אילת השחר/בבא בתרא/ח/א
משקל שקילנא מנייהו אי מידויל מידויל. וכתב בנימוק"י משום דזכין לאדם שלא בפניו ואי לא מדויל הוי חובה ואין חבין לאדם שלא בפניו, היינו דיתומים אפשר לעשות לזכותם לא לחובתם, ומבואר דשייך ענין זכות אפילו ליקח מהם כסף כיון שזה לזכותם, ודלא כהקצוה"ח (סי' רמ"ג סק"ח) דחידש דזכות לא שייך אלא היכא דזוכה באיזה דבר אבל במפריש משל בעה"ב אין זה זכות, דלדבריו איך אפשר ליקח מכסף של היתומים משום דזכות הוא להם. ועי' בר"ן רפ"ב דקידושין דמבואר דלמסקנת הגמ' לכו"ע זכין לקטן אינו אלא מדרבנן, צ"ל דגם לגבי התקנ"ח תיקנו לא רק לזכות באיזה דבר אלא אפי' להוציא עבורם לאיזה תועלת נכלל בהתקנה דזכין לקטן.
ובעיקר דברי הנימוק"י צ"ע למה הוצרך לטעם זכין שלא בפניו, הא כיון דהם נהנים ע"י החסרון שהוציאו כסף הו"ל זה נהנה וזה חסר דחייב, ואין לומר דהמים הוי הפקר, דעיין תוס' ב"ק (דף פ"א ד"ה ומעין) דהיכא דחפר הוי של יחיד, ואפשר לומר דהוצרך לזכין לאדם כדי שיוכלו ליקח כסף קודם, ואפי' אם כבר מצאו מים, אפשר דכל זמן שלא נהנו בשאיבת מים א"א לחייב אותם לכן הוצרך להטעם דזכין לאדם, וצ"ע.
ואי לא מהדרנא לה ניהלייהו. היינו משום דיתמי לאו בני מחילה נינהו כמש"כ רש"י. ויש לעי' א"כ איך מכריחים לכל בני העיר לתת לזה, דהא כשלא מדויל צריך לבוא מטעם מחילה וזה שכפוהו להשתתף הא לא מחיל, ואין לומר דכיון דמצוה לשמוע דברי חכמים גמר ומקני כדאמרינן לקמן דף מ"ח, דא"כ קודם צריך להיות מחויב ואז הא גם היתומים אם יש עליהם חיוב ל"צ למחילתם. והראוני ביד רמ"ה דביאר דליתומים אין מחייבים מה שאין להם הנאה משא"כ לגדולים. וצ"ל דמה דמוסיפים לאו בני מחילה נינהו היינו אפי' אם יתנו ברצון לא מהני. ועי' בנימוק"י דהוסיף דאי לא מידויל הו"ל חוב ואין חבין לאדם שלא בפניו, וצ"ע למה לי להאי טעמא הא ליקח ממון חבירו ולזרוק לים בודאי אסור, וכיון דלא הי' תועלת בודאי הוא כמזיק וגוזל ממון היתומים.
אבל נפקי באכלוזא רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו. וכ' בנימוק"י דלכן פטורים לגמרי ואינם חייבים לשכור אחר במקומם, וכן פסק ביו"ד סי' רמ"ג. ובריטב"א הביא חולקים דס"ל דמחויבין, וצ"ע הא יש עליהם חיוב ממון להשתתף בכריית הבאר, ולמה ע"י שזה לא לכבודם נפטרים מלשלם ממון כדי לשכור פועלים.
אלא דבהא דחייבים לילך בעצמם לחפור חזינן דיש על בני העיר כח להטיל חיוב על גוף האדם, ואין זה מחמת חיוב ממון דרמי עלייהו, ובמקום ממון טורחים בגוף, אלא דיש להם כח לחייב חיוב על הגוף, וכיון דאין זה חיוב ממון אז ת"ח שאין לחייבם חיוב לטרוח בעצמם משום כבוד התורה אז ממילא פטורים לגמרי.
א"ל ערוקינן ערוקו. וכ' בנימוק"י ועוד ראשונים דבאמת לא יפטרו אפילו אם יברחו כיון דשדא מלכא דמי כלילא נתחייבו כולם ליתן ואקרקפתא ואנכסי דידהו רמי, והביאו ראי' מירושלמי דאם נכנסו בחצירו מים אינו רשאי לפנותם למקום אחר. ולכאורה משמע דהם כבר נתחייבו עפ"י דין לשלם כדי ליתן להמלך, וא"כ מה צריך ראיות דאם א' חייב ליתן לנו כסף לא יפטר במה שיברח, ובשלמא אם אין חיוב כלל עפ"י דין לשלם להמלך אלא דכיון דבהכרח נצטרך לשלם, ומכח זה גם אלה שרוצים לברוח היו בהכרח משלמין, ואם הם יברחו יקחו מהנשארים, לכן יש להשמיענו דצריכים להפסיד כבר מה שיוצא לפי חלקם להפסיד, אבל הא משמע דגם בכה"ג דינא דמלכותא דינא וא"כ פשיטא דחייבים.
אלא אפשר דהביאור דאע"ג דדינא דמלכותא דינא וחייבים לשלם המסים שהמלך מטיל, מ"מ הוא בגדר הפסד, דהא לא לקחנו ממנו כלום אלא דיש לו רשות להפסידנו אבל כשימחול אינו כמוחל ממונו, אלא דמוחל על כחו להכריחנו לשלם ולכן זה הפסד שצפוי לו, ואם יברח יהי' לנו הפסד שיטיל עלינו חיוב, ויש בזה להשמיענו דצריכים כבר להפסיד מה שיוצא לפי חלקם להפסיד.
דליוה פלגא. והיינו דמחל להם המלך פלגא כדפירש"י. והנה מה דלא רצה רבי לשתף ת"ח במס הוא מדינא כדאמרינן דכל מיני המיסים חייב הציבור לשלם בעדם, אמנם הא כתבו הפוסקים דרק מי שתורתו אומנותו פטור, וא"כ ע"כ צ"ל דלא הי' שם אלא או רבנן שתורתן אומנותן או עמי הארץ שלא קראו ולא שנו, דאלה שקראו או שנו אע"פ דאינם פטורים ממס מ"מ הא כבר אין פורענות בא עליהם, דהא רבי נצטער רק על שנתן פתו לעם הארץ אבל בעלי מקרא ובעלי משנה רצה ליתן, הרי דאין פורענות בא בשבילם אע"פ דאין תורתן אומנתן, וכיון דכאן טען שהכל עליהן מוטל משום דהפורענות בשבילם, הרי דחוץ מת"ח שתורתן אומנותן לא הי' בעיר רק עמי הארצות גמורים שלא קראו ולא שנו.
לאנא אחשובינהו קא עבידנא. מבואר בנימוק"י דהכונה לאחשובינהו בעיני הקהל, ולפי מש"כ הנימוק"י דהא דיכולים לגבות מהם עבור כריית באר מים משום דזכין לאדם שלא בפניו, ע"כ צ"ל דמה דתיקנו רבנן דזכין לקטן כלול לזכות כדי לאחשובינהו, ומשום זה אפשר לגבות מהם צדקה.
תוד"ה יתיב. ואמרינן איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. הנה בתוס' ע"ז (דף ה' ע"ב) כתבו דכשנדר מחוסר אבר אמרינן לי' לך והבא קרבן אחר שלם. ובגליון הש"ס שם נתקשה מה מחייבו להביא קרבן אחר והא אין בן נח מצווה בבל יחל ולא במוצא שפתיך תשמור ורק אם רוצה להביא קרבן אומרים לו שלא יכולים להקריב מחוסר אבר אלא קרבן שלם. וצ"ע למה תמיהתו על התוס', הא יש לתמוה על הגמ' דבזה שאמרינן שנודרים נדרים הא לא יהי' בזה שום דין, דהא אינן מחויבין וכשירצה להקריב הא שוב יצטרך להקדיש ולומר הר"ז עולה דזה נקרא נדבה, וא"כ יקשה דבמה נתרבה שנודרים נדרים.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |