פני יהושע/בבא קמא/נו/ב

פני יהושע בבא קמא נו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בפרש"י בד"ה ולסטים נמי דהכישוה ואשמעינן במתני' דהכישה במקל זו היא משיכה עכ"ל. ואף ע"ג דבהדיא קתני לה גבי דיני משיכה במסכת בבא בתרא ובקדושין מ"מ כיון דליתא שם במשנה אלא בברייתא שייך שפיר לאשמעינן הכא אלא דאכתי קשה דאי מתני' האי רבותא אתי לאשמעינן העיקר חסר מן הספר דהא לא קתני בהדיא הכישה במקל ונראה מדנקט במשנה הוציאוה ליסטים ולא קתני נטלוה משמע שפיר דקמ"ל דלא בעינן משיכה ביד ממש אלא כיון דאזלה מחמתו הוי משיכה אלא דאכתי קשה א"כ מאי איריא הכישה במקל דנקט אפי' קורא לה והיא באה נמי הוי כמו משיכה ונראה באמת לישנא דמתני' לא משמע דאיירי טפי בהכישה במקל משאר מילי אלא דעיקר רבותא דלא בעי משיכה ביד והא דנקט אביי הכישה במקל משום גררא דמעמיד על דעת חבירו דהתם א"א לפרש בענין אחר כנ"ל מל' הרמב"ם דהכישה במקל לאו דוקא וק"ל:

בתוס' בד"ה המעמיד בהמת חבירו וכו' ולא משתמיט בשום דוכתא דלחייב ברשות הרבים כו' עכ"ל. אבל הרב המגיד בפ"ד מהל' נזקי ממון כתב דחייב אפי' ברה"ר דהוי מזיק בידים וכן הוא בש"ע ח"מ:

בד"ה וליסטים נמי שהכישוה לגוזלה מיירי כדמוקי לה בירושלמי כו' עכ"ל. אף ע"ג שכבר כתבו תוס' בד"ה פשיטא דבהוציאוה לגוזלה איירי מ"מ כיון דלמאי דשנינן מעיקרא דקמו לה באפה ע"כ דלא איירי בהוציאוה לגוזלה אלא שהוציאוה ע"מ שתאכל הקמה גרידא דאלת"ה מאי משני על מה דמקשה פשיטא דכ"ש כיון שהוציאוה לגוזלה וקמו לה נמי באפה שתאכל הקמה דחייב א"ו דלא איירי ע"מ לגוזלה וכן פי' רש"י להדיא וא"כ השתא נמי דשנינן דהכישוה היה אפשר לומר דלא איירי אלא כשהכישוה על מנת שתאכל הקמה כמילתא דרב לכך כתבו התוס' דאיירי כשהוציאוה ע"מ לגוזלה כי היכי דלא תפלוג מסקנא דשמעתין אירושלמי בפי' משנתינו אלא דאכתי קשה אמאי לא מוקי באמת בגמרא דאיירי שהכישוה לאכול הקמה וכפשטא דמילתא דרב ומ"ש מהרש"א דא"כ מאי איריא ליסטים אפי' אינש דעלמא נמי א"כ מעיקרא כי מוקי לה דקמו לה באפה נמי תיקשי הכי ויש ליישב וק"ל:

בא"ד ולא חשיב לה מילתא דפשיטא כו'. משום דאותה רבותא שכ' רש"י דהיא גופא קמ"ל דהכישה היינו משיכה לא משמע להו לתוס' מלישנא דמתני' וכמ"ש בל' רש"י ומה שכתבו דלא חייש לפרש למה אין פשיטא כוונתו דודאי איכא רבותא דקיימא ברשות הגזלן לענין נזקין כמ"ש בד"ה פשיטא:

בגמרא אילימא תחתיו דבעל בהמה תנינא חדא זימנא מסרו לשומר חנם כו'. ויש להקשות דילמא תרווייהו איצטריכו דלמאי דקי"ל סתם משנה ר"מ וסבירא ליה לר"מ דתם ומועד בעיא שמירה מעולה א"כ הא דנקט התם דאפילו שומר חנם נכנס תחת הבעלים היינו בדלא נטריה כלל אבל אי נטריה בשמירה פחותה כלתה לו שמירתו כמבואר שם בגמ' ופוסקים בלי שום חולק ואף למאי דקי"ל כר"י נפ"מ בתם דמודה דבעי שמירה מעולה אפ"ה שומר חנם פטור בשמירה פחותה אבל סד"א דלעולם מחוייב כל שומר לשמור לענין נזקין כדרך שמירתו בגוף הבהמה וא"כ אפילו בשן ורגל דסגי בשמירה פחותה אפ"ה חייב הש"ש לשומרו שמירה מעולה כדין שמירתו בגוף הבהמה שלא תאבד ובלא"ה הוי לה תחילתו בפשיעה וחייב בנזקין לכך איצטריך מתני' דהכא לאשמעינן דאפילו בשן ורגל לא נתחייב הרועה דהוא ש"ש אלא תחתיו דבעלים והיינו דבשמירה פחותה סגי לענין אם הזיקה כמו בעלים גופייהו וא"ל שזו הסברא בעצמה נ"ל לתלמודא דמילתא דפשיטא היא שאין לחייב השומר בנזקין יותר מבעלים גופייהו ודין תחילתו בפשיעה לא שייך הכא כיון שאין הפשיעה באותו דבר עצמו דהיינו נגד הניזק אלא נגד הבעלים לענין גוף הבהמה וכן משמע לעיל בסוגי' דהתליע מתוכו דבכה"ג לא חשיב תחילתו בפשיעה ואתיא במכ"ש מההיא דהתם משום דמסוגיא דשמעתין דהכא משמע להדיא שהשומרים חייבין יותר לענין הזיקן מבעלים גופייהו מדין שומר שמסר לשומר וכמו שיתבאר בסמוך והיינו משום דשייך לגביה תחילתו בפשיעה דליכא נטירותא לפלגא וצ"ע ועי' בסמוך:

שם בפי' רש"י בד"ה אלא תחתיו דשומר כו' ואזלי בעלים ומשתעי דינא בהדי שני כו' עכ"ל. יש לדקדק אמאי לא נקט ואזיל ניזק ומשתעי בהדי שני והבעלים פטורים כדמשמע פשטא דלישנא דנכנסו השומרים תחת הבעלים ונראה מזה דרש"י סובר דלעולם לא מצו הבעלים לאשתמוטי מיניה דניזק ולדחותו אצל השומר אלא הא דנקט נכנסו תחת הבעלים היינו דבניזק תליא מילתא רצה גובה משומר רצה גובה מבעלים והן גובין מן השומר ואף ע"ג דהתורה מיעטה בשמירתן וא"כ כשמסרוהו הבעלים לבן דעת נימא דלא גרע משמירה פחותה וליפטרו הבעלים לגמרי י"ל דודאי גרע משמירה פחותה משום שיכול הניזק לומר השומר לא מהימן לי לומר דנטריה כראוי וא"כ חוזרני עליך שהיה לך לשומרו בעצמך וכמו שיתבאר בסמוך. ועי"ל דהכא חייב משום דמצינו בכ"מ שלוחו של אדם כמותו כדדייקינן בקדושין בההיא דשולח את הבעירה וכמ"ש למטה על הגליון אלא דלפ"ז אין הבעלים חייבים אלא היכא דלא נטריה השומר כראוי משא"כ לטעם השני לעולם חייב. ועפ"ז היה נראה לי לפרש דברי הרמב"ם שכתב בפ"ד מהל' ניזקי ממון דין ד' שאף אם שמרו השומר כראוי אפ"ה הבעלים חייבים והשיגו עליו כל המפרשים ולפמ"ש א"ש דמ"ש שמרו השומרים בשמירה מעולה אין הכוונה דידעינן בודאי ששמרו כראוי אלא שהשומרים טוענין ששמרו כראוי ונאמנים בזה לפטור עצמם אבל הבעלים לעולם חייבים ומ"ש הרמב"ם שם בדין י"א שדין הניזק עם השומר היינו אם ירצה וכמ"ש בסמוך וכמו שמצינו זה הל' בעצמו בדין שומר שמסר לשומר וכמ"ש לעיל בפ"ק דף י"ב בל' רש"י ויתבאר ג"כ בסמוך כך עלה בלבי לפרש דברי הרמב"ם לולי שהכסף משנה כתב שהרמב"ם בעצמו כתב לחכמי לוניל שיש שם ט"ס בדבריו עי"ש אלא דבטור ח"מ סי' שצ"ו ובש"ע כתבו שם בפשיטות דכשמסרו לשומר אין לניזק עוד שום דין עם הבעלים אפילו לא שמרו כלל אלא דין הניזק עם השומר לחוד והנלע"ד מדקדוק לשון רש"י ומסוגיא דשמעתין כתבתי וכמו שיתבאר עוד וכן נ"ל להדיא מל' הראב"ד שכן דעתו ויתבאר קצת בסמוך:

גמרא לימא תיהוי תיובתא דרבא כו' עד אבל לאחר לא לימא מסייע ליה לרבא ובפרש"י בד"ה שומר שמסר לשומר חייב אפילו באונסין דא"ל מפקיד את מהימנת לי בשבועה כו' עכ"ל. טרם כל אבאר מש"כ רש"י חייב אפילו באונסין כוונתו אפילו טוען השני נאנסו אבל ודאי אי מייתי ראיה דנאנסו אף הראשון פטור דלא שייך למימר דלא מהימן לי בשבועה וכמ"ש לעיל דף י"ב בל' רש"י והוא מבואר בכל הפוסקים בלי שום חולק אבל קשה דמאי מייתי מילתא דרבא אדיוקא דמתני' הכא כיון דלא שייך הכא למימר לא מהימן לי בשבועה דשבועה זו מה טיבה ולא מצינו בשום מקום שיצטרך המזיק לישבע ששמרו כראוי אלא נראה דאדרבה ניזק מחויב להביא ראיה שלא שמרו המזיק כראוי ואף אם נאמר דמכ"ש מצי הניזק למימר זה השני לא מהימן לי בטענתו ששמרו כראוי מ"מ לא שייך הכא לומר כן דדוקא בשומר שנמסר לידו בתורת שמירה מן הבעלים ואין רשאי למוסרה לאחר דמצ"ל לא מהימן לי אבל בניזק לא שייך כלל לומר את מהימן לי כיון דרחמנא הוא דרמי נטירותא דבהמה על כל מי שהיא מסורה בידו לשמור ועוד דאי ס"ד דאפילו בכה"ג שייך לומר כן א"כ תיקשה אמאי לא קשיא לתלמודא נמי על השומר הראשון גרידא שנכנס תחת הבעלים ואמאי לימא הניזק השומר לא מהימן לי אע"כ דלא שייך לומר כן א"כ מאי אולמא דשומר ראשון מן השני וקושיא זאת היינו לדברי הפוסקים שהבאתי בסמוך שאין להניזק דין עם הבעלים אלא עם השומר. והנראה בזה דשאני בעלים שהתורה מיעטה בשמירתם וא"כ כיון שמסרה לבן דעת סגי דלא פשע מידי אבל זה השומר הראשון כיון שאין רשאי למוסרו לאחר לשמירה שלא תאבד מפני שיאמרו הבעלים את לא מהימן לי א"כ ה"ה לענין שלא תזיק דליכא נטירותא לפלגא ומיקרי תחילתו בפשיעה אבל ג"ז ליתא דודאי בכל שומר שמסר לשומר אע"ג דאינו רשאי אפ"ה לא מיקרי תחילתו בפשיעה דאלת"ה ליחייב נמי אפילו היכא שיש שני עדים שנאנסו ועוד דכבר כתבתי לעיל דבכה"ג לא שייך תחילתו בפשיעה וסופו באונס כיון שאין הפשיעה לגבי הניזק גופא אלא לגבי הבעלים דאלת"ה יתחייב השומר לשמור הבהמה בשמירה מעולה כדין שמירתו נגד הבעלים א"כ ש"ש ושואל לא תסגי להו בשמירה פחותה מה"ט גופא דליכא נטירותא לפלגא ול' נכנסו תחת הבעלים לא משמע כן כמ"ש לעיל בסמוך והוא מבואר בכל הפוסקים בלי שום חולק דכל השומרים נמי בשמירה פחותה סגי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לכך נ"ל לפענ"ד עיקר כמו שכתבתי בסמוך בל' רש"י דלעולם עיקר דין הניזק עם הבעלים דמינייהו דבעלים קא תבע ניזקו ואף למ"ש בשם הכ"מ שהרמב"ם עצמו כתב שיש ט"ס בדבריו אלמא אם שמרו השומר כראוי אף הבעלים פטורים מ"מ משמע מיהא דהיכא דשומר גופא מודה דלא נטריה כראוי חזר דין ניזק עם הבעלים אם ירצה ומה שאמרו נכנסו תחת הבעלים היינו שאם ירצה הניזק יתבע מהם א"כ לא שייך למידק מידי אמלתא דרבא אבל בסוגייתינו דמסקינן נכנס הרועה תחת השומר והיינו להתחייב נגד הבעלים מאחר שכבר נתחייבו הבעלים לשלם להניזק וכדמשמע להדיא מל' רש"י כמ"ש בסמוך וע"ז מדייק שפיר הא שומר קמא איפטר ליה לגמרי וע"כ היינו ג"כ מן הבעלים שאפילו אם נתחייבו הבעלים נגד הניזק אפ"ה אין להם דין עם השומר הראשון וע"ז מקשה שפיר לימא תיהוי תיובתא דרבא דבכה"ג הוי ממש כמילתא דרבא דלגבי בעלים גופייהו ודאי שייך שפיר לומר את מהימנת לי בשבועה לאותה הסברא שכתבתי דאם השומר טוען ששמרו כראוי הם פטורים והבעלים חייבים דמ"מ מחוייב השומר לישבע נגד הבעלים שבועת השומרים שהרי קיבלו שמירת נזקין ומכ"ש אם נאמר דחיוב הבעלים הוא מחמת דמודה בתרא דלא נטריה כראוי אלא שאין לו לשלם או שאינו לפנינו א"כ מכ"ש תקשה אמאי פטרת לשומר קמא מן הבעלים דלרבא מכ"ש דמצי הכא למימר את מהימנת לי למסור לידך הפקדון אבל לא השני וא"כ אם פשע יש לך לשלם עבורו. ודלא כפי המובן מל' הטור והש"ע וכפי' הסמ"ע דהבעלים פטורים לגמרי כיון שמסרו לבן דעת אף ע"ג דלא נטריה כראוי ולדידי קשיא אמאי ליפטרו דהא קי"ל ששא"כ וכדמקשינן בקדושין על האי דשולח את הבעירה ביד פיקח ומאי דמשני התם אין שליח לד"ע היינו דוקא בשולח את הבעירה שנתכוין להזיק משא"כ הכא לא שייך לומר כן ויש ליישב וצ"ע. ובכל הדברים שכתבתי נלע"ד שהן הן דברי הראב"ד בפ"ד מהל' נ"מ בדין ד' ובדין י"א וה"ה כתב שם דלא חש להשיב על דברי הראב"ד כיון שהוא ברור בסוגיא דהכונס ולענ"ד אדרבה דברי הראב"ד נראים ברורים מהסוגיא ועיקר השגתו מה שתלה הרמב"ם דין הניזק עם השומר השני אבל לדעתו דין הניזק עם הבעלים והיה לי להאריך בזה אלא שאין דרכי לכתוב כאן אלא מה שצריך לפי' הסוגיא דגמ' ופי' רש"י ותוספ' וסמכתי עצמי על המעיין בדברי הראב"ד ולענ"ד כוונתי לדעת הגדול. אמנם אם שגיתי והרביתי לדבר נגד המובן מפוסקים הקדמונים ובקצתם נגד טוח"מ והש"ע והסמ"ע שרי לי מארי ואתי תלין משוגתי והוא רחום יכפר עון ויאיר עיני בתורתו לבל אכשל בדבר הלכה ועי' מה שאכתוב בסמוך עוד מזה ודוק היטב כי קצרתי במקום שהיה לי להאריך:

בגמרא אתמר שומר אבידה וכו' לכאורה יש לתמוה מאי ענין האי סוגיא לכאן שאינה מקומה כלל אלא בפרק אלו מציאות ה"ל לאתויי מיהו בסמוך גבי מודינא בב"ח יתבאר קצת הא דמייתי לה הכא וע"פ הסוגיא שכתבתי לעיל:

בתוספות בד"ה בההיא הנאה וכו' ודוקא בשעה שמתעסק בה כגון שוטחה לצרכה וכו' עכ"ל. ולא ידענא אמאי לא מפרשי בפשיטות דפטור מן המצוה בשעה שמתעסק בה למוצאה ולקחתה תחת ידו ועוד דנראה לכאורה דבשעה ששוטחה לצורכה לאו מתעסק במצוה מיקרי כיון שכבר נתחייב בשמירתה וא"כ אם לא שטחה לצורכה בעת הצורך הוי פשיעה ויתחייב לשלם דאלת"ה המפקיד אצל חבירו והלך לו דמחויב המפקיד נמי לשוטחה לעת הצורך כמבואר בגמ' ובפוסקים וא"כ אמאי לא אשתמיט שום פוסק לכתוב דהוי ש"ש ע"י כך ויתחייב בגניבה ואבידה מטעם פרוטה דרב יוסף אע"כ דבכה"ג לא מתעסק במצוה מיקרי דלא נתכוין אלא לפטור עצמו מן התשלומין אם לא ישמור כראוי אבל עיקר המצוה בשומר אבידה משמע שהיא בשעה שמתעסק למוצאה דלשם מצוה דלא תוכל להתעלם הוא דקעביד ויש ליישב דסברי התוס' כיון דתחילת השמירה בא לו ע"י מצוה כל זמן שמתעסק בשמירתה מתעסק במצוה מיקרי והיא גופא אתי לאשמעינן דאי אתרמי ליה עניא בהאי שעתא ששוטחה וכדומה פטור מליתן לו וק"ל:

בא"ד ואין לדקדק בשמעתין וכו' כי נראה דרבה קיבלה מר' יוסף דקרא כדר' אליעזר אתיא עכ"ל. בפ' אלו מציאות כתבו התוספ' שזה מוכרח דהא שור ושה כתיבי בהאי קרא ובשמעתין אמרינן דבב"ח אפי' רבה מודה דהוי ש"ש וא"כ ע"כ קרא לא אתיא אלא כדר"א ומה שכתבו התוס' עוד כאן וה"פ דההיא דאלו מציאות אי דמינטרא וכו' עכ"ל. כתבו התוס' שם בל' ועי"ל ובאמת הני תרתי שינויי חדא מילתא היא חד למסקנא דהתם וחד לדברי המקשה וכמבואר באריכות כאן וע"ש בתוס':

בא"ד ועוד דבפ' המפקיד וכו' קאמר ר"נ דקי"ל כוותיה בדיני נאנסו לא דמשום שהתירו לו חכמים להשתמש בהם אינו נעשה רק ש"ש א"כ באלו מציאות וכו' עכ"ל. עי' מ"ש הרא"ש שם בשם הראב"ד בפרק המפקיד ליישב זה אליבא דהפוסקים כר"י ובפרק אלו מציאות אכתוב אי"ה מה שנלע"ד ליישב ג"כ בענין זה עיין עליו כי שם מקומו:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.