יד מלאכי/כללי התלמוד/יג
|
< הקודם · הבא > |
אלא אי איתמר הכי איתמר
לא שייך לומר אלא היכא דאקשו על מימריה דאמורא שלא בפניו, אבל כד אקשו ליה לאמורא גופיה פנים אל פנים אז לא שייך לומר הכי, אבל יאמר אלא אמר ר"פ וכו'. וכן מוכח מדברי התוס' ז"ל בפרק במה טומנים נ. ד"ה אלא אי איתמר שכתבו וז"ל, אין גרסא זו נכונה דלכאורה משמע שלרבא עצמו היה מקשה, וטפי הוה ניחא אי הוה גריס אלא אמר רבא וכו'. הרי מוכח דאין שייך למימר הכי כשמקשים לאמורא עצמו כאמור. אלא שדבריהם מגומגמים קצת, במה שכתבו דלכאורה משמע שלרבא עצמו היה מקשה, כאילו לא קאי הכי, וכאילו מכללא איתמר. והלא בפירושא איתמר התם איתיביה ההוא מרבנן בר יומיה לרבא, ואולי דלא הוו גרסי מלת לרבא אלא איתביה ההוא מרבנן בר יומיה ותו לא, וכגרסת הרא"ש שם.[1] דיש לדוחה קצת מקום לפרש, אותיב על מימריה דרבא לפני בני בית המדרש.
ויהי מה זה הכלל אמיתי ונכון, וכן נראה דעת רש"ל, דבסוף פרק כיצד משתתפין (פח:) מחק אמר ליה אביי.[2] ונראה לי דאזיל בשיטת התוס' דשבת ע"ש, ולדידהו גם בפרק לולב הגזול לג. ולה: דאיתא אמר ליה רבא, ומסיק אלא אי איתמר וכו' מחקינן נמי אמר ליה רבא ע"ש. וע"ע בפרק המדיר עג: דגרס רש"ל אלא אי איתמר הכי איתמר, אף דאיתא שם אמר ליה אביי, ואי איהו לא מחקיה אנן לא נשבש וניזיל בכל דוכתא דאיתא הכי.
וגם אחר הדק היטב בכל המקום אשר הוזכר לשון זה בשיתא סדרי מצאתי ראיתי כדברי התוס' ז"ל, אף שדבריהם אינם צריכים חיזוק. אך מה שהוסיף עוד מדעתו הר"ב בית חדש באו"ח סוף סימן שע"ז ואמר, דכל היכא דאמרו הך לישנא בגמרא משמע דאותו שקלא וטריא היה אחר מיתת האמורא שאמר המימרא. אין אני המך מודה לו, דזו לא אמרה אדם מעולם ומה גם דהך דשבת הויא תיובתיה.