רמב"ן/בבא מציעא/ע/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מתני': אין מקבלין צ"ב מישראל. פרש"י דמשנה יתירה היא ומשו' דקא בעי למיתנא אבל מקבלין צ"ב מגוי תנא הכי והא נמי יתירה היא דאפילו ברבית קצוצה מותר כדקתני ואצ"ל צ"ב וי"ל אורחא דתנא הוא אבל מקבלין מן הגוים שאפי' ברבית גמור' מותר ואפשר דהכי קתני אין שמין עגלים למחצה אא"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו אבל צ"ב אין מקבלין לעולם אפי' נותן לו שכר עמלו ומזונו.
ולי נר' דמשנה צריכ' היא דאפשר למשר' צ"ב טפי ממתני' שכר דחנוני דהתם מחצה מלוה גמורה היא מעות לוקח ומוכר בהם לעצמו אבל כאן כיון דלא להוצאה נתנו אלא צאן שלו מחזי' אע"פ שקבל אחריותן ש"ש שמתנה להיו' כשואל הוא ואיצטריך.
והא דאוקי' אביי למתני' דבכורו' בדקביל עליה נותן אונסא וזולא ה"ק שהנותן קבל עליו אם נאנסו בליסטים מזויין או הוזלו כל זמן שהן קיימין אבל מתו או הוקרו ברשות מקבל הן ומ"ה קרי להו צ"ב ואפ"ה אקשי רבא דלא מיקרו צ"ב אלא היכא דקביל עליה מקבל כלהו דאלת"ה ליפלוג וליתני בדידה דכה"ג דלא קביל מקבל אונסא וזולא מחיים שרי כדאיתמר לעיל שלא עשא' דמים מחיים אלא לאחר מיתה.
מדלא פליג ותני בדידיה ש"מ דלא הוי צ"ב עד דקביל עליה מקבל אונסא וזילא וכחשא וכולהו וכן צאן ברזל האמורים בכל מקום בדין אישה ובעלה שקבל עליו הכל וכן כתב רבינו הגדול בפר' אלמנה במס' יבמות (ס"ו ע"א):
מאי לאו תשוך. פרש"י ז"ל מותר אתה ליקח מהם נשך וכן עיקר שהוצרך הכתוב להתיר רביתו של גוי כשם שצריך להתיר גזלתו ואבדתו כדאיתא בקמא בפרק הגוזל ובכה"ג כתיב את הנכרי תגוש ואקשינן תשיך לא סגיא דלאו הכי כלומר שלהתיר ללות ממנו לא הוצרך הכתוב דמנא תיתי לאסור, ומשמע דרבא טעי דסבר דאורייתא הוא דאסיר הלכה למשה מסיני ומשום הכי הוה מקשי ליה דבהדיא שריא רחמנא, אבל השתא למאי דמתרצינן לרבינא ולרב חייא בריה דרב הונא דאמרי' מדרבנן הונא לעולם אימא לך תשוך, אי נמי אוקמתיה דרב נחמן עיקר הוא דמוקים קרא כפשטיה בתשיך ממש והכי תניא בספרי לנכרי תשיך הרי זה מצות עשה ולאחיך לא תשיך הרי זה מצות לא תעשה, פי' תשיך תשיך ממש ולאפוקי אחיך דלא לאו הבא מכלל עשה עשה כדמפרש רב נחמן בשמעתין ולא כדברי מי שאומר שמצוה מן התורה להלוות את הנכרי, וכן כתב רש"י ז"ל בפי' התורה, וכיוצא בה שם בסיפרי כל צפור טהורה תאכלו מצות עשה כל שרץ העוף טמא הוא מצות לא תעשה.
ומשמע דהלכתא כלישנא בתרא דמתני לה לרב הונא בגוי ברבית ולישראל בחנם ולההוא לישנא לא חזינן דגזור רבנן שמא ילמוד ממעשיו לא בתלמיד ולא בעם הארץ, וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל.
אבל חזינן לר"ח ז"ל דכתב אוקמה ר' חייא בכדי חייו וה"מ בתלמידי חכמים דלא גמיר ממעשיו, ותמהני דאפי' כלישנא קמא היכי מזכי שטרא לבי תרי לימא או כרבינא או כר' חייא, למר כדי חייו מותר לכל אדם למר בתלמידי חכמים מותר אפי' להעשיר, ובעל הלכות ז"ל כתבה לדר' חייא דאמר לא נצרכה אלא כדי חייו ולא אדכר לרבינא.
ומדברי כולם נלמוד שההלכה כלישנא קמא לחומרא, והכי מסתברא מדאמרי' במס' מכות בסופו לא נתן בנשך אפי' רבית גוי, אלמא מיסר אסרוה רבנן, ומיהו נקטינן כתרי לישנא דר' חייא ודרבינא לקולא ולכדי חייו מותר לכל אדם ותלמידי חכמים מותרין אפי' להעשיר דלית לן למימר דפליגי וכל כי האי גונא איסורא דרבנן הוא ולקולא נקטי' וכל המחמיר עליו הראיה.
וראיתי נוסחא ראשונה שבהלכות והיה כתוב שם תלמידי חכמים מותר להלוות לנכרי ברבית דלא גמר ממעשה גוי אבל עם הארץ אינו מותר אלא בכדי חייו זו היתה נוסחא ראשונה ומחק רבינו ז"ל והגיה שתי הלשונות שבגמרא והוא הדעת הזו בגמ' והוא הדעת הזו בעצמה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |