פתיחת התפריט הראשי
דף הבית
אקראי
כניסה לחשבון
הגדרות
אודות אוצר הספרים היהודי השיתופי
הבהרות משפטיות
אוצר הספרים היהודי השיתופי
חיפוש
עריכת הדף "
חמדת ישראל/מלכים/ט
" (פסקה)
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== יד == '''כט) שם ''' בר"מ ז"ל הי"ד ''' וכיצד מצווין הן על הדינים חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם.''' ולכאורה יש לתמוה על הר"מ ז"ל דשבק מה דמבואר בברייתא דחייבין להושיב ב"ד בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר והר"מ ז"ל לא הביא אלא בכל פלך ופלך והוא תימה רבה וחפשתי בכל מפרשי הר"מ ז"ל ולא מצאתי למי שנתעורר בזה ולכאורה י"ל דהר"מ ז"ל ס"ל דנהי דבבריי' מבואר בכל עיר ועיר הוא ל"ד דהרי מבואר במכות (דף ז' ע"א) דדווקא בא"י חייבין ישראל להושיב דיינים בכל עיר ועיר אבל בח"ל אין חייבין אלא בכל פלך ופלך א"כ נראה דרק מפאת קדושת הארץ נוסף חומרא זו דחייבין להושיב ב"ד בכל עיר ועיר אבל מדינא א"צ אלא בכל פלך ופלך א"כ בב"נ ל"ש ללמוד מישראל אלא על פלך ופלך אבל לא על עיר ועיר כיון דגם ישראל א"ח בזה אלא בא"י דווקא. ולפ"ז יהי' ראי' מזה שדעת הר"מ ז"ל כמו"ש מרן הכ"מ פ"א מה"ס ה"ב דעושה ט"ס בר"מ ז"ל עיי"ש ומכאן ראיה גדולה לכאורה: ''' איברא ''' דמלבד כיון דמבואר בברייתא להיפוך אין זה מספיק לת' דברי הר"מ ז"ל מלבד זאת נראה דאין קושיא מסוגי' דמכות די"ל דהלימוד הוא דכמו דישראל בא"י כיון שהוא ארצם ע"י כיבוש או ע"י חזקה חייבין להושיב בהם ב"ד בכל פלך ובכל עיר ה"ה בב"נ בח"ל שהוא ארצם ג"כ חייבין להושיב ב"ד בכל פלך ובכל עיר ועיקר החילוק בין א"י לח"ל הוא מצד דח"ל אינו ארצם וא"כ שפיר ילפינן ב"נ מב"י דחייבין להושיב דיינים אף בכל עיר ועיר וכיון שאין סתירה מסוגי' דמכות א"כ הדרה ק"ל על הר"מ ז"ל אמנם כן בעיקר הדבר יש לחקור באמת בטעמא דבא"י חייבין להושיב ב"ד בכל עיר ועיר אם הוא מטעם קדושת הארץ או מטעם שהוא ארצם הקנוי להם ונפ"מ לעבר הירדן או לסוריא דהוי כיבוש יחיד להלכה דקימ"ל דל"ש כיבוש ואין ע"ז קדושת א"י אם הי' חייבין להושיב בו ב"ד בכל עיר ועיר ומצאתי בספורני פ' שופטים שכ' להדי' דסורי' כיון דהוי רק כיבוש יחיד ול"ש כיבוש א"ח בהושבת דיינים אלא בכל פלך ופלך: ''' ולפי"ז ''' מוכרח דהטעם דבארץ ישראל חייבין להושיב בכל עיר הוא מפאת קדושת הארץ וא"כ בב"נ חייבין רק בכל פלך וא"ש דברי הר"מ ז"ל (והברייתא י"ל דס"ל דהחיוב בסורי' ג"כ בכל עיר וא"כ י"ל דהטעם דמחלקין בישראל בין א"י לחו"ל עיקר הטעם דמה שהוא שלהם חייבין אף בכל עיר ועיר וה"ה לב"נ בחו"ל): ''' אך ''' כ"ז רק לפלפולא אבל לקושטא דמלתא קשה לומר כן מכמה טעמים ובאמת בלא"ה י"ל בישוב הסוגי' דסנהדרין דפשיטא לגמרא דישראל חייבין להושיב ב"ד בכל עיר ג"כ קאי על ב"ד של שלשה דזה ישראל מחויבין בכל עיר ועיר וכמ"ש הר"מ ז"ל פ"א מסנהדרין ה"ד ומזה ילפינן לב"נ ועי' בח' הרי"ם חו"מ ס"א סוף או"ב שרצה לומר שמקורן של דברי הר"מ ז"ל בזה דישראל לא גרעי מב"נ ולכן ב"ד של ג' חייבין להושיב בכל עיר ועיי"ש מה שכ' לענין מצוות דיינים בזה"ז ותימה על כבוד רבינו הגדול זלה"ה שלא הרגיש דהר"מ ז"ל לא הוזכר כלל דב"נ חייבין בכל עיר ועיר והיה לפניו ד' הר"מ ז"ל הנ"ל ולא הרגיש בזה הכלל שצע"ג לענ"ד דברי הר"מ ז"ל בזה: ''' ומ"ש ''' הר"מ ז"ל ולהזהיר את העם לכאו' ג"כ צ"ע כוונתו ז"ל בזה ונראה דכוונת דה"ק דל"נ דמצות דיינים בב"נ הוא רק אח"כ כשרואין שא' עבר עבירה חייבין לדונו אבל קודם שעבר עבירה אין על הב"ד מצוות דינים לראות שלא יעברו עבירות לכן כ' ולהזהיר את העם היינו שמוטל על הדיינים להזהיר את העם שישמרו הז' מצות וזה ג"כ הוי בכלל דינים ונסתייע מזה ד' הגאה"ק בס' זכותא דאברהם ז"ל שהובאנו לעיל דס"ל דב"נ ששלח שליח להרוג את חבירו חייב מצד דינים ונראה דלפ"ז אפי' בשלחו לעבור עבירה דגילוי עריות או לאכול אבמה"ח ג"כ חייב אע"ג דל"ש בזה שליחות דז"נ וזה מתחייב ל"א מ"מ יש לחייבו מצד דינים כיון דמוטל עליו לדון את חבירו א"כ מכ"ש שלא יצווה לו לעשות עבירה [אמנם מ"ש הגז"ל שם בין אם מצוה לו לעבור עבירה שיש בה מיתה או לא דאם אינו חייב על העבירה מיתה ל"ש לחייבו על הגרם מצד דינים זה קשה בעיני מסברא כיון דב"נ חייב על מה שאינו דן את חבירו אין נפ"מ מה היא הדין סוף כל סוף כיון שאינו דן את חבירו ח"מ וכ"נ מלשון הר"מ ז"ל בחיוב דבני שכם למעי' היטב וא"כ ה"ה במצוה ל"א לעבור עבירה כיון דאמרי' דזה בכלל דינים ח"מ ובאמת בלא"ה יש לעי' הרבה בד' הגז"ל שם כמוש"ל ועי' בס' הנ"ל (דט"ו ע"א) ותבין דברינו]: ''' ולענ"ד ''' נראה להעיר דה"ה להיפוך י"ל דאפי' א"נ יש שליח לד"ע והמשלח חייב ולא השליח מ"מ בב"נ חייב השליח תמיד מצד דינים כיון דגורם שהמשלח יעבור עבירה שי"ב ח"מ א"כ השליח עובר על מצוות דינים וזה נלמד במכ"ש מדינא דהגאון ז"ל דהמשלח אינו גורם גמור לעבירת השליח משא"כ השליח הוי גורם גמור לעבירת המשלח דע"י עובר המשלח עבירה שי"ב ח"מ וא"כ נתחייב השליח תמיד מצד דינים ועפ"ז י"ל דרך פלפול בישוב ד' המדרש בזכותא דאברהם שם שז"ל למה צוה להרוג אותן ע"י המילדות כדי שלא יתבע הקב"ה ממנו ויפרע מהם עכ"ל וצ"ב ולהנ"ל י"ל דהנה הפר"ד הקשה הא בב"נ יש שליח לד"ע וחייב בשופכ"ד אף ע"י שליח א"כ במה היצל א"ע: ''' אמנם ''' נראה דהנה באמת קשה אמאי בב"נ יש שליח לד"ע ונראה לומר לפמש"כ במק"א להכריח מסוגי' דב"מ שם דלמ"ד דתלי' בבר חיובא הא דאמרי' א"ש לד"ע היינו טעמא כיון דא"א לפטור השליח מצד ד' הרב ודה"ת ד"מ שומעין א"כ ממילא א"א לחייב המשלח דעל מעשה אחד א"א לחייב שני אנשים וזה מוכרח מקושיות הגמ' מאשה ועבד כמ"ש במק"א ואכ"מ. ומעתה י"ל דלכן גלי קרא דבב"נ אמרי' יש שלד"ע כיון דבב"נ דמוזהר על הדינים אפי' א"נ דחייב המשלח מ"מ יש חיוב על השליח מצד דינים כיון דגרם להמשלח לעבור עבירה שי"ב ח"מ ושוב אמרי' דהמשלח חייב כיון דשלחו לעשות עבירה ויש שליח לדבר עבירה וז"נ בסברא: ''' ומעתה ''' י"ל דזה דוקא אם שלח שליח איש להרוג א"ח אבל בשלח אשה להרוג אדם גם בב"נ אמרי' א"ש לד"ע כיון דאשה לא תדין להם א"כ נראה דאשה אינה נכללת בכלל מצות דינים וכן מוכרח לפ"ד הר"מ ז"ל דבני שכם נתחייבו מיתה מצד דינים ואעפ"כ הרגו רק כל זכר והנקיבות החי' וע"כ דהוא מטעם הנ"ל דנשים אינן מצווה על הדינים וא"כ בעושה שליח לנשים ליכא חיוב על השליח לבד החיוב מחמת העבירה שעשה א"כ שוב א"א לחייב המשלח דעל מעשה אחת א"א לחייב שני אנשים ולפטור השליח אין שום סברא משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וא"כ בנשים גם בב"נ אמרי' א"ש לד"ע. ומעתה ל"ק קושיות הפר"ד דאע"ג דגלי קרא דבב"נ יש שלד"ע וחייב המשלח ה"ד באנשים אבל בעושי שליח לנשים ל"ש זה ואמרי' א"ש לד"ע וא"כ י"ל דזה באמת כוונת המדרש למה צווה להרוג אותן ע"י המילדות היינו ע"י נשים דוקא וע"ז תי' כדי שלא יתבע הקב"ה ממנו והיינו משום דויפרע מהם כיון דהם נתחייבו על מעשה העבירה א"א לחייב המשלח כנ"ל ועי' בכ"ז כי הד"נ לפלפלא בס"ד: ''' ל) שם ''' בר"מ ז"ל ''' וב"נ שעבר על אחת מז' מצות אלו וכו' ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו''' עכ"ל עי' בכ"מ מה שהביא בשם הרמב"ן ז"ל שחולק ע"ז דאע"ג דג"ז נכלל בכלל מצות דינין מ"מ אין נהרגין ע"ז שזו מצ"ע בהם ולא אמרו אלא אזהרתן זו מיתתן. אמנם מה שנהרגין על דינים היינו בגנב או עשק או אנס ופתה בתו ש"ח או הדליק גדישו וחבל בו ועי' בחת"ס בלקוטי שו"ת סי' י"ד שלענין דינא מודה הר"מ ז"ל דכל אלה שחשב הרמב"ן ז"ל בכל אלה מוזהר ב"נ וח"מ ע"ז אלא דהר"מ ז"ל סובר דכ"ז הוא בכלל אבזרי' דגזל ולא נשאר להיות נכלל במצות דינין אלא הושבת דיינים ולכן מוכרח דגם ע"ז ח"מ. אמנם הרמב"ן סובר דגזל כמשמעו וכל הנך נכללי בכלל דינים וע"ז ב"נ נהרג אם עובר עליהם אבל על מניעת הושבת דיינים א"ח מיתה את"ד הגז"ל: ''' איברא ''' דלקושטא דמילתא יש נפ"מ לדינא בין הר"מ ז"ל ובין הרמב"ן ז"ל שהרי מד' הרמב"ן מבואר דגם בחובל בחבירו ח"מ ונהרג ע"ז אמנם בר"מ ז"ל לקמן פ"י ה"ו פסק דב"נ שהכה את ישראל אפי' חבל בו כ"ש אע"פ שהוא ח"מ אינו נהרג עכ"ל מבואר מזה דס"ל דאם חבל בב"נ ליכא ח"מ כלל ואפי' בחבל בישראל ג"כ אינו נהרג בב"ד ועי' בחי' הר"ן סנהדרין שם שכ' להסתפק בכוונת הגמ' אם דוקא ב"נ שהכה ישראל ח"מ או אפי' בב"נ שהכה ב"נ וכ' די"ל מסברא דנהרג על חבלה כמבואר בריש סנהדרין דחבלות הם בכלל גזילות דמ"ל חבל בגופו מ"ל חבל בממונו עיי"ש ובפרט כיון דילפינן ממשה דהרג ואז הי' לישראל דין ב"נ. אך י"ל דעכ"פ מאברהם אע"ה ואילך הי' להם במקצת דיני ישראל עיי"ש שאינו מחליט דבר ברור בזה [ועי' ברדב"ז הנדמ"ח בד' ווארשא שכ' לת' מה שקשה על הר"מ ז"ל דלפ"ז כיון דנתחייבו בני שכם מיתה מדינא למה צעק יעקב על בניו ותי' משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי עכ"ל ולכאו' תמי' לי הא אפי' א"נ דאברהם אבינו הי' לו דין גר אמנם נראה ברור דהי' מחויב בכל ז' מצות ב"נ ונהרג עליהם כמו ב"נ ולזה לא יצא מכלל ב"נ וכמוש"ל או"ג וא"כ אפי' נתגיירו ג"כ חייבין מיתה על מה שעשו עבירה קודם גירות כיון דלא אשתנהו דינא ולא אשתנהו קטלא ודוקא לאחר מתן תורה יש לפטור גר שנתגייר על מה שלא קיים מצות דינים מקודם אבל לא בימי האבות דגם הם נתחייבו בדיני ב"נ וצ"ל דהרדב"ז ס"ל דלגמרי יצאו מכלל ב"נ ול"ה ח"מ על דינים. אך מפשטות ד' הגמ' סנהדרין בהא דאמרי' דדינים נצטוו במרה עיי"ש כל השו"ט נראה דעד אז הי' לישראל כל דיני ב"נ ולד' הר"מ ז"ל גם הם הי' ח"מ על מניעת דין וצ"ע בזה]: ''' עכ"פ ''' מבואר בזה מחלוקת הר"מ ז"ל עם הרמב"ן הן אמת שבחי' על הרמב"ן ז"ל עה"ת כתבנו להעיר מד' הרמב"ן פ' נח בקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש שכ' בזה"ל והנכון שיאמר הדם שהוא לנפש בכם אדרוש הגיד כי הדם הוא הנפש ורמז כי על שופך הנפש הוא מחייב מיתה לא על דם האיברים שאין הנשמה תלוי' בהם עכ"ל. והנה מקרא זה נאמר לנח ובניו א"כ לכאו' ד' הרמב"ן ז"ל סתראי נינהו ולת' זה נאמר דכמו בישראל אמרה תורה עין תחת עין ומ"מ משלם רק ממון משום דילפינן מקרא דל"ת כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים א"כ י"ל דה"ה ב"נ אע"ג דח"מ על החבלה מ"מ יכולין ב"ד לתקן עבור זה כופר ממון. ומעתה א"ש ד' הרמב"ן ז"ל דמדינא נהרג ב"נ גם בחבלה אך שלא יהי' עצה אלא הריגה דוקא זה רק בשפכ"ד ממש דל"מ כופר בישראל וה"ה בב"נ משא"כ בחבלה דמהני כופר בישראל ה"ה בב"נ ואם כנים הד' י"ל ג"כ דמ"ש הרמב"ן ז"ל דח"מ בהדליק גדישו ש"ח דמ"מ יכולין הב"ד לחייבו ממון ולפטור אותו ממיתה: ''' וא"ש ''' בזה ג"כ מה דיש להעיר בד' הרמב"ן ז"ל מהא דמבואר במס' עכו"ם (דף נ"ט ע"ב) אמר ר"א האי עכו"ם דנסכא לחמרא דישראל וכו' מ"ט מיקלא קלי' וכ"פ הר"מ ז"ל פי"ג מה' מא"ס ה' כ"ח וע"ש בכ"מ שמבואר בדבריו בדעת הר"מ ז"ל דאינו מותר ליקח התשלומין אלא כשנתחייב לשלם מדינא אבל בל"ז אסור לישראל ליקח הדמים כיון דאינו מחויב לשלם מן הדין לאו דמי ההיזק קשקיל עיי"ש וקשה לפ"מ שבארנו לעיל שדעת הר"מ ז"ל שנראה דבב"נ אמרי' קלבד"מ וא"כ הכא דח"מ מצד ההיזק לפ"ד הרמב"ן ול"מ לה תשלומין מן הדין בשלמא על מה דחייב מיתה על הניסך י"ל דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה כיון דהמיתה לשמים. אמנם עפ"ד הרמב"ן קשה כנ"ל אמנם לדברינו דמהני תשלומין בתורת כופר לפטרו ממיתה א"ש דל"ש למיפטר בזה מצד קלבד"מ וא"כ שפיר חייב בתשלומין עכ"פ הנה בר"מ ז"ל לא מצאנו ד"ז דעל מזיק יהי' ח"מ ומפשטות ד' הר"מ הנ"ל נראה להיפוך וא"כ יש עוד נפ"מ בין הר"מ והרמב"ן ז"ל לדינא ועי' עוד ברמב"ן ז"ל בפנים הובא בשם הירושלמי שאמרו בדינו של ב"נ הטה דינו נהרג לקח שוחד נהרג עכ"ל ובד' הר"מ ז"ל לא נתבאר כלל דינים אלו והנה בהטה דינו נראה פשוט דמודה הר"מ ז"ל דנהרג דלא גרע מלא דנו כלל שנהרג על מניעת הדין וא"כ מכ"ש דנהרג על הטיית הדין דאיכא אזהרה דל"ת עול ג"כ אמנם בלקח שוחד לחודא שיהי' נהרג עליו זה צע"ג בדעת הר"מ ז"ל ופשטות הד' נראה דלאו זה רק לישראל ומנ"ל דגם ב"נ מוזהר ע"ז והרמב"ן לשיטתו י"ל דזה נכלל בכלל דינים אבל לדעת הר"מ ז"ל צ"ע טובא אם ח"מ על לקיחת שוחד גרידא ואולי י"ל בלקח שוחד להטות משפט א"כ ממנ"פ אם מטה משפט הרי ח"מ מצד דינים ואם אינו מטה משפט הרי ח"מ מצד גזל כיון שלא קיים כפי תנאו ולפ"ד התוס' ב"מ (ד' ע') דב"נ הוזהרו על הרבית דהוא בכלל גזל נראה דה"ה שוחד הוי בכלל גזל וה"ה כ"ש מרבית כיון דנצטוו על הדינין חייבים לדון בחנם א"כ כשלוקחין שוחד עבור זה אפי' לזכות את הזכאי הוי בכלל גזל. אמנם דעת הר"מ ז"ל נראה דב"נ אינו מצווה ברבית והסברא נותנת כן כיון דאינן מצוון על הלוואה בלא רבית אמאי יהי' אסורין ליקח רבית כיון דבעצם הוא שוה ממון כמבואר במשנה דמכות. אמנם לענין שוחד י"ל דהוי בכלל גזל וצע"ט בזה: ''' אך ''' באמת גם בהטיית הדין שכ' הרמב"ן בפשיטות דנהרג לכאו' יש לעיי' מלשון רש"י ז"ל בפ' דברים בקרא דלא אוכל לבדי שכ' בזה"ל אלא כך אמר שלמה אין דייני אומה זו כדייני שאר אומות דן והורג ומכה וחונק ומטה את דינו אין בכך כלום מבואר דאין איסור בב"נ בהטיית הדין נלענ"ד בזה דמכאן ראי' למ"ש הפוסקים להשיג על הרמ"א ז"ל שהחליט בת' דלהלכה קי"ל כרי"צ דילפינן דינים מאלקים צריכין ב"נ לדון ג"כ בדין תורה דוקא והפוסקים השיגו ע"ז דלכ"ע ל"צ בב"נ אלא שיעשו נמוסים לדון אבל ל"צ שיהי' עפ"י ד"ת דוקא וא"כ י"ל דזה כוונת רש"י ז"ל שם דישראל צריך לדקדק שלא יצא משורת הד"ת משא"כ ב"נ יכולין לעשות דינים שלהם ומטה דין תורה אינו נהרג אבל המטה דינו בכיוון מודה רש"י ז"ל דב"נ נהרג עליו ועי' מ"ש בקונטרס נר מצוה בחלק הלאוין מצוה רפ"ט ואכ"מ. הארכנו קצת בזה להורות שאיכא נפ"מ לדינא בין הר"מ ובין הרמב"ן ז"ל: ''' וראיתי ''' שם להגז"ל שרצה לומר גדולה מזו דהר"מ ז"ל מודה דליכא ח"מ ב"ד על מניעת הדינין רק כיון דאיכא עכ"פ ח"מ ביד"ש שוב אין אשמה עליהם שהרגו את אנשי שכם אמנם יעקב כעס עליהם כיון שלא נתחייבו הם לטפל בהריגתם למה הכניסו עצמם בסכנה אד"ק. ולענ"ד מלשון הר"מ ז"ל ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם "הריגה" דקדק לומר "הריגה" ולא מיתה להורות דנתחייבו מיתת ב"ד מצד שלא דנו ומבואר להיפוך מד' החת"ס ז"ל וז"ב לענ"ד. הכלל שברור הד' דהר"מ ז"ל ס"ל דח"מ על מניעת הדין למי שנתחייב מיתה. אמנם יש לעי' בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דהמ"ע הוא להושיב דיינים שיהי' מוכנים לדון תמיד [וכנראה לד' הר"מ ז"ל צ"ל דעיקר השו"ט בגמ' דבס"ד הוי ס"ל דא"ח להושיב דיינים אלא דמצוה עליהם לדון למי שנתחייב מיתה אבל מצות הושבת דיינים שיהי' מוכנים לדון זה לא נשמע אלא בישראל וזה הוא שנצטוו במרה וע"ז מקשינן אח"כ הא גם ב"נ נצטוו ע"ז להושיב דיינים מקודם שיהי' מוכנים לדון כמו בישראל ומתורץ קצת תמיהת הלח"מ ז"ל]. אם גם ע"ז ח"מ כשלא הושיבו דיינים לדון א"ד דדווקא אם אחד כבר עבר עבירה שח"מ ולא דנהו דאז מוטל עליהם לדונו ע"ז ח"מ אבל על מניעת הושבת דיינים א"ח מיתה וצ"ע בזה: ''' לא) והנה ''' ח"א במכתבו העירני אם ב"נ חייבין בנזקי בהמתם אם בהמתם הזיקו זל"ז והובא מד' הר"מ ז"ל פ"ח מנז"מ ה"ה אך שאלני אם הר"מ ז"ל דינא קאמר דמד"ת כן הוא שא"ח בנזקי בהמתם או דדיניהם כן הוא אמנם עפד"ת חייבין לשלם וגם נתקשה לת' השגת הראב"ד ז"ל וזה אשר השבתי לו. הנה השגת הראב"ד עלה בדעתי לכאו' לת' בפשיטות דהנה נראה ברור דהא שהוצרך הר"מ ז"ל טעם לפטור שור של ישראל שנגח לשור של עכו"ם הוא רק לשור המועד דחייב מדינא לשלם בזה צריך טעם למיפטר אם נגח שור של עכו"ם משא"כ בתם שהזיק לשור עכו"ם נראה דא"צ טעמא כלל כיון דקיי"ל פ"נ קנסא ומד"ת גם בישראל פטור רק דהתורה קנסה לישראל א"כ פשיטא דז"ד לגבי ישראל אבל לא לגבי ב"נ וז"ב ופשוט: ''' ומעתה ''' י"ל עפמ"ש בתוספתא רפ"ג דב"ק דכמו דתם אינו משתלם אלא מגופו ה"ה מועד אינו משתלם אלא מן העלוי' ואם לא ימצא לגבות מן עלוי' מפסיד לגמרי ואינו גובה מגופו וכ"כ המגן אברהם שם בפירוש התוס'. ומעתה א"ש ד' הר"מ ז"ל דלכן שור המועד שלנו שנגח לשור שלהם פטור מכח ממנ"פ דמן העלוי' פטור משום כך דיניהם דא"ג מן העלוי' ואי דבדיניהם גובין מגופו בזה שוב דנין כדינינו דמגופו פטור וא"כ במועד ל"מ לה חיובא כלל וזה נכון לתרץ עפ"ד התוספתא הנ"ל אלא שכ"כ במק"א שהד' לא יתכנו לומר דמועד א"ג אלא מעלוי' ומוכח להיפוך בש"ס ואכמ"ל: ''' איברא ''' בעיקר דברי הר"מ והראב"ד ז"ל א"י מקורן של דברים וכנראה מהמגדל עוז מקורן של ד' הר"מ ז"ל מירושלמי והלח"מ האמין לו ולא עי' עליו. ולענ"ד נראה מירושלמי להיפוך דהרי ר"א בשם ר' יוחנן אמר בזה לתרץ דינא דהמשנה וע"ז תי' כדיניהון ובא לחלוק על רב שאמר לתרץ טעם המשנה מצד ראה ויתר גוים הותר ממונם ע"ז בא ר"י לומר דא"צ לזה רק דהטעם פשוט דדיינינן להם כדיניהם וא"נ כפירוש המגדל עוז דכוונת ר"א אמר ר"י דבדיניהם פטורין לגמרי א"כ אכתי יקשה טעמא דסיפא דשור של עכו"ם שנגח לשור של ישראל חייב נזק שלם ואמאי יהי' מחויב וכ"נ מהמשך ד' הירושלמי שם דא"ר לא על הדא אתאמרת אלא בהדא דתני ר"ח שור של עכו"ם שנגח לשור של עכו"ם חבירו אע"פ שקיבל עליו לדון בדיני ישראל בין תם וב"מ משלם נ"ש על הדא אתאמרת ר"א בשם ר"י כדיניהם עכ"ל הירושלמי ומקור הד' בתוספתא פ"ד דב"ק דאיתא התם דינא דר"ח הנ"ל ומסיים שם הטעם שאין תם ומועד בנזקי עכו"ם עכ"ל מבואר מזה דהכוונה לפי דבדיניהם חייבין גם על תם נ"ש לכן חייב נ"ש וזה להיפוך ממש ממ"ש המגדל עוז: ''' ובאמת ''' לכאו' צ"ע טובא אמאי ל"מ קיבל עליו לדון בדיני ישראל. והנלפענ"ד בזה דהתוספתא ביארה זאת במ"ש שאין תו"מ בנזקי עכו"ם והכוונה ל"מ למ"ד פ"נ ממונא ומדינא חייב לשלם נ"ש רק דרחמנא חס עלי' כיון דאכתי לא אייעד תורא וא"כ זה שייך בישראל אבל בב"נ אוקמא אדינא דחייב לשלם נ"ש אך אפי' למ"ד פ"נ קנסא והרי ב"נ לא נצטוו על הקנסות כמבואר בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) מ"מ נראה כיון דהטעם דפ"נ קנסא הוא משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי ול"ה צריך לשמור אותו דהי' סומך על הרוב ומעתה י"ל דז"ד בישראל דאזלינן בהו בת"ר והתורה גילתה אח"ר להטות לכן שפיר יש לו אמתלא שלא שמר אותו שסמך על הרוב כנ"ל וממילא כשהזיק פטור מתשלומין משא"כ בב"נ דלא אזלינן בת"ר אצלם א"כ אפי' בתם יש עליו חיוב שמירה ולכן כשהזיק חייב לשלם מדינא וזה כוונת התוספתא דלכן ל"מ קיבל עליו לדון בד"י דגם בד"י אינו פטור שור תם אלא שור של ישראל דווקא אבל עכו"ם חייב נ"ש אף בדיני ישראל וזה כוונת ר"א אמר ר"י בירושלמי ג"כ בטעמא דתוספתא "כדיניהם" והכוונה דגם עפ"י דינינו הוא כדיניהם בזה דב"נ חייב אפי' בשור תם נ"ש כיון דיש עליו חיוב שמירה אפי' בשור תם דל"ה לו לסמוך על הרוב כנ"ל. [ ''' ובדרך''' פלפול יש להוסיף דרב ור"י בירושלמי שם אזלי לשיטתן אי הולכין בפק"נ אח"ר לפמ"ש הכו"פ דלרב הוי רוב בירור גמור ולר"י הוי רק ספק וגזה"כ שאזלינן בת"ר וא"כ לרב לשיטתו נראה דגם בב"נ אזלינן בת"ר ולכן גם בב"נ בשור תם א"ח לשלם ונראה דלפ"ז פטור לגמרי כיון דמדינא פטור שוב ל"ש למיקנסי' דלא נצטוו על הקנסות וכמ"ש מד' הגמ' דסנהדרין הנ"ל ולכן מוכרח רב לטעם דראה ויתר עכו"ם משא"כ ר"י לשיטתו ס"ל דרוב גזה"כ וממילא בב"נ ל"א בת"ר וא"כ גם בתם חייב מדינא לשלם נ"ש שפיר אמר דטעמא דהמשנה משום דכדיניהם דיינינו להו ועי' היטב בירושלמי ובפירוש הפני משה ובתוספתא הנ"ל ותבין דברינו כי קצרנו וסמכנו על המעי']: ''' ולפ"ז ''' יצא לנו מתוספתא וירושלמי דב"נ חייבין בנזקי בהמתם מדינא אך א"י מאיזה טעם הוא ולהרמב"ן ז"ל נוכל לומר דג"ז בכלל דינים. אמנם להר"מ ז"ל דל"מ בכלל דינים אלא מצ"ע דישוב הדיינים ולדון בו' מצות א"כ באיזהו מצוה נכלל נזקי בהמתם דקשה לומר דיהי' נכלל בכלל גזל וצ"ע בזה כי כתבתי לפ"ר כי מוטרד אני מאוד לע"ע עכ"ל בתשו' להחכם: ''' לב) שם ''' בר"מ ז"ל ''' וב"נ נהרג בע"א ובדיין אחד בלא התראה וע"פ קרובין אבל לא בע"א ולא תדון אשה להם''' עכ"ל. מלשון הר"מ ז"ל נראה מבואר דנהרג בין עפ"י עד קרוב ובין עפ"י דיין קרוב וכ"נ מסוגיית הגמ' דדרשינן הכל בין על עד ובין על דיין וכמו דממעטינן מאשה אשה הן להעיד הן לדון ה"ה דמרבינן מאחיו בין להעיד ובין לדון וז"ב ופשוט. ומהתימא על רבינו התומים ז"ל בסי' ט' שכ' שבגמ' אינו מבואר אלא שנידון עפ"י עדים קרובין אבל לא עפ"י דיינים קרובים והוצרך להביא ממרחק לחמו מת' הב"ח עיי"ש. ולענ"ד הד' פשוטין בש"ס ור"מ ז"ל כמ"ש: ''' אמנם ''' מה שהעיר בתומים ז"ל דלפי זה איך שייך איסור שוחד בב"נ כיון דכל איסור שוחד הוא מפני שהוא עושה חד וכיון דקרוב כשר לדון א"כ מהכ"ת יהי' אסור לו לקחת שוחד אד"ק. נ"ל לתרץ דאע"ג דזה חילוק בב"נ דקרוב כשר לדון היינו אם דנו בצדק הוי דינו דין ונהרג עפ"י ולא אמרי' כיון דהוא קרוב ה"ה פסול מגזה"כ כמו בישראל זה ל"א ואם הדין בצדק הוי גמ"ד אבל מ"מ אסור ליקח שוחד דלמא יטה דינו ולא ידון אותו בצדק. ומלבד זה הנה בגמ' ובכ"מ אינו מבואר אם לזכות ג"כ מהני קרוב וי"ל דגזה"כ ל"ה אלא דנהרג עפ"י קרוב ג"כ כמו דמוכרח מקרא דשופך דם האדם אבל לזכות י"ל דאה"נ דאין קרוב מכריע לזכות ואם יש עליו ח"מ ונידון עפ"י קרוב לזכות ידונו אותו עוד הפעם עפ"י רחוקים וצ"ע בזה: ''' והנה ''' בס' החינוך יש ד"ח בענין זה ע"כ אעתקנו בכאן וז"ל במצוה קצ"ב. וכ"כ למעלה בסדר וישמע יתרו שהדין שלהם לעולם הי' מיתה בין מזידין ובין שוגגין ושא"צ התראה אלא ב' עדים צריכין והודאת פיהם ומן הדומה שאע"פ שלא הי' כשרים להעיד על ישראל ראוים הי' להעיד זע"ז וכן הורה זקן עכ"ל. והנה מ"ש בסודה"ק ומן הדומה שאע"פ שלא היה כשרים להעיד וכו' שלכאו' אין לו מובן ועי' במנ"ח מה שנדחק בזה כ"כ שנלענ"ד דכוונתו אם העידו על עכו"ם וישראל ביחד שעברו עבירה ששניהם ח"מ כגון ברובע ונרבע או בזנות דאשת ישראל עם עכו"ם והו"א כיון דלענין הישראל א"נ אמרי' עשבמ"ק בטלה כולה ושוב לא יהי' נאמנים כלל קמ"ל דאינו כן דל"א עדות שבמ"ק בב"נ לכן לענין ב"נ נאמנים ונהרג ע"פ וז"נ ומדוקדק בלשון החינוך ז"ל. ומ"ש דצריך ב' עדים כ"כ המנ"ח דהוא ט"ס. אמנם מ"ש דנהרגין עפ"י עצמן זה נראה נכון מסברא וכמו שהאריך בזה המנ"ח: ''' ויש ''' להמתיק ביותר לפמ"ש הר"מ ז"ל בשילהי פח"י מסנהדרין הטעם דאמרה תורה דאין אדם נהרג עפ"י עצמו דשמא ממרי נפש הוא או נטרפה דעתו לדבר זה ועיי"ש. וזה שייך לחוש בישראל דכתיב והצילו העדה וצריך לאהדרה אזכותי' משא"כ בב"נ בודאי צריך להיות נאמן בהודאת פיו וא"כ מסברא נכונים ד' הרא"ה ז"ל אך צ"ע שלא זכר הר"מ ז"ל ד"ז. והנה בחי' לס' המצות מצוה רפ"ח כתבנו להכריח דהר"מ ז"ל ג"כ ס"ל כשיטת החינוך והוא ממ"ש בה' סנהדרין הנ"ל דמה שהרג יהושע לעכן בהודאת עצמו הי' מדין מלך ובררנו שם דמלך [בזה"ב] אין לו יותר כח לדון מדיני ב"נ ומי שאינו מתחיי' בדב"נ גם המלך א"י להענישו עיי"ש מילתא בטעמא בטעם לשבח וכבר הצעתי הד' לפני הרבה חכמים ואמרו יישר וא"כ מוכרח מזה דגם ב"נ נהרג בהודאת עצמו אמנם כעת רואה אני ששתי תשובות בדבר: ''' [א] י"ל ''' דאפי' א"נ דהר"מ ז"ל ס"ל בהורג את הנפש דב"נ נהרג עפ"י עצמו ה"ד בהורג את הנפש לפמש"כ מרן זצ"ל בס' ח' הרי"ם בחי' לפ' כל הזבחים להעיר לפמ"ש בסנהדרין (דף פ"א) דהורג את הנפש שלא בעדים כונסין אותו לכיפה ומקשינן בגמ' שלא בעדים מנא ידעינן ותי' בעדות מיוחדת או בהכחשה בבדיקות עיי"ש א"כ נראה מזה דעדות שכשר בדיני ממונות בהורג את הנפש כונסין לכיפה וא"כ י"ל דה"ה בהודאת עצמו דמהני בממון מהני בד"נ ליכנס לכיפה עכ"פ עיי"ש שהאריך בזה וא"כ י"ל דבהורג את הנפש כיון דאפי' בישראל ח"מ נהי שאין ממיתין אותו בידים מ"מ בב"נ שוב נהרג בב"ד ובזה אזדא לה ג"כ מה שכ' המנ"ח לה"ר מד' הירושלמי ריש קידושין דמבואר שם ר"י ב"פ מוסיף אף בחינקו מפי עצמו ולפי פירוש הקרבן עדה שמפרש בכוונת הירושלמי דמחויב עפ"י עצמו יעיי"ש. ולהנ"ל א"ר מהורג את הנפש לשאר הז' מצות כיון דחזינן דגם בישראל חלוק דין שפכ"ד משאר עבירות ועדות שכשר בד"מ מהני בהורג את הנפש להכניסו לכיפה והוא הלל"מ כמ"ש בזה בת' ואכמ"ל: ''' [ב] יש ''' להעיר בעיקר הד' שכתבנו דמדכ' הר"מ ז"ל דהי' עפ"י דין מלך ע"כ דב"נ ג"כ נידון עפ"י הודאת עצמו. דהרי הר"מ ז"ל כ' זה גם על מה שהרג דוד את הגר עמלקי עפ"י הודאת עצמו והנה הגר עמלקי דעת הרבה מהמפורשים דהי' ב"נ וא"כ למה צריך הר"מ ז"ל לומר מצד דין מלך ת"ל דב"נ נהרג עפ"י עצמו א"ו דהר"מ ז"ל חולק על החינוך וס"ל דאין ב"נ נהרג עפ"י עצמו ורק מדין מלך קאתי עלה. ואם אמנם כי יש מהמפורשים כתבו דהי' גר ממש מ"מ לכאו' יש להוכיח דהעיקר שלא הי' גר דא"נ דהי' גר ונידון בדיני ישראל א"כ יקשה מאוד אמאי הרגו דוד נהי דהודה בעצמו שהרגו מ"מ הא לפי האמת הי' שכבר אחזו השבץ ע"י שדקר חרבו וכמו שאמר כי ידעתי כי לא יחי' אחרי נפלו והי' בכלל טריפה או גוסס עכ"פ מהרוב בוודאי יצא וא"כ הוי ספ"נ ולהקל וא"כ איך הרגו דוד הא עפ"י דין ל"ה מחויב מיתה אף לפי הודאתו א"ו דהי' ב"נ וב"נ שהרג טריפה חייב כמו שפסק הר"מ ז"ל לעיל וא"כ הדרא ק"ל למה צריך הר"מ ז"ל לבוא מצד דין מלך: ''' איברא ''' דמזה לא תברה דשפיר י"ל דהי' ישראל ואעפ"כ נתחייב מיתה כיון דדנו בדין מלך דבלא"ה ל"ה נהרג כיון דהי' רק בהודאת עצמו וכמ"ש הר"מ ז"ל וכיון דמלך דן בדיני ב"נ א"כ אע"פ שהרג טריפה ג"כ ח"מ ונסתעי' מזה דברינו דמלך דן לגמרי בדיני ב"נ [ועפ"ז יש לפלפל לסתור גם השגה הראשונה דשפיר מוכח מזה דב"נ נהרג עפ"י עצמו מדינא דל"ל מצד חומרא דשפכ"ד כיון דבישראל ג"כ כונסין לכיפה ז"א דהכא דהי' ספק טריפה דישראל פטור לגמרי וע"כ מצד ב"נ ח"מ כנ"ל וא"כ אמאי נהרג עפ"י עצמו א"ו דב"נ דינא הכא] ובל"ז נלענ"ד כשנעי' היטב במקרא נראה דמה שחייבו דוד מיתה ל"ה מצד הורג את הנפש אלא מצד הורג את המלך דהוי מבזה ומורד במלכות משום זה נתחייב מיתה כמו שאמר לו דוד שפיו ענה בו שהמית משיח ד' וא"כ אין נפ"מ כלל אם הי' טריפה או גוסס דסוף כל סוף הוי בכלל מבזה המלך וח"מ אך מפני שהי' עפ"י הודאת עצמו צ"ל דהוא משום דין מלך ויש לעי' קצת בזה כיון דהי' ברצון שאול המלך ע"ה וע"פ ציויו. ומלך יכול למחול למי שמרד בו. אך י"ל דבכה"ג הוי בזיון וגרע ממורד וגם דהוי בזיון כל ישראל ויש להאריך בזה ואכ"מ: ''' ובעיקר ''' הדבר יש ליתן טו"ט לדעת הרא"ה ז"ל דהנה י"ל הסברא דא"א נהרג ע"י עצמו היינו משום נהי דבממון אמרי' הודאת בע"ד כמאה עדים דמי היינו משום דאדם הוא בעלים על ממונו ויכול לעשות בו כל מה שירצה משא"כ על גופו דאסור לחבול בעצמו ובפרט להרוג את עצמו דאסור מצד אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ולכן ל"ש בזה הודאת בע"ד לחייב את עצמו מיתה וכמ"ש התומים בסי' ל"ח בענין מודה לד' העדים דבב"נ הוי עדות שאיל"ה מה"ט דל"מ הודאתו לפטור העדים ועי' תשו' הרי"ם חו"מ ס"א ובמק"א הארכנו בזה: ''' ומעתה ''' י"ל לפ"מ דנראה מד' הר"מ ז"ל דלא הביא כלל איסור זה דב"נ אסור להרוג את עצמו נראה דס"ל אע"ג דנאמרה לנח ובניו מ"מ כיון דלא נשנית אמרי' דלישראל נאמרה ולא לב"נ ולאחר מ"ת אין ב"נ באיסור זה כלל שיהי' אסור להרוג את עצמו וא"כ כמו דיכול לחייב את עצמו בממונו ה"ה דנאמן על גופו דגם גופו הוא ברשותו ואינו דומה לישראל בזה. הכלל דמסברא נראה דצדקו ד' הרא"ה ז"ל אמנם מ"מ מדהשמיט הר"מ ז"ל ד"ז צ"ע אם ס"ל כשיטת החינוך בזה: ''' לג) הנה ''' בת' ב"ח כ' לחדש דלמה דקיי"ל דב"נ נהרג בע"א ובדיין א' ה"ה שורו היכא שהמית ישראל או שרבע אותו ישראל ג"כ נהרג בע"א ודיין אחד דנהי דשור של ישראל צריך ב' עדים וסנהדרין של כ"ג היינו משום דכמיתת הבעלים כך מיתת השור א"כ בב"נ דנהרג בע"א ודיין א' ה"ה שורו נהרג בע"א ודיין א'. אמנם בת' חכ"צ סי' פ"ד כ' להשיג עליו בזה ותורף השגותיו על דין זה [כי נחלקו עוד בשור הנרבע לעכו"ם וע"ז כ' השגות אחרות אמנם אני דן עתה רק בשורו של עכו"ם שח"מ מחמת ישראל והבין] הן שנים. א' משור המדבר ושור הגר שמת וא"ל יורשים דג"כ דינן בכ"ג ש"מ אע"ג דלית להו בעלים עכ"ז חסה עליהם התורה להצריכן כ"ג. ב' כתב דלמ"ד דצבע"ח דאורייתא אפי' בבהמת נכרי נמי איתא אתד"ק ולענ"ד אין אני רואה בזה שום השגה דמ"ש מצד שור של הפקר ע"ז י"ל כיון דהעולם נברא בשביל ישראל ולכן דבר שא"ל בעלים שדינן כשור ישראל [ויש להמתיק יותר כיון דהוא של הפקר וכשבאו הב"ד לדון אותו הרי יכולין לזכות בו אז דקודם גמ"ד ה"ה מותר בהנאה וכ"כ הר"א ממיץ שבכה"ג הוי בעלים לענין הקדש ויכול להקדישה א"כ ה"ה דנעשה שור של ישראל ושוב צריך כ"ג כיון דבשעת העמדה בדין ה"ה שור של ישראל] משא"כ בשור שי"ל בעלים נכרים שפיר י"ל דכמיתת הבעלים כך מיתת השור: ''' ומ"ש ''' משום צעב"ח דאו' לא אבין כלל הכי ב"נ שמקיים ז' מצות גרע מבהמה ח"ו לומר כן ואם הר"מ ז"ל אומר דישראל הבא על העכו"ם דהיא ג"כ ח"מ מצד שנאמר ואת הבהמה תהרוגו אבל לא שתהי' הבהמה חשובה יותר מב"נ ועי' בשטמ"ק ב"ב (דף כ' ע"א) שכ' על הא דאמרי' בגמ' דבכחשה ליכא חשש דפסק ושדי לה לכלבים כיון דאיכא צעב"ח לא עביד. וכ' בשטמ"ק בשם הר"י מיגא"ש ז"ל וז"ל וליכא למימר דשחט לה ופסק לה להאי אבר ושדי לכלבים חדא דלאו אורח ארעא למישחט לה לבהמה כי היכא דנחתך לה לפני כלבים ועוד דכיון דלאו בת שחיטה הוא שחיטתה נמי צעב"ח דהא הרוגה הוא ולא שחיטה עכ"ל וכבר ביארנו כוונתו בחי' על הרמב"ן ז"ל עה"ת פ' בראשית דס"ל להר"י מיגא"ש ז"ל דאע"ג דבשחיטה ליכא צעב"ח ה"ד לצורך אדם ואפי' דאינה חזי' כ"א לנכרי מ"מ האדם יש לו חשיבות יותר מבהמה ולצורך האדם ל"ש צעב"ח משא"כ להמית בהמה לצורך בהמה אסור משום צעב"ח ולכן בכחשה כיון דל"ח אלא לכלב אסור לשחוט את הבהמה וז"ב ומוכרח בכוונתו: ''' וא"כ ''' מבואר להדי' דאין סברא לומר משום צעב"ח להקיל במיתתה של בהמה יותר ממיתת האדם ע"כ נראין ד' הב"ח ז"ל בזה דבהמה של נכרי שהרגה או שנרבעה ע"י ישראל ל"צ ב"ד של כ"ג מצד כמיתת הבעלים כך מיתת השור אמנם מה שיש לקיים ד' הח"צ ז"ל היינו אם נימא כדעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ה ז"ל באס"ז פ"ק דכתובות (דף ט"ו) דלב"נ ל"ל חזק"מ וכבר ביאר הרי"ט אלגזי ז"ל רפ"ב דבכורות דס"ל מצד ראה ויתר גוים דהפקיר ממונם וגזל עכו"ם מותר מה"ת א"כ שורו של עכו"ם הוי כשור של הפקר ושוב צריך כ"ג דבתר ישראל שדינן לי' משא"כ לפי הלכה דפסק הר"מ ז"ל דגזל עכו"ם אסור מה"ת וממילא יש לב"נ חזק"מ וכמו שמסיק הרי"ט אלגזי שם א"כ שוב י"ל דשור של עכו"ם אמרי' בי' כמיתת הבעלים וא"צ ב"ד של כ"ג וז"נ בסברא: ''' ועפי"ז ''' אשכחנא פיתרא לתמי' גדולה שתמה כבוד מורי הגאון האדיר בישועת ישראל חו"מ ס"א סק"ד על הרי"ף והרא"ש ז"ל שהביאו הדין דשור הנסקל אסור בהנאה דהא ל"ש כלל האידנא דצריך ב"ד של כ"ג סמוכין והובא כן בשם הרא"ה ז"ל בס' החינוך דאין לאו דאיסור שור הנסקל שייך האידנא עיי"ש ולהנ"ל א"ש מאוד דהרא"ה ז"ל לשיטתו דס"ל לד"ל לנכרי חזק"מ וא"כ גם שור של עכו"ם שהמית ישראל צריך כ"ג סנהדרין דוקא ושפיר כתב דל"מ האידנא דין דשוהנ"ס משא"כ הרי"ף ז"ל דפסק גזל עכו"ם אסור מה"ת וממילא ס"ל דאית לי' לנכרי חזק"מ וכן הרא"ש ז"ל דס"ל בפסקיו פ"א דבב"ק סי"ט דאין מוציאין ממון מן הנכרי אלא בעדים כשירים דוקא ע"כ דס"ל דב"נ יש לו חזק"מ [ואע"ג דבאס"ז הובא גם בשם הרא"ש דב"נ א"ל חזק"מ צ"ל דהוא הרא"ש מלוני"ל או דחזר בו בפסקיו] וא"כ בשורו של ב"נ ל"צ ב"ד של כ"ג ונידון בע"א ובדיין א' וא"כ משכח"ל דין שור הנסקל גם האידנא וז"נ מאוד בס"ד. [ ''' אך''' בעיקר תמיהת מורי ז"ל על הרי"ף והרא"ש העירני יד"נ הרב הגאב"ד דק' וויערשאוו נ"י שי"ל כיון דהרי"ף ז"ל הביא תחילת המשנה וגם לענין כופר שזה נוהג האידנא שוב מובא גם סיום ד' המשנה דזה וזה ח"מ ואין מזה הכרע דהרי"ף ז"ל סובר דנוהג בזה"ז א"ד. אמנם באמת כבר נתחבטו בזה רבותינו גדולי הקדמונים ה"ה המרי בי רב והמרלב"ח ז"ל בקונטרס הסמיכה דדרכו של הרי"ף בזה על מה דלא השמיט הרי"ף בפ"ק דסנהדרין דעיבור החודש בג' ועיבור השנה בג' וכו' דנראה מזה דנוהג בזה"ז ויכולין להיות סמוכין. שכ' הרלב"ח ז"ל דא"ר מזה מהאי טעמא ועיי"ש שלא נתקררה דעתו בזה וכ' טעם אחר על שלא השמיט הר"מ ז"ל זה ובמק"א כ' מאיזהו מקומן ברי"ף ז"ל ואכ"מ]: ''' והנה ''' יש לעי' עוד בענין שור הנסקל אי שייך בב"נ כגון אם הרג שור לב"נ אם ח"מ מצד שוהנ"ס ויען שלא ראיתי עוד באחרונים שיבארו בזה ואני כתבתי קצת בזה בח' עה"ת בפ' נח בקרא דאך את דמכם וגו' ע"ד הרמב"ן ז"ל שם ולזאת הנני להעתיק בזה בשלימות כפ"מ שם. כי יש בו הערות נכונות לענ"ד וז"ל שם ואך את דמכם וגו' מיד כל חי' אדרשנו וגו' וכ' הרמב"ן ע"ז בזה"ל תמה אני אם הדרשה כמשמעה מיד החי' כמו מיד האדם להיות עונש בדבר ואין בחי' דעת שתענש או שתקבל שכר. ואולי יהי' כן בענין דם האדם לבדו שכל החי' שטרף אותו תטרף כי גזירת מלך הוא וזה טעם סקל יסקל השור ולא יאכל את בשרו ואיננו להעניש את בעליו בממון כי אפי' שור המדבר ח"מ וצוה כן בב"נ כישראל ויהי' טעם שופך דם אדם כל שופך בין חי' בין אדם והנה דמו נדרש בב"ד ובידי שמים עכ"ל הזהב: ''' והנה ''' מ"ש רבינו ז"ל בפשיטות להכריח דמיתת שור הנסקל אינו עונש לבעלים משור המדבר ובאמת הוא פלוגתת ר"מ ור"י בב"ק (דף מ"ד) במשנה שם. כבר העיר בזה בתשו' הרשב"א סי' קי"ד והחכם השואל תמה על הרמב"ן ז"ל אמאי נקט בפשיטות כר"מ דהרי ר"מ ור"י הלכה כר"י ועיי"ש דשקלי וטרי בזה אי זה מקרי סת"מ וגם הרשב"א ז"ל לא כ' בזה דעתו להלכה. אמנם באמת גם הר"מ ז"ל פ"י מנזק"מ פסק כר"מ דגם שור המדבר חייב מיתה. נלפענ"ד שדעתם ז"ל דבאמת ר"מ ור"י פליגי בזה אי מיתת השור הוא רק מצד הבעלים או מצד דהשור בעצמו ח"מ מפני שהרג את הנפש ולפי"ז הי' להם ראי' דהלכה כר"מ מד' רבינא בחולין (דף קל"ח ע"ב) דס"ל דעוף טהור שהרג את הנפש מחיוב לאתוי' לבי דינא לקיים בו ובערת הרע מקרבך מבואר דרבינא סובר דמיתת שור הנסקל הוא מצד ובערת הרע כמו מיתת אדם וא"כ ממילא אין נפ"מ בין שור שיש לו בעלים או לא וכיון דרבינא דהוא בתרא ס"ל כר"מ ממילא הלכה כמותו כנ"ל נכון ביישוב ד' רבותינו הר"ם והרמב"ן ז"ל. [ ''' ובאמת''' לכאורה י"ל יותר בפשיטות דהרי בשלוח הקן ע"כ מיירי דהוא הפקר דכי יקרא פרט למזומן וא"כ מוכרח דרבינא סובר דלא כר"י וממילא הלכה כרבינא דבתרא הוא אך לקושטא דמילתא א"ז מוכרח די"ל דמיירי דהעוף טהור הי' של בעלים והבעלים ראהו שהרג את הנפש דבכה"ג אף קודם גמ"ד מייאשים ממנו כיון דיודעים דסופו למות ולא מקרי נגח ואח"כ הופקר כיון דהו"ל רק מכח החיוב מיתה כמו שהאריך לברר בזה מרן הרה"ק הגאון מלאדי זצ"ל בתשובותיו ולענין שליח הקן לא מקרי מזומן כיון דכל המחזיק בו זכה בו ה"ה כהפקר וא"כ א"ר דמיירי דוקא בעוף של הפקר אמנם מ"ש הוא ברור כיון דס"ל דמחויב לאתוי' לבי דינא מצד ובערת הרע ע"כ דהעונש על השור וממילא דה"ה בשור של הפקר ודו"ק]: ''' אמנם ''' מה דיש לעי' בד' הרמב"ן ז"ל דמ"ש דגם ב"נ נצטוו ע"ז כישראל מה כוונתו בזה אם רק ב"נ מחויבים לדונו למיתה אבל ב"ד של ישראל א"צ לדון את השור לסקילה אם הרג ב"נ או דגם ב"ד של ישראל חייבים לדון כדיני שור הנסקל אף בהרג ב"נ ולאחר העיון נלענ"ד דזה ודאי מודה הרמב"ן ז"ל דלאחר שנתנה תורה ונתחדשה הלכה דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ושור טריפה שהרג פטור ממיתה מצד דהבעלים פטורים א"כ ה"ה שור של ישראל שהרג ב"נ כיון דישראל שהרג ב"נ פטור ממיתה דהתורה מיעטה מדכתיב רעהו א"כ ה"ה שורו שהרג ב"נ ג"כ פטור ממיתה מצד דכמיתת הבעלים כך השור אמנם שורו של ב"נ שנגח גר תושב דהיינו ב"נ המקבל עליו לקיים ז' מצות נראה פשוט שדעתו ז"ל דשור נהרג בב"ד של ישראל ג"כ דה"ה מחיוב מיתה ול"ש בזה למעט מצד מיתת הבעלים כיון דב"נ שהרג ב"נ חייב מיתה א"כ ה"ה שורו שהרג ב"נ ח"מ דכל הפטור דישראל הוא רק מצד דאיתקש למיתת הבעלים וכ"נ דעת הר"מ ז"ל דס"ל להלכה דישראל ההורג גר תושב הר"ז גולה ודוקא ממיתה איתמעט מדכתיב רעהו א"כ לכאורה בשור שהמית ב"נ דליכא מיעוט מנ"ל דפטור ממיתה וע"כ הטעם מצד כמיתת הבעלים כך מיתת השור ובמקום דל"ש ה"ט באמת ח"מ: ''' ומעתה ''' נראה לחדש דאפי' בשור של ישראל שהמית גר תושב אע"ג דפטור ממיתה מצד כמיתת הבעלים מ"מ לא עדיף משור שהמית בע"א או עפ"י בעלים דג"כ פטור ממיתה מה"ט אעפ"כ להקרבה פסול מצד נוגח א"כ ה"ה אם הרג ב"נ ג"כ פסול להקרבה {{ניווט כללי תחתון}} {{פורסם בנחלת הכלל}}
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם