פתיחת התפריט הראשי
דף הבית
אקראי
כניסה לחשבון
הגדרות
אודות אוצר הספרים היהודי השיתופי
הבהרות משפטיות
אוצר הספרים היהודי השיתופי
חיפוש
עריכת הדף "
אבן האזל/מכירה/ד
" (פסקה)
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== יד == '''הנוטל כלים מן האומן ע"מ לבקרן אם היו דמיו קצובים ונאנס בידו חייב בדמיו הואיל ודמיו קצובים מעת שהגביהו נעשה ברשותו, והוא שיגביהנו כדי לקנות את כולו, ויהיה אותו חפץ הנמכר חביב על הלוקח, אבל חפץ שהמוכר קץ בו והוא מבקש ורודף למכרו, הרי הוא ברשות המוכר עד שיפסוק הדמים ויגביהנו הלוקח אחר שפסק.''' ''' הלח"מ ''' הקשה במה דלא הצריך הרמב"ם בהל' י"ב שיהיה חביב על הלוקח, וכן בה' ערכין פ"ו בדין המוכר דלועים והקדישום ג"כ לא הצריך שיהיה חביב על הלוקח, וכתב דדוקא בשלקח ע"מ לבקרן יש חילוק, אבל כשנוטל ע"מ לקנותו לא צריך שיהיה חביב, ודבריו מבוארין להדיא בדברי הרמ"ה בחדושיו, אכן מה שהעלה בסוף דבריו דטעמא דחייב באונסין משום דהוי כשואל לא העיר דיש בזה מחלוקת הראשונים, והרשב"ם כתב ב' הטעמים וז"ל הרי הוא בנטילה זו כמו לוקח א"נ כמו שואל, והתוס' שם כתבו דהוא משום לוקח והביאו מפירש"י בב"מ שכ' דהוי לוקח, וכן הביא הרא"ש שם דברי התוס' והרמ"ה בחדושיו האריך ג"כ להוכיח דהוא משום לוקח ולא משום שואל ולפנינו נביא דבריו, ובדעת הרמב"ם נראה דג"כ סובר דהוא משום לוקח שכתב מעת שהגביהו נעשה ברשותו ומוכח דהוא משום לוקח, דשואל לא נעשה ברשותו אלא דחייב באונסין. ''' והנה ''' בנדרים דף ל"א מייתי בגמ' עלה דשמואל הא דתניא הלוקח כלים מן האומן לשגרן לבית חמיו ובפשוטו משמע דההיא נמי דוקא בזבינא חריפא כמו הא דשמואל וכן כתבו התוס' והרא"ש בב"מ והרמב"ם בפ"ב מה' שלוחין הל' ח' כתב להך דינא ולא הזכיר דהוא דוקא בזבינא חריפא, וכבר הקשה זה שם המל"מ, ומה שהקשה עוד מה דלא הזכיר הרמב"ם דקייצי דמייהו י"ל דממה שאמר אתן לך דמיהם מוכח שכבר היו הדמים קצובים, אבל מה שלא הזכיר שיהיה זבינא חריפא קשה. ''' וראיתי ''' להרמ"ה בחדושיו שכתב דבהא דהלוקח כלים מן האומן לשגרם לבית חמיו לא צריך זבינא חריפא, והוכיח זה מקושיית התוס' דבעובדא דחמרא מוכח דלא הוי זבינא חריפא וכתב בטעמא דמילתא משום דבזה הריוח של הלוקח ברור קודם שיקנה שכך התנה, משא"כ בלוקח ע"מ לבקרו דע"כ צריך הוא להחליט על קניית החפץ קודם שימכרנה, וכיון דלאו זבינא חריפא לא הוי הנאת לוקח. ''' אכן ''' בדעת הרמב"ם נראה שמחלק בין הא דלוקח כלי ע"מ לבקרו ובין לוקח לשגרו לבית חמיו או למכרו במקום פלוני דבפ"ב מה' שלוחין הל' ח' כתב הך דינא דהלוקח כלים לשגרן לבית חמיו וז"ל הלוקח מן האומן לשגרן לבית חמיו ואמר לו אם מקבלין אותו ממני אתן לך דמיהן ואם לאו אתן שכר מועט ונאנסו בהליכה הרי זה חייב לשלם ואם נאנסו בחזרה פטור, נטלן ע"מ למכרן לאחרים ואמר לו אם ימכרו במקום פלוני או עד זמן פלוני אתן לך דמים כך וכך ואם לא ימכרו אחזירם לך ונאנסו בין בהליכה בין בחזרה חייב לשלם עכ"ל, ומדקבע דין ע"מ לבקרו בה' מכירה וכתב מעת שהגביהו נעשה ברשותו והוא שיגביהנו כדי לקנות את כולו, דמוכח דאתא עלה משום קנין ודין לוקח כלי לשגרו לבית חמיו וכן למכרו במקום פלוני קבע בה' שלוחין גבי דין סרסור, וכתב בהל' ו' כל סרסור שליח הוא אלא שהוא נוטל שכר שליחותו, וכן בהל' ז' מיירי מדין סרסור ובהל' ח' כתב דין זה, ואם דעת הרמב"ם הוא שכבר קנה אותו לגמרי א"כ היה לו לקבוע דין זה ג"כ כאן בהל' מכירה אצל דין הלוקח כלים ע"מ לבקרן וגם לא כתב שם שהגביהו כדי לקנותו ולא כתב שנעשה ברשותו רק חייב לשלם. ''' לכן ''' נראה דסובר הרמב"ם דבזה לא קנה הלוקח שלא חשב בנטילתו על דעת לקנותו עכשיו אלא שהוא בגדר סרסור שנוטל ע"מ למכור לאחרים אלא דשאני מסרסור דסרסור אינו אלא שליח ונותן לבעלים הדמים שלוקח מן הלוקח אלא שנוטל שכר שליחותו, וכאן קבע דמים ולא מיבעי גבי למכרן במקום פלוני דכל מה שנוטל יותר הוא מרויח אלא אפי' גבי לשגרן לבית חמיו אף שנוטל ליתן להם במתנה, מ"מ כיון דעכ"פ קבע דמים מעכשיו ובין יוזלו בין יוקרו ישלם הדמים הקצובים עכשיו וקבל עליו אחריות כל דמי המקח לכן אמרינן דנעשה שואל על המקח. ''' והנה ''' הרמ"ה הוכיח דאינו מטעם שואל דהא גבי מפקיד מעות אצל שולחני קיי"ל דלא הוי שואל אלא ש"ש אף שיכול להוציא המעות וא"כ ה"נ אף שיכול ליטול המקח לא הוי שואל ולכן הוכיח דהוא ע"כ משום שקנה המקח ולא משום שאלה אכן גבי דמי אבדה בפ"ב דב"מ דעת הרי"ף דהוי שואל והקשו על הרי"ף מהא דגבי מפקיד מעות אצל שולחני דלא הוי אלא ש"ש, והביא הרא"ש בפ' המפקיד תירוץ הר"ר אפרים דגבי דמי אבדה כיון דבלא היתר תשמיש הוי ש"ש משום פרוטה דרב יוסף, לכן משום היתר תשמיש נעשה שואל והתוס' שם לא ניחא להו בחילוק זה דאטו אם מוסיפין שכר לש"ש יעשה שואל, ויש מהראשונים שדחו בשביל זה שיטת הרי"ף עיין בדברי הבעה"מ, והביא שם הרא"ש תי' הראב"ד דגבי מפקיד מעות הוא ירא להשתמש דשמא יבוא המפקיד ויטול מעותיו, אבל דמי אבדה אכתי אינו ידוע בעל האבדה וסמכה דעתו שישהא אצלו, ובה' גזו"א פי"ג הל' ט"ז כתבתי דבתי' הראב"ד לא יתיישב בפקדון שהלכו בעליו למד"ה דמוכרו ע"פ ב"ד, ופסק הרמב"ם שם דאינו אלא ש"ש ולפי תי' הראב"ד שם נמי סמכא דעתו, וכתבתי דדוקא היכי שיש לו תועלת בדין זה שקונה המעות בקנין שאלה שיהא מותר להשתמש אז ה"ל שואל, וגבי דמי אבדה נתנו לו חכמים זכות שיהיה מותר להשתמש בהם ואפי' יבוא האובד ויהי' צריך בירור עד שיהי' אפשר להחזיר לו ויבוא האובד למחות שעכ"פ לא ישתמש בהם אמרינן דלא מהני מחאתו דכבר קנה קנין שאלה שיש לו זכות להשתמש בהם עד זמן חזרת האבדה, ולכן יש לו תועלת בקנין השאלה. וא"כ לפי"ז מבואר דלא קשה הוכחת הרמ"ה דאפשר סובר הרמ"ה כתירוצו של רבינו אפרים, וממילא מוכח דבלא הצירוף שבלא היתר תשמיש הוא ג"כ ש"ש לא נעשה שואל בשביל היתר תשמיש או דהרמ"ה סובר באמת כשיטת הראשונים החולקים על הרי"ף דגם בדמי אבדה אינו אלא ש"ש וכן הוא דעת הטור, אבל הרמב"ם דסובר כהרי"ף דבדמי אבדה הוי שואל וכתירוצו של הראב"ד או לפימש"כ א"כ הכא כיון דסמכא דעתו שהמוכר לא יעכב עליו שפיר נעשה שואל. ''' והנה ''' הרמ"ה הוכיח עוד דאינו משום שואל מהך דינא דלוקח כלים לשגרם לבית חמיו דנאנסו בהליכה חייב, וכתב וז"ל אי ס"ד כי מחייב באונסין מדין שואל הוא דמחייב בהליכה אמאי חייב כיון דהליכתו לצורך הולכתן לבית חמיו הוא דלא סגי להו בלא"ה ואי לאו הליכתן לא הוי מתנסין הו"ל כמתה מחמת מלאכה דפטור דהתם טעמא מאי דלאו לאוקמא בכילתא שאילתא ה"נ לאוקמינהו באידרונא דביתא שאלינהו עכ"ל, ולפי"מ שבארנו דעת הרמב"ם דבהא דלשגרו לבית חמיו אינו משום לוקח צריכים אנו ליישב קושיית הרמ"ה, אבל באמת הרמ"ה בזה לשיטתו דסובר דבכה"ג הוי מתה מחמת מלאכה, אבל הרא"ש חולק שם הובאו דבריו בטור חו"מ סי' ש"מ וז"ל כתב הרמ"ה מי ששאל בהמה לילך בדרך ידוע ובאו עליו ליסטים באותה הדרך או חיות רעות ואנסוה ממנו חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה כי היכי דפטרינן לההיא דשאיל שונרא מחבריה ואכלה עכברים טובא ומתה אע"פ שלא הרגתה המלאכה גופה כיון שבמלאכה ששאלה לצרכה מתה, וא"א הרא"ש ז"ל אומר דאין נראה דלא דמי לשונרא ששאלה להרוג עכברים דבאותה מלאכה עצמה נאנסה והוי כשואל בהמה למהלך יום אחד ומחמת ההילוך מתה אף אם נאנסה ממנו בדרך אונס אחר הוא ואינו מחמת מלאכה שאף בלא מלאכה אפשר שתאנם ממנו הילכך חייב עכ"ל והמחבר בשו"ע פסק כד' הרמ"ה והרמ"א הביא דעת הרא"ש והש"ך הכריע כד' הרא"ש, וטעמו של המחבר הוא עפ"מ שכתב בב"י בבד"ה וז"ל ומה שהקשה הרא"ש להרמ"ה י"ל דאה"נ דאמרינן דמחמת אותה מלאכה נאנסה שהרי אין חיות רעות וליסטים מצויים בעיר והדרכים בחזקת סכנה עכ"ל. ''' אכן ''' נראה בדעת הרא"ש דאין כונתו דאותו האונס שאירע עכשיו ליסטים או חיות רעות אפשר שיהיו בבית, אלא דסובר דעיקר פטורא דמתה מחמת מלאכה הוא דוקא שהמלאכה גורמת להמיתה או להשבירה בדרך הרגיל, דהרמב"ן בפ' השואל הביאו הב"י שם וכתב וז"ל, והא דאמרינן דמתה מחמת מלאכה לאו לאוקמה בכילתא שאילתא, קשיא לי מיגרע גרע כיון דכי מתה מיתת עצמה חייב אע"ג דמלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם כי מתה מחמת מלאכה דשואל דמ"מ איהו גרם ליה היכי מיפטר ויש לומר דשואל ודאי חייב באונסין, אבל לא בפשיעה דמשאיל וכאן משאיל פשע שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה בכגון שמתה מחמת אובצנא דמלאכה עכ"ל, ונמצא דאינו פטור במתה מ"מ אלא היכי שהוא פשיעה מהמשאיל שאינה ראויה למלאכתה וזהו שכתב הרא"ש דלא דמי לשונרא שהשאילה להרוג עכברים דבאותה מלאכה עצמה מתה וכו', אבל נאנסה בדרך אונס אחר הוא ואינה מחמת מלאכה וכונתו דהמלאכה אינה סבה להאונס דכיון שהוא אונס א"כ אין המלאכה גורמתו להדיא, וזה שכתב שאף בלא מלאכה אפשר שתאנס ממנו אין כונתו דוקא להלסטים או חיות רעות, אלא דאונס עכ"פ אפשר שיקרה בכל מקום שהוא ואין המלאכה סבת האונס שנאמר שלא היתה ראויה למלאכה זו לכן חייב. ''' ולפי ''' מה שבארנו מבואר דהרמב"ם ג"כ יסבור כדעת הרא"ש ולא כדעת הרמ"ה איברא דהרמב"ם סובר דדין מתה מחמת מלאכה הוא כשמתה בשעת מלאכה, והרמב"ן השיג שם בזה על הרמב"ם ובסוף דבריו שהבאנו כתב וז"ל, וראיתי בספרי הר"מ ז"ל מתה בשעת מלאכה וטעות הוא עכ"ל וזהו דכיון דטעם הפטור הוא בשביל שהמלאכה היתה סבת המיתה, א"כ אין הכונה בשעת מלאכה אלא מחמת מלאכה ולכאורה לפי"ז יהיה להרמב"ם לשיטתו קושיית הרמ"ה חזקה דהא בשעת הליכתו זהו שעת מלאכה. אכן כבר ביאר הריב"ש דעת הרמב"ם הובא בלח"מ ובפרישה דמה שכתב בשעת מלאכה היינו דאז תלינן דמחמת מלאכה מתה. ''' אבל ''' זה ודאי דבעינן מחמת מלאכה, ובאמת מבואר כן בד' הרמב"ם שכתב או ששאל קרדום לפצל בו עצים ונשבר בעת שפצל בו מחמת הבקוע, וע"כ דמה שלא כתב גבי מתה כשהיא חורשת מחמת החרישה משום דבסתמא אמרינן דכיון שמתה בשעת מלאכה הוא מחמת מלאכה וכמש"כ הריב"ש ולכן גם דעת הרמב"ם שפיר כדעת הרא"ש דאונס לא נקרא מחמת מלאכה כיון שאין המלאכה סבת האונס. ''' אולם ''' אכתי נשאר לנו לבאר עיקר דבר זה שאמרנו דהרמב"ם מחלק בין לוקח ע"מ לבקרו ללוקח ע"כ לשגרן לבית חמיו, דבזה חייב משום לוקח ובזה משום שואל דהא זה נסתר מגמ' מפורשת בנדרים דעל הא דשמואל דהלוקח כלי ע"מ לבקרו אמר תנ"ה הלוקח כלי מן האומן לשגרן לבית חמיו אלמא דחד דינא הוא, והרמ"ה הוכיח להיפוך לשיטתו דסובר דהלוקח כלי לשגרן לבית חמיו הוא ודאי ע"כ משום לוקח דמשום שואל הוי מתה מ"מ דמזה מוכח דגם הא דשמואל הוא משום לוקח כיון דהגמ' מייתי מזה לזה ולפימש"כ יקשה להיפוך, אמנם אפשר ליישב דהגמ' מדמה דין לוקח לדין שואל דכמו דבע"מ לשגרן לבית חמיו שלא קנה בעד עצמו נעשה שואל כיון שכל הנאה שלו ה"נ בע"מ לבקרן כיון דקונה בעד עצמו והוא לטובתו אמרינן דגמר לקנות מעכשיו כדי שלא יחזור המוכר, אבל מ"מ אינו מרווח. ''' אכן ''' הרמ"ה הקשה על שיטתו דהא דלשגרן לבית חמיו הוא משום לוקח דהא בב"מ דף פ"א מייתי בגמ' על הא דשואל שהחזיר לאחר ימי שאלתה דאמר רב חסדא דפטור ואמר אמימר דפטור משואל וחייב מש"ש מהך ברייתא דלשגרן לבית חמיו דתניא דבהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ומוכר דהא דלשגרן נמי משום שואל, ותי' הרמ"ה דכיון שהתנה שאם אין מקבלין ממנו אתן לך לפי טובת הנאה שבהן א"כ הוא מעיקרא דדינא שוכר באופן זה, וכיון דבשוכר חייב גם בחזרה משום דין ש"ש א"כ כ"ש דשואל חייב בחזרה משום דין ש"ש, אבל ביאור של הרמ"ה אינו מבורר דאף דחזינן דשואל אינו חייב באנוסין כשהחזיר אחר ימי שאלתה דשואל אינו חייב אלא כ"ז שהחפץ שאול לו ויש לו זכות להשתמש בו אבל אח"כ אינו אלא שומר מ"מ בשוכר לא נראה כן דכיון דזה ודאי עכ"פ דיש לו דין שומר עד שיחזיר לבעלים וכיון דמה דיש לו זכות השתמשות אף שמשלם כסף יש לו בזה דין שומר שכר א"כ מסתבר דשכר זה יועיל לחייבו כש"ש כל זמן שחייב בשמירה דאין נ"מ בש"ש כמה מקבל שכר ובזה שהיה לו הנאה שנשתמש בה כל זמן השכירות ודאי חייב מדין ש"ש, וממילא יש לדון בזה אם אפשר להוכיח משוכר לשואל, דשוכר כיון דמעיקר דינא נעשה שומר עד זמן שיחזיר וחשוב כמו שיש לו שכר בזה שמשתמש נעשה שומר שכר כל הזמן עד שיחזיר, אבל שואל כיון דכל ימי שאלתו אינו שומר שכר אלא שואל מנלן דיתחייב אחר ימי שאלתו מדין שומר שכר דבעד זה שנשתמש הא נתחייב מקודם באונסין ולא נתן לו הזכות להשתמש בשביל זה שישמרנו אחר ימי שאלתו דא"כ לא היה שואל אלא שוכר דקבל שכר טרחתו בהשמוש, ואם היינו אומרים דגם בשוכר אינו חייב מדין שוכר אלא כל זמן השכירות אבל אח"כ היה בדין שיהיה ש"ח רק דבשביל הואיל ונהנה מהנה מתחייב כש"ש, אז הראיה מוכרחת אבל לפימש"כ דבשוכר מסתבר דבשביל השכירות הוא ש"ש עד החזרה, א"כ אינו מוכרח להוכיח משוכר לשואל. ''' והנה ''' מלבד כל זה דברי הרמ"ה אינם מבוררין דאיך כתב דכיון שלא קבלו בית חמיו הוי מעיקרא רק שוכר דא"כ איך הוא חייב מקודם באונסין, וכתב הרמ"ה דזהו משום שנעשה לוקח, דהא הוי ספק לוקח שמא לא יקבלו ממנו ולמה חייב לשלם ולא נימא המע"ה וע"כ דבשעת הליכה הוי לוקח גמור וכמש"כ הרמ"ה בהלוקח כלי ע"מ לבקרו דתיכף נעשה לוקח באופן שיכול להחזירו שלם, ורק דכשנתברר שלא קבלו ממנו נתבטל המקח לפני החזרה אבל עכ"פ מקודם שנתברר דין לוקח יש לו, וא"כ היכי כתב דהוברר הדבר דמעיקרא דין שוכר יש לו ומה דנעשה בחזרה ש"ש הוא רק משום דין הואיל ונהנה מהנה. ''' לכן ''' נראה דהנה יש כאן שלשה סוגיות א' בנדרים ב' בב"מ ג' בב"ב, בנדרים מדמה דין דע"מ לבקרן לדין דע"מ לשגרן לבית חמיו, ובב"מ מייתי הא דע"מ לשגרן לבית חמיו לדין דשואל שהחזיר אחר ימי שלאתה, ולא מייתי הא דשמואל דע"מ לבקרן, ובב"ב מייתי הא דשמואל ומייתי עלה ההיא דאייתי קרי דמוכח דהוא משום קנין ולא מייתי עלה הא דברייתא דע"מ לשגרן לבית חמיו, והנה בב"ב הוא עיקר ההלכה והו"ל למימר עלה דשמואל תנ"ה מהא דע"מ לשגרן, ולכן יש לומר דסובר הרמב"ם דהם באמת סוגיות חלוקות, והני סוגיי דב"מ וב"ב פליגי אסוגיא דנדרים, דבנדרים סבר הגמ' דגם הא דשמואל הוא משום דין שואל דכל הנאה שלו וזהו דאמר אלמא סבר הנאת לוקח הוא, ולשון זה מוסבר יותר על שואל דכל הנאה שלו, ולכן שפיר מייתי תנ"ה מהא דלשגרן לבית חמיו, אבל הסוגיות דב"מ וב"ב אינם סוברים כן אלא הא דלבקרן הוא משום קנין והא דלשגרן משום שואל וכמש"כ, ומש"ה בב"מ דמיירי מדין שואל מייתי הברייתא דלשגרן ולא מייתי הא דשמואל, ובב"ב דמיירי מדין קניתן של הכלים מייתי הא דשמואל דע"מ לבקרן ולא מייתי עלה הא דברייתא דלשגרן, ולהלכה פשוט דסומך הרמב"ם על הסוגיות דב"מ וב"ב שהם במקומם בדיני חיוב ממון ולא על סוגיא דנדרים דמייתי אגב שו"ט דמתני', ובפרט שהסוגיות דב"מ וב"ב הם ב' לגבי חדא דנדרים ומשתיהם מוכרח שהם שני דינים, ולכן שפיר קבע הא דשמואל בה' מכירה והא דברייתא בדיני שלוחין וכמש"כ. ''' אלא ''' דמ"מ הצריך הרמב"ם כאן הא דזביני חריפא אף דלפי"ז אין מקור להך דינא כיון דאמר זה בנדרים דסבר דהוא משום שואל שכל הנאה שלו, זהו משום דכיון דבודאי מסתבר דגם לענין לוקח שייך להצריך זבינא חריפא דכשאינו זבינא חריפא והוא בטוח בשעת נטילתו לבקרן שהמוכר לא יחזור בו למה לו לקנות עכשיו ולהתחייב בדמיהן גם אם יאנסו ודוקא בזבינא חריפא ניחא ליה לקנות מעכשיו, ולכן אף דאמר זה בנדרים לפי"מ דסבר דהוא משום שואל מ"מ לא משוינן פלוגתא בכדי להלכה ונאמר דגם הסוגיא דב"ב דסבר דמשום לוקח הוא מודה דזהו דוקא בזבינא חריפא, ורק בטעמא פליגי ולא בדינא בעיקר מילתא אף דגם עכשיו יש נ"מ לדינא דאם הוא מטעם שואל פטור בבעלים, אבל זהו נ"מ רחוקה דבסתמא לא מיירי בכך, אבל החלוק מזביני חריפא הוא נ"מ טובא לכן לא משוינן פלוגתא להלכה ופסק שפיר דבעינן זביני חריפא. ''' ועכשיו ''' מבואר יותר מה דלא הצריך הרמב"ם בלשגרן לבית חמיו שיהיה זביני חריפא אף דבנדרים מדמה זה לזה כיון דלא קיי"ל כסוגיא דנדרים ורק לענין ע"מ לבקרן כיון דמסתבר הכי אמרינן דגם הסוגיות דב"מ וב"ב לא פליגי וצריך זביני חריפא, אבל בלשגרן כיון דמסברא לא צריך כמו שכתב הרמ"ה כיון שהריוח ברור, ובאמת לא מדמינן כלל זל"ז וכיון דבדוכתא בב"מ לא הוזכר שיהיה זביני חריפא לכן שפיר לא הזכיר בזה זביני חריפא, איברא דאינו צריך לזה וגם בסוגיא דנדרים לא מוכח דגם בלשגרן צריך זביני חריפא וכמש"כ לדעת הרמ"ה, רק דלדעת הרמב"ם מבואר יותר. ''' וראיתי ''' להנתיבות בסי' קפ"ו שבא ליישב מה דלא הצריך הרמב"ם גבי לשגרן לבית חמיו זביני חריפא, וכתב דדוקא גבי ע"מ לבקרן דטעמא דנתחייב משום דהוי כשואל ומשום זה אפי' גילה בדעתו שאינו חפץ בהמקח חייב באונסין, דכיון דנתחייב כשואל לא מיפטר עד שיחזיר ליד הבעלים וכמש"כ הרשב"ם לכן בעינן זבינא חריפא, אבל בלשגרן דהחיוב הוא משום לוקח ואם לא יקבלו אינו מחוייב אלא כש"ש לכן לא בעינן זביני חריפא ודבריו תמוהים במה שכתב דשואל לא מיפטר מאונסין עד שיחזיר לבעליו דהא גמ' מפורשת דהחזירה אחר ימי שאלתה פטור מאונסין, ואין לומר דאחר ימי שאלתה שאני, דהא אינו מחוייב להחזיר תוך ימי שאלתה וא"כ אחר ימי שאלתה הוא תמיד לפני החזרה לבעלים וגם הכא בלוקח ע"מ לבקרו אם הוי שואל הלא הוא בזה דיש לו רשות לומר אני חפץ בו וקונה, והמוכר אינו יכול למחות וכיון שגילה דעתו שאינו רוצה לקנותו הרי הוא אחר זמן השאלה, ומה שכתב זה מדברי הב"י לא נמצא כן בהב"י, ודעת הרשב"ם דסובר דחייב אפי' גילה דעתו שאינו חפץ הוא להיפוך משום דסובר כאן דהוא משום לוקח כמש"כ להדיא בסמכא דעתיה לקנותו, וכן למעלה בד"ה כדשמואל, דבנטילה קנאה מיד וסובר דאף דיכול להחזיר זהו כמו קנין ע"מ שיהיה לו רשות להחזיר, אבל בלא חזרה נגמר הקנין והוא פשוט, ובעיקר דינא כבר פסק המחבר דלא כהרשב"ם ע"ש. {{ניווט כללי תחתון}} {{פורסם בנחלת הכלל}}
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם