בבלי/פסחים/ד/א
רב בר אחוה דר' חייא ובר אחתיה כי סליק להתם אמר ליה אייבו קיים אמר ליה אימא קיימת אמר ליה אימא קיימת אמר ליה אייבו קיים אמר ליה לשמעיה חלוץ לי מנעלי והוליך כלי אחרי לבית המרחץ שמע מינה תלת ש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל ושמע מינה שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד ושמע מינה מקצת היום ככולו ההוא דאמר דונו דיני אמרי שמע מינה מדן קאתי דכתיב דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל ההוא דהוה קא אזיל ואמר אכיף ימא אסיסני ביראתא בדקו ואשכחוהו דמזבולן קאתי דכתיב זבולון לחוף ימים ישכון: והשתא דקיימא לן דלכולי עלמא אור אורתא הוא מכדי בין לרבי יהודה ובין לר' מאיר חמץ אינו אסור אלא משש שעות ולמעלה ונבדוק בשית וכי תימא זריזין מקדימין למצות נבדוק מצפרא דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ותניא כל היום כולו כשר למילה אלא שזריזין מקדימים למצות שנאמר וישכם אברהם בבקר אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה אמר אביי הילכך האי צורבא מרבנן לא לפתח בעידניה באורתא דתליסר דנגהי ארבסר דלמא משכא ליה שמעתיה ואתי לאימנועי ממצוה בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחברו בארבעה עשר על מי לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי ת"ש המשכיר בית לחברו על השוכר לעשות לו מזוזה התם הא אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא הכא מאי אמר להו רב נחמן בר יצחק תנינא המשכיר בית לחברו אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחברו בארבעה עשר חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק למאי נ"מ לישייליה דליתיה להאי דלשיוליה לאטרוחי להאי מאי אמר להו רב נחמן בר יצחק תניתוה הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים מאי טעמא מהימני
על מי לבדוק
ספק הגמרא הוא רק לענין בדיקה. המפרשים עמדו על כך שכל ספק הגמרא הוא לענין בדיקה ולא לענין איסור דבל יראה ובל ימצא. רבינו דוד ומהר"ם חלאווה ביארו על פי המכילתא שבאיסור בל יראה אין עוברים לא השוכר ולא המשכיר זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וגבי חמץ בעינן 'לך' ו'ביתך' מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך. וברש"ש כתב שלענין איסור בל יראה ובל ימצא בודאי המשכיר עובר שהרי החמץ שלו.
בביאור ספק הגמרא. עי' תוס' (ד"ה על) שפירשו הספק באופן שהשכיר לו אחר שהתחיל ליל י"ד וכבר נתחייב המשכיר בבדיקה, וספק הגמרא האם מעתה מחוייב השוכר או שכיון שכבר חל החיוב על המשכיר תו לא פקע. וברש"ש ביאר על פי דברי רש"י שאין הספק אלא מאחר שבדיקת חמץ דרבנן, ונסתפקה הגמרא בטעם הבדיקה האם הוא שמא יבא לאוכלו ואם כן על השוכר הוא מוטל, או שהחשש הוא שמא לא ביטל יפה ואם כן על המשכיר הוא מוטל שהוא העובר על ב"י וב"י (וב' הסברות הובאו כבר בר"ן (ב. מדפה"ר)). ורבינו דוד פירש שהספק הוא מאחר שב"י וב"י אין עוברים לא השוכר ולא המשכיר זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, אלא דמכל מקום גזרו חכמים שכל חמץ של ישראל חייב ביעור אף במקום שאין עוברים על ב"י וב"י ועל זה מסתפקת הגמרא טורח זה על מי הטילו.