אבודרהם/חודש ניסן
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
חודש ניסן
כתב בעל ספר המצות הקטן מנהג פשוט בכל ישראל שלא להתענות ושלא לומר תחנונים בניסן. ואם יתענה יתענה בצינעא עד כאן. והכי איתא במ' סופרים. ומיהו ברוב המקומות בספרד נהגו לומר תחנונים בחדש ניסן.
וכתב אבין הירחי שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול והטעם מדקיימא לן בשבת בפרק ר' עקיבא ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה ובעשור לחדש בא בשבת ואמר הב"ה בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, אמרו ישראל הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, אמ' הב"ה התיצבו וראו את ישועת ה' אשר אעשה לכם, הלכו ולקחו איש פסחו בעשור לחדש להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש, כשראו המצרים זה היו רוצים להנקם מהם והיו מיעיהם מתחתכים ונדעכין באש ונדונין ביסורין ובחלאים רעים ולא הזיקו אחד מישראל, ועל שם אותם הנסין קורין אותו שבת הגדול. וכן כתוב במחזור ויטרי. ומוסיף שם טעם אחר שלכך נקרא שבת הגדול שהוא שבת ראשון שנכנסו למצות.
(סדר תפלות הפסח)
בדיקת חמץ[עריכה]
מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם איסור אכילתו שנאמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ואמרינן בפרקא קמא דפסחים חמץ משש שעות ולמעלה מנא לן דאסור אמ' רבא תרי קראי כתיבי כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, הא כיצד לרבות ארבעה עשר לביעור. ומקשי ואימ' לרבות ליל ארבעה עשר לביעור. ומתרץ ביום כתיב. והדר מקשי ואימ' מצפרא. ומתרץ אך חלק והוה ליה בתחלת שבע ועבדו רבנן הרחקה יתירה דלא ליגע באיסורא דאוריתא. פי' אך חלק משום דאכין ורקין מיעוטין הן אלמ' מקצת היום מותר ומקצתו אסור ומעתה יש לנו לחלק חציו לאיסור וחציו להיתר. והדרשנים אומרי' אך הוא חץ בחלוף אותיות באלפא ביתא דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ. והשבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר.
ומדברי סופרים לחפש את החמץ במחבואות ובחורים בתחלת ליל ארבעה עשר בניסן לאור הנר מפני שבלילה כל העם מצוין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה. והחמץ שמוצא מצניעו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו. ואם רצה לבערו בלילה מבער. וקודם שיבדוק יברך בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ. והטעם שאינו מברך על ביטול חמץ מפני שהביטול הוא תלוי בלב האדם ואין צריך להוציאו בשפתיו ואין בו מעשה כלל ואין מברכין על מצוה שאין בה מעשה כמו שכתבנו בהקדמת הספר הזה. וגם אין לברך על בדיקת חמץ מפני שהיא מדרבנן.
ולאחר הבדיקה אומ' כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ולא ביערתיה ולא ידענא ביה יהא בטיל וחשיב כעפרא. ואין לומר דאיכא בביתא הדין אלא דאיכא ברשותי כי שמא יש לו בבית אחר.
ואם תאמר למה הצריכו לבדוק החמץ בחורין ולהוציאו מביתו יותר משאר איסורין כגון חלב ונבלות. ואם תאמר מפני שחלב ונבלות בני אדם בדלין מהם כל השנה אין אנו חוששין שמא יאכל מהם אבל בחמץ שאין בדלין ממנו יש לחוש. עדין קשה שהרי לנזיר לא הצריכו להוציא היין מרשותו אע"ף שאינו בדל ממנו כל השנה אלא ימי נזרו בלבד. וגבי חדש גם כן שאסור עד ששה עשר בניסן ואפי' בחוצה לארץ ואין בדלין ממנו לא הצריכו להוציאו מביתו. וי"ל שהטעם בחמץ מפני שהזהירה בו התורה יותר משאר מצות ואסרה אותו בבל יראה ובל ימצא החמירו בו יותר והצריכו לבדקו כדי שלא יבא לידי מכשול. תדע שהרי בשאר איסורין אנו הולכים אחר הטעם ואפי' ביין נסך שאיסורו במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם ואלו בחמץ בין במינו בין שלא במינו במשהוא.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |