חידושי הרי"מ/בבא בתרא/כט/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־03:19, 10 בפברואר 2023 מאת תיכון לעד (שיחה | תרומות) (ממיזם דיקטה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבנו גרשום
רשב"ם
תוספות
רמב"ן
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
חתם סופר
חידושי הרי"מ
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


חידושי הרי"מ TriangleArrow-Left.png בבא בתרא TriangleArrow-Left.png כט TriangleArrow-Left.png ב

דף כ"ט ע"ב

אנא בשכוני גוואי הואי כנ"ל. הרמב"ן ז"ל דחה פי' רשב"ם דוכי אם מכר ושייר לו דרך על החיצון לא יהיה חזקה לעולם כו' עיין שם. ולהנ"ל צ"ל דמתניתין דמעמיד בהמה ותרנגולים בחצר חבירו דהוי חזקה דמיירי דלא נשתמשו הבעלים. וי"ל דגם רשב"ם מודה כשלוקח טוען שכך לקח ומוכר שייר דרך שפיר הוי חזקה. ולכך שם במעמיד אף דגם בעלים משתמשים מכל מקום הוי חזקה כיון דקפדי ונאמן שלקח זכות זה להעמיד כנ"ל. רק כאן שזה טוען שלקח כל הבית וממילא קפדי על שעובר דרך עליו שוב אם המערער נשתמש ועבר דרך שם הוי כמחאה שעשה מעשה המורה שלא מכר כמו שזה מחזיק. וכמו מכירה דאמר אכל שית אין מחאה גדולה מזו שמכר כאדם העושה בשלו. וכן משיא בנו גדול בבית דקנאו וכשנשתמש בהנחת מנעלים וכהאי גוונא לא קני דעשה זה מעשה בתשמיש הנ"ל המורה שלא הקנה לו כנ"ל. ומגו לא הוי דלחצי טענה לא אמרינן כנ"ל:

עוד נראה לעניית דעתי דיש להסתפק בחצר דלא קיימא לאגרא אי לא מהני חזקה מה שדר בו כמו אכלה ערלה שכתב רשב"ם כיון שאינו מפסיד כלום אינו צריך למחות. וכן בהנ"ל דזה נהנה וזה לא חסר פטור. או דלא דמי דשם יש אכילה אחרת. מה שאין כן בחצר כנ"ל דמכל מקום נהנה זה כדרך כל תשמישו של זה החצר ולא עדיף מלפירי אחתי' דבעי למחויי. ואם כן כאן נראה דבאופן זה שזה דר בגואי ועובר דרך על בית החיצון לא קיימא לאגרא כיון דקפדי ואין דרך לשכור דירה שיהיה המשכיר עובר דרך עליו. ואם כן לכך מהאי טעמא לא הוי חזקה דזה לא חסר במה שדר בו זה כיון שעבר דרך שם ובאופן זה לא קיימא לאגרא וכאן אף אי נימא דבהנ"ל הוי חזקה משום שנהנה בכל התשמיש הראוי מכל מקום כהאי גוונא לכ"ע לא הוי חזקה כיון דמצד עצמו קיימא לאגרא רק ע"י שעובר דרך אם כן לאו כדאכלו אינשי דלא נהנה כל תשמישו רק באופן שזה לא חסר. והוי כאכלה ערלה כנ"ל. וא"ש כפשטיה פירוש רשב"ם ז"ל:

עוד י"ל דהא באומר דור בחצירי סתם יש ב' דיעות בש"ע אי צריך לשלם או סתמא בחנם ופטור. וכשזה דר בפניו בחצירו הוי כאומר דור סתם. ואם כן הוי כמו לפירי אחתי' או בשכירות או במתנה לפירות כב' דיעות הנ"ל. ואם כן ניהו דגם אי לפירי אחתי' צריך למחות. מכל מקום הא כתב רשב"ם החילוק בבעל בנכסי אשתו דאמר גמרא פשיטא כיון דאית ליה פירי כו'. דשם ידוע שיש לו פירות. מה שאין כן לפירי אחתי' אינו ידוע להרואהו מחזיק בה שזה הורידו לפירות ולכך צריך למחות עיין שם מ"ט. וא"כ כשעובר דרך עליו שכל הרואהו מחזיק רואה גם כן שזה עובר דרך וברשותו דר הוי כידוע דלפירי אחתי' כנ"ל:

עוד לעניית דעתי לפרש הגמרא לגירסתם בהאי ביתא. ובבתים ע"כ החזקה כדלעיל וכפי' ר"ת דאי אפשר שיהיו יודעים השכנים כל הימים והלילות רק כל אימת שבאו ראוהו דר בו ביום ובלילה כמו שכ' תוספ' לעיל. והטעם דהוי חזקה אף שזה טוען שבשעה שבאתי לא היה דר בו. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל דמהני ברי שבאתי כשכבר ישנו שכנים עיין שם. וע"כ הטעם דדבר רחוק הוא שהעדים כל מתי שבאו ראו שדר ואיך נזדמן שכל זמן שבאו הם הי' דר וכל זמן שבא המערער לא היה דר ולכך לא מהימן. וזה שייך כשהוא לא היה בקביעות דר שם שייך למה יזדמן יותר מהעדים מה שאין כן כשדר בגוואי ועבר דרך שפיר מהימן שראה כמה פעמים שלא היה דר בלילות ובימים זמנים שלא ראו השכנים והעדים. כיון דראוי שידע הוא יותר מהעדים שאינם תמיד שם. ושפיר לא הוי חזקה. כיון דע"כ לא מיירי הכא באנן אגרינן מניה. א"א חזקה בבתים רק כנ"ל. ושפיר קיימא לן כר"נ דצריך לברר אכילתו. כטוען ברי על הלילות כדלעיל. דגם לפיר"ת הוא רק שנראה טענתו שקר כשהעדים מעידים כנ"ל. מה שאין כן בטוען בשכוני גוואי שאינו נראה שקר. שוב צריך לברר זה שהחזיק רצופים. ושפיר י"ל אף שאין עדים שהיה בשכוני גוואי. דלשיטת תוספות לשון הגמ' דהשיב אנא בשכוני גוואי הואי הא על זה היה עדים והעיקר שעבר דרך עליו וזה חסר מהש"ס. ולמ"ש אף שאין עדים רק שזה לא טוען על הגואי ונשאר בחזקת מוכר ויש דרך שפיר מהני טענתו ברי דלא ריעא טענתיה וצריך לברר רצופים וכמו להרא"ש בברי דלא מהני חזקה בבתים רק שוכרים אגרינן מיניה כנ"ל. ולפי' תוספות צ"ל דנכלל בלשון אנא בשכוני גוואי דכשאינו עובר דרך עליו לא מיקרי גוואי רק בית אחר כיון שיש ב' דרכים. וכשעובר על החיצון מיקרי הב' גוואי. ובלשון גוואי נכלל שעבר דרך עליו כנ"ל:

שם ברור אכילתך כו'. וקשיא לי להרא"ש וש"ע דבבתים כשטוען ברי שלא דר בלילות לא מהני שום עדות רק שוכרים עיין שם למה לא יהיה נאמן כאן שעבר דרך עליו במגו שהיה טוען ברי שלא מצאו דר בלילות כיון שהוא עצמו הי' דר לא שוכרים. דשוכרים היו יכולין להעיד אם עבר דרך. וממילא נאמן אף שאינו טוען על הלילות רק שעבר דרך כנ"ל. וי"ל דזה באמת טעמא דר"נ ואינו צריך כלל, עדים שהי' בשכוני גואי כמו שכתבו תוספות די"ל דגם ע"ז נאמן במיגו כנ"ל. ולא קשה דאם כן יאמר תמיד כמו שכתבו תוספות. דהא באמת בבתים הדין דדוקא שוכרים כנ"ל. וי"ל בזה לישנא דרבא דאמר המוציא מחבירו עליו הראיה כו'. ותמוה אטו לא סבירא ליה לרבא קרקע בחזקת בעליה. וע"כ משום דאחר חזקת ג' שנים הוי הוא מוחזק והא ע"ז אנו דנין אי חשיב חזקה. ואי סבירא ליה לרבא דהוי חזקה אינו צריך לטעם דמוציא מחבירו עליו הראיה. ולמ"ש י"ל כיון דעתה אינו טוען על הלילות והוי חזקה דלא טענין ליה שוב כיון דאינו נאמן בשכוני גוואי רק במגו הוי מגו להוציא. ומ"מ דוחק למה לא תועיל מגו לרבא. ואפשר משום דטענה דלילות גרוע דמהאי טעמא לא טענין כשלא טען. וכמ"ש בש"ע בעז"ה דאם לא כן יהיה נאמן שלא מכרה אף דדר בלילה במגו שלא דר בלילה כנ"ל. והפי' הפשוט בלשון המוציא מחבירו עליו הראיה לרבא צ"ל כיון דבלא טענתו אין אנו חוששין שהיה בשכוני גוואי חשיבה חזקה והוי מוחזק כיון שבלא טענותיהם אין ספק לב"ד וכמו דסומכוס מודה מהאי טעמא בליכא דררא דממונא דהמוציא מחבירו עליו הראיה משום דכבר איתחזק שלו בלי ספק רק ע"י הטענה עושהו ספק. כן לדידן בקרקע סבר רבא דחשיב אחר ג"ש בחזקתו.. ורק ע"י טענתו בשכוני גואי עושה הספק חשיב מוציא מחבירו עליו הראי' כנ"ל. וכן משמע מלשון רשב"ם ז"ל. ונראה מלשונו שאינו מפרש כתוספות דלתוספות ז"ל הספק בלא טענותיהם כיון דודאי דרך אחד יצא ואינו יודע איזהו וצ"ל לתוספ' דמ"מ חשיב ליה מוחזק כיון שע"י שעבר דרך רוצה לבטל גם שאר החלק שלא יהיה נאמן על מה שהחזיק גם כן ואין ספק מוציא מידי ודאי וכמחאה דצריך ראיה שמיחה. וי"ל דלענין שיהיה לו דרך עליו מודה רבא דע"ז הספק אם החזיק כלל שלא יהיה לזה דרך דאם עבר דרך עליו לא החזיק מעולם לענין זה. רק לענין לבטל הכל חשיב מוציא כנ"ל:

הרי"ף ז"ל הביא פי' הגאון באין עדים שהיה שלו דאי הו"ל עדים הא רבא גופי' אמר בשוכרים כו'. ותמוה מאוד כמו שדחה הרי"ף דאטו יחלוק רבא על המשנה ומודה ר"י שדה זו כו' ולקחתי' שנאמן ע"ש ולע"ד לישב דברי גאון ז"ל דלכאורה ניהו דבב' שנים ויש עדים הדין דהדרי פירי מ"מ י"ל דדוקא שבעצמו אומר ג"כ שאכל רק ב' שנים אבל אי טוען שאכל ג"ש ויש עדים על א' או ב' י"ל דנאמן דהא אמר בגמרא דנאמן לפירות משום לא חציף כו' ופריך א"ה ארעא נמי ועכ"פ לפי' התוס' כשטוען לקוח הקרקע יהיה נאמן שלא לשלם הפירות ומשני רק משום ריעותא דאחוי שטרך ע"ש. וא"כ כשטוען שהחזיק ג' שנים דא"צ ליזהר בשטרו אין ריעותא ושוב נאמן על ב' שנים שאכל משום לא חציף דאין כאן ריעותא דאדרבה מורה ראיה דלא חציף שלקוח והחזיק ג' שנים כנ"ל. כן י"ל דסבר ר"נ וא"כ לא קשה ממתני' דשם שלא החזיק ג' שנים מהימן במיגו דלא היה שלך מעולם. ואף דמתירא לטעון לא היו דברים מעולם שמא יבאו עדים דאבהתי' וכמ"ש תוס' פ"ב דכתובות גבי פרוע מגו דמזויף ע"ש כיון שהוא דבר הרגיל להיות עדים. מ"מ הוי מיגו דהא גם עכשיו שטוען לקוח ויבאו עדים אח"כ שהיה דאבהתיה ג"כ יצטרך להחזיר הקרקע והפירות כיון דנתבטל המיגו למפרע כמבואר במשנה העדים שאמרו וגבי נשביתי כו'. וא"כ אינו מרויח כלום בטענת לקוח יותר משלא היה שלך רק ההכחשה שיהיה מוכחש או לא אבל לא לענין הזכות. משא"כ כאן שטוען שהחזיק ג' שנים ואין עדי חזקה י"ל דמגרע גרע דעכשיו הדין אף שיש עדים עכ"פ שדר או אכל איזה זמן מ"מ פטור לשלם הפירות משום לא חציף כנ"ל דלענין זה מהני מה שטוען שאכל ג' שנים ואין ריעותא מה שלא נזהר בשטרו ונאמן. א"כ שוב על הקרקע אינו נאמן מגו דלא היה שלך מעולם דמתירא שיבאו עדי אבהתיה ויצטרך לשלם גם הפירות שאכל כיון שיהיה כפרן. משא"כ עכשיו שטעין שאכל ג' שנים דאף שיבאו עדי אבהתי' ולא יהיה לו מיגו עכ"פ הפירות לא ישלם כנ"ל. וגרע דאינו נאמן כנ"ל:

עוד נראה לפרש דהא תמוה עוד לפי' הגאון למה אמר בשכוני גוואי אינו ענין כלל רק אי נאמן במגו. וכן מה דאמר דאי יש עדים דשלו לא הוי אמר רבא דאיהו גופיה אמר דאגרינן מיניה כו'. למה לי הראיה מאגרינן הא פשוט דצריך עדי חזקה. ובזה אפשר דס"ד דכשאומר שאכל ג' שנים נאמן דאין ריעותא דאחוי שטרך כמ"ש לעיל ודוחק. ולכך י"ל דמפרש ג"כ כרשב"ם דטענה בשכוני גוואי לבטל החזקה. ויש עידי חזקה רק דסבר דביש עידי אבהתא גם רבא מודה דצריך לברר אכילתו ואף דכשאינו טעין הוי חזקה ואין חוששין שמא היה בשכוני גוואי מ"מ כשטוען טענה המבטלת החזקה צריך המחזיק לברר. וע"ז הביא ראיה דרבא גופיה סבר דבעי דאגרינן כו' בבתים. ואף דבלא טען סגי בסתם ואין טוענין שמא לא דר בלילות מ"מ כשטען שלא דר בלילה צריך לברר. ממילא כן בשכוני גוואי כנ"ל. ולכך מפרש באין עדים לזה שהיה שלו. וא"כ רק במיגו ואין כאן מיגו דהא יש לו עדי חזקה וכשאמר מינך זבנתיה לא ידע שיטעון זה בשכוני גואי. ולא רצה לומר לא היה שלך מעולם שמא יתברר משא"כ עתה דטעין לקוח שמא לא יטעון בשכוני גואי ותועיל חזקתו. וגרע כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש דכונת הגאון דאין עדים שהיה של אבותיו ממש רק שראו מחזיק בו דאף דגם זה מהני כמ"ש בש"ע ונ"י. מ"מ הטעם רק דכשלא היה מערער החזקנו הקרקע ברשות המחזיק. והא גם זה המחזיק בלא טענת המערער היה אצלנו חזקה המועלת ג' שנים דאין חוששין לשכוני גוואי ורק ע"י טענתו נולד הערעור. והא גם הוא לא הוחזק שלו רק משום שבלא ערעור לא היתה ריעותא. והוי בהאי דבר שטיא דאמר כשהוא שוטה זבין כו' ע"ש:

עוד לע"ד עיקר כפשטיה דמבואר הלשון דא"ל מה בעית כו' א"ל מינך זבינתיה כו' אתא לקמיה דרב נחמן כו'. ואמר קודם שבא לב"ד לפני עדים מינך זבינתיה סבר גאון כהפוסקים ס' ע"ב דחוץ לב"ד משוי ליה ראה ומיגו לא מהני רק בב"ד והוי מיגו למפרע כנ"ל. ומה שאמר בפני עדים לא הועיל כלום רק הודעה דהיה שלו ועכשיו לקמיה דר"נ ליכא מיגו כנ"ל. ורבא פליג משום הפה שאסר הפה שהתיר וזה בלא מיגו כמ"ש תוספות פ"ב דכתובות מנין להפה שאסר כו'. כיון דרק על פיו שהודה דשלו והוא אמר אז ממך זבינתיה מהני אף דמגו לא מהני בפני עדים מ"מ הפה שאסר כו' דלא חשיב הודאה כנ"ל. ולכך דייק אח"כ הפה שאסר ע"ש ברי"ף ז"ל:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף