אילת השחר/גיטין/יד/ב
אותן בני אדם הן אמה וכובען אמה ומדברין מחצייהן וכו'. מבואר במאירי דכיון דהממון גורם להם האונס והסכנה אין בזה משום מציל עצמו בממון חבירו דלכן פטור אם החזיר להנפקד. ועדיין צ"ע הלשון דקאמר אילו הרגו את דוסתאי מי נתן לינאי אבא בר כמותי, הא עיקר סברתו דאינו מחויב ליהרג ולמסור נפשו ע"ז, וא"כ אפילו אם לא הי' אביו חי, דמה זה תלוי במה שלא יהי' לאביו בן כמוהו.
ואפשר דלהסוברין דאפילו במצות שיעבור ואל יהרג מ"מ אם רוצה ליהרג מותר לו, ועי' בשטמ"ק כתובות דף י"ט דאמרינן דס"ל לר"מ דעדים שאמרו להם לחתום שקר ואם לא יחתמו יהרוג אותם יהרגו, וביארו שם דהוי ס"ל דיש משום מידת חסידות לעשות כן, ולכן אין נאמנין לומר שחתמו באונס דמשימין עצמן רשעים, אלא דפריך שם דמשום דלא עשו מידת חסידות לא יהיו נחשבים רשעים ואין בזה משום אין אדם משים עצמו רשע. ולפי"ז יתכן דגם ר' דוסתאי ס"ל כן דמותר למסור נפשו, ואע"ג דגם אם ימסור עצמו למות עדיין יוכלו להחזיק לעצמם הכלי בלי לתת לר' יאשי', מ"מ לא יעשו העבירה ליתן בידים ממון של ר' יאשי' להם שעפ"י דין הם לא יכולים לחזור, אלא דלא עשה כן משום דכיון דזה יגרום צער כ"כ לאביו, ומשום זה אין מידת חסידות לעשות כן בזמן שיגרום צער כ"כ גדול לאביו.
ובתפארת יעקב ג"כ ביאר בדרך זה, אלא דהוא כתב דלא הי' יכול למסור עצמו למות כיון דהי' חכם דרבים צריכים לו, וזה מה שאמר מי יתן לאבא בר כמותי, כי לא הי' כמותו גדול בתורה.
דמית נותן בחיי מקבל. והיינו דאז יורשי מקבל יורשין אותו. והנה שיטת הר"ן היא דמצוה לקיים דברי המת אינו קנין אלא מצוה שכופין יורשי המצווה לקיים דבריו. ויש להסתפק לפי"ז אם זה רק מצוה שכופין כמו שכופין לישב בסוכה, אבל אין דין הכפי' משום זכות ממון להמקבל, או שתיקנו שזה מזכותי ממון של המקבל שיכופו אותם ליתן הממון, ומכאן שגם להר"ן הוא מזכותי המקבל, וכן מבואר בר"ן כאן שכבר זכה המקבל, והסברא דכיון דכל זה שהמקבל יזכה בהמתנה ואם המקבל ימחול בודאי לא יכופו, נמצא דע"כ התקנה היתה עם זכותי ממון להמקבל שמחמת זה יכופו בני הנותן ליתן.
רש"י ד"ה הא דליתי' למקבל. רש"י כתב הטעם דהוי זכיה בטעות, ומשמע דשייך זכיה למת, וכן דייק במחנה אפרים (הלכות זכיה סי' ל"א), והביא בשם הרשב"א דאם זיכה ע"י אחרים למת לעשות לו מצבה קנה, ועי' בקובץ שעורים (ח"ב סי' י"א) דביאר דכל מה דאין זכיה למת משום דאינו צורך המת הא אם צריך זוכה שפיר [וכעי"ז חזו"א ב"ק סי' ט"ז ס"ק ו', קובץ שיעורים כתובות אות שי"ד, ואמרי משה סי' ל"ח ס"ק כ"ד, ועימש"כ באילת השחר כתובות דף ל"ט א'], ולפי"ז כיון דצריך למצבה לכן קונה, אלא דצ"ע למה אין בע"ח גובה מנכסי המת למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא, כיון דלמה שהוא צריך יש לו נכסים, וכאן הרי הוא צריך לשלם החוב [ועי' חידושי ר' שמעון הכהן בבא מציעא סי' ט"ז וכן בסוף בבא מציעא], ואולי כיון דבמתים חפשי לא שייך עליו מצוות, משא"כ מה שהוא לכבודו הוא צריך, וצע"ק.
רש"י ד"ה מספקא. בגליון הש"ס ציין לדברי המשנה למלך (פ"ד מהלכות מלוה ה"ו בד"ה לענין הלכה), ורוצה להוכיח דבספק ספיקא לא מוציאים ממון דהא הוי ס"ס דאולי הולך כזכי ושייך ליורשי המקבל, ואפילו הולך לאו כזכי אולי מצוה לקיים דברי המת, והנה שיטת הרמב"ם (בפ"ד מהל' גזילה הל' ז') דאם שכירו או לקיטו של הנגזל מעיד איזה כלים שלקח הגזלן לא מהני שישבע השכיר או הלקיט ועי"ז יהא חייב הגזלן לשלם, וכתב הרב המגיד דאע"ג דשיטת הרמב"ם בכל תיקו דמהני תפיסה, מ"מ כאן ס"ל להרמב"ם דלא יועיל תפיסה כיון דזה ספק בתקנה דאז לא מהני תפיסה, וע"כ דספק כזה אין לו דין ככל ספק א"כ גם כאן יש לומר כן.
אלא דהנה הקשה עליו בלח"מ ממה דמספק"ל אי עשו תקנת נגזל במסור בב"ק דף ס"ב, ופסק הרמב"ם דאם תפס נשבע ונשאר בידו, הרי דגם בספק תקנה מהני תפיסה. ואפשר לומר דהנה כשהבעה"ב לא ראה מה לקח הגזלן א"כ גם הבעה"ב לא הותר לסמוך על דברי השכירו ולקיטו בלי תקנת חכמים, דהא הגזלן טוען ברי שלא לקח, אלא דאם עשו תקנה הי' הגזלן מחויב והנגזל הי' יכול לקחת, אבל כיון דלא איפשט הבעיא לא שייך שיועיל תפיסה כיון דגם התופס צריך לחוש שמא אינו כדברי השכיר, ושאני בתקף הכהן הספק בכור דאין מוציאין, דהתם גם להבעה"ב ספק, אבל כאן כיון דזה ספק בתקנה והוא ג"כ לא יודע אם השכיר אומר נכון לכן לא יועיל תפיסה.
ולדברינו בספק אם תיקנו מצוה לקיים דברי המת שייך גם להרמב"ם שיהי' לו דין ספק ויצטרף להיות ספק ספיקא, ואם הספק ספיקא מוציא ממון הי' שייך שיוציא ויהי' של המקבל.
והנה לכאורה כאן לא מקרי שבא להוציא ממוחזק, דהא אם מצוה לקיים דברי המת עושה קנין, נמצא דהספק אם הולך כזכי ואז השליח אוחז בשביל המקבל והמקבל מוחזק, אלא דיש חזקת מרא קמא ליורשי הנותן. ולפי"מ דנקטו האחרונים דחזקת מרא קמא הוי מדין חזקה דכל התורה כולה ולא מדין מוחזק, נמצא דכאן אין כאן שאלה של הוצאת ממון אלא שאלה של ס"ס נגד חזקה, ולהפוסקים דלא מהני א"ש.
ואין להקשות א"כ גם בכתובות דף ט' ע"ב דמשמע דהאשה יכולה להוציא כסף כתובתה ע"י ספק ספיקא אע"פ שזה גם נגד חזקת מר"ק וגם נגד מוחזק, יש לומר דחזקת מרא קמא אם זה מדין חזקה דכל התורה, זה שייך אם הנידון על דבר המסויים אמרינן דהדבר ישאר כמו אצל מי שהי' עד עכשיו, אבל אם אין הנידון על דבר מסויים לא שייך העמד דבר על חזקתו רק דין מוחזק יש לו, לכן יתכן דבספק ספיקא יוציאו ממון מהמוחזק באופן דאין שייך העמד על חזקתו, אבל נגד מר"ק דהיינו החפץ מסויים דיש דין העמד על חזקתו לא יועיל ספק ספיקא.
אמנם גם אם לא נימא מחמת דהוי מר"ק חזקה דהעמד דבר על חזקתו, אז להפוסקים דמהני ס"ס נגד חזקה דהעמד דבר על חזקתו, מ"מ יל"ע בספק כזה דיש ספק אם בכלל נתקן תקנה כזאת אם זה הוי בגדר ספק, וא"כ נסתפק אולי תיקנו עוד כמה קנינים וחיובים, דבשלמא אם הי' ספק באיזה פרט בתקנ"ח, שייך לעשות מזה ספק, משא"כ ספק אם בכלל נתקן. ובענין אסורין מבואר בפר"ח (יור"ד סי' ק"י) דבתרי ספיקא דדינא לא אמרינן ספק ספיקא לקולא, ואפילו אם נימא דגם כה"ג שייך ספק ספיקא, אבל ספק אם תיקנו ודאי יש מקום לומר דלא מצטרף לספק ספיקא.
ולאלה דס"ל דמדין מצוה לקיים דברי המת אינו עושה קנין, וכמבואר במחנה אפרים (הלכות זכיה סי' כ"ט) דמהר"ן משמע דאינו קנין, א"כ הו"ל כספק מצוה, ובודאי כיון שאין ודאי מצוה לא נוכל לכוף לקיים המצוה, וכ"כ באור שמח (פ"ד מזכיה), עוד יש סברא לחלק דאפילו אם נימא דבס"ס מוציאים ממון, היינו רק באופן דעצם הדין הוא ודאי אלא דיש ספק אולי נפטר מחיובו, כמו הא דכתבו התוס' כתובות בדף ט' ע"ב, משא"כ כאן דהספק הוא אם חל בו דין לזכות, לא יזכה כל זמן שאינו מבורר עיקר הדין אם יש בזה חיוב כלל.
עוד י"ל דתמיד בממון דאין מוציאין מספק, הוא מחמת הדין דהמע"ה, אבל בספק תקנה שעיקר דינה היא מחמת המצוה, אפילו שמחמת זה קונה הממון, מ"מ לגבי לדון על הספיקות שבו, יש לפוטרו מחמת הדין של ספק דרבנן לקולא, בלי שנצטרך לבוא להסברא של הממע"ה, וא"כ חלוק ספק ספיקא דכאן משאר ספק ספיקא בממון, דכיון דלגבי המצוה נפסוק על הספק של מצוה לקיים דברי המת לקולא, אי אפשר כבר לצרפו ספק לענין להוציא הממון. ולא מיבעיא אם מצוה לקיים דברי המת אינו עושה קנין, רק כופין לקיים המצוה, דבודאי לא שייך שיוציאו, כיון דעל המצוה הא לא כופין מספק, אלא אפילו אם עי"ז קונה, מ"מ עיקר התחלת הדין הוא משום מצוה, וזה א"א כיון דספק מצוה דרבנן לקולא, לא נוכל לדון שיהי' ספק קנין ושזה יצטרף לספק ספיקא.
ואין להקשות להסברות דספק כזה אם מצוה לקיים דברי המת או לא אין לו דין ככל ספק בממון דלכן אינו מצטרף לספק ספיקא, דא"כ למה כתב רש"י דהספק דלמא מצוה לקיים דברי המת או לא, והיינו דלכן גם אם הולך לאו כזכי מ"מ אם מת נותן, אז מספק זה יחלוקו, וכ"כ להדיא לקמן דף ט"ו א' ד"ה מספקא להו, הא ספק זה אינו מזכהו כלום, דיש לחלק דהנה כתבו התוד"ה וחכמים, דמעיקר הדין בכל ספק הדין דהממע"ה רק היכא דכתוב מפורש בגמ' יחלוקו, והיינו כמו שמשמע בתוס' ב"ב (דף ס"ב ע"ב) דתיקנו באופנים מסוימים שיחלוקו, וכן הוא כאן בתוס' הרא"ש להדיא, א"כ גם בזה אפשר שיתקנו יחלוקו, אבל אם באנו לומר שיזכה מכח ספק ספיקא להוציא ממון, וע"כ אנו צריכים לומר דהוי כבירור כזה שזה שייך לו וצריך לזכות מעיקר הדין, דהא לאלה דסברי דבספק ספיקא מוציאין ממון הא אי"ז מדין תקנה, וע"ז י"ל דספק דמצוה לקיים דברי המת לא נחשב לדין ספק שיועיל לעשות ספק ספיקא שעי"ז יזכה מעיקר הדין כל הממון דיהי' כמו שנתברר דשייך להמקבל, ודינו תמיד כספק א', והיכא דהכריעו שיהי' חלוקה גם בספק הזה יכריעו דין חלוקה.
רש"י ד"ה שודא. ראות עיניו של השליח. וצ"ע דלהצד דהולך לאו כזכי אף אם יאמר התכוונתי לזכות, מ"מ יכול לחזור, כיון דהולך לאו כזכי והו"ל כדברים שבלב, א"כ מה יועיל האומד של השליח דהתכוון לזכותו, דהא זה לא יכריע בכוונת הולך של כל אדם, א"כ מה שייך אומד של השליח, ובפנ"י משמע דלענין ההולך כזכי שייך אומד דעת של הנותן, וצ"ב למה.
ובעיקר הקושיא נראה דמקור הדין דשודא, מהא דשני שטרות היוצאים ביום א', דמבואר בכתובות (דף צ"ב ע"ב) דהדין שודא, ולפי רש"י הפירוש דנאמוד דעתו של הנותן, וגם שם אפילו אם בלבו הי' לא' יותר מהשני ג"כ לא יועיל כיון דאין שום הוכחה מהשטרות, וצ"ל ע"כ דזה הי' תקנת שודא דלמי שנותן חפץ יותר יהי' שייך לו, אבל לא מפני שעפ"י דין מגיע לו אז, נמצא דגם לרש"י האומד מצד עצמו לא הי' מועיל, רק דהתקנה היתה שזה יהי' שייך למי שנאמוד דעתו שהי' רוצה ליתן, ולשיטת התוס' התקנ"ח הי' שיהי' שייך למי שירצה הדיין לתת.
והנה התוס' בב"ב (דף ל"ה ד"ה שודא) הקשו כיון דיכול הדיין ליתן למי שרוצה א"כ יקבל ממון כדי ליתן לא', ותירצו דכל דיין המקבל שכר לאו דיינא הוא, והעירוני דכאן דתלוי לפי מה שירצה השליח, יקשה קושייתם דהא יוכל לקבל כסף כדי ליתן למי שיש לו כסף, ונראה דהא דאמרינן דדיין שמקבל שכר אינו דיין, אינו רק דין על הדיין, אלא דכל דין שהוא מכריע לא' עבור קבלת שכר אין לו תוקף של דין, אלא דמשום דתמיד דין נפסק ע"י דיין לכן נקטו בלשונם כל דיין שמקבל שכר, אבל אה"נ גם היכא דהשליח יעשה דין אז הוא כמו דיין, ואם יקבל שכר לא יהא תוקף לשודא שלו. דהא בגמ' כתוב רק הנוטל שכר לדון דיניו בטלים אבל לא שאינו דיין, ולגבי דין אחר שידוע שלא נטל שכר הוא כשר, כמבואר חו"מ (סי' ט' סעיף ה') ואינו פסול, אלא דדין שפוסק ע"י ממון אינו דין א"כ אינו דין שאינו דיין, אלא שאין דינו בזה דין, וה"נ השליח אין בזה דינו דין.
עוד הי' אפשר לומר [במה דנתקשינו דהא כיון דיש ספק אם הולך כזכי א"כ אפילו אם יאמוד דדעת הנותן הי' לזכי, מ"מ הא לא קובע מה שהאיש הזה חשב, דהא לפי"מ דפסקינן הולך לאו כזכי אין להכריע נגד זה אפילו אם באמת האיש הזה התכוין לזכי דהוי דברים שבלב נגד מה שאמדו חז"ל דצריך להבין בכונת הולך] דהנה אם א' יש לו פקדון אצל השני והמפקיד יודה דהי' בדעתו ליתן מתנה להנפקד, אע"פ שלא אמר כלום לא להנפקד ולא לעדים, מ"מ הוי מתנה דאי"צ לזה רק מחשבת הלב, ונמצא דאם כלפי שמיא גליא דבאמת רצה ליתן מתנה זכה, דדל מהכא לשון הולך מ"מ הא הי' בדעתו אז ליתן מתנה, ושייך אומד דהשליח אומד דדעת הנותן הי' ליתן ואז מהני, והנפקד יקנה אפילו שלא יודע אז שמקנים לו, דהא כתב הרשב"א לקמן דף כ' דהיכא דדעת אחרת מקנה לא צריך כונת הקונה לקנות, אלא דהתינח בנותן מתנה דבר שמונח ביד המקבל, אבל כאן הא צריך דהשליח יכוין לזכות בשביל המקבל, וכיון דהשליח יש לו להבין דהולך לאו כזכי הא אינו מכוין לזכות בשביל המקבל ואיך יועיל, אמנם יש לומר דהשליח כיון שאומד דעת הנותן דהתכוין לזכות להמקבל הרי הי' אז דעתו לזכות בשביל המקבל, לכן שייך שיועיל מה שאומד דעת הנותן.
ובזה יש להבין מה דלכאורה צ"ע, דבשלמא להתוס' דשודא היינו מה שירצה ותמיד בכל שודא דאין הדבר ביד שליש ואז באו לב"ד צריך הדיין לפסוק לכן השודא מה שירצה הדיין, אבל כיון שיש מי שנמצא אצלו הדבר סגי במה שהוא רוצה, דהא אם תלוי ברצון בלי הכרעת השכל מאי נפק"מ שיקחו דוקא דיין לזה, ואע"ג דהא שודא מצי למיעבד רק דיין כר"נ שבכחו לעשות הפקר ב"ד, כמבואר בכתובות דף צ"ד ע"ב, מ"מ כיון דכאן אין הדבר מוכרח לבוא לב"ד אז נתנו האפשרות להשליח ליתן כפי רצונו, אבל לרש"י שזה תלוי באומד וצריך להכריע אם הולך כזכי, הא הי' רצוי יותר שיכריע בזה הדיין, ואע"פ שהדיין לא יודע כל כך כמו השליח, מ"מ הי' אפשר למסור כח האומד לדיין שיברר ואח"ז יפסוק שודא, אבל להאמור דלא שייך שיכריע להמקבל מטעם הולך כזכי, דהא אם ההלכה דהולך לאו כזכי, הרי דחז"ל אמדו דכל בן אדם לא מזכה מצד הדיבור דהולך, ונהי דיתכן דהאיש רוצה ליתן, מ"מ הלוקח ממנו הוא צריך להבין דהולך לאו כזכי ואינו מכוין לזכות עבור המקבל, אבל השליח שאומד דעת הנותן דמתכוין לזכות עבור המקבל, נמצא דגם בשעה שלקח המנה מהנותן הי' כונתו לזכות עבור הנותן וא"כ הוא לבד יכול לעשות אומד כזה, לכן הטילו דין שודא כאן על השליח דלא שייך שהדיין יכריע, דהא להצד דהולך לאו כזכי אפילו אם באמת רצה הנותן ליתן מ"מ השליח אינו מכוין לזכות ובודאי לא התכוין לזכות עבור המקבל.
תוד"ה הא. ועיין בר"ן שהקשה דהא מבואר בגמ' דמתנת שכ"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה ולדבריהם כבר קנה בשעת אמירת השכ"מ, והנה בלשון התוס' יש כמה דברים שכאילו סותרים זא"ז, דהתחילו דאינו קונה אלא לאחר מיתת הנותן, וכן כ' שיזכה המקבל לאחר מיתתו, ולבסוף סיימו דקונה משעת האמירה, וכן ברא"ש, ומדקדוק לשונם נראה לפרש דכמו שהסבירו האחרונים דשייך קנין כעת על לאחר זמן, וכמבואר בב"מ דף ל"ד עי' בקהלות יעקב שם, ה"נ מתנת שכ"מ, אם כי התקנה היתה דקונה לאחר מיתת הנותן, מ"מ חידשו בזה התוס' דקנין זה על לאחר מיתה, יש כבר למקבל משעת האמירה, שיש לו כבר הדין הזה, שהחפץ יהי' שלו לאחר מיתת הנותן, הרי שפיר היורש של המקבל ואפילו העובר של המקבל יירש זה, משום דזכות זה לקנות הדבר לאחר מיתת הנותן כבר זכה כעת, ועי' ברא"ש וז"ל דדברי שכי"מ לענין לקנות לאחר מיתת הנותן חשובים ככתובין וכמסורין למפרע משעת נתינתו הלכך כיון דאיתא למקבל בשעת מתן מעות הוברר הדבר וכו' הרי כמש"כ. ובשם מהרי"ט ראיתי שכ' דכבר זכה זכות ושייך כבר לירש, ואינו תח"י לעי' בו.
תוד"ה ורבי יהודה הנשיא. הנה לפי מה שכ' התוס' בב"מ (דף ע"א ע"ב) דכשמזכה לאחר צריך להיות שלוחו של בעל הממון, והאחרונים הסבירו בשם הירושלמי דהא דמהני שליח לקבלה, דהתורה זכתה לה לכן אי"צ להיות שלוחו של הבעל, א"כ לפי"ז בפשיטות יוכלו לחלק דכאן דכדי שיזכה המקבל בהכסף הא צריך שיעשהו המזכה שלוחו לזכות בשביל המקבל, ובזה אמרינן הולך לאו כזכי, משא"כ באשה שאמרה התקבל לי גיטי דהתורה זיכתה לה שהוא במקומה, וצריך רק הסכמה ורצון של הבעל שתתגרש, בזה אמרינן דהולך הוי כזכי, היינו דמסכים שתתגרש כעת ולגבי זה יהי' כזכי, אלא דיש לומר דכמו דאמרינן לקמן דף ס"ג מימר אמר תתגרש כל היכא דמגרשא, ה"נ ס"ל להתוס' דאי הי' רוצה שיזכה ותתגרש, אין לו נפק"מ, ודעתו שיהי' באופן המועיל, והי' צריך להיעשות שלוחו לזכות להמקבל הממון, ונפק"מ לתירוצם שחילקו בין אם הוא שליח דאז דעתו כמו שאמרה, ולפי"ז אם בא שליח בשם העבד שעשאו שליח לקבל גט שחרור, והאדון יאמר לו הולך, ואחרי זה יתברר דלא הי' שלוחו לקבלה, מ"מ ישתחרר, דכיון דהאדון רוצה לשחרר אין לו נפק"מ איך שישחרר, ודעתו שאם צריך שיהי' שלוחו לזכיה הוא מסכים לעשותו שלוחו לזכות עבור העבד.
תוד"ה וחכמים. אלא היכא דאשכחן בהדיא יחלוקו. היינו כמש"כ התוס' בב"ב (דף ס"ב ע"ב) דיש מקומות דחכמים פסקו יחלוקו, וכן הוא בתוס' הרא"ש כאן, והנה לפי"מ שהביא בתשו' הגרעק"א סי' ל"ז שיטות הסוברים דבספיקא דדינא לא מוקמינן אחזקה משום דהחזקה לא תכריע את הדין, וגם שיטת הסוברים דחזקת מרא קמא אינה אלא כשאר חזקות ולא כמוחזק בממון, א"כ ודאי מצד הדין צריך להיות כאן יחלוקו, כיון דזה נמצא ביד השליח ואין כאן מוחזק בהממון רק חזקת מרא קמא, וזה הא לא מכריע בספיקא דדינא, ובהכרח צריך להיות יחלוקו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |