טורי אבן/ראש השנה/כא/א

טורי אבן ראש השנה כא א

דף כ"א ע"א

אמר להו לא שמעתי מפי ב"ד מקודש. הקש' התוס'. והאיך הניחם לאכול ויש כאן וודאי איסור כרת. ותי' הא תנן לקמן אשר תקרא אותם בין בזמנם בין שלא בזמנם ואמ' אתם אפי' שוגגי' אתם אפי' מזידין ומוטעין. והרשב"א כ"כ בזה"ל ואולי נאמ' דכיון דכבר קבעו בני בבל יום ל' ועליו סמכו והתענו יום עשירי שלהם אין להם לחזור ולשנות ביום אחר כיון שאין כאן עד ששמע שנתקדש שם יום ל"א ויש להם לסמוך עמ"ש בתורה אתם אפי' מוטעין ושוגגין. ומיהו אלו העיד לוי ששמע או ידע מפי מי שראה שנתקדש החדש ביום ל"א אע"פ שהן כבר קבעו יום ל' כיון דבני בבל בתר ב"ד שבא"י גרירי טעותם אינו עומד וחייבן להתענות ביום א"י. ואני תמה מאוד ע"ז וכי אפשר לומר שכל א' יעשה המועדות כפי דעתו ויהי' לאלו מועד ובכרת על אכילת יוה"כ וחמץ בפסח ולאלו יהי' יום חול וכן לענין שאר מועדו' נמצא ישראל נעשים אגודות אגודות ונתת תורת כל או"א בידו וח"ו לומר כן וההיא דאשר תקראו בין מזמנו בין שלא בזמנו אין לך מועדות אלא אלו היינו שמחוייבין כל ישראל לשמור יום המועד כפי קביעת ב"ד אע"פ שקבעו ע"י טעות אבל אם איזה מדינה או עיר עשו קביעת לעצמם שלא בקביעת ב"ד שבא"י הא וודאי אינו כלום. ובפ"ד דמנחות [דף מ] א' רבא השתא חמץ בפסח ויוה"כ סמכינן אדיסקי הכא דעשה בעלמא לא כ"ש ואי הא דאתם אפי' שוגגין אכל אדם קאי ולא אב"ד דווקא א"כ ליכא כרת בטעו בחמץ בפסח ויוה"כ אי טעי בקביעות החדש או בעיבור השנה ואפי' תקלת איסור גרידא של תורה ליכא מש"ה סמכינן אדיסקי משא"כ התם דאיכא מיהת איסור עשה של תורה לא סמכינן אדיסקי. ועוד דאמר לקמן (ד' כ"ב) עדות זו ההא מסורה לכם ויליף לה מדכתיב החדש הזה לכם שנאמר למשה ואהרן כלומר לחשובי הדור נמסר קה"ח ועוד דהא אמר בספ"ט דברכו' (דף סג) אין מעברין שנים וקובעין חדשים בח"ל אא"כ לא הניח כמותו בא"י ומשמע דאפי' דעבד לא עשה כלום ובפ"ק דסנהדרין (דף י) פליגי תנאי אם עיברו בגליל אם מעוברת או לא ומשמע דהד"נ לקה"ת. וע"כ ל"פ אלא אם קידשו או עיברו בגליל שהיא מא"י אבל בח"ל לכ"ע אינו מעובר ומקודש ואיך ס"ד לומר דלבני בבל אמ' אתם ואפי' מוטעין וסמכינן אקידש דידהו אעפ"י שאינו יום של קידוש ב"ד של א"י. ועוד הא קידש ב"ד בעו סמוכין דווקא כדאמ' בפ"ח דב"ב (דף קכא) ובפ"י דנדרים מועדיה' צריכין מומחין דהיינו סמוכין והא בבבל אין סמיכה והשתא אם קידשו בני בבל אפי' כהוגן אינו כלום כ"ש טעותם דאינו כלום והאיך הניחם לו לאכול ביוה"כ שעפ"י קביעת ב"ד מומחין שבא"י ועוד ק"ל על הא דפי' התוס' והרשב"א דקביעות בני בבל הי' ביום ל' במה נודע וינכר להם שקבעו תשרי ביום ל' לאלול אי משום שעשו בו ר"ה בכל מצות ר"ה הא בני בבל עושין ר"ה לעולם ב"י כדפי' במשנתינו וכיון דביום ל"א נמי נהגו בו כדין ר"ה א"כ במאי ניכר להם קביעת יום ל' לר"ה יותר מיו' לא'. וע"כ אין להם הכירא יום ל' יות' מל"א עד יוה"כ שעושין אותו יום עשירי ליו' ל' ולא ללא' וכדפי' הרשב"א והא אין קידוש למפרע וכמש"ל. ועק"ל הא שלוחי תשרי הולכין עד הסוכות להודיע לגולה יום הקביעו' כדפרש"י לקמן גבי היכי דמטו שלוחי ניסן כו' דכל מה שהשלוחי' יכולי' לילך הן הולכי' עד הפסח וכן בתשרי עד הס וכו' חוץ משבת וי"ט שלא ניתנו לחלל שלוחי' לפיכך שלוחי ניסן מגיעים למקום שאין שלוחי תשרי מגיעי' שהרי אין בנתי' י"ט לעכבן ובתשרי יש ר"ה ויוה"כ שאין שלוחי' הולכי' בו וכיון שכן דלבני בבל הוקבע ר"ח תשרי ביו' ל' ע"י מה שעשו העשירי לו ליוה"כ וקביעתם מהני מה"ת אע"פ שב"ד הגדול שבירו' קבעו ר"ה יום ל"א. א"כ למה להו להשלוחי' לילך למקומת הרחוקים אחרי יוה"כ להודיע להם יום הקביעו' הא אפי' עיברו ב"ד הגדול לאלול בני הגולה מחייבין לעשות י"ט של סוכות גם ביום ט"ו ליום ל' של אלול בע"כ כיון שקבעו יום עשירי לי את יוה"כ וקביעתם קביעות גמור להם מה"ת איך אפשר להם לחזור ולקבוע את יום לא' של אלול לר"ח ולעשות ט"ו לסוכות ולא ט"ו ליום ל' של אלול כמו שעשו ליום הכפורים וכ"ת דאה"נ עושין לשני הימים י"ט של סוכת לכל מצותיו דאפ"ת דמה"ת א"ל מ"מ מדרבנן צריכי' לעשות את י"ט שני כפי קביעות ב"ד. ובע"כ צל"כ לפי' התוס' דאל"כ בטלת יציאת שלוחים וה"ו שתקנו שלא ועשו ישראל אגודת אגודת א"כ מה. בצע להם ביציאת השלוחים להודיע להם יום הקביעות של ב"ד כיון דבלא"ה היו עושין ב"י וגם השתא עדיין צריכין לעשות ב"י. והא ודאי א"נ לומר שיחזור מקביעו' יום ל' ויקבעו יום נא' כמו קביעת הב"ד אפי' לדברי הרמב"ם דס"ל דאע"ג שכבר קבעו יום ל' או ל"א אפ"ה חוזרין וקובעי' אפי' בתר כמה ימים להיפך. דהכא א"א לבני הגולה לשנות את קביעתן דא"כ אכלו ועשו מלאכה ביוה"כ דבכרת. ועוד דברי הרמב"ם בלא"ה תמוהי' וא"א להלמן דוודאי אין קידוש למפרע כ"ש שא"א לשנות את הקביעו' שקבעו כבר וכמש"כ:

וכ"ת דהא דקאמר היכי דמטו שלוחי ניסן ול"מ שלוחי תשרי ה"פ דמש"ה לא מטו משום שאין של תשרי הולכין אלא עד יוה"כ ולא יותר מה"ט דאמרן משא"כ שלוחי' ניסן שהולכין עד הפסח דלישנא דנקט מטו ולא מטו משמע שלא יכולין להגיע לשם מחמת ריחוק הדרך ולא שיכולין לילך ולבא לשם אלא שא"צ. מיהו בהא י"ל דנ"מ בהליכות השלוחים אצלם לענין מת ורפואה שאע"פ שמה"ת אצלם יום ראשון עיקר מ"מ כיון דלבני ארץ ישראל יום שני עיקר שיחמירו לענין מת ורפואה ביום שני כמו ביום ראשון אלא דזה דוחק כיון דמה"ת יום ראשון להם עיקר אין טעם מספיק להחמיר להם ביום שני לענין מת ורפואה כמו יום ראשון:

הרז"ה בספר המאור פי' שבתוך חדש אלול יצא לו מא"י והיו ב"ד נמלכי' לעבר את החדש לפיכך לא רצה להעיד עדות שלימה כי שמא חזרו בהן. והאי דא"ל ל"ש מפי ב"ד מקודש לישנא דמתני' נקט כדקתני שבהם שלוחין יוצאין וכדמפרש אביי בגמרא שאם עמד שם לוי כל חדש אלול וראה שלא קידשו החדש בזמנו בידוע שהוא מעובר ועל מה גמגום בעדותו והנה מלבד שפי' דחוק מאוד בהא דא"ל ל"ש מפי ב"ד מקודש. ק"ל ע"ז דא"כ לוי גופי' מספקא לי' אם עיברו או לא והאיך קא' בסיס תבשילי דבבלי' בי"ר דמערבא הא לדידי' גופי' לא פסיקא לי' דהוא י"ר דמערבא דילמא לא עיברו ואתמול הי' יומא רבה:

ומה שהיה הנ"ל בזה דודאי לוי ביום ל"א יצא משם וידע שלא קידשו יום ובע"כ יום ל"א קידשו אלא שלא שמע מפי ב"ד מקודש ואפ"ה א"ל להתענות בחדסר כיון דלוי לא היה אלא עד אחד מן הדין אין ע"א נאמן לומר שעיברו לאלול. לא מיבעי להקל ולהתיר להם יום עשירי באם לא ובמלאכה שאינו נאמנין אלא אפי' להחמיר ולאסור את יום י"א נמי. א"נ דהא קי"ל כל דבר שהוא בחזקת היתר אין ע"א נאמן להוציאו מחזקתו ולאסרו. כדאמר בפ"ה דגיטין (דף לט) טהרות שעשיתי עמך ביום פ' נטמאו אינו נאמן הואיל ובחזקת טהרה קיימו. וכ"ד שעומד בחזקת איסור אין עד אחד נאמן להוציאו מחזקת איסור כדאמר רפ"ח דיבמות (דף פח) גבי הקרש טבל וקונמות דבעלים נאמנין משום דבידה לתקנן אבל אחר אינו נאמן וכיון דאין ע"א נאמן במקום חזקה לא לאיסור ולא להתיר כ"ש שע"א א"נ במקום רובא דהא קיימ"ל רובא וחזקה רובא עדיף כדאמר רפט"ז דיבמות (דף קט) והא יוה"כ אפי' במקום שאין שלוחין מגיעין אפ"ה אזלינן לקולא אע"ג דגבי יוה"כ גופא מצינו בפ"ד דפסחי' דאזלינן לחומרא וכמ"ש במשנתינו ובע"כ הא דאזלינן לקולא וא"צ לעשות שנ' ימי' מספק שמא עיברו לאלול הוא מה"ט דאזלינן בחר רוב שנים דאין אלול מעובר ובמ"ש שם מש"ה אין ע"א נאמן להעיד נגד הרוב ולומר שעיברוה. וההוא דפ"ב (דף כב) שהאמינו לר"כ שקידשו לירחא מטעמא דמילתא דעבידא לגלוי לא משקרי אינשי אפרש שם. ומה שהשיב לוי לא שמעתי מפי ב"ד מקודש הא אלו העיד לוי ששמע מקודש היו מתענין גם בי"א צ"ל דמשום חומרא בעלמא היו עושין כן דמדינא אין ע"א נאמן על עיבור דאלול מה"ט דאמר וזה ע"ד שפי' הרשב"א הא דל"ש מפי ב"ד מקודש לפי שיטתו ואפשר דדווקא ע"פ לוי דגברא רבה הוא וכיוצ' בו אלו שמע מפי ב"ד מקוד' היו מחמירין על עצמם אבל על איניש דעלמא לא. והא דאמר לקמן כי אתא עולא אמר עברוה לאלול אלמא אעיבור דאלול חד נמי מהימן י"ל דסהדי אחרינא הוי בהדי עולא ומשום כבודו דעולא לא חשיב לי' וכה"ג משני בפ"ב (דף כב) גבי ר' נהוראי שהלך אצל העד בשבת להעיד עליו ועוד מש"ה נקט התם עולא משום דהא מסיק עלה הא דידעין חבריא גם מפרש לטעמא דמשום ירקא. מיהו בשאר ירחא זימנין מלא וזימנין חסר כמו אדר הסמוך לניסן למאי דאיתותוב לעיל מ"ד לעולם חסר כיון דליכא רובא לא להאי גיסא ולא להאי גיסא ע"א נאמן בין אקידוש בין אעיבור כיון דאי' כנגדו רובא ולא איתחזק איסורא וכמ"ש שם בפ"ב:

מיהו ראיתי בשאלתות דרב אחאי פ' בא בזה הלשון ויומא דכיפורא משום דל"א למינקט תרי יומי דתרין יומי ותרין לילותא בדלא אכל איכ' דאתי לידי סכנה. נקטינן חד יומא ול"ח למילתא דילמא מליו. ואפילו אתי ואמרו מליו לאלול ולא שמעינן מפי ב"ד מקודש ל"ח לה למילתא. כי הא דרב איבו בר נגרי ורבי חייא ב"ר איקלעו לבבל בחד עשר לבבל אמרו בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא אמר ליה אסהודו אמרו לא שמענו מפי בית דין מקודש דילמא אמליכו ולא קידשוהו למחר ושויה חסר. הרי לפי גירסא זו אף על גב דהיו תרתי ר"א ור"ח אפילו הכי לא אסהידו הואיל ולא שמעו מפי בית דין מקודש אלא דלפי גירסתו משמע דמט"א לא אסהדו דאע"ג דלא קדשו ב"ד את החדש ביום ל' אכתי א"ל דביום ל"א יקדשו ב"ד למפרע את יום (ל"א) [צ"ל למ"ד] והיינו דמסיים דילמא אמליכהו ולא קידשוה למחר ושויוה חסר ס"ל קידוש למפרע מהני וכשיטות הרמב"ם מש"ה אע"ג דה"ל תרי לא אסהודו. מ"מ גם על גירסא זו ק"ל הא דהקשתי על פי' הרז"ה דא"כ מאי קאמרי בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא הא לדידהו גופי' לא פסיקא להו יומא רבה דמערבא דילמא נמלכו ב"ד וקידשו יום ל' למפרע כיון דלמפרע מהני ועוד עיקר הדבר תמוה לומר דקידוש למפרע מהני וכמש"ל. עוד כתוב שם בשאלתות ברם צריך חד כי אתא ואמר מליוה לירח' וקידשוהו מי סמכוהו עלי' מי אמרינן ככל עדיו' שבתורה דבעינן תרין א"ד הא מילתא דעבידי לגלוי הוא ולא משקר בי' אינשי וגילוי מילתא בעלמא הוא ואפי' חד (מנהון) (וצ"ל מהימן) ת"ש דכי אתי עולא אמר קדשהו לירחא אר"כ ל"מ עולא דג"ר הוא דמהימן כו' עד ובמילתא דעבידין לגלוי ל"מ אינשי כדאי' בפ"ק וכן הילכתא ע"כ בשאלתות משמע דס"ל דבעיבור נמי ע"א נאמן דלא כמו שפי'. ומה שפי' נראה נכון דאקידוש לחוד בתשרי ע"א נאמן אבל אעיבור אין ע"א נאמן מן הדין אפילו להחמיר וכעובדא דלוי ועובדא דר"נ דלקמן ומהשאלתות אין ראי' דספרו שבידנו משובש הוא והכי מוכח מיני' ובי' והא דהתענה ר"נ בי"א ע"פ ע"א דמדהריא לקמן ר"נ החמיר על עצמו ולא מן הדין:

כל היכי דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי לעבדו תרי יומי. ק"ל מדנקט כל היכי דמטו ש"נ משמע דאע"ג דלא מטו שלוחי תשרי להתם וצריכן לעשות שני ימים משום הא גזירה דניסן אטו תשרי אפ"ה בניסן הולכין ומטים השלוחי' להתם והשתא ל"ל לטרוח השלוחים להתם כיון דמכל מקום צריכין לעשות ב"י ודוחק הא דנקט כל היכי דמטי ש"נ היינו אם הי' הולכין לשם אבל כיון דגזרינן אטו תשרי שוב להלך. דלישנא ל"מ הכי אלא דמטו ממש קאמר ועוד בעובד' דבסמוך משמע דמטו ממש הוי מדעבדי חד יומא ותו לא ש"מ דהודיעו להם שלוחי ב"ד יום הקביעו' וב"ד וודאי לא עשו שלא כהוגן לתת כהוגן לתת מכשו' לעם לעשו' יו' א' וגם ר"י לא הקפי' אלא על תלמידי ולא על הב"ד ששלחו שלוחי לשם ש"מ שראוי לשלוח שלוחי וגם מפרש"י ותוס' לקמן גבי על כולן שלוחי' יוצאי' מבער' מוכרח לומר כן וכמ"ש שם ואמאי כיון דמ"מ צריכין לעשות ב"י טורח זה למה ולא עוד הא עי"ז אפשר לבא לידי תקלה ומכשול שלא יטעו ולא יעשו אלא יום א' בלבד כמ"ש וי"ל דאע"ג דעושין ב"י משום גזיר' אפ"ה מטו שלוחים להתם דנ"מ לענין מת ורפואה דאי עבדי ב"י בלי שלוחי' ה"ל יום שני ספק י"ט וא"א לקבור בו מת או לעשות בו רפואה ע"י ישראל דה"ל ספק י"ט של תורה ולחומרא אבל השתא דנפקי שלוחים וידעי יום הקביעות ואין עושין י"ט אלא משום גזירה דרבנן בלבד מת ורפואה נעשין ע"יד ישראל כמו לדידן דקים לן בקביע דירחא ואין עושין י"ט שני אלא מדרבנן משום שמא יחזור הדבר לקילקולא כדפי' במתני' ועי"ל דמש"ה הולכין השלוחים להתם אע"ג דמכל מקום צריכין לעשות ב"י דהולכין לשם להודיע להן שלא עיברו ב"ד את השנה לעשות אדר שני ופסח הוא בחדש זה דהא מה"ט שלוחים יוצא על ניסן למ"ד אדר הסמוך לניסן לעולם חסר משום ספיקא דעיבור השנה וכמ"ש שם:

גזירה ניסן אטו תשרי. ונ"ל דלפי גזי' זו אין עושין יום אחד אלא אותן הדרים בכדי מהלך עשרה ימי' מירושלי' ששם היו הב"ד הקובעי' חדשים ושנים אבל הרחוקים לא. דהא לפעמים יש בתשרי הפסק ד' ימי' שא"א לשלוחים לילך בהן כגון דאיכא ב' שבתות בין ר"ה לחג ור"ה ויוה"כ הרי ד' ימים וא"כ בכל תשרי הרחוקים יותר ממהלך עשרה ימים צריכין לעשות ב"י אפי' בדחל ר"ה או יוה"כ בשבת דליכ' הפסק מהלך לשלוחין בשנים אלו אלא בכדי מהנך ג' ימים בלבד דהשתא ניסן אטו תשרי גזרינן תשרי אטו תשרי לא כ"ש וכיון דהני צריכין בכל תשרי לעשות ב"י בע"כ ניסן נמי עבדי ב"י גזי' ניסן אטו תשרי ואין זה כמו גזי' לגזירה דכיון דאיכא תשרי דיש בהן לפעמים הפסק הליכות השלוחים כדי מהלך ד' ימי' גזרינן כל ניסן ותשרי אטו תשרי הללו וזה ברור שוב ראיתי להרמב"ם (בפ"ב מהל' קה"ח) שתלה הדבר בכדי מהלך עשרה ימים שכתב כל מקום שיש בינו וירושלים מהלך יותר על י' ימים גמורים עושין ב"י לעולם שאין שלוחי כל תשרי ותשרי מגיעים אלא מקום שבינו לירושלים מהלך י' ימים או פחות כיון למש"כ ולקמן גבי ע"כ שלוחים יוצאים מבערב אכתוב עוד בזה. מ"מ ק"ל כיון דגזרינן ניסן אטו תשרי א"כ נגזור כל המועדות אטו ר"ה דהא ר"ה הוא לעולם בא' בתשרי שהוא בר"ח וביום הקידוש ואין השלוחים מגיעי' להודיע להם יום הקידוש אלא בסמוך למקום הוועד שקידשו בו את החדש וא"כ מאי גזירה ניסן אטו תשרי דקאמר הא אפי' מועדות דתשרי גופי כגון חג ושמיני שלו אע"ג דמטו השלוחים לעבדו תרי יומי ויש ליישב בדוחק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף