מעשה רקח/אישות/ו
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
המקדש על תנאי וכו'. כמשפטי התנאים ומה שיש לעמוד בדקדוקיהם עיין בס' מכתב לאליהו ז"ל ח"ב ובשו"ת תומת ישרים במאמר כל דאי ונזכיר דבריהם ז"ל במה שנוגע לדברי רבינו בע"ה וע"ע להרב ק"ס ולרבינו ספ"ז ופ"ח ופ"ט דהלכות גירושין:
וכל תנאי שבעולם וכו'. עיקר הדין לענין התנאי וקיומו בקידושין דף ס"א ר"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי וכו' ושם פי' רש"י כדברי רבינו דהיינו תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ודבר שאפשר לקיימו הוא פשוט ומבואר ואפסיקא הלכתא בב"מ דף צ"ד ולמ"ש הה"מ דרבינו לא הזכיר דבעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר כדאיתא בגיטין דף ע"ד ותירץ דההיא סוגיא לא קיימא וכו' עיין להרל"מ וס' שמות בארץ בחלק כפות תמרים דף מ"ג ולהפר"ח ז"ל. ולההיא דתנאי שאפשר לקיימו ע"י שליח שלא הזכיר רבינו כתב ז"ל דנלמד ממ"ש בפ"ד דהלכות חליצה וכו' ומרן ז"ל חלק עליו וכתב דרבינו ס"ל דהטעם משום דאחולי אחלי לתנאיה ונסתייע מהסוגיא דהמדיר דף ע"ד וכו' ע"כ. ולעד"ן עדין הדבר שקול דאנכי הרואה דרש"י ז"ל אזיל בשיטה זו דהרי אמתניתין דכל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן פי' אתנאים שהזכיר רבינו ז"ל כנז"ל ותנאי דאפשר לקיימו ע"י שליח כתבו בפ' מצות חליצה אברייתא דאחלוץ ע"מ שתתן לי מאתים זוז דפי' שם דילפינן לה מתנאי בני גד ובני ראובן דבעינן שאפשר לקיימו ע"י שליח כי התם הרי דבמתני' לא חש לבארו וסמכו לדין חליצה כדעת רבינו עפ"י דברי הה"מ ז"ל מעתה לראייה שהביא מרן ז"ל מההיא דפרק המדיר דף ע"ד שכתב ז"ל דמאן דיליף לה מבני גוב"ר ס"ל דמקדש על תנאי ובעל א"ץ ממנו גט אבל לדידן דקי"ל כרב כהנא שצריכה ממנו גט וכ"פ רבינו ספ"ז הטעם שהחליצה מוטעית כשרה אינו אלא משום דכיון דעבד מעשה אחולי אחלי לתנאיה וכו' ע"כ. ואחרי נשיקת עפרות זהב לו אין נראה כן דהא מדקמותיב עלה בר בי רב שפיר קאמרת ופי' רש"י בתמיה דטעמא דהכא לאו משום דאחולי לתנאיה הוא אלא משום דמעיקרא לאו תנאה הוא ע"כ משמע מזה דרב אחא בר יעקב אר"י איתותב בהא ואמטו להכי לא משני ליה ולא מידי דא"א לו' דטעמו משום דאחולי אחלי לתנאיה ומאי דפסק רבינו במקדש ע"ת ובעל שצריכה ממנו גט היינו עפ"י מ"ש שם אמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט ע"כ כלומר דאפשר דאחולי לתנאיה וצריכה ממנו גט או אפשר דלא אחליה ואינה מקודשת ולהכי פסק רבינו דצריכה גט מספק משום דאפשר דאחליה ומכ"ש עמ"ש התוס' שם דכ"ע מודו בהך סברא דילפינן מבני גוב"ר ובעינן שיהיה אפשר לקיימו ע"י שליח דוקא ע"כ. מעתה מנ"ל לומר דרבינו דיליף התנאים מבני גוב"ר כמ"ש בפרקין פליג ההא והרל"ם ז"ל הק' עוד לדעת מרן דכיון דרבינו פסק במקדש על תנאי שצריכה גט מספק מעתה בחליצה נמי אמאי אמרינן דודאי מחל נימא שמא מחל ותהא ספק חליצה כמו בקדושין כיון דכקדושין מדמית ליה וכו' ע"כ והוא נכון הגם דקשה בעיני למה לא הזכירו רבינו להדיא בפ"ג דזכיה ומתנה שהזכיר כל חלוקי התנאים כמ"ש כאן אף שרואה אני שצ"ל בהכרח לדעת הה"מ דכיון שכתב שם כבר ביארנו וכו' וציין שם הרב דהיינו מ"ש כאן מעתה הוצרך להעתיק דבריו שכתב כאן ולא רצה להוסיף עליהם ובב"י א"ה סי' ל"ח הזכיר דברי הה"מ הנ"ל ולא חלק עליו ע"ש גם הסמ"ג עשין כ"ב פסק דחליצה מוטעית כשרה משום דלא אפשר ע"י שליח ע"ש:
ב[עריכה]
ושיהיה הן שלו קודם ללאו. בגיטין דף ע"ד וכתב הר"ן ז"ל וז"ל ונ"ל דמאי דבעינן הן קודם ללאו היינו שלא יסיים דבריו בהן דבגמר דבריו אדם נתפס ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל וכו' כיון שגומר דבריו בלאו סגי ע"כ. ודקדק בזה הר"ב משנה למלך ז"ל וז"ל ולפ"ז נראה לי שאם התחיל בהן ואח"ך אמר לאו וחזר ואמר הן לא מהני משום דבגמר דבריו אדם נתפס והרי סיים דבריו בהן ושם הביא דברי הרא"ש בתשו' באומר אם לא אבוא ואם אבוא לא יהא גט ואם לא אבוא יהא גט והשואל נסתפק בתנאי זה משום דהוי מעשה קודם לתנאי וכו' והקשה הרב עליו דהא איכא ריעותא אחריתי דמסיים בהן וכו' והאריך בזה והניח דברי הרא"ש בצ"ע. ולכאורה איני מבין מאי ק"ל דהיכי קרי לאם לא אבוא. יהא גט לשון הן דאם מפני שאמר יהא גט זה אינו תנאי אלא המעשה וכל הקפידה אינה אלא בגוף התנאי דומיא דתנאי בני גוב"ר דקאמר להו משה אם יעברו דהיינו התנאי אז ונתתם להם דהיינו המעשה ואם לא יעברו דהיינו הלאו אז ונאחזו והתם נמי נימא מסיים בהן. וחפשתי בדברי הרא"ש ולא מצאתי דברים אלו כעת ואולם איזה ט"ס הוא גם למה שהק' שם על הרב ב"ש א"ה סי' ל"ח ס"ק ג' יש לישב בשופי יעו"ש. שוב נתיישבתי בדבר ונ"ל שיפה כיון הרב משנה למלך במ"ש על הרא"ש ז"ל דאדרבה במעשה יש לחוש שיהיה בלשון הן באחרונה שהרי רבינו בפ"ט דה' גירושין דין ח' וט' סידר לשון הלאו במעשה ולא הקפיד בתנאי גם בסדר הגט על תנאי שהביא הרב גט פשוט סי' ר"ג הזכיר הלאו במעשה ובסי' ער"ב כתב דיש נוהגים לחזור גם בנוסח התנאי הלאו באחרונה כדי שיהיה הן קודם ללאו אפילו בדבר התנאי ע"ש. גם מצאתי דבר זה מבואר בשו"ת תומת ישרים במאמר כל דאי וז"ל ונפקא מינה במקום שהתנאי בלאו כגון אם לא אבוא יהא גט ואם אבוא לא יהא גט שהלאו בתנאי והן במעשה ואין כאן תנאי בני גוב"ר ששניהם בהן אם יעברו ונתתם וכן בלאו אם לא יעברו לא תתנו וכבר טעו בזה הרבה מעיינים וכו' עכ"ל דעתו ז"ל מבוארת דתיבת ונאחזו בתו' היינו הלאו דר"ל לא תתנו להם הארץ והכי מוכח נמי בקדושין דף ס"ב דפריך לר"מ דבעי תנאי כפול מדכתיב אם לא שכב איש אותך הנקי ומתרץ וכו' וההן דהתם הוא במעשה דהיינו הנקי דאם לא שכב הוא התנאי והוא בלאו ברישא וק"ל:
ד[עריכה]
אבל אם אמר לה וכו'. דעת רבינו היא זו דבעי מעשה בפועל לשיקרא מעשה קודם לתנאי והכי מוכחא פשטא דמתני' בב"מ דף כ"ד דקתני וכל תנאי שיש מעשה בתחילתו תנאו בטל דמשמע שיש הויה למעשה בתחילת התנאי וכ"נ מדברי רבינו שם גם בקידושין דף ס"ב מוכח הכי גבי הנקי חנקי כתיב שהוא לשון חנקי וכ"נ מפי' רש"י והתו' ז"ל הק' עליו דאם כן הו"ל מעשה קודם לתנאי וכו' שמכאן נראה דגם רש"י ז"ל אזיל בשיטת רבינו כמ"ש לעיל בדין א'. אך סוגיא דגיטין דף ע"ה קשיא טובה לפ"ז דקתני התם בברייתא הרי זה גיטיך ע"מ שתחזירי לי את הנייר מגורשת ותריץ לה אביי הא מני ר"מ היא דאמר בעינן תנאי כפול והכא הא לא כפליה לתנאיה מתקיף לה רבא טעמא דלא כפליה הא כפליה לא הוי גיטא הא בעינן תנאי קודם למעשה לאפוקי הכא דמעשה קודם לתנאי ולדעת רבינו מי הכריחו לרבא לומר דהברייתא איירי בשעשה המעשה בפועל מתחילה כי היכי דתקשה לאביי פשטה דבריית' משמע דבאמירה בעלמא קאמר ואפילו הכי קרי ליה מעשה קודם לתנאי משום דא"ל הרי זה גיטיך ברישא והרל"מ ז"ל הניח זה בצ"ע אמנם הרב ע"י ז"ל תירץ דרבינו בעי תרתי נוסח התנאי וגוף המעשה שיהיו שניהם מאוחרים אך הוא נגד דברי הה"מ שכתב בפי' דלרבינו אין שום קפידא בנוסח התנאי ושכל המשניות והסוגיות אתו בדיוק דלדעת שאר מפרשים הו"ל כולם שלא בדקדוק הם גם בספר מכתב לאליהו בחלק ב' דף קל"ו חלק על הה"מ וס"ל דלרבינו בעינן תנאי וגם המעשה שיהיו מאוחרים אבל אם הקדים המעשה אף שאיחרו בתנאי או הקדימו בתנאי ואיחרו המעשה ספיקא הוי ואזלינן לחומרא ולפ"ד תתיישב שפיר הך סוגיא וההיא דאתקין שמואל בגיטא כדלקמן בע"ה והוא הפך הה"מ ומרן ב"י שהביא דבריו בא"ה סי' ל"ח ולא חלק עליהם ע"ש גם מדברי רבינו בפי' המשנה במציעא דף צ"ד מוכח דאין קפידא אלא במעשה עצמו ע"ש. אשר על כן נראה לענ"ד לתרץ בענין אחר דאין תנאי זה דומה לשאר תנאים משום דהכא א"א לתנאי להתקיים זולת אחר המעשה עצמו שהרי הוא בגוף הדבר ולהכי הוה קרי ליה רבא מעשה קודם לתנאי דכי קאמר לה ע"מ שתחזירי לי את הנייר אי אפשר לה להחזיר את הנייר עד שתתגרש תחילה א"נ מהך טעמא שפיר קרי ליה רבא מעשה קודם לתנאי דהיינו קיומו אך יש להק' לזה מדברי רבא גופיה בסוכה דף מ"א דקא' הילך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירוהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא ע"כ והתם נמי הוי כי הכא דא"א להתקיים אלא אחר המעשה ואפי' הכי הוי תנאי גמור דהרי אם החזירו יצא אף דבעינן לכם ובלאו הכי רבא עצמו נמצא כסותר דברי עצמו דהכא קרי ליה מעשה קודם לתנאי דלא מהני והתם קאמר דמהני במציאות כזה ממש אכן מצאתי להתוס' בפ' המביא תניין דף ך' דהרגישו בקו' זו וכתבו מתחילה דרבא דההיא דהילך אתרוג זה במתנה לא דק במילתיה למנקט התנאי כמו שצריך להתנות ובתר הכי כתבו דלמסקנא דשמעתין דף ע"ה דמסיק רב אשי כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכיוצא בזה כתבו ג"כ בפ' יש נוחלין דף קל"ז וכ"כ הרמב"ן ז"ל שם דרבא גופיה למסקנא דמלתא ס"ל נמי דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ולכך לא קפדינן בענין התנאים מידי ודעת רבינו ג"כ מבוארת בפרקין דין י"ז שפסק דבאומר ע"מ כאומר מעכשיו ולא קפדינן לתנאי כפול ולא למעשה קדם לתנאי. מעתה הדין פסק רבינו בפ' ח' דגירושין דין י"ד דבאומר ע"מ שתחזירי לי את הנייר מגורשת ותתן כמסקנא דהתם ועמ"ש שם בע"ה ועל פי האמור אין להקשות דאכתי הו"ל לרבינו לאשמועינן דאם א"ל הרי זה גיטיך אם תחזירי לי את הנייר דאינה מגורשת מטעמא דרבא דא"א לתנאי להתקיים זולת כשיקדים לו המעשה (חדא דכיון דחזינן לרבא גופיה שסידר הלשון גבי אתרוג בקדימת המעשה אפשר שחזר בו מהך סברא) ומ"מ אין לנו הכרח חותך דרבינו יסבור כמותו בזה כיון שסתם דבריו ולא פי' ועיין לרבינו פ"ח דלולב דין יו"ד: מעתה נבוא אעי'ר לההיא דאתקין שמואל והיא השגת הרמ"ך והראב"ד הביאו מרן בכ"מ בשם הר"ן ז"ל דאיתא בגיטין דף ע"ה אתקין שמואל בגיטא דש"מ אם לא מתי לא יהיה גט ואם מתי יהא גט פריך עלה תלמודא ולימא אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהיה גט ומשני לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה וכו' ע"כ והרמ"ך ז"ל בפ"י כתב וז"ל תימא הוא מ"ש בכאן מעשה קודם לתנאי שהשלים המעשה ואח"ך התנה וההיא סוגיא דאתקין שמואל מוכח דפריש מעשה קודם לתנאי אינו כמו שסובר זה הרב כ"א כמ"ש רבותי שהזכיר המעשה ואח"כ הזכיר התנאי דאי מפרש"י כמ"ש הרב הזה שגמר המעשה ואח"כ הזכיר התנאי א"כ כשמק' והא בעינן תנאי קודם למעשה לימא ליה הכא במאי עסקינן שהזכיר התנאי ואח"כ נתן הגט ואעפ"י שהזכיר המעשה קודם התנאי לא איכפת לן ועוד כיון דקיימא לן דבקידושין ובגירושין לא אמרינן תוך כדי דבור כדבור דמי א"כ במעכשיו ובעל מנת אם הקדים המעשה לתנאי אמאי הוי התנאי קיים הא הוי התנאי בחזרה כיון שנגמר המעשה קודם הזכרת התנאי וצ"ע עכ"ל. נראה דפריך הרמ"ך ז"ל השני קושיות יחד שהרי הזכיר ההיא דאתקין שמואל וה"ק מדפריך והא בעינן תנאי קודם למעשה שהיא הסוגיא דלעיל כנז"ל והנה הרל"מ ז"ל תירץ לזה דכוונת התרצן שתירץ בעינן תנאי קודם למעשה דר"ל ששמואל רצה לתקן הלשון כמו סדר הענין ע"כ. והפר"ח ז"ל בנימוקיו על רבינו כתב דכוונת התרצן משום דחיישינן דטעו אינשי ויתנהו לה כשאומר לא יהא גט ע"כ. ועוד נראה דכיון דכל תנאי שמוטל בגט יכול הוא לכתבו בגט עצמו כי מתרץ ליה בעינן תנאי קודם למעשה ר"ל במציאות שיכתבוהו בגט הו"ל מעשה קודם לתנאי דהרי מוסר הגט לידה ואין גט לאחר מיתה. ועוד נראה עמ"ש הר' כנה"ג א"ה סימן ל"ח בהגהת הטור אות ו' ואות ח' בשם הרב בן יעיש ז"ל דאף לדעת רבינו ש"מ דבריו ככתובין וכמסורין דמו אפילו באמירה לחוד דהיינו התנאי ממ"ש הוי כמעשה ע"כ. מעתה כיון דתקנת שמואל היא בגט ש"מ אפילו בתנאי לבדו יש להקפיד שלא יאחר למעשה משום דדבריו ככתובין וכמסורין דמו. וכתב הפר"ח ז"ל דלשאר פוסקים דס"ל דמעשה קודם לתנאי ר"ל באמירה דוקא אף אם הקדים המעשה ונתן בידה אם בדבור הקדים התנאי למעשה תנאו קיים ע"כ. וקשה טובא דבקידושין אכתי יש לפוסלו משום דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ואינה מקודשת כמ"ש רבינו פ"ה דין כ"ה ע"ש
ואולי דדעת הרב היינו להיכא דשייך כגון בגט ומשא ומתן אבל לא בקידושין ע"ש. ולענין מ"ש הרמ"ך ז"ל דבקידושין וגירושין לא אמרינן תוך כדי דבור וכו' יש לומר דהני מילי בחזרה אבל הטיל תנאי לא הוי חזרה ושפיר דמי להטילו בתוך כדי דבור כדעת רבינו וכן כתב הפר"ח בריש פרקין על דברי מרן ז"ל ע"ע:
ה[עריכה]
אם תתני וכו'. עיקר דין זה יתבאר לקמן דין י"ד בעזרת האל וראיתי לעורר במ"ש מהריט"ץ ז"ל בתשובה סי' קכ"ה שהקשה על דברי רבינו ממ"ש בהלכות מכירה ריש פי"א דמשמע מדבריו שם דלשון אם הוי אסמכתא ולא קני אפילו מקנה הדבר תחילה והתנה בכל דקדוקי תנאים וכאן כת' דלשון הן הוי תנאי חשוב. עוד הק' שם על דברי הה"מ שכ' כשמקנה לו מעתה מועיל טפי ממעכשיו א"כ בקידושין שאוחזת קידושין תכף וחשיב כמעכשיו למה צריך לכפול תנאו. עוד הק' דאם איתא למה נקט רבינו שם שאמר לשון על מנת וכו' והניח דברי רבינו והה"מ בצ"ע ע"ע. אך אחרי המחילה הראויה אגב שיטפיה לא דק במלתא דדברי רבינו והה"מ מבוארים בטעמם הרבה ובר מן דין הרי רבינו כתב שם בתחילת הפ' שלא ביאר שם משפטי התנאים מפני שכבר ביארם בהלכות אישות הרי שלא בא לחדש שם כי אם דין האסמכתא וביאר שם היאך היא שאז מתבטל התנאי והמעשה ושוב ביאר המציאות שכתב כיצד המוכר בית לחבירו ע"מ שילך עמו וכו' והחזיק זה בבית ה"ז קנה וכו' וכתב במד"א שקנה תחילה כלומר בעת התנאי אבל אם לא קנה אלא אחר שנתקיים התנאי אינו מועיל שזו אסמכתא היא וכו'. ושוב ביאר המציאות שכתב כיצד המוכר בית לחבירו ע"מ שילך עמו וכו' והחזיק זה בבית ה"ז קנה וכו' אבל אם התנה וא"ל אם תלך עמי וכו' אתן או אמכור לך בית זה וכו' אעפ"י שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה שזו אסמכתא וכו' ע"כ. והוא מבואר שהחילוק אינו אלא בין שקנה הדבר בעת התנאי בין לא קנה אלא אחר קייומו דהוי אסמכתא ודבריו ג"כ הכי מוכחי דבריש' כ' והמוכר בית וכו' או נתנו לו במתנ' וכו' וכשבא לפרש דין האסמכתא כתב אתן לך בית זה או אמכרנו לך דמשמע להבא אחרי שיקיים התנאי ולזה בא הה"מ ז"ל לתת טעם נכון לדברי רבינו דכיון דבמעכשיו סגי כמ"ש שם דין ז' אף שאינו אלא באמירה לחוד כ"ש וק"ו כשהחזיק בבית בפועל כדברי רבינו וכ"כ ג"כ מרן שם ע"ע. מעתה מפורש יוצא דלשון ע"מ דנקט רבינו ברישא דההיא לא בא בדיוק דא"ל ע"מ דוקא דא"כ היינו מעכשיו ופליג אמ"ש בפ' דין י"ז דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אלא הך ע"מ הם דברי רבינו לפרש הדין ולא נחית לסידור הלשון שכבר הקדים שלא פירש שם דקדוקי התנאים שכבר ביארם בהלכות אישות ותמהני תו על הרב מהריט"ץ ז"ל איך לא הציץ בדברי מרן שם שגם הוא כתב דלשון ע"מ דנקט רבינו לאו דוקא וכו' והוא מבואר הרבה למעיין בקל:
ו[עריכה]
אם לא תתני וכו'. הן קודם ללאו מבואר בסוגיא דגיטין דף ע"ה ועיין להר"ן ז"ל ומ"ש לעיל דין ב':
ז[עריכה]
אם תעלי לרקיע וכו'. בב"מ דף צ"ד אפליגו ר' יהודה בן תימא וחכמים חכמים אומרים אם נתקיים התנאי ה"ז גט לא נתקיים התנאי אינו גט ור"י בן תימא אומר כזה גט שאינו אלא כמפליגה בדברים ונפסקה ההלכה שם כר"י בן תימא וכ"פ הפוסקים ז"ל אך תמיה לי מילתא לדעת חכמים היכי מצו למימר אם נתקיים התנאי ואיך אפשר בעולם לקיים תנאים אלו עד שמצאתי להתוס' בגיטין דף פ"ד שהק' קושיא זו ותירצו דאפשר לקיימם ע"י שם ע"ש. ולפ"ז מ"ש רבינו שא"א לה לקיים תנאי זה היינו בדרך טבע וכו':
ח[עריכה]
הרי שהתנה וכו'. בגיטין דף פ"ה וכרבא ועיין להר"ן שם ז"ל:
ט[עריכה]
וכמה אמרו וכו'. דבר פשוט הוא אך יש להסתפק אם גם בדבר שאמרו חז"ל שייך נמי מתנה על מ"ש בתורה דהא כל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור או דילמא דזה לא נאמר אלא בדבר שהוא מן התורה דוקא דאין כח ביד האדם להפקיעו כלל אבל בדרבנן הה"נ. והנה ראיתי למהרשד"ם י"ד סי' ס"ט שכתב וז"ל נראה דלא אמרינן הכי אלא במתנה באיסור תורה דכל המתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל וכדאיתא במתניתין בכתובות ר"פ הכותב שכל המתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל משמע דוקא המתנה בדבר שהוא אסור מן התורה הא מתנה בדבר שאינו אסור מן התורה תנאו קיים וגדולה מזו אמרינן בפ' המגרש התנה ע"מ שתאכל חזיר וכו' תנאו קיים ואפשר לקיימו שתאכל ותלקה ע"כ הרי כתב בפשיטות שבדבר שאיסורו מדרבנן לא אמרינן ביה מתנה עמ"ש בתורה להיות תנאו בטל והכי משמע בסוגיא דהכותב דבפירות מיהא לכ"ע תנאו קיים ע"ש ועיין לרבינו פ' כ"ג מאלה ההלכות אך מ"ש וגדולה מזו וכו' לכאורה אינו מובן דנראה כסותר דברי עצמו ונראה דכוונתו דאפי' במתנה עמ"ש בתורה להדיא יש לחלק דדוקא במתנה על עצמו אבל להתנות לזולתו כגון ע"מ שתאכל דבר איסור וכו' אין זה מתנה עמ"ש בתורה דאין העבירה מוכרחת דלא תאכל ולא תתקדש ולא תתגרש. כמ"ש רבינו והה"נ דאם תאכל כדי לקיים התנאי תלקה נמצא דאפילו באיסור תורה גמור יש מציאות לומר שהתנאי יהיה קיים אבל באיסור דרבנן פשיטא דבכל גווני התנאי קיים אף שעדין הוא מגומגם דאין זה ראיה להולדת הדין המחודש וכו' ואפשר עוד דכוונתו לומר דלענין הנדון ההוא שהוא תנאי בענין רבית דרבנן אף את"ל דאיסור דרבנן הוי כשל תורה הרי בדבר תורה בכי הא תנאו קיים דזולתו לא יעשה המקח ולא יעשה איסור ודו"ק ועיין להרב משנה למלך ריש פ"ח דהלכות לוה ומלוה דף ס':
כגון שקדש או גירש. בגיטין דף פ"ד איפליגו אביי ורבא בעל מנת שתאכל בשר חזיר וכו' ופריך תלמודא ותיפוק ליה דמתנה עמ"ש בתורה הוא ותנאו בטל ומתרץ רב אדא בריה דרב איקא כי אמרינן מתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל כגון שארה כסותה ועונתה דהוא קא עקר אבל הכא איהי קא עקרא מתקיף לה רבינא כלום קא עקרא איהי אלא לקייומי לתנאי דידיה אשתכח דאיהו קא עקר אלא אמר רבינא כי אמרינן מתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל כגון שארה כסותה ועונתה דודאי קא עקר אבל הכא מי קאמ' לה לא סגיא דלא אכלא לא תיכול ולא תתגרש ופי' רש"י דודאי קא עקר שהרי מסר לה קדושין והרי היא אשתו להתחייב בכולם וכי אתני ע"מ שלא יתחייב הו"ל עוקר ע"כ נמצא דלרב אדא הדבר תלוי בשעוקר הוא לשעוקרת היא ולרבינא הדבר תלוי כשהעקירה היא ודאית לשאינה ודאית ומתוך דברי רבינו נראה דמחלק בין כשעוברת היא האיסור לשעובר הוא שהרי בע"מ שתאכל בשר חזיר כתב לעיל דאין זה מתנה עמ"ש בתורה ואילו בע"מ שאין לך עלי עונה כתב כאן דהתנאי בטל והדבר ק' לומר דפסק כרב אדא מכיון דרבינא פליג עליה והיכי יתרץ רבינו אתקפתא דרבינא ועוד דרבינא הוא בתרא ומארי דתלמודא ועוד דמדכתב רבינו לעיל ואין אומרים בזה הרי התנה עמ"ש בתורה שהרי בידה שלא תאכל ולא תתקדש וכו' ואין זה אלא טעמו של רבינא דלרב אדא אפילו אם ודאי תעבור על איסור תורה לא מקרי מתנה עמ"ש בתורה כל עוד דאיהו גופיה לא קעבר והה"מ ז"ל הזכיר המסקנא דרבינא לחוד על דברי רבינו משמע דס"ל דפסק כותיה ועדין הדבר ק' דרבינא לא חילק אלא בין ודאי לספק ורבינו חילק בין כשעובר הוא לזולתו אך ביאר הטעם דבזולתו לא שייך מתנה עמ"ש בתורה משום דאינו מוכרח דכשכנגדו יעבור א"כ פתיך טעמו של רבינא עם טעמו של רב אדא לכך נראה דרבינו מפרש לה הכי דכי קא אמר רבינא דודאי קא עקר הכוונה לומר שאנו רואים מתוך דבריו שרוצה וחפץ בתנאי זה דאז אמרינן דודאי כוונתו לעקור דבר תורה כיון דבידו לעשותו דהיינו מ"ש רבינו כגון שקדש וכו' על תנאי שהוא רוצה בתנאו וכו' כלומר שאנו מכירין שכוונתו לקיים התנאי כגון ליפטר משאר כסות ועונה דאנו סהדי שהוא רוצה לפטור עצמו ממה שחייבתו תורה משא"כ במתנה ע"מ שתאכל בשר חזיר דאין לנו וודאות זה וכו' נמצא דכל הקפידא אינה אלא בין כשיעקר האיסור ודאי לספק והשתא מאן מוכח וצריכים אנו לומ' שניכר מתוך דבריו מה היא כוונתו וזה שייך טפי כשמתנה על עצמו דבמתנה על אחרים אין לנו שום הכרח שיעקר האיסור ודאי ואדרבה יש לנו לומר לא יעבור על האיסור ולא יתקיים המעשה משא"כ כשמתנה ע"מ ודאי שהוא מקיימו ונפקא מינה אם אמר הרי את מקודשת לי ע"מ שאוכל דבר איסור או ע"מ שלא אקיים מ"ע זו איזה שיהיה אז רואים אם אותו תנאי חפץ הוא בו מצד איזה הכרח או סיבה שעי"כ נאמר רוצה הוא בתנאו אז ודאי הוי מתנה עמ"ש בתורה אמנם אם אין לו תועלת גמור מתנאי זה אז אמרינן דודאי אין דעתו לקדשה ואינו אלא כמפליגה בדברים דאין זה מתנה עמ"ש בתורה כיון שאין תכלית מגמתו לעשות דבר זה כיון שאין מגיע לו שום תועלת או הנאה בתנאי זה ובהכי א"ש מה שכתב רבינו וכן המקדש יפ"ת ע"מ שיתעמר בה וכו' דכיון דאית ליה הנאה בתנאי זה אנן סהדי שהוא רוצה בקייומו והוא כ"ש מדין העונה שהזכיר ז"ל שאינו אלא לפטור עצמו ממה שחייבתו תורה מכ"ש כשרוצה לזכות במה שלא זכתה לו תורה וכמ"ש ה"ה ז"ל. אכן ראיתי להרב מכתב לאליהו ז"ל בחלק משפטי התנאים סי' י"ו שכתב דרבינו ס"ל דלא אמרו מתנה עמ"ש בתורה אלא כשבא ליפטר ממה שחייבתו תורה באותו מעשה עצמו שהוא מתנה עליו וכן נמי כשבא לזכות ממה שמנעתו תורה באותו מעשה שהוא מתנה עליו אבל בלאו המעשה הזה כגון ע"מ שאוכל דבר איסור וכיוצא שהתורה מנעה ממנו או ע"מ שלא יקיים אחת ממ"ע שהתורה חייבתו בהם אז לא הוי מתנה על מ"ש בתורה שאפשר שלא יתקיים המעשה ולא יעבור ע"ד תורה אמנם כשמתנה לעבור במה שחייבתו תורה או מנעתו מחמת המעשה עצמו שהוא בא להתנות עליו אז ודאי קעקר שהרי אין החיוב והמעשה של תורה חלין אם לא שיגמר המעשה תחילה וכיון שנגמר המעשה הרי ודאי קא עקר ע"כ. והקושי מבואר לדרך זה מדין המקדש יפ"ת שהזכיר רבינו שאף שאין הלאו של לא תתעמר בה תלוי בקידושין כלל קרי ליה רבינו מתנה עמ"ש בתורה וכבר נרגש הרב מזה וכתב דגבי יפ"ת משלקחה במלחמה ובא עליה ביאה ראשונה לשם אישות הוא כונסה וכו' באופן שזה שאסרה תורה להתעמר בה מחמת אישות שבה הוא והו"ל כמקדש אשה ע"מ למנוע ממנה עונתה אך קשה ממ"ש ה"ה שדין היפ"ת שכתב רבינו כ"ש הוא וכו' ע"כ ולא תריץ כלום ע"ע ומלבד דברי ה"ה הנ"ל איני רואה שום הכרח לדבריו ז"ל בפירוש זה דמסתברא דמה שאסרה תורה להתעמר בה אינו אלא דרך קנס על הביאה שעשה עמה וקרא צווח ואמר לא תתעמר בה תחת אשר עיניתה דמשמע דמאחר שעיניתה אינו בדין שתתעמר בה ומאן דכר שמיה דביאה לשם אישות כאן הרי אין דעתו באותה העת אלא על אותה ביאה מחמת תוקף היצר ובדרך זנות בעלמא כמבואר ומתבאר הדבר מתוך דברי רבינו פ"ח דה"מ ע"ש וגם עיקר החילוק שחילק הרב ז"ל אינו מבואר בדברי רבינו שהרי כתב כגון שקדש או גירש או נתן או מכר על תנאי שהוא רוצה בתנאו וכו' הרי שתלה הדבר ברצון התנאי ועוד דבמגרש או מוכר או נותן לא שייך חילוק זה כ"כ לכ"נ כמ"ש מסכים הולך לשיטת ה"ה ז"ל וראיתי עוד להפר"ח ז"ל בנימוקיו על רבינו דברים מגומגמים הרבה שכתב וז"ל כגון שקדש או גירש או נתן פי' והתנה שלא יזדווג הלוקח או המקבל מתנה עם אשתו ע"כ נראה דהבין ז"ל דכל מ"ש רבינו אינו אלא לענין זווג דהיינו כעין דין מניעת העונה שהזכיר להדיא ולא ידעתי מי הכריחו לזה ועוד דדין היפ"ת שהזכיר רבינו אינה מסוג זה דשם אינו מתנה על העונה אלא על השעבוד ואפ"ה מקרי מתנה עמ"ש בתורה ודע שהתוס' ז"ל בכתובות דף נ"ו כתבו בשם ר"י דלא אמרינן מתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל אלא היכא שמתכוין לעקור מ"ש בתורה אבל היכא דסבר שיש מצוה בדבר ושאינו עוקר דבר מן התורה דנמצא שהוא טועה בדעתו לא אמרינן הכי ע"ש. ובנ"א אין שם או מכר בדברי רבינו:
י[עריכה]
על תנאי שאין לה עליו שאר כסות ועונה. משמע שהזכיר בתנאו שלשתם יחד בכולל ואפ"ה בשאר וכסות חל תנאו אבל בעונה לא חל תנאו ומכאן יש ללמוד דמתנה אינו כנשבע דקי"ל דבכולל חל השבועה על דבר איסור ובמתנה לא חל וכ"כ מהר"א ששון בתשו' סי' ס"ד ועיין להמש"ל ז"ל שחלק ע"ז דשאני התם שהזכיר האיסור להדיא ונסתייע מדברי הרשב"א שהביאו התוס' בשבועות וכו' ע"כ אך לפי התירוץ האחר שכתבו התוס' שם יפה כוין הרב ששון ז"ל:
אבל בעונה תנאך בטל. ורש"י ז"ל פי' דעונה הוי צערא דגופא ולא ניתן למחילה אך בשו"ת מהרי"ק שורש י' כתב בשם ר"ת דאפילו עונה הוי דבר של ממון משום דאפשר לפייס אותה בממון שתמחול לו וכ"כ המרדכי הביאו הרב"ש ס"ס ס"ט והוא מהירוש' ס"פ הפועלים ועמ"ש ברפט"ו:
יא[עריכה]
התנה על האשה וכו'. בגיטין דף פ"ד מייתו ברייתא דקתני ה"ז גיטיך ע"מ שתבעלי לפ' נתקיים התנאי ה"ז גט ואם לאו אינו גט וכו' ואילו ע"מ שתבעלי לאבא ולאביך לא קתני משום דאבא ואביך אינו בידה שיעברו הם ויבואו עליה באיסור משא"כ פ' דאפשר דמשחדא ליה בממונא ופי' רש"י אם אינו רוצה לבועלה באיסור ישאנה ויבעול בהיתר ע"כ. ורבינו לא הזכיר ע"מ שתבעלי לפ' דהוי תנאה משמע דס"ל כמ"ש בירושלמי שם דאסור לבועלה לכתחילה ואם עבר ובעל הותר הגט למפרע ע"כ וה"ה ז"ל פ"ח דה"ג דין י"ג כתב דטעם האיסור אינו אלא מגזרה שמא יאמרו נותנים נשיהם במתנה זה לזה שהוא הטעם שאמרו בגמ' באומר ה"ז גיטיך ע"מ שתנשאי לפ' ופסקו רבינו שם ונראה דלכך לא הזכירו כאן משום דס"ל דדינם שוה אף שהוא קצת דוחק ודע דהרשב"א ז"ל בשיטתו מפרש בההיא דע"מ שתבעלי לפ' דאסור לבועלה עכ"פ משום איסור חמור דא"א דכיון שהגט תלוי ועומד עד שתקיים התנאי נמצא דאינה מגורשת עד שתקיים התנאי וא"כ תחילת הבעילה הויא באיסור דא"א בהכרח דעדין לא נתגרשה ע"כ:
יב[עריכה]
אבל אם התנה עליה וכו'. נשאל הפר"ח ז"ל בסוף מים חיים סי' ו' על מי שקדש אשה ע"מ שאם תפול לפני יבם שתחלוץ אי הוי מתנה עמ"ש בתורה או לא והשיב ז"ל דהוי מתנה עמ"ש בתורה כיון דמן התורה מצי לחלוץ או ליבם והביא ראיה מההיא דפ' הזרוע דכהן שמכר פרה לישראל ע"מ שהמת' שלו אינו תנאי משום דמן התורה יכול ליתנם לכל כהן שירצה וא"כ הוי מתנה עמ"ש בתורה וה"נ דכוותה ע"כ ושמעתי שהק' עליו למה לא הביא ראיה גמורה מההיא דקידושין דף י"ט המוכר את בתו ופסק ע"מ שלא לייעדה נתקיים התנאי דברי ר"מ וחכ"א אם רצה לייעד מייעד מפני שהתנה עמ"ש בתורה וכו' וקי"ל כחכמים ולעד"ן שרצה הרב להביא ראיה מדבר שהלשון עצמו אינו דבר היפך התורה משא"כ ע"מ שלא לייעד דהלשון עצמו מנגד מ"ש בתורה. עוד נראה דלא רצה להביא מהך דייעוד שלא לתת מקום לבע"ד לחלוק ולומר דשאני התם שיתקיים תנאו בהכרח בלי חידוש שהרי בסוף שש יתחייב לפדותה שהרי הפקיע כחו מליעדה משא"כ גבי חליצה דאינו מוכרח קיום התנאי שהרי אם לא ימות או ימות אחיו אין כאן קיום התנאי כלל ומצד זה הוה אמינא דאין זה מתנה עמ"ש בתורה ולזה הביא מההיא דע"מ שהמתנות שלו דהיא היא דאם לא ישחוט הבהמה או ימכרנה או תמות אין כאן קיום תנאי:
יג[עריכה]
שים כל אלו דברים וכו'. עיין בדברי רבינו רפי"א בהלכות מכירה ומ"ש לעיל דין ה': (מכאן ואילך חסר וחבל על דאבדין)
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |