ספר המקנה/קידושין/ע/ב
בתוס' ד"ה אין שואלין וכו' והיינו דוקא בשאילת שלום וכו'. לכאורה קשה דאם כן מאי מקשה הש"ס שם בהשוכר את הפועלים והא דאמר שמואל אין שואלין דהא כוונת שמואל לשלוח לה שלום אבל לישאול שלומה אין במשמע דברי שמואל לאסור אפי' על ידי אחרים וצ"ל דסבירא ליה להש"ס דשמואל אמר זה בתרי מימרא דהא דאמר דאין שואלין בשלום אשה כלל ולאו אסוקי מילתא דשמואל היה והיינו דמה דאמר אין שואלין בשלום אשה ולא אמר כלל דמשמע ע"י אחר דוקא ולא ע"י בעלה היינו לשאול על שלומה ומה דאמר אין שואלין בשלום אשה כלל היינו לשלוח לה בשלום וזה אסור אפילו ע"י בעלה וק"ל:
רש"י בד"ה כל האומר מבית חשמונאי וכו' דנזהרי' הם להשיא בנותן לעבדים וכו'. כוונתו שבתחילה קודם שהכריז עליהם ר' נחמן משום סהדותא דשמואל כבר הי' נזהרין ממשפחות בני חשמנאי מפני ספק עבדות אע"ג דסברו דנשא הורדס את בת חשמונאי מ"מ הי' בזרעו של הורדס שהי' מקודם עבדים ושפחות ונמצא אע"פ שזרעו מבית חשמונאי הי' כשרין מ"מ מחמת חששא תערובות הי' נזהרין מהם אלא ששמואל העיד שהורדס עצמו נמי לא נשא את בת חשמונאי ונמצא דכולם עבדים לכך פי' רש"י ז"ל אקראן כמה כתובתה מנשי אותה משפחה ר"ל שבתחילה הי' סוברי' שיש להם קידושין ונשואין זה עם זה אע"פי ששאר ישראל הי' מורחקין מהם מ"מ הם הי' מחזיקן א"ע לכשרים דאל"כ האיך נשאו זא"ז דשמא א' עבד וא' ישראל וכיון שהכריז עליהם שהם וודאי עבדים ואין להם קידושין זה עם זה וקרעו את כתובתן דכיון דאין להם נישואין לא שייך בהם כתובה ובר"פ קמא דבבא בתרא דף ג' ע"ב הקשו התוס' דהא מצינו באגריפס המלך שאמו מישראל ע"ש אך לולי פי' רש"י ז"ל יש לפרש כמו שמפרש הריטב"א שבתחילה החזיקו אותם כולם לכשרי' משום דהוי סברי דהורדס נשא את בת חשמונאי ולא היה בהן שום איסור שפחה ובאמת היה מתחתנין בהן והוא הכריז עליהם משום ספק עבדות משום הורדס עצמו שנשא שפחה ונתערב באותן שהתחתנו בהן ולפ"ז הא דקאמר דאיקרען כמה כתובתה היינו מאותן שהם מתחתנין בהם ונראה דקשיא ליה לרש"י ז"ל לשון אקרען כמה כתובתה דהוי ליה למימר דנאסרו לבעליהן כמ"ש מהרש"א ז"ל ונראה דיש ליישב דהנה הריטב"א ז"ל הקשה על שמואל דאמר כל דאתא מבית חשמונאי דהא שמואל ס"ל בגיטן בפ' השולח דהמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור והרי כבר נתיאשו הבעלים מהם והפקירם ונדחק מאוד בזה ולענ"ד נראה כיין דקי"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וכיון דמחשמונאי עד שמואל היה כמה דורות אם כן כיון דעד השתא הוי סברי דהורדס נשא את בת חשמונאי וסברי יורשי של בני חשמונאי דלא חזרו הירושה להם כיון שהניחו זרע קיימא וכיון שלא ידעו שעבדים הם שלהם לא שייך בהו הפקר אע"ג דאילו הוי ידעי הוי מייאשו מ"מ כיון דלא ידעו לא גרע מייאוש שלא מדעת דלא אמרינן אלו הוי ידעי הוי מייאשו כ"ש הכא דלא ידעו כלל שהם יורשים ולפ"ז י"ל דמה שהכריז עליהן הוא תקנתם דכיון שיתפרסם הדבר שלא נשאר מזרע בית חשמונאי יודע הדבר ליורשים וכיון שבוודאי יתייאשו מהן יצא לחירות לגמרי ויהיה מותרין לבא הישראל ולפ"ז יש ליישב קשיא הנ"ל הא דקאמר דאיקרען כמה כתובתה ולא אמר דנאסרו לבעליהן משום דבאמת לא נאסרו דהא בוודאי יתייאשו הבעלים מהם אלא דעכ"פ כיון דהקידושין הראשונים הי' בטעות משום ספיקו דעבדית דאין בהם קידושין ממילא דבטלי חיוב הכתובתה וצריכות כתובות אחרות מהשתא (אבל לפי פי' רש"י ז"ל שהיה נזהרין אף בתחילה ק' קושית הריטב"א דהא אף לפי מאי דסברי שבית חשמונאי הניח' זרע קיימא מסתמא הפקיע זא"ז ולא הי' בהם איסור עבדות) ומה דאמר דאכריז עליהן דעבדא הוא ולא אמר דספק עבדא הוא אין זה דקדוק כ"כ די"ל דכיון דבל"ז יש בו חשש עבדות מחרת דקרי לאנשי עבדא וגם חשש שהי' עז פנים דחציף בשלוחו דרבי יהודא כדאמר לקמן דכהן שיש לו עזות פנים הוא סימן עבדות אלא דקאמר שם ופליגא דרבי אליעזר דאמר דכהן שיש לו עזות פנים אל תהרהר אחרי' משום דכתיב ועמך כמריבי כהן וכיון שנתברר דודאי לאו כהן הוא דאפי' אם אמו מישראל אינו אלא ישראל כשר אם כן ממילא איכא למימר דעבדא הוא משום שהוא עז פנים וקרי לאינשא עבדא ושפיר אכריז עלי' דעבדא הוא. ודו"ק.
שם. ואמר אביי וכלהו יתבי וכו'. נראה כוונתו משום דאמרי' ביבמות סוף פ"ק אמר רב יהודה אמר רב אסי נכרי שקידש בזמן הזה חוששין לקידושין דשמא מעשרת שבטים הוא והא כל דפריש מרובא פריש בדוכתא דקביעי ע"ש א"כ ה"נ קשה דמה בכך שנטמעו לכהונה מ"מ אין לומר לזה משום דנימא כל דפריש מרובא פריש לכך אמר וכולהן יתבי והוי דוכתי דקביעי והוי כמחצה על מחצה. ונראה דמיירי הכא לענין כהונה שלא להחזיקם בכהנים כשירים אבל אין לומר דאיכא חשש להתחתן בהם משים חשש עבדות ובזה לא שייך כל דפריש מרובא פריש משום דאשה הדרא לניחותא כדאיתא בפ' ב' דנזיר וכמ"ש התוס' בכתובות דף ט"ו בד"ה דלמא וכו' ע"ש זה אינו דהא כיון דאין החשש שאותן עבדים עצמם עדיין חיים שהרי כבר עברו כמה ואות שנה משגלה פשחור בן אימר וכיון שנשאו בת ישראל הרי זרעם כשר לבא בקהל דהוא אביי עצמו ס"ל ביבמות דף מ"ה דנכרי הבא על בת ישראל הולד כשר כדאמר שם דמאי חזית דסייכת וכו' ע"ש ותו דאם הי' בהן חשש ממזרות א"כ לאביי דאמר לעיל בר"פ דאית לי' נמי הא דר' אליעזר דלא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקי' ואמאי לא עלה הנהו כיון דאית בהו חשש ממזרות אלא דבאמת הטעם משום דס"ל לאביי דהולד כשר כנ"ל ולפ"ז נראה לי לפרש הא דקאמר ופליגי אדר' אליעזר משום דלא תקשה דהוא ר"א ס"ל שם ביבמות דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ור"א עצמו אמר לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקייה א"כ לפי מאי דאמר דיתבא בשורא דנהרדעי קשה הא נהדרעי היא בבבל ולמה לא העלו אותו עזרא והניחם בבבל לכך אמר דבאמת פליגי אדר' אליעזר דל"ל הך מימרא. ודוק:
ברש"י בד"ה נטמעו וכו' נשאו בנות כהנים וכו'. כתב מהרש"א ז"ל לא ידענא מי הכריחו לכך ולא פירש שנשאו כשרות ולענ"ד קשה טפי דלא הוצרך ב"כ לומר שנשא כשרות ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דנהי דלא חששו בדור הראשון שגלו פשחור בן אימור ובני ביתם לבדוק אותם כשנשאו נשים משום דלא מיבעי' לדעת ר"ת בכתובות דף כ"ד בתוספת ד"ה אבל אינו נאמן להשיאה אשה וכו' דאפילו בפסול ממזרות אינו צריך לבדוק מדינא וכ"ש בפסול עבדו' דאינו אלא מדרבנן לדעת הרמב"ם ז"ל ואפי' לפמ"ש שם בחידושינו דלדעת הטור צריך לבדוק משום עבדות מ"מ הא כתבו התוספות שם דכ"ז הוא מדר' מאיר אבל לרבנן כ"ז שלא יצא עליהם ערעור א"צ לבדוק משום עבדות ומוקמינן לכל המשפחות בחזקת כשרות אבל הכא כיון דעיקר הדבר להחזיק בכהונה כדאמר נטמעו בכהונה ולזה בודאי צריך בדיקה כמ"ש התוספת שם וז"ל ומיהו להכשיר בנו או עצמו לעבודה צריך בדיקה דלאו בחזקת כהונה עומדת ע"ש וכדמקשה הש"ס בפשיטות בריש פ"ב דכתובות דלמא עבד כהן הוא ואפי' אי נימא דלגבי דידי' אין צריך בדיקה דלא חיישינן דשמא היה עבד ונשתחרר אלא מוקמינן ליה אחזקת קמייתא כמ"ש בחידושינו בכתובות שם דף כ"ח כדמשמע מלשון התוספות בגיטין דף ז' דאין החשש אלא משום אכיל' אשתו ובניו מ"מ קשה דלמה לא בדקוהו לאכילת אשתו ובניו בדור הראשון דילמא עבד כהן הוא ואינו יכול להאכיל לאשתו ובניו כיון דלאו בר קידושין הוא ואין מיוחס אחריו אך נראה דאם נשאו בת כהן אין לפוסלה מתרומה משום חשש עבדות דידיה דקי"ל דעבד פוסל בביאתו דדוקא בת ישראל דלית ליה חזקה דכשרות והוא בא' לאכול מכוחו צריך ראיה דשמא עבד כהן הוא אבל בת כהן דאית לה חזקה דכשרות אין לפוסלה מתרומה דבי נשא משום חששא דעבדות ולפוסל' מספק חשש עבדות דהא אפי' באלמנות עיסה קי"ל דכשרי' משום חזקת כשרות כדאיתא לקמן דף ע"ה וכ"ש היכא דליכא ערער דאין לחוש ולפוסלה מסתמא דשמא עבד הוא אבל בבניו דאינו יכולי' לאכול בתרומה אלא מכוחו ולית להו חזקה דכשרות וכמ"ש התוספות בכתובות דף י"ד בד"ה אלמנת עיסה וכו' דבת עיסה גרע טפי דהואיל דלית להו חזקה דכשירות וודאי שהיה ראוי' לחוש דילמא עבד הוא אלא כיון שנשא בנות כהנים ואכלו הם ונשיהם בתרומה טעו להכשיר גם בניהם גם י"ל שטעו בזה וסבר דחזקת האם מועיל גם לגבי בנה כדאיתא בכתובות דף י"ג ע"ב לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה אף דבכה"ג לא אמרינן הכא מ"מ י"ל שטעו בזה כנלענ"ד כוונתו ודוק:
שם. כל הנושא אשה שאינה הגונות לו כשהקב"ה משרה שכינתו וכו'. רישא דקרא עומדת הי' רגלינו בשעריך ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו ומיירי בהשראת שכינה בירושלים והיינו דאיתא באבות דר' נתן דלא היה דר ממזר בירושלים שנאמר וישב ממזר באשדוד משום דשם הוא מקום השראת שכינה ואין השכינה שורה אלא על המיוחסים והא דקאמר הכא בהשראת שכינה על ישראל היינו משום שיחוד שמו של השי"ת עם ישראל הוא בירושלים וזהו שאמר ירושלים הבנוי, כעיר שחוברה לה יחדיו ומזה הטעם הי' יושבי' בלישכת הגזית לברר הפסולים כפירש"י ז"ל לעיל דף ס"ט ע"ב בד"ה מסייע לר"א וכו' והיינו דמסיים קרא כי שם ישבו כסאות למשפט וגו' ומ"ש הבנוי' כעיר ולא אמר עיר שחוברה לה יחדיו מפני שאמרו חז"ל בפסוק ולא אבוא בעיר נשבע הקב"ה שלא יכנוס לירושלים של מעלה עד שיבנה ירושלים של מטה והיינו דעיקר החיבור והיחוד שמו יתברך על ישראל הוא בירושלים של מעלה ומשם משרה שכינתו בירושלים של מטה המכוין כנגדו והיינו שירושלים של מטה הוא בנוי' כעיר שהוא ירושלים של מעלה ששם חוברה לה יחדיו ואין כאן מקום להאריך וק"ל:
שנאמר בעת ההיא נאם ה' אהי' לאלקי' לישראל וכו'. כתב מהרש"א ז"ל דהוי מצי לאתוי' מה שאמר הקב"ה לאברהם להיות לך לאלקים לזרעיך אחריך ולא ידענא מאי קשה ליה דהתם אזהר רחמנא דלא ישא כותית כדאיתא ביבמות דף ק' שאין הולד נקרא זרע ישראל כלל אבל אין נלמד מזה שאינה שורה אפי' בישראל אלא על משפחה המיוחסת ואף דביבמות דף מ"ב יליף מהא קרא דבעינן הבחנה בין זרע ראשון לזרע שני האי אינו אלא אסמכתא בעלמא כמ"ש התוס' שם ודו"ק.
שם זו מעלה יתירה וכו' והייתי להם לאלקים וכו'. דבההיא סימן גופא כתיב שם בתחילה והושעת אותם בכל מושבותם אשר חטאו בהם וטהרת אותם והי' לי לעם ואני אהי' להם לאלקים י"ל דרבה בר הונא אדר' חמא בר חנינא קאי דבמשפחות מיוחסות אינו משרה שכינתו עליהם בתחלה אבל משפחות שאינו מיוחסות איכו משרה שכינתו עליהם עד שמטהר אותם תחלה כדקאמר לקונן ובהא קאמר בקרא דלעיל וטהרת אותם והי' לי לעם שבתחילה צריך לטהר אותם להיות לו לעם קודם שמשרה שכינתו עליהם. וק"ל:
שם. ואילו בגרים כתיב מי הוא זה אשר ערב את לבו לגשת כו'. נראה לפרש ענין זה ע"פ מ"ש חז"ל ביבמות דאין מקבלין גרים לימות המשיח שנאמר הן גור יגור אפס מאותי וגו' והיינו דקאמר דקודם שיתגלה השראת שכינה עלינו צריכין הן להתקרב להיות לו לעם אבל אח"ז אין מקבלים אותם והיינו דקאמר קרא (ישעיה י"ד) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב משים דבתחלה אמר קרא שם כי ירחם ה' את יעקב ובחר עוד בישראל והיינו כידוע שבגלות נקרא ישראל על שם יעקב כדכתיב מי מנה עפר יעקב ואמר ובחר עוד בישראל ולאחר הגאולה יקראו בשם ישראל שהוא לשון כי שרית עם אלקים וגו' ואמר בתר הכי ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב ר"ל שנתחברו בהיותם בית יעקב וזה הי' טעם הגלות כדאי' בפסחים דף פ"ז שלא גלו אלא כדי שיתוספו עליהם גרים והיינו דאמר ונספחו על בית יעקב כשהם בבחינות יעקב (רמז לדבר כי מספר יעקב ומספר גר עולה כמספר שכינה שבהיות השכינה בגלות הוא שורה בבחינת יעקב בהתחברות הגרים עליהם) ועיין בסמוך:
ברש"י ד"ה בישראל וכו' אע"פ שאינם וכו'. יש להבין מפני מה שהבטיח הקב"ה להשרות שכינתו הוא המעשה ומ"ש והם יהיה לי לעם הוא התנאי וקי"ל דבעינן ת"ק למעשה ואם לאו התנאי בטל והמעשה קיים וזה שפי' רש"י אע"פ שאינם לי לעם וכמ"ש בחידושי תורה בפ' יתרו לפרש דברי מדרש שמואל כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול אין הואיל אלא לשון התחלה וכו' והיינו כיון שהתחיל ה' במעשה שאמר אנכי ה' אלקיך קודם לא יהי' לך ממילא המעשה קיים אפי' אינו מתקיים התנאי. וק"ל:
שם אמר ר' חלבו קשה גרים לישראל וכו'. ע"פ פשוטו י"ל מפני שכבר כתבנו לעיל דאין השכינה שורה אלא על המיוחסין ובאמת ישראל קדושים הם ומתרחקים מן הפסולין כדאי' בכתובות דף י"ד ע"ב מכירין ישראל ממזרין שביניהם אלא כיון דקי"ל קהל גרים לא איקרי קהל וגר מותר בממזרת הם מתערבין בהם וגרים מתערבין בישראל מתוך כך יתערבו פסולים ג"כ בישראל. אמנם יש להבין ענין זה במ"ש בחידושינו בפסוק והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו ולכאורה אינו מובן בשלמא רישא דקרא ואתה לא תעבוט משום דאפשר באדם שלוה מאחרים ומלוה לאחרים וקאמר הכתוב שהוא יהיה מלוה ולא יהיה נוה כלל אבל בממשלה לא שייך זה דכיון דקאמר שהם ימשולו בגוים אצ"ל שלא ימשלו הגוים בהם. אך הענין הוא שמצינו באמצי' מלך יהודא כשכבש את אדום הביא ע"ז של אדום והשתחוו לה והוכיחו הנביא ע"ז וע"ז נאמר איש חכם נשפט את איש אויל ושחק ורגז ואין נחת וכן הוא בענין הגרים שהוא בחינות העלות הנצוצו' הקדשות המעורב ברע והוא מ"ש חז"ל שלא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים ר"ל שבהיותם בגלות ולקטו הנצוצות הקדושת המפוזרים וצריך להשתמר מהן שלאחר שכבשם לא יטמאו אותם בבחינות הרע שנשאר עדיין שא"א לברר הניצוץ הקדוש בלי תערובות כלל והיינו דקאמר קרא ובך לא ימשלו ר"ל לאחר שיכבשו ויבואו בקרבך לא ימשלו בך להחטיאך וזהו ענין הערב רב שהחטיאו את ישראל שלאחר שנכבשו ישראל תחת ידיהם והעלה אותם משה עם הפסולות שבקרבו וכיון שלא נתבררו כראוי' החטיאו את ישראל במדבר והענין הזה הוא כי הם מעורבין מטוב ורע בבחינת עץ הדעת טוב ורע ורמז לזה כי מספר ערב רב הוא כמספר דעת ויש לפרש בזה מ"ש חז"ל בהזהב דף נו"ן מפני מה הזהירה התורה על הגר מפני שסורו רע והיינו שנבחר מן הדעת בחינות רע שבו רמז לדבר כי מספר רע ומספר גר הוא מספר דעת חסר אחד הוא בחינות האחדות האמיתי המבררות וכוללת טוב ברע והיינו דקאמר קרא מי יתן טהור מטמא לא אחד ר"ל שנבחר מן הרע ע"י אחד הכוללים וכיון שלא נברר כראוי הוא קשה לישראל. וק"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |