה כהלכתה וכבר עברו דורות רבים נוכל לחשבם עכשיו לשוגגים, אבל הצדוקים שכתב הרמב"ם דהכונה להקראים שלא עברו הרבה דורות דאף שתחלתם בזמן הגאונים מ"מ היו בין ישראל ויודעים אלא שכופרים ומתכוונים למרוד, וכמו שלא נוכל לומר על כל כופר שהוא שוגג כן הם לא היו שוגגים ובודאי הם פסולים לעדות.

ולכן בזה נוכל לומר דלא מהני מה שמעיד הישראל שהוא חבר כיון שהוא מוחזק לצדוקי וכדברי התוס' בקושייתם מבואר בירוש' בכתובות פ"ב הל' ד' וז"ל אלו שנים שיצאו מעיר שרובה גוים כגון הדא סוסיתא אחד הכל מכירין אותו שהוא ישראל, ואחד אין אדם מכירו חבירו מכירו מהו שיעשה כאחד מן השוק להעיד עליו אם אומר את כן לא נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד, וכיון דדין כותים אינו נוהג בזמננו וכתב הרמב"ם זה רק משום צדוקים כמבואר בסוף ההלכה, לכן לא הזכיר הרמב"ם הך דינא דמהני חתים ישראל לבסוף, אלא דאכתי קשה טובא דאם יש עדים שהוא חבר א"כ גם בשני עדים כשר, וכן בשאר שטרות ובפרט מה שהקשיתי דכותי גם אם הוא חבר הוא עכ"פ כותי, אבל צדוקי אם הוא חבר הא אינו צדוקי כלל והוא ככל ישראל ומה שייך לחלק בו.

והנה לפי גמ' דבבלי מבואר דהחלוק בין גט לשאר שטרות הוא בזה דבגט אין חותמין אלא זה בפני זה, ובשאר שטרות חותמין זה שלא בפני זה, אבל צריך ביאור למ"ד בירוש' דתי' דחתים ישראל לבסוף הוא למ"ד עדי הגט חותמין זה שלא בפני זה, ומוכח דסבר דלא חיישינן לרווחא שבק למאן דקשיש מיניה, וא"כ קשה למה בשאר שטרות פסול וכדפריך בבבלי.

ונראה דהנה תנן בדמאי פ"ב המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח ואינו מתארח אצל ע"ה ר"י אומר אף המתארח אצל ע"ה נאמן אמרו לו על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על של אחרים, וא"כ נוכל לומר דאפי' כותי שהעידו עליו שהוא חבר אינם מעידים אלא שבזמן שהוא אצל ישראל מתנהג בדיני חברות, אבל זה לא יוכלו לדעת מה שהוא עושה כשבא לבתי כותים וכיון דהוא דר בין הכותים ובסתמא יוצא ונכנס אצלם חיישינן שאצלם אינו מתנהג בדיני חברים, לכן אינו כשר אלא בע"א בגיטין ולא בשאר שטרות ואפי' אם יעידו בודאי שהוא חבר, ועכשיו מיושב גם מה שהקשיתי דהא בצדוקים לא שייך זה כלל דאם הוא חבר הרי אינו צדוקי, אבל כונת הרמב"ם בודאי באותו אופן כמו בכותים דהיינו אם תהי' עיר שכולה צדוקים דאז אפי' אם יעידו על אחד שהוא חבר לא מהני דשמא אצל הצדוקים מתנהג כמותם.

אלא דאכתי אינו מיושב כלל דכל זה הוא לדעת הך מ"ד בירוש' אבל שיטת הבבלי הא אינו כן, אלא דאפי' אם אין עדים אלא שיש ראיה מחתימתו שהכותי חבר כשר אפי' בשאר שטרות וגם בירוש' איכא מ"ד כמו בבבלי, וא"כ איך אפשר שיפסוק הרמב"ם כחד מ"ד בירוש' ולא כבבלי, ונראה מתוך ההכרח לומר דהרמב"ם סובר דכיון דמהך מ"ד בירוש' מוכח דאף דכותי חבר הוא מ"מ פסול בשאר שטרות, ומטעם שכתבנו דכיון שהוא תמיד בין הכותים אינו נאמן במה שהוא חבר בין ישראל, א"כ מסתבר דהבבלי א"צ לחלוק ע"ז, ומה שאמרו בבבלי א"ה אפי' בשאר שטרות נמי זהו משום דר' יהודה הא חולק במתני' דדמאי וסבר דאפי' אוכל אצל ע"ה נשאר בנאמנותו, לכן לא רצה הבבלי לתרץ משום דחיישינן לנאמנות שלו דא"כ הו"ל לר' יהודה לחלוק ע"ז כמו שחולק במס' דמאי, וכיון דבאמת להלכה הוא כן דעדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה לכן תי' ר"פ כהלכה, אבל באמת הך טעמא דסבר בירוש' נקטינן להלכה.

ובזה מיושב יותר דאף דאוקמינן כגון דחתים ישראל לבסוף ולא כמש"כ הרמב"ם שהכותי הוא חבר זהו משום דתנן בסתמא כל גט שיש עליו עד כותי דמשמע אפי' גט שבא ממרחקים ובודאי אין עדות על הכותי, ולכן אוקמה ר"פ דישראל חתים בסוף דמזה ידעינן שהכותי חבר, אבל מ"מ מדתנן בסתמא כל גט שיש עליו עד כותי פסול, ולא חלקה מתני' משמע דאפי' ידעינן שהוא חבר כיון דעיקר טעמא דהכשר גבי גטי נשים הוא משום דאמרינן דהכותי הוא חבר, וא"כ מכיון דתנן בסתמא דבשאר שטרות פסול משמע בכל גווני אפי' ידעינן שהוא חבר, וזהו מטעמא דירוש' ולהבבלי נמי נאמר כן וכנ"ל, ולכן כתב הרמב"ם והוא שיהי' הכותי חבר וזהו משום דבצדוקי אין אופן אחר להכשיר ומ"מ אף שאנו יודעין שהוא חבר מ"מ דוקא בע"א אבל בב' עדים פסול ובשאר שטרות פסול, ואף דלכאורה אין חילוק בין עד א' לב' עדים לענין הכשר הגט מ"מ כיון דקולא הוא בגיטי נשים לא הקילו אלא בעד א' דבב' עדים יש שני חששות שמא עד זה אינו חבר גמור, ושמא זה, לכן לא הקילו חכמים אלא בע"א.

-השמטות ומלואים-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.

לעיל בארתי ד' הרמב"ם שכתב והוא שיהי' כותי חבר והקשיתי דא"כ אפי' ב' כותים ועוד קושיות, וכתבתי דכיון שהוא בין הכותים הוי כמו מתארח אצל ע"ה, וע"ז כתב דבזה שהוא בין הכותים אין ראיה שהוא מתארח אצלם, הנה חלוקו מובן ופשוט, וכתבתי רק שיש לדמות למתארח אצלם, ולא הוחזק שהוא חבר בין הכותים, ולכן דוקא בע"א כותי וכמו שבארתי שם מד' הירוש' ושבזה מבוארים ד' הרמב"ם בדין צדוקי שהוא תימה ע"ש.

בגט אשה אומר וכתב לה לשמה, ובגט שחרור הוא אומר או חופשה לא ניתן לה עד שיכתוב לשמה, בגט אשה הוא אומר וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא נתינה, יצא הכותב במחובר ואח"כ קצץ שהרי מחוסר קציצה ונתינה, ובגט שחרור הוא אומר לא ניתן לה לא יהי' מחוסר אלא נתינה, א' גיטי נשים ושחרורי עבדים אין חותמין עדיהן אלא זה בפני זה וכבר בארנו טעם הדבר בהל' גירושין.

הלח"מ הקשה דמנ"ל להרמב"ם ללמוד מלא ניתן לה שלא יהא מחוסר אלא נתינה, דבגט אשה כתוב וכתב ונתן ואמרינן שלא יהא מחוסר דבר בין כתיבה לנתינה, אבל הכא לא הוזכרה כתיבה בקרא, ורש"י למד זה מג"ש דלה לה, ורצה הלח"מ לדחוק בלשון הרמב"ם דג"כ כונתו מג"ש וכתב בעצמו דאין זה במשמע מלשונו, ונראה דכיון דכתיב או חופשה לא ניתן לה, וילפינן מקרא זה דכתיבת הגט שחרור צריך שיהי' לשמה, ומדברי הרמב"ם מבואר דאין זה מג"ש אלא מלשון לה דכתיב דרשינן דהחופשה תהי' לה והיינו שתהי' כתובה לשמה, והוא משום דע"כ לה אתא שתהי' הכתיבה לשמה דהנתינה גם בגט א"צ לשמה כדאיתא בגיטין בריש המגרש, וא"כ בהך קרא גופא הוזכרה בין הכתיבה ובין הנתינה, וא"כ מיושבים שפיר דברי הרמב"ם דדרשינן מהך קרא שלא יהי' מחוסר אחר כתיבה אלא הנתינה.

ז

וכיצד שוין במוליך ומביא שהמביא גט שחרור בא"י א"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובח"ל אם אין עדים מצויין לקיימו ואמר השליח בפ"נ ובפנ"ח זהו קיומו, ואם בא האדון וערער אח"כ אין משגיחין בו כמו שביארנו בגיטי נשים, כשם שהאשה עצמה מביאה גיטה ואינה צריכה לקיימו הואיל והגט יוצא מתחת ידה כך העבד ששטר שחרור יוצא מתחת ידו אינו צריך לקיימו, וכשם שהאשה אומרת בפ"נ ובפנ"ח אם התנה עליה כמו שבארנו במקומו, כך העבד שהביא גיטו ואמר בפ"נ ובפנ"ח נאמן על אותו הדרך וא"צ קיום.

השגת הראב"ד כשם שהאשה עצמה מביאה גיטה וכו' עד א"צ לקיימו, א"א זה הדרך הולך על דרך לא טוב לפי דעתנו כי הוא מפרש מה שאומר בגמ' אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשה לה שאינה צריכה לקיימו, ואין זה הדרך נכון בעינינו וכי היכן מצינו [ששטר] שקרא עליו ערער שיגבה בלא קיום ואם יאמר שאינו צריך קיום עד שיערער עליו ומנא ליה דמתני' לא ה"ק דילמא ה"נ קאמר צריכה שתאמר בפ"נ בפנ"ח שלא תבוא לידי ערעור ולא תוכל לקיימו ואמאי אקשיה ליה מכי מטי גיטא לידה איגרשה לה, והמתרגם הזה כמו כן איך סתם דבריו ואמר שאינן צריכין קיום בודאי אם יערער בעל ואדון צריכין קיום והשכל מורה שאף [אם] לא יערער אין להתיר אשת איש ואיסור עבד בלא קיום הגט, אלא ודאי צריך לפרש בו דרך אחרת עכ"ל.

הכ"מ כתב לעיין בדברי המ"מ פ"ז מה' גירושין, וכדי לבאר ההלכה צריכים אנו להביא כל דברי הרמב"ם שם וז"ל בהל' כ"ד בד"א בשהתנה עליה הבעל תנאי זה, אבל אם לא התנה עליה אלא נתן לה גיטה והרי הגט יוצא מתחת ידה אינה צריכה לומר כלום והרי היא בחזקת מגורשת הואיל וגט שבידה כתוב כהלכה והעדים חתומים עליו, ואע"פ שאין אנו מכירין כתב אותן העדים ולא נתקיים אין חוששין לה שמא זייפה אותו שהרי אינה מקלקלת על עצמה, ועוד שהעדים החתומים על הגט הרי הן כמי שנחקרה עדותן בב"ד עד שיהא שם מערער, לפיכך נעמיד הגט בחזקתו ותנשא ואין חוששין שמא ימצא מזוייף כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר כשיביא אותו השליח עד שיערער הבעל או עד שיביא ראיה שהוא מזוייף או בטל, שאם נחוש לדברים אלו וכיוצא בהן כך הי' לנו לחוש לגט שיתן הבעל בפנינו שמא בטלו ואח"כ נתנו, או שמא עדים פסולים חתמו בו והרי הוא כמזוייף מתוכו או שמא שלא לשמה נכתב, וכשם שאין חוששין לזה וכיוצא בו אלא נעמידנו על חזקתו עד שיודע שהוא בטל, כך לא נחוש לא לשליח ולא לאשה עצמה שאין דיני האיסורין כדיני הממונות עכ"ל, והנה כשנעיין בדברי הרמב"ם נראה שיש בדבריו שתי יסודות שלא להצריך קיום א' שהרי אינה מקלקלת על עצמה וזהו הוכחה שאינו מזוייף, ולפנינו נבאר זה, ב' שעדים החתומים על הגט כמו שנחקרה עדותן בב"ד, ומה שהוצרך אח"כ להאריך בזה הוא ע"כ טעם למה לא נצריך קיום מדרבנן כמו שמצריכין קיום בשטר בממון, והוכיח זה קודם משליח בא"י שא"צ קיום, ועוד דכמו שאין חוששין לשאר חששות כן אין חוששין להצריך קיום וע"ז סיים בדבריו שאין דין האיסורין כדיני הממונות.

ונראה לבאר עיקר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד דהנה התוס' והרשב"א כתבו בטעמא דאשה עצמה אינה צריכה קיום דהוא משום עיגונא אקילו בה רבנן, והר"נ כתב בטעמא דאשה ברשות עצמה היא להנשא ואנן לא מנעינן לה, ודברי הר"נ הוא רק דלמה לא דמי להוצאת ממון דטענינן מזוייף, וע"ז כתב דאשה ברשות עצמה היא, אבל אכתי קשה דמה בכך דלא דמי להוצאת ממון דמ"מ למה לא חשו חכמים לאיסור א"א כמו דחשו בהוצאת ממון דאף דמדאורייתא א"צ קיום דד"ת עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד, מ"מ מדרבנן הצריכו קיום א"כ למה לא תיקנו גם גבי גט משום חומר איסור א"א, ושלא יהי' הולד ממזר, וזה אין לומר דכונת הר"נ ג"כ משום דאשה דייקא ומנסבא שאם יבוא הבעל ויכחיש תצא מזה ומזה, דא"כ למה הוצרך לטעמא דאשה ברשות עצמה היא להנשא.

והנה התוס' ריש גיטין כתבו דע"כ טענינן מזוייף דאי לא"ה לא שבקת חיי לכל ברי', וקשה דהא אמרינן דמדאורייתא לא צריך קיום וטעמא דלא חציף אינש לזיופי כמש"כ רש"י בגטין דף ג' א"כ איך כתבו דלא שבקת חיי לכל ברי', וצ"ל פשוט דכשאנו דנין על כל אחד המוציא שטר על חבירו צריכים אנו להעמידו בחזקתו דאינו חצוף לזייף, אבל מ"מ זה ודאי דמצוי חצופים ורמאים שיזייפו שטרות, וכעין זה כתבו התוס' בב"מ דף קט"ז בד"ה והא דאף דאינו נאמן לטעון גנובים משום דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן מ"מ נאמן לטעון אחר גנבם ומכרם לך דהא כמה גנבי איכא בשוקא, וא"כ מבואר דאף דמן הדין לא חיישינן למזוייף אבל מ"מ ראוי לעשות תקנה דאלא"ה כל חצוף יזייף שטרות על חבירו, ולפי"ז מיושב דזה לא שייך אלא בממון דכל חצוף יוכל לזייף על חבירו, אבל גבי גט דלא שייך אלא באשה זו המוציאה הגט א"כ כל אשה אנו צריכין להעמידה בחזקתה ולא שייך לא שבקת חיי, אלא דמ"מ הי' אפשר לומר דבשביל חצופות שישנם עכ"פ בעולם שייך לתקן על כל הנשים, ולכן אם הי' גט אשה נכלל בדין הוצאת ממון הי' נכלל גם בדין זה לחוש למזוייף, אבל כיון שברשות עצמה היא להנשא ולא הוי בכלל הוצאת ממון לכן לא נכנסה בכלל תקנה דחיישינן למזוייף, ולתקן בשביל דין זה ביחוד נוכל לומר דכיון דליכא בזה גדר לא שבקת חיי מחזקינן כל אשה בכשרה.

והנה כל זה אם נימא דמה שתיקנו חכמים להצריך קיום הוא משום סברת התוס' משום דלא שבקת חיי בשביל חצופים, אבל אם נימא דמה שהצריכו קיום הוא בשביל דמדרבנן חששו על כל אחד שמא זייף, וחששו חכמים בזה למיעוט ולפי"ז אין מקום לחלק בין גט אשה להוצאת ממון ולא מהני מה דאשה ברשות עצמה היא להנשא, דמ"מ כמו שתיקנו חכמים גבי הוצאת ממון ה"נ הו"ל לתקן משום איסור א"א, ובזה אפשר לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד דמה שכתב הרמב"ם בהל' גירושין שאין דין האיסורין כדיני הממונות זהו כהסבר הר"נ שאין זה כדין הוצאת ממון וכמו שבארנו, אבל הראב"ד יסבור דתק"ח הי' בכלל דחיישינן בזה למיעוט מזייפים וחששו על כל א' וא' שמא זייף, וא"כ גם בגט אשה בודאי תיקנו דלא קילא איסור א"א מהוצאת ממון וכנ"ל, והראב"ד הולך לשיטתו במה שכתב בפ"ד מה' אישות הל' י"ג דמה דאמרינן אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה אינו אלא דתפסי בה קדושין, אבל אינה נאמנת להנשא, והוא חד טעמא משום דסבר דאף דאמרינן חזקה זהו רק מטעם רוב נשים אבל מיעוט נשים מעיזות, וכמו דחששו חכמים לשיטתו למיעוט שיזייפו הגט ה"נ חששו למיעוט שיאמרו גרשתני, וגם הרמב"ם לשיטתו דלא חששו בזה למיעוט.

ובדברינו מבואר דברי המ"מ בפ"ז מה' גירושין שכתב להוכיח כדעת הרמב"ם וז"ל ועוד שהרי אמרו האשה שאמרה לבעלה גירשתני וזו ראיה ברורה שאין האיסורין כדיני ממונות, והקשה ע"ז הלח"מ דשאני התם שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה, וה"נ אמרינן בממון אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ואם כן שוים הם איסור וממון, אבל באמת לא קשה דהא דאמרינן אין אדם מעיז אינו אלא בענין שלא לחייב שבועה, ועכ"פ הוא לסייע למוחזק, אבל לא מצינו שחזקה זו תועיל להוציא ממון, ונראה עוד יותר דראיית המ"מ אינה ממה שלא תיקנו חכמים שלא להאמינה, אלא דאם הי' דין האיסורין כדין הממונות והיתה נחשבת כאילו באה להוציא עצמה מבעלה לא הוי מהני כלל חזקה כזו אפי' מדאורייתא להוציא ממון, ואף דבשטר אמרינן דמשום חזקה דלא חציף אינש לזיופי מהני מדאורייתא להוציא בהשטר בלא קיום זהו משום דע"י החזקה מוקמינן להשטר בחזקתו ומוציאין ע"י השטר, ומצינו כזה בדין מיגו להוציא לא אמרינן ומיגו לאוקמי שטרא אמרינן משום דהמיגו מהני להעמיד השטר בחזקתו ומוציאין ע"י השטר.

איברא דמצינו גם גבי ממון חזקה דלא חציף והוא מה דאמרינן בב"ב דף ל"ג האי מאן דנקט מגלא ותובליא ואמר איזל איגדריה לדקליה דפלניא דזבנה נהלי מהימן דלא חציף אינש דגדר דיקלא דלאו דיליה וזהו להוציא מבעלים, אבל ז"א דהתם אין זה דין ב"ד לפסוק דנאמן כשהלה מכחישו באותה שעה, אלא דכשב"ד רואין מניחין לו אף שנוטל הפירת שלא ברשות הבעלים, ואח"כ כשיבואו הבעלים ויטענו שגזל אינם נאמנים אף שלקח שלא בידיעת הבעלים, דסברא דלא חציף משוי אותו למוחזק ברשות, וכמו שאם יראו עדים שאחד מוציא חפץ מבית חבירו אם לא החזיקו טמון תחת בגדו אינו נאמן בעל החפץ לטעון גנבת אם הוא טוען מכרת לי, אבל זה ודאי דמשום חזקה דלא חציף לא יוכל להוציא מחבירו, ומזה ראיה שאין דין האיסורין כדיני הממונות דמהני סברא דאין האשה מעיזה פניה שנאמנת היא להנשא, וב"ד מתירין לה להנשא.

והנה כל זה בארנו בטעם הב' של הרמב"ם דמשו"ה לא חששו חכמים להצריך קיום משום דלא דמי להוצאת ממון, ובאור דבריו בטעם הא' הוא לכאורה פשוט דהוא כמו טעמא דדייקא ומנסבא דכשיבוא הבעל ויטעון מזוייף תצא מזה ומזה כמו באומרת מת בעלי, אלא דלא דמי לגמרי דשם כשיבוא בעלה תהי' אסורה בודאי והולד מן השני ממזר, אבל הכא אם יבוא הבעל ויערער לומר מזוייף משמע מד' הרמב"ם כאן שכתב עד שיערער הבעל או עד שיביא ראיה שהוא מזוייף או בטל, וקשה כיון דסגי כשיערער למה הוסיף או עד שיביא ראיה, וע"כ דכונתו דכשיערער יעשה רק ספק, אבל עכ"פ מדברי הרמב"ם מוכח דכשיערער יעשה ספק מדאורייתא, דהא כתב הרי הן כמי שנחקרה עדותן בב"ד עד שיהא שם מערער, ואני תמה בזה על הנתיבות בסי' מ"ו סק"ה במה שהביא הש"ך דברי הר"ר אביגדור דסובר דכשהבע"ד טוען מזוייף דצריך קיום מדאורייתא, והש"ך חלק עליו וכתב הנתיבות דהעיקר כהש"ך, ומה שהביא הב"ש בסי' קמ"א ראיה להר"ר אביגדור מדברי הרמב"ם וטור שכתבו דבטוען הבעל מזוייף דאינו גט כלל כתב בזה דהרמב"ם והטור כתבו שם ולא נודעו העדים כלל, ובכה"ג דוקא צריך קיום מדאורייתא ואני תמה על דבריו דאיברא דדבריו נכונים דצריך לחלק בזה אבל ע"כ דבכל גווני צריך קיום מדאורייתא דדברי הרמב"ם שהביא הנתיבות זהו בהל' ב' גבי שליח שכתב בא הבעל וערער ואמר לא גרשתיה מעולם, וגט שהובא לה מזוייף הוא יתקיים בחותמיו, ואם לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל תצא והולד ממזר שהרי אינה מגורשת, ומבואר דהגט בטל בתורת ודאי והולד ממזר, וא"כ מה שכתב הרמב"ם כאן עד שיערער או עד שיביא עדים שהוא מזוייף, ומוכח דצריך להביא עדים לבטלו בתורת ודאי שיהי' הולד ממזר, וע"כ כדבריו דשם כתב ולא נודעו עדיו כלל, ובאופן זה ניכר יותר הזיוף ובטל הגט, אבל עכ"פ גם הכא הא כתב דאם יערער לא אמרינן כמו שנחקרה עדותן בב"ד וזהו מדאורייתא.

ובזה מבואר מה שכתב הרמב"ם בהל' ז' בשליח שהביא גט בחו"ל ולא הי' בשעת כתיבת הגט שלא ינתן אא"כ נתקיים בחותמיו, ואם לא נתקיים ונתן לה ה"ז פסול עד שיתקיים, ואם בא הבעל וערער ולא נתקיים אינה מגורשת, אבד הגט ה"ז ספק מגורשת, וקשה מ"ש דבהל' ב' כתב דלא נודעו העדים הולד ממזר וע"כ כדברי הנתיבות דלא נודעו העדים גרע, אבל עכ"פ זה מבואר דאפי' ליכא החסרון דלא נודעו העדים צריך קיום מן התורה וכשיטת הר"ר אביגדור שהביא הש"ך.

עכ"פ נתבאר דכשהבעל יטעון מזוייף לא יתבטל הגט בודאי, ומ"מ סובר הרמב"ם שפיר דהוי הוכחה שאינו מזוייף שהרי אינה מקלקלת על עצמה, דאף שישאר ספק מ"מ תצא מזה ומזה, ואף דגבי מת בעלה אנו צריכין לטעמא דמשום עגונא אקילו בה רבנן, וכאן משמע דסובר הרמב"ם דהוא מדינא י"ל דהתם הא ליכא אלא אמירתה ולא מהני הוכחה זו לגמרי אבל הכא הא מדאורייתא הגט כשר וכמו שכתב אח"כ, ולכן שפיר מהני הך הוכחה לומר דגם מדרבנן לא חיישינן למזוייף, ואח"כ בטעם ב' כתב דכיון דמדאורייתא כשר לא חיישינן כלל גם בלא הוכחה וכנ"ל.

ובדעת הראב"ד נראה דסובר דכיון דלא אשכחן דמהני סברא דדייקא ומנסבא אלא במת בעלה משום עגונא ובאשה עצמה המביאה גיטה לא הוי תמיד עגונא, דאפשר מביאה ממקום קרוב שאפשר לברר, ודוקא בשליח המביא ממד"ה אמרו בגמ' טעמא דעגונא, וכיון דעיקר טעמא דהצריכו רבנן קיום בשטרות הוא לדעת הראב"ד משום דחששו למיעוט שהם חצופים ויזייפו שטרות, א"כ גם הכא איכא למיחש לפרוצות דאפשר שעיניה נתנה באחר ואינה חוששת, ומיושב בזה מה שהוכיח המ"מ בפ"ז מה' גירושין כדעת הרמב"ם ממה שהאשה עצמה מביאה גיטה, וכונתו בראי' זו דאף שהרמב"ם הוכיח זה מכל שליח בא"י שנאמן בלא קיום, וכן המ"מ הוכיח שם מזה מ"מ כונתו בזה לחזק ההוכחה דאפי' נבוא לחלק דכיון דאינו אלא חששא דרבנן שהצריכו קיום, וכיון שהשליח מביא הגט אף שאינו אלא ע"א מ"מ כיון דבסברא אין אדם חוטא ולא לו לא הצריכו חכמים קיום, ולזה הוכיח מאשה עצמה שמביאה גיטה ונאמנת לומר בפ"נ, אבל לפימש"כ לא קשה על הראב"ד מזה דגבי מביא גט ממד"ה הא אמרו בפי' בגמ' משום עגונא אקילו בה רבנן, א"כ ה"נ גבי אשה עצמה.

ומה שמביא הרמב"ם משליח הגט בא"י נראה דכונתו משום דסובר דבודאי דשליח המביא שטר מתנה מנותן למקבל גם כן אין דנין בו בלא קיום להוציא מיתומים שאין יודעים להכחישו, ולא עדיף שטר שבא ע"י שליח משטר שמוציא התובע בעצמו, וע"כ מוכח דגט לא דמי לשטר משום דגט אינו הוצאת ממון וכנ"ל, וצריך עוד להוסיף בדעת הרמב"ם דמה שכתב שלא תהא מקלקלת על עצמה אין כונתו ממש כסברא דדייקא ומנסבא שאמרו גבי מת בעלי, דהא התם איכא נ"מ בין שלום בינו לבינה או לא וכאן לא חילק וכ"ז שהאשה מוציאה גט אין מצריכין קיום, וע"כ כמש"כ למעלה דגבי מת בעלי צריכים אנו להוכחת דייקא על כל עיקר דינא ולכן לא מהני אלא משום עגונא ודוקא בשלום בינו לבינה, אבל הכא דהוא רק שלא יצריכו קיום מדרבנן מהני בכל גוונא סברא שלא תהא מקלקלת על עצמה, והיינו דעכ"פ לא דמי לשטרות וכנ"ל:

ובעיקר יסוד ההלכה לדעת הרמב"ם הוא בודאי ממה שאמרו אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשה לה וכמש"כ הראב"ד והיינו דלמה צריכה לומר בפ"נ וכן פירש"י, ומה שכתב הראב"ד דצריך לפרש בו דרך אחרת כונתו כדברי הלח"מ דכיון דמכי מטא גיטא לידה איגרשה לה לא מהני אמירתה בפ"נ דלא תיקנו זה אלא בשליח, וכן כתב הריטב"א בפי' א' ואח"כ כתב כפירש"י, וכדעת הרמב"ם, ודברי הראב"ד במש"כ והמתרגם הזה איך סתם דבריו ואמר שאינן צריכין קיום בודאי אם יערער בעל ואדון צריכים קיום הם תמוהים דהא בפ"ז מה' גירושין כתב הרמב"ם וז"ל ועוד שהעדים החתומים על הגט הרי הן כמו שנחקרה עדותן בב"ד עד שיהא שם מערער, לפיכך נעמיד הגט בחזקתו ותנשא ואין חוששין שמא ימצא מזוייף, כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר כשיביא אותו השליח עד שיערער הבעל, הרי שבאר הרמב"ם להדיא דדוקא כל זמן שאין מערער א"צ קיום, וכאן גבי עבד סמך על דבריו בהל' גירושין דהא כתב כשם שהאשה עצמה וכו', ואולי הי' להראב"ד גירסא אחרת בדברי הרמב"ם שם אבל כפי גירסתנו הדברים ברורים.

והנה כאן גבי שטר שחרור שדימה הרמב"ם לגט אשה ע"כ א"א לומר משום טעם הראשון שכתב הרמב"ם גבי גט אשה דהא ליכא כאן טעמא שלא יקלקל על עצמו, וע"כ דכונתו לטעם הב' דא"צ כלל קיום שלא תיקנו חכמים להצריך קיום כל זמן שאין מערער אלא בשטרי ממון, אלא דקשה דשם כתב הרמב"ם שאין דיני האיסורין כדיני הממונות, ועבד אף דיש בו איסור אבל הא איכא נמי ממון ולמה לא הצריכו חכמים קיום, ונראה דכונתו דכיון דעכ"פ עכשיו כשנשתחרר הוא גופא אחרינא ואינו בא לב"ד להוציא ממון אלא ברשות עצמו הוא, אין ב"ד נזקקין למיחש למזוייף ולעשותו לעבד, ודוקא גבי ממון כשבא להוציא מחבירו בב"ד, ואפי' גבי מכירת או מתנת קרקע שבא להחזיק בקרקע שמוחזקת היא לבעליה, לא יוכל להוציא בשטר שאינו מקויים, אבל הכא בעבד מכיון שיש לו שטר שחרור והוא מדאורייתא משוחרר וברשות עצמו הוא, לא תיקנו חכמים בשביל חשש מזוייף לעשותו לעבד, ולכן שפיר דמי דין שטר שחרור לגט דא"צ קיום.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.