שו"ת הב"ח (הישנות)/יג

שו"ת הב"ח (הישנות) ‏ יג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ראובן ושמעון אחי' ירשו בית מעזבון אביהם ומכר ראובן חלקו לחתנו וכתב לו שטר מכירה ביום א' וכתוב בשטר המכירה שקיבל מחותנו סך פלוני דמי חצי הבית ואחר כך ביום ב' הקנה שנית בקנין סודר חלקו בבית הנזכר לחותנו שמכר להם חוץ ממה ששוה עשרים זהובים פוליש נתן להם במתנה גמורה בלי אחריות ושמעון בא לסלקו מפני שהוא שותף עם ראובן בבית והלוקח טוען דאין כאן דינא דבר מצרא מכח חמשה צדדים האחד דראובן כתוב לו במתנה מה ששוה עשרים זהובים והוה ליה נמי שותף בבית שנית דהמכירה היתה לו ולאשתו ביחד ואמרינן בפרק המקבל דלאשה לית ביה משום דינא דבר מצרא שלישית הדחיקה לי' שעתא וצריך לו לפרנסה הוא וביתו רביעית מאחר שהמכירה לו ולאשתו איכא הכי טפי עשיית הישר והטוב להקים שם האיש על נחלתו חמישית כי זה היה הכרח גדול לראובן למכור בית כדי לפרוע לבעל חוב אנס שהיה רוצה לחבשו בתפיסה וגם היה בסכנה גדולה אם לא היה פורע לו מיד:

תשובה הטענה מענין המתנה כבר כתוב בהגהות אשר"י ובש"ע סימן קע"ה סעיף כ"ו הגהה אם היה דגרוי' דארעי וז"ל מוכח מכאן דהיכא דניכר הדבר דלרמאות קא עביד מסלקינין ליה א"כ מה שרגילין לכתוב ונתן לו תלם אחד סביב לכל הקרקע במתנה והשאר מכר לו נראה דאינו מועיל לו לענין דב"מ דודאי ערמה בעלמא היה מהרי"ח עכ"ל אכן מהר"מ לא פסק כך וז"ל תשובות מיימוני וששאלת אם יכול ראובן ליתן לבנו או לחתנו שוה עשרה זקוקים בקרקע שוה ק"ס זקוקים ושוב מכר להם משאר הקרקע אם יכולין לסלק המצרנית מכח המתנה נראה לי אם לא מכר להם השאר יוקר כל כך כדי מה שנתן להם ומכר להם אז נעשו שותפים ועדיפין מן המצרנות אבל אם מכר להם ביוקר והבליע להם אותן עשרה זקוקים שנתן להם איערומי קא מערים כדאמר גבי גרויא בי מצעי אי עידית הוא אי זיבורית הוא זביני' זביני ואי לא איערומי קא מערים עכ"ל ויש לתמוה דהלא מהך גירויא מבואר דדוקא אי עידיות היא אי זבורית היא דלא מוכחא מילתא דאיכא הערמה זביני' זביני וא"כ אפילו לא מכר להם השאר יוקר כיון דמוכדא מילתא איערומי קא מערים מדנתן לכם מקצת מתנה חיישינין להערמה כי היכא דחיישינין בארעא דכולה עידית או זיבורית ותו לפי דעת מהר"ם בטלת כל דדב"מ דלעולם יכתוב לו מקצת מתנה לערך זקוק אחד או שתיים דליכא למיקם עלה דמילתא שפיר אי מכר השאר ביוקר אם לאו:

ואפשר דמהר"מ לא קאמר אלא בבניו וחתנו דלגבייהו ודאי נותן בעין יפה ומחיל בלב שלם וכדאמרינין בפרק החובל כל לגבי בעל וודאי מחלה כו' הכי נמי איכא למימר כל לגבי בן ובת וודאי מחיל ולא חיישינן להערמה ודמי לגירויא אי עידית אי זיבורית אבל באיש נכרי מודה מהר"מ דחיישינין להערמה אפילו לא מכר השאר ביוקר וכדפסק בהגה"ה אשיר"י דשפיר מוכחא מילתא דהערמה מדנתן לו מקצת מתנה ואין הפסקים סותרין זה את זה מיהו בנדון דידן אין לחותנו ובתו שום זכות מצד המתנה לפי מה שבא בשאלה דתחילה הקנה לו לבד בקנין סתם וכתב לו שטר מכר על כולה בלי שום מתנה כל עיקר ואח"כ ביום שלאחריו נמלך והקנה לו ולאשתו מקצת מתנה מוכחא מילתא דדעתו להערמה ואפילו יקבל על עצמו בשבועה ובחרם שהמתנה היא בלא הערמה מכל מקום מאחר שהקנין היה בתחלה בסתם כבר נסתלק הבעלי' הראשונים מן הקרקע והלוקח הוא שלוחו של מצרן ואין להם כח עוד לבטל הקנין הראשון הנעשה בסתם וכה"ג כתב מהר"מ כדאיתא בתשובת מיימוני' לספר קנין ס"י ל"ב אלא דקשה לי על דבריו דבפרק נערה (דף מ"ד) קאמר פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא אלמא דיכול להקנות לו במתנה כדי להפקיע דד"מ אף עפ"י שהקנה לו תחלה בקנין סתם ואפילו לדעת התוספות והרא"ש והר"ן לשם וכך כתב בסמ"ג סימן ר"מ דמצניע אותו שטר של מכירה היינו משום דהשני אינו נעשה אלא ליפוי כח אבל מכל מקום מבואר מדבריהם דלא נסתלקו הבעלים הראשונים מן הקרקע ושפיר יכולין לבטל הקנין הראשון דאם לא כן למה להו למיהב טעמא דמשום דהשני אינו נעשה אלא ליפוי כח תיפוק ליה שאפילו נעשה במתנה גמורה אפילו הכי אין לו כח לבטל הקנין הראשון כיון דנעשה בסתם כבר נסתלקו הבעלים ודוחק לומר דאין הכי נמי דהכי קאמר דאין שייך מתנה אחר מכר דכבר נסתלקו הבעלים הראשונים ולא נעשו אלא ליפוי כח אלא משמע הלשון דאם היה עושה לשם מתנה גמורה הוה מתנה אלא דלא נעשה אלא ליפוי כח וכך מבואר ממאי שכתב הר"ן לדעת הרשב"א והרב המגיד לדעת הראב"ד שכתב לדעת רב נטורנאי גאון דאף עפ"י דנודע שטר המכר לית ביה משום דינא דבר מצרא דכיון שכתב לו שטר מתנה מוחלט בלא אחריות אינו דומה לכתב לו מתנה באחריות אלמא דלא נסתלק לגמרי ויכול הלוקח והמוכר לבטל המכר שלא יהא המכר מכר ויזכה בו מחמת מתנה ודלא כמהר"מ:

מיהו אפשר ליישב ולומר דמהר"מ לא קאמר אלא היכא שכבר נתן הלוקח דמי הקרקע או נתן משכנות כמבואר בתשובותו לשם דאז כבר זכה בו בעל המצר מן הדין וכוונתם במתנה אינו אלא לעשות עולה ולדחותו אבל ההיא דבפרק נערה איירי שעדיין לא קיבל דמי המכר ולפיכך יכול לעשות לו שטר מתנה על שדה זו כיון דעדיין לא נסתלקו הבעלים ממנה כל זמן שלא קיבלו הדמים ומועיל לדחות בעל המצר וחילוק זה מצאתי בשלטי הגיבורים פרק נערה ולפי זה בנדון דידן דכבר נתן לו דמי המכר ביום הראשון כשכתב לו שטר מכירה בסתם שוב אין להם כח לדחות את השותף מכח מתנה שהיתה אח"כ ביום השני דכבר נסתלקו הבעלים הראשונים וכדכתב מהר"ם:

הטענה השנית שיהיה זוכה מדהקנה לאשתו אין בה ממש לפי שהקנה תחלה לחתנו בלבד וביום המחרת חזר והקנה לו ולאשתו מוכחא מילתא דלהערמה קא מתכווין ותו דאין לו כח לבטל הקנין הראשון כמו שנתבאר בסמוך באריכות בס"ד בדברי המתישבים על הלב ותו דאפילו אם תמצי לומר דהיה לו כח לבטל הקנין הראשון אפי' הכי בנדון דידן אין מועיל לו כלל לבטל דינא דבר מצרא מדהקנה לאשה כיון דשמעון הוא השותף וכדמוכח מתשובת הר"מ בתשובות מיימוני' סימן ל"ה וז"ל א"כ איפה צללת במים אדירים וכו' דהא דאמר לאשה וליתמי לית בהו משום דינא דבר מצרא הני מילי לגבי מצרן אבל שותף עדיף ואי זבין לאשה או ליתמי אתי שותף ומפיק וכו' וכך כתב מהרי"ל בתשובה סי' צ"ו (הג"ה סימן קע"ה סמ"ז) אף ע"פ דודאי הוא דלא עדיף שותף לגבי מתנה היכא דלית להו זכות מצד המתנה כדפיריש' בסמוך אם כן גם מצד דמכר לאשה לית להו זכות כל עיקר כיון דשותף עדיף ומפיק מאשה:

הטענה השלישית מצד דדחיקא לי' שעתא וכו' נראה דאפי' למאי שהעידו שהבית עומד ברחוב בדוכתא דשכיחא עוברים ושבים ורבים מצויים שם והבעל הבית מתפרנס מהם דנעשה פונדק ואושפיזא לרבים אפילו הכי אין לנו כח לסלקו מצד זה ואף ע"פ שבעל המאור כתב כך בשם ראב"ן כבר השיב עליו הרמב"ן שאלו היה כן היה להם לחכמים להשמיענו דבר זה בתלמוד שהוא רבותא גדולה מכל מה שהזכירו גם בהגהות מיימינות פי"ב מהלכות שכנים בשם מהר"מ דבכה"ג המצרן מוציאה מיד הקונה ושכן נהגו וכתב מהרא"י בת"ה בסי' ש"מ טעם למנהג משום דהוה מלתא דלא פסיקא וצריך בירור ואומד הדעת אי אצטריכנא ליה טובא ואי דחיקא ליה שעתא ממש דמסתמא משום כל דהוא לא דחינן דינא דבר מצרא והרבה פעמים שאין לעמוד על העיקור אי אצטריך ליה ודחיקא ליה שעתא לגמרי והוי כדבר שניתן לשיעורין ולכן לא נהגו לבטל בו דינא דבר מצרא וכו' ע"ש:

הטענה הרביעית שיהא זוכה בה משום דקנאה מחמיו לכאורה אין בטענה זו ממש וכדמשמע להדיא מתשובת מהר"מ דלעיל דעובדא הוי במוכר לבנו ולחתנו דתפס בפשיטות דאין לחלק בין בנו וחתנו לאיש נכרי והכי משמע ודאי מהא דקאמר שכן וקרוב שכן קודם דבכל קרוב קאמר אפילו בנו ובתו וכהך דפרק המפקיד דמורידין קרוב לנכסי שבוי דפירושו בנו ובתו וכל הראוי ליורשו וס"ל לרוב הגאונים בההיא דשכן וקרוב דלאו קודם למצרן קאמר דפשיטא דהמצרן מסלקו כדכתיב בח"מ מיהו למאי שהביא לשם ב"י דבעל הלכות גרים קרוב ות"ח לית בהוא משום דד"מ ופירושו אם קדמו וקנו אין בן המיצר יכול לסלקן א"כ בנדון דידן נמי אין יכול לסלק לחתנו ומצי למימר קים לי כהלכות גדולות שלא להוצי' מידו כיון דהלוקח הוה מוחזק ותו דאיתא בפרק המקבל לבעלים הראשונים לית בהו משום דד"מ וכתב הרא"ש ע"ש בעל העיטור דלבן בעלים אית ביה משום דינא דב"מ וכ"כ בח"מ ובחבור ה"ר ירוחם וכ"כ המגיד והגהות מיימונית ע"ש וכתב ב"י ואני בדקתי בעיטור ומצאתי שכתוב וז"ל כתב הרב המחבר בן בעלים הראשונים ליתיה בכלל בעלים ואמר דאי קדים בר מצרא וזבין מקמי בן בעלים זביני' זביני עכ"ל וכפי גרסא זו משמע דאם קנה בן בעלים הראשונים אין המצרן מסלקו ע"כ ולפי זה ודאי הני גאונים שכתבו בשם העיטור דלבן בעלים אית ביה משום דינא דב"מ נמי פירושו דוקא היכא דקנה המצרן כבר או אפילו לא קנה אלא שרוצה להקדים עצמו ולקנות התם הוא דאית ביה דד"מ דהמצרן קודם ולאפוקי בעלים הראשונים דאי אתו בהדי הדדי המצרן ובעלים הראשונים בעלים הראשונים קודמים אבל אם כבר קנה בן הבעלים הראשונים אין המצרן יכול לסלקו ולגרוע כח קניינו שהוא מן התורה משום ועשית הישר והטוב שהרי גם זה הישר והטוב שתשוב הנחלה לחזקת הראשונים ואף ע"ג דלא תועיל הסברא זו להיות עדיף ממצרן לכתחילה מכל מקום אם קנאו כבר יש לקיימו בידו מכח זה ובהכי ניחא הא דכתב בנימוקי יוסף ומסתברא דכי היכי דאמרינן דאין בר מצרן מוציא מידי בעלים הראשונים ה"ה לבנים דלדידי' נמי איכא משום ועשית הישר והטוב דומיא דשומא הדרי משום ועשית הישר והטוב והדרא נמי ליורש לפי פירוש רש"י פרק המפקיד וכ"כ ב"י ע"ש הר"ן (סי' ק"ג ס"ט) ותלמידי הרשב"א דלכאורה הם חולקים אדעת ב"ה אבל למאי שכתבנו ניחא דב"ה לא קאמר אלא דווקא היכא דאתו בהדי הדדי הבן והמצרן התם הוא דהמצרן קודם כנגד הבן אבל כנגד האב האב קודם אבל להוציא מידו אין חולקים בין לאב לבן דאפילו מיד הבן אין המצרן מוציא מידו והשתא לפי זה היכא דהמוכר מכרה לבנו וחתנו כל שכן דאין המצרן מוציא מידו דכיון דאפילו היכא דיצאה הקרקע כבר מיד הבעלים הראשונים אעפ"כ אם חזר בן בעלים הראשונים וקנאה אין המצרן מוציא מידו ק"ו בן בנו של קל וחומר היכא שהמוכר משעה ראשונה מוציאה ליד בנו וחתנו ומכרה להן דפשיטא דאין המצרן מוציאה מידן ולפי זה האי דכתבו רוב גאונים דהמצרן קודם לקרוב ואפילו קנה כבר המצרן מסלקו אינו אלא דודו או בן דודו או אחד מאחיו דווקא ולא בנו ובתו ואעפ"י דבהך דמורידין קרוב לנכסי שבוי בכלל קרוב הוא נמי בנו ובתו הכא לא הוי בנו ובתו בכלל דהא כדאיתא והא כדאיתא והשתא לפי זה יהיו חולקים כל אלו הגאונים אמהר"מ דפסק להדיא דאפילו בבנו ובתו שכבר קנאוה המצרן מוציא מידם וכיון דאיכא פלוגתא דרבוואתא אין להוציא מיד הלוקח שנקרא מוחזק כדלעיל:

אכן צל"ע דאפשר דכל הני גאונים דסבירא להו דבן בעלים הראשונים דקנאה כבר דאין המצרן מוציא מידו אינו אלא היכא שכבר מת האב דהשתא היורש כרעיה דאבוה הוא ובמקום בעלים הוא אבל בחיי האב אין זכות לבן בקרקע של אב בחיי אב ומ"ה כתב הר"ן ונ"י דומיא דשומא וכו' דבשומא לא הדרא לבן אלא לאחר מיתת האב דהדרא ליורש אבל לא בחיי אב והכי מוכחא סוגיא דפרק המפקיד (סי' ק"ג ס"י) וז"ש רש"י לשם ולא מהדריני' לי' היכא דשמו מינה ואינסיבה ומתה וירשה בעלה ובא להחזיר החוב וליטול הקרקע לא מצי למימר ירשה אני כו' דמשמע דווקא שמתה וכ"כ כל הגאונים בפסקיהם לשון יורש ולא כתב ובנו אלמא דלא מיירי אלא היכא דמת האב דהדרא ליורש דקאי בחריקא דאבוהו הא בחיי אב לאו במקום אב הוא והלכך לגבי דד"מ נמי הא דכתבו המפרשים דלבן הבעלים נמי איכא משום ועשית הישר והטוב דומיא דשומא וכו' היינו דווקא לאחר מיתת בעלים הראשונים דומיא דשומא ומיהו וודאי לא דמיא ממש לשומא דשומא לא הדרי אלא דווקא היכי שהגבוהו לו ב"ד אבל מרצון הלוה לא הדרא דכך פסק האלפסי פ' המפקיד אפלוגתא דרב אחא ורבינא וכדכתי' בח"מ בסי' ק"ג אבל לגבי דד"מ אין המצרן מוציא מיד בן בעלים הראשונים אפילו היכא דמכרה מרצונו וטעמא דמלתא דכיון שכבר זכה בקנייתו מן התורה אין להוציא מידו משום ועשית הישר והטוב דהא נמי ישר וטוב הוא להעמיד הקרקע ביד בעלים הראשונים או בניהם יורשיהם לאחר מיתתן ואף ע"פ שמכרו אותו מתחילה ברצונם סוף סוף ישר וטוב הוא ולפי זה התיישב ברווחא הא דכתבו הרא"ש ושאר פוסקים ע"ש ב"ה דלבן בעלים אית ביה משום דד"מ היינו דווקא בחיי בעלים הראשונים דאלו לאחר מיתת בעלים הראשונים אף ב"ה מודה דה"ה לבנים דומיא דשומא הדרי ליורש וכדכתב נ"י והר"ן דאיירי לאחר מיתת בעלים וזו היא דמהר"מ נמי דסבירא ליה בתשובה מיימונית דלעיל דאפילו מכרו לבנו ולבתו אית ביה דד"מ היינו לפי שהאב הוא קיים אבל לאחר מיתת האב מודה דאין המצרן מוציא מיד בן בעלים הראשונים וליכא פלוגתא כלל בפסקים אלו וא"כ בנדון דידן כיון דהאב קיים אית ביה דד"מ ולא מצי למימר נמי קים לי כגרסת ה"ג בדוכתא דכל הגאונים חולקים על גירסא זו:

ותו נראה בנדון דידן דאפילו את"ל דבמכרו לבנו ולחתנו לית ביה משום דד"מ ודלא כמהר"מ ואין חילוק בין בחיי האב ובין במיתתו מ"מ הכא דהוא שותף עדיף טפי מבנו וחתנו והכי משמע מלשון מהר"מ בתשובותיו מיימונית שכתב וכן אני אומר בכל הני דאמרינן לית ביה דד"מ מצרן דווקא אבל שותף לא כו' ומשמע להדיא דגם במאי דקאמר לבעלים הראשונים לית ביה משום דד"מ מצרן דווקא אבל שותף יפה כחו אפילו מבעלים הראשונים והכי משמע נמי מדקא משוה הר"י מברצולוני דין בעלים הראשונים לדין אשה ויתמי ושותפין כדכתב בח"מ אצל דין בעלים הראשונים וכיון דמהר"מ כתב בהדיא דאשה לא יפה כחה אלא אצל מצרן ולא אצל שותף הכי נמי לא יפה כחו דבעלים הראשונים לגבי שותף דשותף עדיף טפי כיון דאית ליה בגוף הקרקע וזה נראה ברור לפע"ד:

הטענה החמישית שיהי' זוכה משום דהי' אנוס למכור מיד לפרוע לאנס נראה דהיא טענה נכונה דליכא למימר דווקא לכרגא ולמזוני ולקבורה מדלא נקט אלא הני תלתא דאטו אם מכר לצורך פדיון שבוים או פקוח נפש דליהוי בי' משום דד"מ הא פשיטא דליתא אלא אפילו הני קאמר דליכא סכנה בהו דמשום כרגא אינו אלא לחוש לכעס שוטר המלך כמו שפירש רש"י וכ"ש היכא דאית בהו סכנה וזיל בתר טעמא דמשום דטרוד הוא כמ"ש הרמב"ם והסמ"ג וז"ל ולמה אין בהן דין בן המצר שכל אלו טרודין הן למכור ומשום צורך גדול מוכרין ואם תאמר יש בהן דין בן המצר לא ימצאו לוקח שהרי אומר למה אטרח ואקח כדי שיבא זה ויסלק אותו ואין הבעלים יכולין להמתין עד שיביא בעל המיצר מעות ויקנה עכ"ל משמע מדבריהם דאפי' הי' רוצה המצרן ליקח אינו יכול לעכב הלוקח מליקח אפי' לכתחלה ולהמתין עליו עד שיבא מעות וכ"כ בהגהות אשר"י ע"ש רבינו חננאל ואף על פי שכתב נמי דמתוך פירש רש"י משמע שחולק על זה מ"מ בפלוגתא דרבוואת' אין מוציאים מיד המוחזק כדכתוב מהרא"י בת"ה סי' ש"מ וכל זה אין אנו צריכן בנ"ד דהלא לא ידע המצרן שהוא השותף שרוצה למכרו ולא עיכב על הלוקח א"כ לדברי הכל אין לסלק הלוקח מאחר שהדבר הי' ידוע לרבים שהי' המוכר בסכנה גדולה מפני האונס ב"ח שכפה אותו לפרוע לו חובו לאחר שכבר עבר זמן פרעון אין לך צורך גדול מזה דאין לנו דבר שעומד בפני פקוח נפש ואין לומר דמ"ש לכרגא ולמזוני ולקבורה לית בי' משום דד"מ דווקא מצרן אבל שותף עדיף כמו שפירש מהר"מ אכל הני דקאמר בגמרא לית ביה משום דד"מ דהא פשיטא דלא אמר מהר"מ אלא דווקא היכא דאמרו לית ביה משום דד"מ מטעם דאין לנו לעשות הישר והטוב למצרן היכי דאיכא הישר והטוב וג"ח ללוקח בהא קאמר מהר"מ דווקא לגבי מצרן קאמר הכי אבל לא לגבי שותף כיון דאית לי' חלק בגוף הקרקע בהא וודאי מיסתברא דיותר יש לעשות ישר לשותף מללוקח אבל היכא דתקנו להעמידה ביד הלוקח משום פסידא דמוכר אין סברא לחלק בין שותף למצרן דכל היכא דאיכא פסידא למוכר דלית בי' משום הישר והטוב אפילו לגבי שותף וזה אין צריך לפנים הנראה לפע"ד כתבתי וחתמתי אנכי הקטן והצעיר יואל בלא"א מוהר"ר שמואל ז"ל ה"ה לקהלת אויסטרליץ:.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף