מעשי למלך/ביאת מקדש/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך ביאת מקדש ה

א

א')

מ"ע

לקדש כהן העובד וכו'.

ובספר תורת העולה כתב וז"ל היו הכהנים מצווין בקידוש ידים ורגלים ממי הכיור קודם עבודתן והוא להורות על הכוונה כי הידים הם מקבלים מלמעלה השפע ממי הבאר שכבר נתבאר שהוא מורה על ההשפעה המקבלים מלמעלה כדכ' וידי אדם תחת כנפיהם וכתב הרב המורה פ"ב שידי אדם הם על צורות שיעשה בהן כל מלאכת מחשבת וכמו שביאר שם וכל זה צריך רחיצת ידים מלמעלה ממי הכיור המוזכר ואח"כ היו יורדים המים משם על רגליהם ולכן היו מניחין ידיהן על רגליהן שהוא מורה על השפעתן למטה וכבר כתב הרב המורה כי שתף שם רגל הוא מורה על הסיבה כמו שנאמר ועמדו רגליו על הר הזיתים שרצה לומר סיבותיו והיו מי הכיור נפסלים בלינה להיות כי חדשים לבקרים רבה אמונתו והיו המים בכיור שירחצו ממנו ד' כהנים נגד ארבע מחנה שכינה המקבלים ראשונה מן המלכות ולא היו מקדשים מיושב אלא מעומד כי אין ישיבה למעלה ונאמר וכל צבא השמים עומדים ממעל לו עכ"ל:
ול"נ בטעם קידוש ידים לפמש"כ ר' סעדי' גאון בריש ברכות השקה מים במים דהאדם נברא ממים כדאיתא בסנהדרין דף צ"א ואיתא במס' מקוואות בסופו שיש למים טהרה בגוף ועיין בפי' המשנה והכונה דהגוף טהר ע"י מים יען שיצירתו ע"י מים הוה כמו השקה מים במים ע"כ אהני להשקה למים שבגוף וכן נמי בתוספתא פ"ב דטבו"י וכ"מ פ"י מטומאת אוכלין ה"ח לכך נמי אהני קידוש המים לידים שיתקדשו עי"ז לעבודה (ועיין במדרש תנחומא פ' נשא שהמים שמשקין לסוטה הכונה יען שהאשה נבראת ביצירה הראשונה מן המים ופי' המפרשים יען שנבראת מן הצלע שיש שם תגבורת לחלוחית המים וכן הוא בירושלמי פ"ב דסוטה והובא ג"כ בטור סס"י שע"ו דמים ואפר שבהשקאת סוטה היא משום דיצירת האדם הוא מן המים וסופו לעפר ובפרישה כ' שהכונה על הזרע שנוצר האדם ממנו שדומה למים וכן מוכח מפירש"י סנהדרין דף צ"א שזה שנוצר מן המים משובח פירש"י מזרע האדם שהוא מים ועיין בר' פי"ג ופי"ד ופירש"י על הפסוק ואד יעלה מן הארץ) וראי' לדברינו מחולין דף קל"ט מצא כן בראשו של אדם מהו א"ל דכ' ואדמה על ראשו ופירש"י דלכן לא נקרא רק אדמה יען דאדם ג"כ יסודו מאדמה כן נמי י"ל שפיר כיון דאדם יסודו ממים לכן הוה דינו כמים שמתטהר ע"י השקה במים טהורים ונראה דהא"ט נמי דאיתא בזבחים דלינה פוסל את הידים דכמו דלינה פוסלת המים פוסלת נמי הידים דיסודן ממים וכאשר יבואר להלן עוד:
ב')

מ"ע קדש כהן העובד וכו'.

הנה בשבת דף ו' רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו שחרית וכן כ' רבינו בפ"ב מתפלה והראב"ד חולק ולכאורה נראה דתליא זה בפלוגתא דרשב"א ורא"ש דרבינו סובר דטעם דנט"י משום דנעשה כברי' חדשה לכך צריכין אנו להודות ולהתקדש כמו כהן המקדש ידיו ורגליו מן הכיור והראב"ד סובר כהרא"ש שהטעם שמא יגע במקום מטונף וזה ל"ש ברגלים א"כ יקשה אנן קיימ"ל בסי' ד' כרשב"א א"כ למה השמיט המחבר דצריך ליטול גם רגליו ובנובי"ת סי' ק"נ עמד ע"ז ותי' דתליא במקומות שלא הי' לובשים על רגלים בגדים ע"כ הי' צריך רחיצה כמו כהן שאין לובש על רגליו דצריך לעמוד על הרצפה אבל בדידן דנהוגי ללבוש בגד על הרגלים א"צ רחיצה דל"ד לכהן שעומד ועובד יחף יעו"ש:
ולי קשה טובא לרשב"א שכ' לדמות לכהן המקדש ידיו ורגליו דהא נשיאת כפים איתא בגמ' סוטה דף ל"ח דאיתקש ברכה לשירות לענין שהוא מברך כשהוא עומד אפ"ה הא איתא בגמ' סוטה דף ל"ט כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את ד' ולא קאמר דמקדש רגליו ג"כ דהא זה לא נשמע מקרא דשאו ידיכם ועוד דהא גופי' קשיא למה צריך לילף מהא דשאו ידיכם קודש ולא יליף מדאיתקש ברכה לשירות כמו לענין עמידה אע"כ דרק לענין נכ"פ במקדש לענין זה ילפינן ברכה משירות וכמש"כ רבנו בפי"ד מתפלה אבל בגבולין לא נשמע מהאי קרא כמו שביאר בשבות יעקב ח"ב סי' א' וכן בח"ג דנטילת ידים אין מעכב לנכ"פ א"כ היכי יליף הרשב"א לנטילת ידים שחרית מרחיצת ידים לעבודה כיון דאפי' לנכ"פ א"צ נטילת רגליו וצע"ג ובהא נראה לי לישב מה שהקשו תוס' סוטה שם אפירש"י שכ' דאייריא בשלא נטל ידיו שחרית ותוס' הקשו תיפוק לי' משום תפלה וק"ש להנ"ל ניחא דסובר בהא כרשב"א דנטילת ידיו שחרית היינו משום דברי' חדשה ויש לדמותו לקידוש ידים בכהנים ולכן עכ"פ כשרוצה לישא ידיו לברכה יש לדמותו שפיר לכהנים דבעי לרחוץ ידיו אבל לשאר מילי הא דצריך ליטול ידיו שחרית אינו משום דנעשה כבריה חדשה אלא כסברת הרא"ש משום דנגע במקום טינופת וכבר כ' הפוסקים דנפ"מ טובא בין אי הטעם משום דנגע או אי הטעם משום דנעשה כבריה חדשה:
ג')

ונראה

לבאר עוד דהנה בברכות דף נ"ג ר' אומר כשם שמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה הכוונה דהנה קידוש ידים בעבודה לכהן העובד במקדש לקדש ידיו ורגליו וכלי עשי' כל פעלי בני אדם ע"י הידים וע"י התנועה ממקום למקום ע"י הרגלים וכהן אשר יקדש לד' כל מעשיו לכך יקדש את ידיו ורגליו במים ככל הקרב לשם לגבוה יהי' טהור וקדוש וכדכתיב הרימותי את ידי לד' כי הרים את ידיו מפועלי חכ' להיות מורם לד' כדאיתא במדרש שעשאן תרומה הכונה כי שם תרומה על כי הדבר אשר ראשית יעודו לאכול לשובע נפשו והוא הקדישו לד' מרים אותו במעלתו אאע"ה הרים ידו דכל אשר יעשה בידיו יהיה קדוש לד' לכן אמר אם אקח כי מעשיו במלחמה דד' מלכים לכבוד ד' וארז"ל ירחץ אדם פניו ידיו ורגליו לכבוד קונו כדאיתא בשבת דף נ"ג כל פעל ד' למענהו וקודם אכילה שלא יאכל אדם כבהמה לשובע נפשו רק שכל הנאת הגוף יהי' מכוונים לד' לשמור גופו למען ירבה בכחו לעבודת ד' כי כל כוחות הגוף יהי' משועבדים לו יתעלה וביותר מזה צריך לקדש ידיו ככהן העובד בעת כי קורא ק"ש ומתפלל ומקבל עליו מלכות שמים אשר כלל בזה לשעבד כוחו וגופו לד' ונפשו לד' שהוא מענין הקרבן שזה כונתו כאלו הקריב גופו ונפשו ולכן קודם ק"ש ירחץ ידיו אשר בזה יראה כי ברצונו להרים ידיו לד' וע"ז הביא שפיר מקרא ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ומעלה אני עליו כאלו הקריב בזה שרוחץ קודם ק"ש בזה שהקדיש פועל ידיו גם זה מראה כונתו שלימה מענין קרבן הכל מהוראה אחת ובזה מקבל מלכות שמים שלימה כי הכל יהי' למענהו כמו בעבודה במקדש כי הקידוש ידים מענין הקרבן ועבודתו:
ד')

כהן

שעבד ולא קידש חייב.

עמשל"מ שהביא דעת רש"י ותוס' אי חייב מיתה אביאה ריקנית דהיכל והנה בתוס' יומא כתבו דהאי בגשתם דצריך דלא ליחייב אביאה ריקנית כדאיתא בזבחים דף כ' רק אביאה ריקנית דמזבח קאי אבל אהיכל חייב אב"ר ובטה"ק בזבחים שם הקשה א"כ מנ"ל לרבי דנדרוש מבבואם דלא מחייב אכל גישה דילמא קרא רק אתיא לב"ר דליחייב בהיכל וגם על ראב"ש מנ"ל למדרש דלא צריך רחיצת ידים בכל עבודה רק בביאה לעבודה בפעם אחת הא צריך קרא דליחייב אביאה ריקנית ולי נראה דבוודאי אי הוה חייב בעבודה אכל גישה וגישה א"כ הוה נשמע דעיקר קפידא דקרא אעבודה א"כ למה יחייב בהיכל אבי"ר אבל כיון דדרשינן מבבואם דלא חייב אכל גישה א"כ תליא ג"כ בביאה אז בהיכל לומר החיוב משום ביר"ק לבד וכן לראב"ש אי הוה מחייב ברחיצת ידים בכל עבודה א"כ הוה תליא רחי"ד רק בעבודה ל"ה דרשינן דחייב אביר"ק בהיכל אבל אחר דילפינן דמחייב רק בביאה חדשה אבל לא בעבודה חדשה א"כ תליא ג"כ בביאה לכן שפיר י"ל דבהיכל תליא רק בביאה:
והנה בתוס' זבחים הוקשו דנילף כה"ג שלא רחץ ידים מיושב דאין חייב ומחלל שלא רחץ ידים דבמיתה א"ד שמחלל ולפי הנ"ל י"ל כיון דבכה"ג חייב בהיכל אביר"ק במיתה א"כ בעבודה שבהיכל עיקר עבודה הזריקה דהוא עבודה תמה ל"ה ידעינן בקו"ח דמחלל מדחייב מיתה דהרי חיוב מיתה אין משום עבודה אלא משום ביאה ריקנית בהיכל והבן:
מעתה לפי דעת רבינו בפ"א לענין שתויי יין ופרועי ראש דחייב אביאה לפנים מן המזבח בלאו א"כ י"ל גם שלא רחי"ד בהיכל דקתני במשנה דכלים היינו ג"כ ללאו אבל מיתה ליכא ודו"ק:
ה')

שנאמר

ורחצו אהרן ובניו את ידיהם וכו'.

הנה בזבחים דף י"ט דריש מאת ידיהם ואת רגליהם דבב"א נוטל וכן פירש"י בחומש ובשער אפרים סי' מ"ח הקשה ממגילה דף ג' אתי ואת הפסיק הענין ותי' שם בהג"ה דשם ואת אין מיותר רק להפסיק הענין אבל בזבחים דצריכי' לומר את כדי שלא נאמר כריבר"י דרוחץ ב' ידיו עם ב' רגליו שוב אמרינן לערבו אתי וקשה אכתי ממנחות דף צ"א את העולה ואת המנחה דבנסכים הבא עם הזבח אייריא דואת היינו בב"א ושם את מיותר ולא אמרינן דואת הפסיק הענין לכך נראה דהנה בק"א הקשה מנ"ל דבבא עם הזבח אייריא דילמא בבא בפ"ע רק בא לומר שאחר שיקריב עולה מקריב המנחה ואני אומר דלק"מ דבוודאי א"א לדרוש שבא לומר בזא"ז ובבא בפ"ע דא"כ אדרבא נאמר דבא להפסיק ורק אי דרשינן בבא עם הזבח ומשמעותי' עמו ממש ל"ק דנאמר דאתי להפסיק די"ל דרק היכא דא"א לומר בב"א ממש כהאי דמגילה דרק שייך בזא"ז יום י"ד ואח"כ יום ט"ו אמרינן דאתי להפסיק אבל בורחצו ידיהם דנדרוש בב"א לא דרשינן להפסיק וא"כ ניחא כאן דדרשינן בבא עם הזבח ממש לא דרשינן דאתי להפסיק אבל אי נדרוש בבא בפ"ע רק בזא"ז אז אדרבא יש לנו לדרוש להפסיק ואפי' בזא"ז לא נוכל לדרוש ולכך דרשינן בבא עם הזבח והיכא דנוכל לדרוש ואת עם ממש ל"א דאתי לאפסוקי ודו"ק:
ו')

ורחצו את ידיהם.

הנה כבר האריך לבאר בח"ס או"ח סי' צ' ואמנם לי נראה דמבואר בחולין דף ע"א ובב"ק דף ע"ז דמשני או לרבות את הכלאים אף דאו כשב שכ' בקדשים להוציא את הכלאים הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא א"כ כן יש לומר בקידוש ידים ורגלים דמסתברא שיקדש כל אחד בפני עצמו אתי את להורות יחד משא"כ במגילה דאיכא סברא דלא תתגודדו שיקראו בבת אחת אתי את להפסיק בין פרזים למוקפין וא"ש:
והנה במלש"מ כתב דהר"ש בפ"ק דכלים נסתפק אם הנכנס מן ההיכל ולפנים שלא רחץ יו"ר אי חייב אף שלא עבד ובס' נ"מ הביא דברי הסמ"ג דכ' שאין אזהרה זו אלא בשעת עבודה ולא אביאה ריקנית והביא ראי' מזבחים דף י"ט דיליף ושלא רחוץ דפוסל עבודה מג"ש דחוקה חוקה וכי היכי דמחב"ג לא מחייב הכי נמי כשלא קידש והכי יש להוכיח מדברי רבינו ממש"כ בפ' זה וכהן שעבד ולא קידש חייב מיתה משמע לאפוקי ביאה ריקנית:
אך הקשה הא דתנן בפ"ק דכלים ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם מי שלא רחץ יו"ר צריכין אנו למודעי במאי קמיירי אי בנכנס לעבודה מאי איריא היכל אפי' מבין האולם ולמזבח נמי הוא באיסור לאו הבא מכלל עשה וחייב מיתה בי"ש ואי שלא בשעת עבודה הא אפי' הוא רחוץ הוא באזהרה דלא יבוא בכל עת וכ' לתרץ דלא נצרכה אלא להנהו דתנן דאם בונין בהיכל מצותן בכהנים תמימים אבל רק בכשהם רחוצי ידים עכ"ד וכ"כ בדרך הקודש:
והנה שיעור מקום הקידוש בגוף ביד כל פיסת היד עד הפרק שבין פיסת היד לקנה וכתב בתפארת ישראל דה"ה ברגל כל פיסת הרגל עד הפרק שבין פיסת הרגל להקנה הנקראת ארכובה הנמכרת עם הראש ותמה על רבינו שלא כ' השיעור בשניהן:

ב

ומנין

שעבודתו פסולה שנאמר חוקת עולם. עמש"כ בפ"א מה' אלו והנה בתוס' זבחים דף כ' הקשו דנילף קו"ח מיושב והנה קו' זו יקשה ג"כ ל"ל גז"ש דחוקה נילף קו"ח מיושב אך י"ל דבצ"ק תי' דא"כ נדע דמחלל בעבודה שיש בה מיתה עבודה שאין בה מיתה לא נשמע דמחלל ודחי זה דכה"ג ביוהכ"פ הוה עבודה שיש בה מיתה לפי"ז י"ל דזה ניחא על דברי התוס' דשפיר הקשה תוס' אבל אהא דצריך קרא דחוקה לשלא רחי"ד בעלמא ולא יליף בקו"ח מיושב י"ל שפיר כתי' הצ"ק אבל קשה לי דהא אי ל"ה ילפינן בגז"ש דחוקה ממב"ג אז הוה חייב מיתה באמת אף אעבודה שאין תמה כמש"כ רש"י בסנהדרין דף ס"ג ולעיל דף י"ח וכמש"כ בטה"ק לעיל בביאור היטב אמנם לפי מה שנראה מפירש"י דף קי"ב במשנה דהא דפטור אעבודה שאין תמה בשלא רחי"ד הוא משום דקראי משמע דדינם כמו זר וכמו שנראה מדברי רבינו בפ"ט מה' אלו א"ש ודו"ק:

ג

ואם

עשה אחד מארבעתן צריך לחזור ולקדש. וכ' הכ"מ דאם לא קידש עבודתו פסולה חוץ מהיוצא מן המקדש וכ"כ בה"ה שכ' יצא חוץ לחומת העזרה וכו' לא טבל ולא קידש כשרה משמע אבל המיסך רגליו או הטיל מים ולא טבל ולא קידש אפי' בדיעבד עבודתו פסולה עכ"ל כן הוא בתוספתא יומא פ"א כהנים שלא טבלו ולא קדשו ידיהם וכן כה"ג שלא טבל וכו' ובס' חסדי דוד על התוספתא כ' דלא גרסינן כהנים רק כה"ג דבכה"ד ל"ש הא דתני התם בין בגדים לבגדים ובין עבודה לעבודה אבל לק"מ דהא דקתני בין בגדים לבגדים קאי בוודאי אכה"ג אמאי דסליק מיני' אבל לעולם גם כהן הדיוט שהפליג ויצא צריך טבילה אף דיעבד עבודתו פסולה:

ד

יצא

מן המקדש וכו' ועבד עבודתו כשרה. עכ"מ שכ' דבעי' דלא איפשטא ופסק לקולא דאין פוסל עבודה מספק והנה הא יש לישב דבגמ' מבואר דאת"ל דצואה לא פסלה טומאה מהו א"כ הרי קיי"ל כאת"ל אלא דיקשה טובא דבגמ' מבואר דבעיא קאי למ"ד לינה אין פוסל בידים לכן בעי אי יציאה פוסל אבל למ"ד דלינה פוסל כש"כ יציאה דפוסל ולא בעיא כלל וא"כ למה פסק רבינו דעבודתו כשרה וכן הקשה בטה"ק ונראה לישב דהנה רבינו כותב להלן בדין ח' קידש ידיו היום וכו' הידים נפסלות בלינה וכו' קידש בלילה והקטיר החלבים כל הלילה צריך לחזור ולקדש ביום לעבודת היום ובדין ט' כתב קידש ידיו לתרה"ד אעפ"י שהוא מקדש קודם שתעלה השמש א"צ לחזור ולקדש אחר שהאיר היום שהרי בתחילת עבודה קידש ודבריו אלו תמוהים ביותר כיון דפסק כרבי א"כ איך מחלק בין תחילת עבודה לסוף עבודה דזהו דעת רבא אליבא דראב"ש אבל לרבי אין חילוק בין תחילת עבודה וצע"ג (וראיתי אח"ז שכן הקשה בס' חק נתן הביאו בשלום ירושלים פ"ב דיומא) אמנם לי נראה דלכאורה יש להבין מ"ש רבינו אף שקידש קודם שתעלה השמש והרי לרבא אף שקידש מחצות א"צ לקדש ולישנא קודם שיעלה השמש משמע כאביי דמקרות הגבר לא פסל לינה אולם י"ל דיש לדייק בגמ' קאמר ארי"ו קידש לתרה"ד א"צ לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה ומקשה למאן אי לרבי לינה פסלה וקאמר אביי דלינה דרבנן ומודה דמקרות הגבר לא פסלה לינה ורבא אמר כראב"ש ובתחילת עבודה ויקשה א"כ לאביי דקאמר מטעם דמקרות הגבר לא פסלה לינה הא רי"ו דקאמר שכבר קידש מתחילת עבודה משמע כרבא ולישב נאמר דהאי דמקרות הגבר דקאמר היינו באמת טעמא דמילתא לכך לא פסלה מקרות הגבר יען דהוה גם תחילת עבודה ומעתה יתישב לשון רבינו שכ' אם קידש קודם שתעלה השמש א"צ לקדש אחר שהאיר היום שהרי בתחילת עבודה קידש א"כ רבינו פסק שפיר כאביי ואף דכ' מתחילת עבודה הרי גם רי"ו אמר האי לישנא ואפ"ה קאמר אביי משום דמקרות הגבר לא פסלה א"כ שפיר גם לישנא דרבינו מצי אתיא כאביי ודו"ק אלא דאכתי הא גופי' טעמא בעי למה פסק כאביי במקום רבא י"ל יען דאביי מוקי דרי"ו כרבי דהלכתא כוותי' ורבא מוקי דרי"ו שלא אליבא דהלכתא פסק כאביי ויש לתת טעם לפמש"כ מהרי"ק דבקדשים לא נאמר כלל זה דהלכה כרבא לגבי אביי ומה גם לפמש"כ המרדכי היכא דפליגי אליבא דנפשייהו שם הלכה כרבא ולא היכא דפליגי באמוראי אחרינא א"ש דפסק כאביי וא"כ מעתה כיון דרבינו פוסק בלינה א"פ רק מדרבנן א"כ שפיר י"ל גם למ"ד זה שייך האיבעיא בפסול יוצא דהיינו אי פוסל מה"ת או לא פסלה והא דקאמר הגמ' למ"ד לינה לא פסלה דלא פריש אבל יוצא דפריש פסול היינו אליבא דרבא דסובר דלרבי לינה דאורייתא אבל לאביי דמדרבנן פוסל שייך האיבעיא גם לרבי כיון דאין פוסל מה"ת מספקא לי' אי יוצא פוסל מה"ת (והנה י"ל עוד דרבינו פסק כראב"א וכרבא דראה רי"ו דבריו של ראב"ש בתחילת עבודה ובסוף עבודה פסק כרבי וא"כ א"ש ג"כ דכיון דלינה אין פוסל בתחילת עבודה י"ל דשייך למיבעיא ג"כ ביוצא אי פוסל דהרי לפי"ז לרי"ו ע"כ ג"כ לינה רק דרבנן דאי מה"ת אין חילוק בין סוף עבודה לתחילת עבודה וא"כ כיון דמדרבנן שייך למיבעיא ביוצא אי פסול אלא דלישנא דרבינו משמע יותר כדרך הראשון דפסק כרבי וכאביי אליבא דרי"ו) ודו"ק:
וא"ל א"כ נהי דבעי אי מה"ת פוסל א"כ מדרבנן משמע דבוודאי יוצא פוסל ואמאי כ' דכשרה י"ל דבעי אי פוסל מה"ת או אין פוסל אפי' מדרבנן והטעם דבלינה גזרו ולא ביציאה דהנה רש"י כתב לינה דרבנן כדי שלא יזלזלו בלינה ובטה"ק הקשה מאי סברא זו לגזור דיזלזלו בלינה או אין לינה פוסל בידים דאין ראי' כלל מדבר שאינו בעין אלא כל עיקר הגזירה יען דמה"ת עכ"פ צריך קידוש לעבודת היום רק שאין פוסל מה"ת אבל העולם יחשבו דמשום לינה צריך קידוש ועתה כשיראו שעושה איזה עבודה על המערכה ישינה אחר עמוד השחר בלי קידוש חדש יזלזלו בלינה ומעתה זה ניחא בלינה אבל ביציאה ל"ש דיזלזלו עי"ז ביוצא דידעו דל"ש יציאה בידים כיון שאין בעין ול"ח גזירה אפי' מדרבנן:
והנה מש"כ רש"י גזירה שיזלזלו בלינה היינו במים דיאמרו אין לינה פוסל במים לקידוש ידים ובזה ניחא גמ' דסוכה דף נ"א גזירה לקידוש ידים מלאו ויאמרו שאין פוסל לינה בקידוש ידים ועיין ריטב"א שם שהקשה למה יטעו בזה שלינה אין פוסל לפי הנ"ל י"ל דקאי שם דלינה אין פוסל בידים א"כ שייך גזירה שגם במים יאמרו דלינה אין פוסל:
ובזה ניחא קו' טה"ק מאי רצה למפשט מהא דקידש בחוץ הא בפנים ויצא כשר די"ל כיון דיציאה רק פסול מדרבנן לא העמידו דבריהם ולא חייבוהו בקרבן אחר כדי שלא יהא חולין בעזרה ולפמש"כ דבעי ט"י יציאה פסול מה"ת א"ש:
והנה אי הטעם דמיפסל היינו מה"ת א"כ ע"כ צ"ל דפסול יוצא לא משום היסח הדעת אלא משום דכיון דיצא מיפסל משום יוצא כפירש"י והא דקאמר הגמ' אסוחי אסיח דעתי' מיני' ע"כ לומר דהיינו כיון דיצא חל פסול יוצא אידים אף שאין בעין ע"י היסח הדעת ובהא ניחא מה שהקשה עוד בטה"ק מאי פשט מפרה הא בפרה כיון דעבודתו בחוץ ליכא היסח הדעת אבל לפירש"י משום פסול יוצא א"ש דע"כ הוה כמסיח דעתו דצריכין גם לטעם דאסיח דעתו דאי משום יוצא לחוד א"כ ביצאו ידיו ג"כ לפסול ובגמ' איתא דפשיטא דכשר (ובאמת זה קשה לי טובא דממנ"פ אי הטעם משום יוצא א"כ ביצאו ידיו אמאי כשר ואי משום היסח דעת א"כ בפרה דעבודתו בחוץ ל"ש היסח דעת) ומעתה א"ש כיון דרבינו ס"ל כאביי דלינה רק מדרבנן א"כ שייך איבעיא אי פסול ביוצא וכיון דהוה ספק מספק לא מיפסל להקרבן וכמש"כ הכ"מ וא"כ מזה ג"כ ראי' לדברינו דאי הכונה דיוצא רק מדרבנן א"כ בלא"ה עבודתו כשרה משום דס' דרבנן לקולא אלא וודאי צריכין לפרש דהאיבעיא ביוצא אי פסול מה"ת אי לא פסול כלל:
אחר זה ראיתי דבירושלמי פ"ב דיומא איתא דבעי רק למ"ד לינה פוסל אבל למ"ד לינה א"פ פשיטא דיוצא אין פוסל וזה היפוך סוג' הגמ' ולפמש"כ יש לישב דירושלמי בעי למ"ד לינה פוסלת אבל בתחילת עבודה א"פ רק דרבנן ובעי שפיר ביוצא ולפי"ז נכונים דברי רבינו מאוד דפסק שפיר כירושלמי דגם למ"ד לינה פוסל שייך למיבעי ביוצא וגמ' דידן אין חולק בזה כמש"כ דגמ' קאי למ"ד לינה פוסל מה"ת א"כ ביציאה פשיטא ולכן בעי למ"ד לינה א"פ אבל למ"ד מדרבנן לינה פוסל שייך איבעיא זו אף ביוצא:
והנה בשלום ירושלים שם הביא בשם ס' חק נתן לתמוה ג"כ כקו' טה"ק דבעיא דגמ' רק למ"ד לינה אין פוסל ותי' דרבינו פסק כראב"ש וכרבא אליבא דרי"ו דרק בתחילת עבודה לינה א"פ אבל בסוף עבודה לינה פוסל ושייך שפיר איבעיא ביוצא אי פסול דבתחילת עבודה לינה א"פ את"ד והנה זה כדרך הראשון שכתבתי ולדעתי דחוק לומר שרבינו פסק כראב"ש:
עוד נראה לישב שיטת רבינו בהא דפסק כרבי דלינה פוסל בידים דהנה יש לדקדק לאביי למה קאמר קידש לתה"ד כיון דאפי' לסוף עבודה מהני הקידוש ומה גם הלשון שכבר קידש לתחילת עבודה קשה לאביי דלסוף עבודה ג"כ מהני קידוש לכן נראה כך דקאי עתה לפי מה דאיתא לקמן דף כ"א לס"ד דלית לן גזירת שקוע וא"צ לשוקעו אחר תה"ד וא"כ היה סובר דבקרות הגבר רשאי לקדש לכל שאר עבודות שמאז מתחיל עבודת היום ואין פוסל לינה עוד ומקדש והוציא הדשן בלי הפסק אף קידש לסוף עבודת לילה א"צ לקדש למחר וכמש"כ התוס' לפרש דזהו קו' הגמ' ואביי דמשמע דא"צ לשקעו ע"י כלל עוד דאף המים אין נפסלין בלינה מקרות הגבר והיינו דסברי דאי נפסלין א"כ היה לנו לגזור שישכח לשקעו ע"י ולמה מותרין לקדש כל כהנים אף לשאר עבודות ניחוש שיפשע כמו קודם קרות הגבר דאסור להעלות שמא יפשע וע"כ דכשר וא"צ לשקעו ע"י כלל לכן פריך לאביי מדרבי אדרבי דכאן אין מצריכו לשקעו ע"י ובשלמא לרבא דמוקי כראב"ש ניחא דלראב"ש אין נפסלין המים כלל כיון דאין פוסל הידים גם המים אין נפסלין דקאי עתה כמ"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו כפי' התוס' להדיא וכן היא ע"כ שיטת רש"י ג"כ (וסובר ע"כ עתה כראב"ש אף אם קידש לסוף עבודה ג"כ אין צריך קידוש למחר דאל"כ אמאי לא תי' אידי ואידי כראב"ש ובאמת צריך לשקעו דעד כאן לא מוכיח הגמ' דא"צ לשקעו היינו רק יען דסובר דרשאי לקדש בלי הפסק אבל לרבא לראב"ש דרק לתחילת עבודה שפיר י"ל דאח"כ משקעו וע"כ סובר עתה דלראב"ש אין פוסל הידים אף בקידש לסוף עבודה ומטעם שכ' בצ"ק ליישב קו' אחריתא דלסוג' דידן דאין רשאי להעלות עד תה"ד נוכל לפרש דלראב"ש אף לסוף עבודה א"צ לחזור ולקדש ונקט תה"ד משום דאז רשאי להעלות המים והא דלעיל מוקי רבא כראב"ש ורק בתחילת עבודה היינו דלא ידע דאסור להעלות קודם תה"ד א"כ אי איתא דמקדש אף לסוף עבודה למה אמר קידש לתה"ד) אבל למסקנא דמתרץ דמסיק לי' והדר משקעי לדידי' י"ל דסבירא לי' דבאמת אף מקרות הגבר ג"כ אין מקדש אלא לתה"ד בתחילת עבודה אבל לא לסוף עבודה וא"כ אחר קידוש תה"ד משקעו לבור ול"ג שמא יפשע כיון שאין מקדש רק לתחילת עבודה דלסוף עבודה לינה פוסלת באמת ובזה ניחא מה שהוק' תוס' אלשון דמסיק והדר משקעי' לי' לפמש"כ הכונה דמסלקו שלא יקדשו בו כהנים ופוסק לקדש אחר קידוש לתה"ד ומשקעו לי' לבור:
וא"כ גם לאביי דמפרש מקרות הגבר ג"כ לא מתיר אלא לקדש לתחילת עבודה מקרות הגבר ומדוקדק הלשון שכבר קידש מתחילת עבודה דקאמר ר"ש וא"כ מעתה ניחא דברי רבינו דפסק כאביי דאין מקדש אלא לתחילת עבודה מקרות הגבר כמש"כ להדיא אם קידש קודם שעלה השמש א"צ לקדש ביום והבן:
והנה לפי"ז יצא לנו לכאורה למאי דתנן במס' יומא דכה"ג תורם הדשן מחצות לילה באמת פסול אף בשקידש לתחילת עבודה לאביי ולרבא אליבא דרי"ו כשר לדידי' לא תלי בקרות הגבר אלא בתחילת עבודה ואולם יקשה לפי"ז א"כ הא דהקשה רי"ו מצפרא נמי יקשה לפמש"כ המפרשים בפ"א מעיוהכ"פ דגם תה"ד עבודתו בכה"ג א"כ מה"ת א"צ לקדש אח"כ בצפרא לעבודת התמיד רק מדרבנן פסול וא"כ מה"ת ל"ש למעט דצפרא כיון שרק מדרבנן פסול דהא לפמש"כ לאביי קידש לתה"ד ג"כ אין פסול אלא מקרות הגבר אבל מחצות מיפסל מדרבנן אך י"ל דבאמת קו' זו יקשה בלא"ה דהרי אף למאי דקאמר אביי מעיקרא דלשאר עבודות מקרות הגבר לא מיפסלא סובר ג"כ דאין שרי לתחילת עבודה אלא מקרות הגבר א"כ קשה כנ"ל כמו שהקשה באמת בטה"ק לכן אומר דאדרבא לפמש"כ יש ליישב הקו' ברווחא דבאמת לפי דרכי דלאביי לא שרי ג"כ רק בקידש לתחילת עבודה א"כ י"ל דלאביי הא דנקט מקרות הגבר לאו דוקא מקרות הגבר ולכה"ג ביוהכ"פ דהתחלת עבודה מחצות ג"כ לא גזרו רבנן וא"כ שפיר פסיק רי"ו דא"ל בקידש לתה"ד דאז אפי' מדרבנן לא מיפסל משא"כ לס"ד דלאביי אף בסוף עבודה א"כ ע"כ תלוי טעם ההיתר רק בקרות הגבר יען דניכר ולא יזלזלו בלינה וא"כ בכה"ג ביוה"כ דמצוה מחצות פסול מדרבנן קשה מ"פ רי"ו מצפרא נמי עכ"פ פסול מדרבנן כקו' טה"ק אבל לפמש"כ דרק לתחילת עבודה מתיר א"כ י"ל מקרות הגבר דקאמר לאו דוקא אלא יען דבשאר כהנים זהו זמנם לתה"ד ועיקר ההיתר משום תחילת עבודה א"כ בכה"ג ביוה"כ דתחילת עבודה מחצות ג"כ לא מיפסל אפי' מדרבנן ושפיר פריך רי"ו ודו"ק היטב:
עוד י"ל דהנה הא דרבא דמוקי כראב"ש ובתחילת עבודה ולא מוקי כרבי ואין נראין דברי רבי לרי"ו בתחילת עבודה ומכשיר יען דרבי פוסל לינה י"ל הוא רק למאי דס"ד ג"כ להלן דרי"ו כרחב"י דפסול לינה במים היא כל הלילה א"כ בשעת קידוש כבר נפסל המים א"כ ל"ש לומר תחילת עבודה שאני דהרי קידש בפסול ודי להפקיע עצמו לתה"ד אבל לא לעבודת היום ולכן מוקי כראב"ש אבל למסקנא דרי"ו כר"ח דלינה פוסל רק בעה"ש א"כ שפיר י"ל אף דרבי פוסל לינה אפי' קידש ביום פוסל ליום המחרת אפ"ה קידש בלילה לתחילת עבודה שנעשה בכשרות רק יש פסול בלינה בשחרית בעה"ש שפיר י"ל לרבי ג"כ אין לינה פוסל כיון דקידש לעבודת יום זה עצמו ממערכה וגישה החדשה ודו"ק היטב:
והנה בדרכים האלה יש ליישב ג"כ הא דפסק רבינו יציאה לא פסלה אף דבלינה פסק דפסלה משום דע"כ לתחילת עבודה לא פסלה אף שקידש קודם קרות הגבר ובכהא"ג יציאה לא פסלה דבזה הוה האיבעיא בגמ' היכא דלינה לא פסלה כגון לתחילת עבודה ג"כ אי יציאה פסלה ולא איפשטא ולקולא ודו"ק:
ב')

אין

אדם נכנס לעזרה לעבודה וכו'. והנה בלח"מ פ"ד ממחכ"פ הקשה דמשמע דרבינו סובר דוקא לעבודה דלא כפירש"י ותוס' שהביאו מירושלמי דאפי' שלא לעבודה מדרבנן צריך טבילה ויקשה עליו מירושלמי והעלה דרבינו סובר כבן זומא ולכן דוקא לעבודה צריך טבילה רק במצורע גזרו משום דדייש בטומאה כמש"כ רבינו שם ובשי"צ וכן במהר"ם ברבי השיגו עליו דנעלם ממנו דברי רבינו בפ"ב מעיוהכ"פ דמוכח דטבילה רק כדי שיזכור טומאה ישינה מדרבנן כדר"י ול"נ לישב דהנה לכאורה יש להקשות דרבינו בעיוהכ"פ כ' הטעם שיפרוש מטומאה ישינה ויטבול לשמה וכן יקשה עוד כיון דסובר בכה"ג צריך טבילה אף שטבל אתמול אדעתי' לעבוד היום וליכנס למקדש אפ"ה שייך כדי שיזכור טומאה ישינה כדי שיטבול לשמה א"כ למה במצורע צריך לטעם דדייש הא י"ל כדי שיטבול לשמה ובלח"מ במחכ"פ הקשה עוד כיון דפסק כדר"י א"צ לטעם דדייש בטומאה ועוד קשה לי לדברי הלח"מ הנ"ל מאביי דקאמר כב"ז ס"ל הא ב"ז קאי אמשנה וא"כ רק בנכנס לעבודה בעי טבילה ורבנן במצורע אייריא שלא לעבודה ולכן נראה בוודאי לר"י דטבילה רק למי שלא טבל אתמול אבל בטבל אתמול סובר דל"צ טבילה כדקאמר במצורע שכבר טבל מאתמול א"כ ע"כ הטעם שיפרוש היינו מעבודה וממקדש כדפירש"י וכדאיתא בירושלמי אבל לרבנן דפליגי אדר"י וס"ל דצריך טבילה אף שכבר טבל מאתמול סובר רבינו דהטעם כדי שיפרוש מטומאה לשמה ויצא מזה עוד חילוק אחר דלר"י דאפי' שלא לעבודה צריך טבילה ולכן דוקא בלא טבל כלל אבל בכבר טבל א"צ טבילה לענין ליכנס לעזרה וכיון שכן הטעם רק שיפרוש ממקדש ול"ש שיפרוש מטומאה לשמה דלענין כניסה ל"ב לשמה אבל לרבנן דר"י דפליגי דוקא במצורע צריך טבילה אבל שאר כל אדם א"צ טבילה היינו שלא לעבודה רק במצורע דמה דנכנס לבהונות הוא שלא לעבודה (וא"צ למש"כ התוי"ש דהוה כענין עבודה) ורק לעבוד צריך ולפי"ז אף אם טבל כבר מאתמול צריך טבילה ומטעם כיון שרוצה לעבוד שייך שפיר כדי שיזכור טומאה ישינה ויטבול לשמה דלעבודה שייך דצריך טבילה לשמה וא"כ בכה"ג ביוהכ"פ בשחרית דטובל לעבודה צ"ט אף שכבר טבל כדי שיזכור ויטבול לשמה אבל במצורע דרק כניסה לבהונות שלא לעבוד לכן בכבר טבל ל"ש שיזכור ויפרוש לשמה דלענין כניסה א"צ טבילה לשמה לכן רק שייך הטעם דדייש בטומאה:
לפי"ז י"ל דלרבנן דר"י שלא לעבודה א"צ טבילה כלל אף שלא טבל מאתמול ושייך שיפרוש מכניסת מקדש אפ"ה לית להו טבילה זו רק לעבודה דשייך פרישה לשמה ולכך במצורע דדייש בטומאה בחוץ אפי' בשכבר טבל אפי' שלא לעבודה כדי שיפרוש ממקדש אם יזכור וכל זה לרבנן דמידות דפליגי אדר"י בשאר אדם א"צ טבילה רק במצורע והיינו שלא לעבודה ואולם רבנן דברייתא דנגעים דפליגי אדר"י י"ל דסברי כר"י דטבילה שלא לעבודה ג"כ ונהי דכבר טבל שאני מצורע דדייש בטומאה:
אך י"ל אדרבא מצורע עדיף דלא אסיח דעת דאל"כ נצטרך הזאה ג' וז' וא"כ אי בכל אדם בכבר טבל ל"צ טבילה אף במצורע מסתבר דלא צריך ואלא טעמא דרבנן דברייתא דסברי דבאמת שלא לעבודה א"צ טבילה כלל ורק שאני מצורע דדייש בטומאה:
ובזה נראה לישב קו' תוס' דהקשו אהא דבעי אי רבנן כב"ז הלא גם כר"י אתיא ונראה דתוס' סברי דנהי דלר"י בכבר טבל ל"ש הטעם דצריך טבילה שיזכור הטומאה כיון דשלא לעבודה אייריא אפ"ה לרבנן במצורע צריך טבילה משום דדייש ולכן אף שלא לעבודה אבל כיון דחזינן דגמ' קאמר כב"ז ע"כ לישב דבריהם דפשיטא לאביי דכר"י לא אתיא משום דאי ס"ד דסברי שלא לעבודה צריך טבילה רק בשכבר טבל א"צ טבילה באינש דעלמא א"כ ל"ש לומר במצורע בעי אף בכבר טבל משום דדייש דאדרבא כיון דלא אסיח דעתי' עדיף הוא מאינש דעלמא בשכבר טבל דא"צ טבילה שלא לעבודה אע"כ או דטעמייהו כב"ז מה"ת צריך טבילה וכן אף שכבר טבל צריך טבילה או דסברי שלא כר"י דהיינו שלא לעבודה א"צ טבילה כלל רק במצורע דדייש בטומאה צריך טבילה אף שלא לעבודה ול"ש לומר הרי מצורע עדיף דלא אסיח דעתי' והוה ככל אדם דהרי בכל אדם א"צ טבילה אפי' לא טבל כלל ולא מטעמי' דלא אסיח דעת א"כ ל"ש לומר יען דמצורע לא אסיח דעת הוא ככל אדם אלא אמרינן שאר אדם א"צ טבילה כלל אפי' לא טבל אתמול משום דלא דייש בטומאה ולא מחזקינן בטמא אבל מצורע מחזקינן לי' בטמא ולכן אף שלא הסיח דעת צריך טבילה:
ומעתה זהו שכ' רבינו במצורע הטעם דדייש ולכן אף שלא לעבודה צריך טבילה אף שלא הסיח דעת ולא יקשה דהא אתיא כר"י לפמש"כ הא ר"י איירי שלא לעבודה ורבינו כתב כן דוקא לעבודה ולכן נתן רבינו טעם אחר שיפרוש ממקדש דלא כירושלמי יען דירושלמי לשיטתו דמפרש לר"י אף שלא לעבודה א"כ ל"ש טבילה לשמה אבל רבינו דפסק כרבנן דר"י לטבילה רק לעבודה א"כ הטעם משום שיפרוש ויטבול לשמה כיון דרוצה לעבוד ולכן אף שכבר טבל אבל במצורע דשלא לעבודה איירי לא נתן רבינו הטעם דיפרוש מטומאה לשמה כיון דאייריא שלא לעבודה וניחא נמי בהא קו' הלח"מ דאדרבא לרבנן אלו דוקא לעבודה צריך טבילה ורק במצורע אף שלא לעבודה צריך טבילה משום דדייש בטומאה ולפי"ז פסק רבינו כפשטות המשנה דדוקא לעבודה צריך טבילה וכן משמעות המשנה פ"ק דתמיד מי שרוצה לתרום יבוא ויפיסו מי שטבל יבוא ויפיס ובשי"צ הביא עוד ראי' כדעת רבינו דדוקא לעבודה מדקתני בפ"ק דכלים עזרה מחכ"פ הנכנס לשם חייב ואמאי לא קתני דאסור ליכנס שם כל אדם בלא טבילה אפי' שלא לעבודה אע"כ דלעבודה דוקא הצריכו טבילה:
ובזה ניחא דיקשה לכאורה אמאי לא כתב רבינו דאסור להכניס ידו בלא טבילה דהא ביאה במקצת שמה ביאה כמש"כ בפ"ג מה' אלו ולפמש"כ א"ש כיון דרק לעבודה צריך טבילה א"כ ל"ש ביאה במקצת דאם פושט ידו לפנים ושחט הא צריך טבילה משום עבודה ולא משום ביאה במקצת:
אך לכאורה אכתי קשה דבגמ' שם בעי מהו שיעשה סכין ארוכה אי בעי טבילה לעבודה בלי כניסה והקשה בשי"צ אמאי לא הביאו רבינו דבעי טבילה ותי' כיון דלרבינו כניסה שלא לעבודה א"צ טבילה ה"ה עבודה בלא כניסה א"צ טבילה יעו"ש לפי"ז היכא דהכניס ידו לפנים ושחט אין הטבילה משום השחיטה אלא מטעם ביאה במקצת לעבודה א"כ יקשה אמאי לא כתב רבינו דצריך טבילה לביאה במקצת אך י"ל בוודאי לר"י דטבילה שלא לעבודה כמו במצורע א"כ לא אתיא להוסיף טהרה אלא לפרוש מלבוא לעזרה א"כ שייך ביאה במקצת אבל לרבינו דטבילה לפרוש מטומאה לשמה דהיינו לעבודה צריך טהרה יותר א"כ בא להוסיף טהרה א"כ ל"ש ביאה במקצת רק בביאת כולו לעבודה:
ובזה א"ש ג"כ דלא ביאר רבינו האיבעיא אי חוצץ די"ל כיון דבא להוסיף טהרה לטבול לשמה א"כ הוה כמו י"ח דבר כקו' התוס' כמבואר בשי"צ וגמ' דבעי היינו רק לר"י דטבילה שלא לעבודה ג"כ חייב והיינו כדי לפרוש מעזרה א"כ לא בא להוסיף טהרה לכן ל"ד לי"ח דבר ושפיר קבעי אבל לרבינו פשיטא דהוה כי"ח דבר כיון דבא להוסיף טהרה:
אך לכאורה אכתי קשה לפמש"כ תוי"ש ד"ה אין אדם דמכניס ידו לשחוט צריך טבילה אבל לק"מ דתוס' כ' רק יען דסברי שלא לעבודה כך יען דסברי שלא לעבודה א"צ טבילה כלל דהא במצורע עיקר הטעם כדי שיזכור ויפרוש מטומאה לשמה כיון דהוה כעין עבודה שמכניס ידיו לבהונות דאי הטעם כדי שיפרוש ממקדש מה סברא יש דבעינן כעין עבודה א"כ ה"ה במכניס ידיו לשחוט ג"כ בעי טבילה אף דל"ה רק ביאה במקצת אבל לפי מה שבארנו במצורע ג"כ הטעם כדי לפרוש ממקדש לכן שפיר ביאה במקצת במכניס ידיו לבהונות צריך טבילה דאם יזכור יפרוש מלהכניס ידיו במקצת אבל בשאר כל אדם דטבילה כדי לטבול לשמה להוסיף טהרה א"כ י"ל בביאה במקצת ל"ב טבילה לשמה אף במכניס ידיו לשחוט:
ב')

אמנם

יש לומר מילתא בטעמא והוא דתוס' ישנים הקשו דלימא דרבנן כר"י אתיא דתוי"ש אזלי בשיטתם דשלא לעבודה א"צ טבילה דעכ"פ כעין עבודה בעינן כמצורע שמכניס ידיו לבהונות או סמיכה תנופה ושחיטה וע"כ דטבילה כדי שיזכור ויטבול לשמה דלכן תליא בכעין עבודה דאי כדי שיפרשו ממקדש לא הוה בעינן כעין עבודה וא"כ דהטעם שיטבול לשמה א"כ בכבר טבל שייך ג"כ טבילה כמו ביוהכ"פ דיזכור לטבול לשמה ולכן שפיר קשיא להו דרבנן מצי אתיא כר"י אבל כיון דאביי אמר כבן זומא א"כ ע"כ לישב קו' תוס' דלכן לא אתיא כר"י דבאמת לר"י אף שלא לעבודה כלל בעינן טבילה מטעם שיפרוש מקודש א"כ בכבר טבל ל"ש זה א"כ ע"כ רבנן דלא כר"י אלא במצורע הטעם דדייש בטומאה והי' פשוט לאביי כן מדלא מצריך ר"י טבילה היכא דכבר טבל אמנם כבר ביארנו דלר"י א"צ טבילה בכבר טבל משום דסובר דכניסה בלי שום עבודה צריך טבילה כדי שיפרוש מקודם ולכן בכבר טבל ל"ש זה והא"ט דירושלמי שכתבתי דאף שלא לעבודה כלל צריך טבילה (דלא כתוי"ש) א"כ מיושב קו' הלח"מ דבוודאי אי אמרינן כתוי"ש דלר"י בעינן ג"כ מקצת עבודה א"כ א"צ במצורע הטעם דדייש בטומאה לכן בוודאי קשה לדעת רבינו כיון דפסק כר"י (ואף דכ' נכנס לעבודה הנה לשיטת תוי"ש הכונה באמת למקצת עבודה) א"כ א"צ לטעם דדייש דהרי אף שכבר טבל שייך טבילה שיזכור לטבול לשמה שפיר תיקשי קושיתו אבל לפמש"כ דרבינו ס"ל דרק לעבודה בעי טבילה ע"כ דלא כר"י ס"ל רק כרבנן דר"י דלעבודה גמורה בעי טבילה א"כ במצורע ע"כ הטעם משום דדייש בטומאה כדי שיפרוש מקודש:
ובהא ניחא הא דכ' רבינו בפ"ב מעיוהכ"פ טבילה ראשונה בכה"ג מדרבנן ובגמ' משמע ה' טבילות הלממ"ס לר"י ולפמש"כ ניחא בוודאי לר"י דשלא לעבודה צריך טבילה א"כ בכבר טבל א"צ טבילה א"כ הא דכה"ג צריך טבילה שחרית אף שטבל אתמול ולא אסיח דעתי' כל הלילה ע"כ הלממ"ס אבל לרבינו שבארנו דס"ל דרק לעבודה צריך טבילה מטעם שיטבול לשמה שפיר י"ל טבילה ראשונה מדרבנן כדי שיזכור לטבול לשמה אף שכבר טבל שמא אתמול לא נזכר ויזכור היום לטבול לשמה ולכן רק ד' טבילות מה"ת דמוכח מקרא דכשמשנה מבגד לבגד צריך טבילה וכמש"כ בפ"ב מעיוהכ"פ ודו"ק הכל על נכון באורחא חריפתא:

ה

א')

יצא

חוץ לעזרה טעון קידוש וכו'.

הנה במה שפסק רבינו דיציאה פוסל יש להקשות דבזבחים דף כ' איתא יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים והנה בשו"ע או"ח סי' ח' סעי"א לענין אם צריך לחזור ולברך כשיצא לחוץ והסיר טליתו מעליו וי"א דיש חילוק בין נשאר טליתו קטן עליו או לא והב"ח כ' דהחילוק דאם נשאר הטל"ק עליו לא הסיח דעתו ולפי"ז לכאורה גם כאן יש חילוק בין לבוש בבגדי כהונה כשיצא א"כ הא דבעי למפשט שם מכמה ברייתות דיציאה אינו פוסל נימא דמייריא כשהוא לבוש הבגדים ועוד דבעי למפשט מפרה דמקדש בחול וע"כ כשכבר לבוש בבגדים לכן ל"ה היסח דעת אך הנה רש"י פירש דהאיבעיא אי מפסל דומיא דכ"ש ולא פי' משום היסח דעת די"ל דהא"ט דכשבגדי כהונה עליו ליכא משום היסח הדעת:
והנה בשמעתין דזבחים דף כ' איתא איבעיא להו יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים את"ל לינה לא פסלה דלא פריש אבל יציאה דפריש אסוחי מסח דעתי' א"ד כיון דבידו לחזור לא מסח דעתי' ולא איפשיטא והדר איתא איבעיא להו טומאה מהו שתועיל לקידוש ידים את"ל יציאה לא פסלה דגברא חזי אבל הכא דגברא ל"ח מסח דעתי' ולא איפשיטא והנה רבינו פסק בשניהם דבין יציאה ובין טומאה צריך לכתחילה לקדש ואי לא קידש ועביד עבודה אין עבודתו פסולה ולכאורה קשה דהא ידוע שיטת רבינו דכל את"ל פשיטותא הוא וא"כ ק"ל על רבינו דבגמ' ל"ק אלא את"ל לינה לא פסלה ומשמע דלמ"ד לינה פסלה פשיטא לי' דיציאה פסלה ורבינו דפסק כר"א דלינה פוסלת הו"ל למפסק דיציאה פסלה וכבר הקשה כן בטה"ק אמנם נראה דהנה מפירש"י ד"ה יציאה נשמע דמפרש דבעיות הש"ס הי' על שני דרכים א' למ"ד דלינה פוסלת אי פסול מטעם יוצא ולמ"ד לינה לא פסלה אי פסול מטעם היסח הדעת לזה קאמר דאת"ל דלא פסול יציאה רק לענין צד השני של האיבעיא למ"ד לינה ל"פ ואעפ"כ פסול משום היסה"ד לזה קאמר דאת"ל דל"פ יציאה משום היסה"ד משום דגברא חזי אבל אכתי נשאר בספק למ"ד לינה פסלו אי פסול מטעם יוצא וזה לא נפשט באת"ל לכן ס"ל לרבינו דהוה ספק ועבשעה"מ בפ"ג מה"א מש"כ לתרץ דברי רבינו בכמה דוכתין שלא יסתור לכלל הזה:
והנה במאי דבעי בגמ' דף כ' אי יציאה פוסל בידים קשה לי דהא מוכח מדלעיל דפוסל דאי אין פוסל יציאה יקשה א"כ הא דלעיל דף י"ט דריש רבי אי כתיב בגשתם על כל גישה וגישה עתה דכתיב בבואם ע"כ גישה חדשה בכל בוקר ויקשה דילמא הכי קאמר ע"י יציאה בכל פעם צריך בכל גישה נטילה ומנ"ל בבוקר בלא יציאה בגישה חדשה דילמא בכל גישה היכא דיש יציאה עמו ואי לאו בגשתם אלא בבואם לחודי' הו"א ביאה חדשה כשבא מביתו אע"כ איציאה חייב בלא"ה וכן יקשה מדר"ש דקאמר אי בבואם הו"א ביאה ריקנית ולא תי' דהו"א אכל יציאה חייב נטילה אע"כ דבאמת צריך נטילה וצ"ע:
ב')

יצא

אם לחזור מיד צריך קידוש ידים.

ובדין שאח"ז כתב אם יצא להסיך צריך טבילה והנה בירושלמי יומא פ"ב דף ח' הקשה להסיך הוה כיוצא לחזור ומשני דעשאו להסיך כמפליג ומכאן הקשה בקרבן עדה על מג"א סי' כ"ה דסובר דאם בה"כ אינו רחוק א"צ לברך כשחלץ תפילין ויקשה הרי כאן מבואר להסיך הוה כהפליג ולדעתי אין זה ענין לשם דהרי כתב רבינו כאן אם לשהות צריך טבילה ואם עבד בלא טבילה אם לא הסיח דעתו כשר ובהסיך אם לא טבל פסול אף דיעבד כמש"כ רבינו אם לא הסיך ולא הסיח דעתו ועבד כשר ובהסיך פסול בדיעבד א"כ חזינן דמסיכה הוה יותר מהפליג דע"כ הוה כהיסח דעת וא"כ הא דקאמר דהוה כהפליג ע"כ לאו דוקא דהוה כיותר מהפליג וא"כ י"ל זהו דוקא לעבודה אבל לתפילין ל"ח אפי' כהפליג כי בעבודה הקפידא שלא יעבוד אם הסיך אינו משום דחשוב כהפליג דהרי הפלגה בדיעבד כשר רק דהוה יותר מהפליג דקפיד רחמנא שלא יעבוד כשהסיך אם לא אחר טבילה אבל בתפילין דל"ש זה שפיר י"ל דמסיכה ל"ה כהפליג והבן היטב:
הן אמת למש"כ הק"ע דמסיכה היינו דע"כ מסיח דעתו א"כ מהא"ט צריך ג"כ טבילה וא"כ ה"ה בתפילין מסיכה הוה ע"כ כהיסח דעת אך י"ל דשאני עבודה דחשיב ע"כ כמסיח דעתו שאין יכול להיות דעתו על ידיו כשמסיך אבל בתפילין ל"ה כהיסח דעת שאף שמסיך אכתי דעתו לחזור להניח תפילין ותדע דהרי בגמ' דף כ' קבעי ביצא ג"כ יפסול משום דהסיח דעתו וביאר בטה"ק כיון דאין יכול לעבוד בחוץ ע"כ דלא דמי תפילין לעבודה והבן היטב:
ג')

הטיל

מים צריך לקדש שנית.

הנה רבינו בפי' המשנה פ"ב דזבחים מ"א כתב וז"ל וכבר זכרנו לך ביומא שכל המשתין אפי' נטמא גופו יטבול ואינו מקדש שנית ותמוה דהא תנן דכל המטיל מים טעון קידוש ידים ונראה דא"ש דהנה בזבחים דף צ"ג איתא ר"א אומר מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עלי' וטהורה ופירש"י דטהורה כשתטבול א"כ כש"כ דאם טבל לטומאתו דאהני טבילה שלא יצטרך קידוש ידים ואף דמבואר בדברי רבינו דבאמת אף שטבל לטומאתו צריך קידוש ידים צ"ל דזה רק לכתחילה (ועכהא"ג נדה דף מ"ב יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה ונעקר ממנה דם ומסיק דמבעיא לי' כיון דאהני טבילה לדם דאיכא גוואי אהני נמי להאי קמ"ל והנה שם דף מ"ג בעי רבא זבה שנעקרו מימי רגלי' וטבלה מהו דכיון דמצי נקט לה מהני לה הטבילה רק י"ל שם בעיא אי מהני בתורת השקה כמש"כ בה' א' דבהגוף ג"כ שייך השקה ומי רגלים נטהרו בהשקה אלא דאפ"ה מסיק דל"מ טבילה ולא מהני מטעם השקה יען דמבשא"מ ל"מ השקה כמש"כ שמ"ק ביצה דף ז' (ועבד"מ סי' קצ"ט דמייתי לה להוכיח מזה דאשה צריכה להטיל מים קודם שטבלה כהך דזבה שנעקרו מימי רגלי' וירדה וטבלה וכ"כ בשם הראב"ן דל"מ לה הטבילה ותמה טובא הא זה רק לענין מעיינות הזב ולענין טהרות אבל אינה נאסרת משום זה לבעלה ואי משום שצריכה לעצור עצמה ולא יהי' ראוי לביאת מים א"כ אין ראי' מזבה שנעקרו מי רגלי' אלא מקמצה שפתיה ולדעתי נראה דשפיר הביא הש"ד ראי' דאי איתא דרשאית לעצור עצמה דהוה ראוי לביאת מים אף אם עצרה עצמה א"כ ה"נ הרי יכולה לעצור עצמה ומציא נקט לה א"כ כגופה הוה ואמאי לא מהני לה הטבילה אע"כ דאין רשאי לכתחילה לעצור עצמה דא"ר לביאת מים ע"כ מסתמא לא מציא נקט לה לכן בעיא למימר דלא עלתה לה הטבילה ע"כ שפיר הביא ראי' מזה דצריכה להטיל מים לכתחילה קודם שתטבול והא דלא הביא ראי' מקמצה שפתי' י"ל דמשם א"ר יען דל"ה בית הסתרים אבל הוא מייתי ראיה דאף בבית הסתרים אין רשאי לעצור דהא עכ"פ בעינן ראוי לביאת מים (אלא דהראב"ן דכ' דבדיעבד לא עלתה טבילה כהך דזבה לא מצינן לתרוצי דבריו עד"ז אבל הש"ד דהביא רק ראי' לכתחילה שפיר ראייתו ראי'):
ד')

הנה

מדברי רבינו משמע דאם עבד אחר הטלת מים ולא קידש חילל עבודה וקשה הא בגמ' משמע דיציאה לפי שעה לחוד או להטיל מים חד דינא להו וכי היכי דביציאה לחוד לא חילל ה"ה בהטלת מים:
וכן קשה עוד במש"כ רבינו אם לא טבל ולא קידש ועבד הואיל ולא הסיח וכו' ולא הסיך רגליו ולא הטיל מים עבודתו כשרה משמע דאם הסיך רגליו ולא טבל עבודתו מחוללת ולא משמע הכי ביומא אלא כל טבילת שחרית אם לא טבל לא מחלל וכבר עמד ע"ז בס' קרן אורה:

ז

כה"ג

שלא קידש [וכו'] דבר המעכב בזרעו שנאמר ורחצו אהרן וכו'. וקשה לי דרבינו הא הביא קרא זה דבעי ד' כהנים ובגמ' איתא דמאן דיליף מקרא דורחצו אהרן דבעי ד' כהנים יליף לעכב מקרא דוהיתה להם ועוד קשה דבגמ' יליף מקרא דורחצו משה ואהרן דבעי ד' כהנים (ופירש"י אף דכולם לא שימשו כאחד וביאר בצ"ק דמזה מוכח דבעי ד' כיון דלא שימשו כאחד למה כ' ביחד ע"כ דליבעי ד' אולם ברש"י פ' פקודי כ' בו ביום קידש משה עמהן ובצ"ק כ' דשם קאי לר' יונתן דס"ל דקידש הוא עמהן א"כ לא מוכח דכתבו כדי דליבעי ד' עכ"ד והיינו לפי מה שהבין בצ"ק דלר' יונתן ל"ב ד' כהנים אבל לפמש"כ יליף ר' יונתן מקרא דורחצו אהרן דבעי ד' והיינו משום דמקרא דורחצו משה ואהרן לא מוכח יען דמשה קידש עמהן לכן נכתב בהדדי לא דליבעי ד') וא"כ למה נדחק רבינו להביא קרא דורחצו אהרן ומוכרח לומר דפנחס הי' עמהן (עיין בירושלמי פ"ג דיומא מ"ו יליף ג"כ מקרא זה) ומזכה שטרא לבי תרי:
ונראה לישב דלכאורה יקשה ר' יונתן דיליף מקרא דורחצו ממנו אהרן ובניו משה ואהרן דבר המעכב בבניו מעכב בו א"כ מנ"ל הך דריב"ח וע"כ דלרי"ו יליף זאת מקרא אחר דורחצו אהרן ובניו הרי ד' ומקרא דורחצו משה ואהרן יליף דבר המעכב בזרעו של אהרן וס"ל לרי"ו דפנחס נתכהן והי' עמהן וריב"ח דיליף מקרא דורחצו משה ואהרן וכן חזקי' דסברי דלא נתכהן פנחס א"כ א"א לילף מקרא דורחצו אהרן ובניו דבעי ד' כהנים אלא או דהי' שלשה או חמשה ולכן ע"כ מקרא דמשה ואהרן קיליף ולדבר המעכב בזרעו של אהרן ע"כ יליף מקרא דוהיתה להם ולפי"ז פליגי בפלוגתא דתנאי זבחים דף ק"א אי נתכהן פנחס וא"כ כיון דלר' יונתן נתכהן פנחס יליף שפיר מקרא דורחצו אהרן דבעי ד' כהנים ומקרא דורחצו משה ואהרן רק לדבר המעכב והא דלא יליף איפכא מקרא דורחצו משה ואהרן דליבעי ד' כהנים לזה שפיר י"ל כדברי בה"ז דעדיף לילף מקרא דציווי ולא מקרא דעשיי':
וא"כ א"ש דברי רבינו דהנה הא דנקט לשתי הדרשות מקרא ל"ק דזה דרכו של רבינו להביא דרשה הפשוטה רק דעיקר הקושיא הי' רק למה לענין ד' כהנים יליף מקרא דורחצו אהרן ובניו וצריך לדחוק דפנחס עמהם ולא מייתיא דרשא הפשוטה מקרא דמשה אהרן ובניו ולישב זה בארנו דכיון דסובר ר' יונתן דפנחס נתכהן מביא קרא זה משום דקרא זה נאמרה בציווי אבל איפכא לא קשיא מעיקרא כלל דלמה לענין דבר המעכב לא מייתי דרשא דורחצו משה ואהרן דע"ז י"ל דמביא דרשה הפשוטה כדרכו בכל מקום (ועח"ס או"ח סי' קע"ג ופלא שנעלם ממנו גמ' דזבחים):
והנה שם פליגי רנ"ח אומר מפני אנינות נשרפה ר"י ור"ש אומרים משום טומאה נשרפה שאם אתה אומר מפני אנינות הלא פנחס הי' עמהן ומבואר בגמ' דפליגי אי נתכהן פנחס קודם מעשה זימרי ודבר זה תליא אי אנינות לילה דאורייתא והנה רבינו ס"ל בה' אבל דאנינות לילה לאו דאורייתא א"כ סובר כר"י ור"ש דמפני טומאה נשרפה והיינו כדפרכינהו הלא פנחס הי' עמהן א"כ סובר רבינו ג"כ דפנחס נתכהן וע"כ יליף מקרא דורחצו אהרן ובניו כדיליף ר' יונתן ודו"ק היטיב:
עוד יש לישב דהנה רש"י פי' דכהנים דלא קידש משה עמהן ואולם מרש"י בנימוקי התורה משמע שקידש עמהם ביום שמיני והנה בדף ק"ב פליגי תנאי אי משה כה"ג הי' כל ימיו וא"כ י"ל דהאי מ"ד ס"ל משה כה"ג היה והוה ד' כהנים אמנם ר"י ור"ש דאמרו הלא פנחס הי' עמהן ופריך בגמ' משה הי' עמהם ומשני טרוד בשכינה ומייתי עלה כתנאי וא"כ א"צ לומר דטריד הי' בשכינה רק דסברי ר"י ור"ש באמת משה לא הי' כהן וא"כ רבינו ס"ל ג"כ דמשה זר הי' לכן מייתי מקרא דורחצו אהרן ופנחס עמהם ויצא משה ונכנס פנחס (ועיין ירושלמי פ"ק דיומא דף ב' אי משה כה"ג הי' ועתוס' ע"ז דף ל"ד ועיין מדרש רבה פ' שמיני) ודו"ק:

ח

ניעור

כל הלילה צריך קידוש. והנה בבכ"י או"ח סי' ד' העלה כיון דרשב"א כ' דנט"י שחרית בכל יום הוה דומיא דקידוש ידים א"כ אם ניעור כל הלילה צריך נט"י כמו דבעינן קידוש ידים ובמהרמ"ש כ' ע"ז ואני מפקפק על דין זה דהרי רבינו פסק דאם קידש ידים ורגלים לתרוה"ד בקרות הגבר א"צ לחזור ולקדש כשעלה עלות השחר וא"כ חזינן דס"ל דעלות השחר אין עושה לינה וא"כ איך כ' הניעור כל הלילה צריך קידוש ובאמת זו קו' הגמ' בזבחים דף כ' אלא דאביי מתרץ שם דהא דצריך קידוש בניעור כל הלילה רק דרבנן והסמ"ג כ' באמת דרבינו ס"ל כאביי דלא הוי רק מדרבנן דע"כ צ"ל כן דלא יסתרו פסקי רבינו אהדדי וא"כ איך מצינו למימר שגם בנט"י כן:
והנה בטה"ק הקשה איך משני אביי דלרבי לא הוי רק דרבנן הא שם דף י"ט יליף לה רבי מקרא דכ' בגשתם אל המזבח אז צריך לקדש ומזה יליף דלינה מועלת והאיך יכול להיות דלא הוי רק דרבנן ותי' במהרמ"ש דיש תרי גוונא דאם קידש ידיו והתנה שיועיל לו ג"כ אלאחר עלות השחר מהני מה"ת כשם שאמרינן בחולין דף ק"ו דנוטל אדם ידיו שחרית ומתנה ואוכל כל היום כולו ה"נ מה"ת מהני תנאי אלא מדרבנן אפי' כהא"ג צריך אם לא היכיא שקידש לתרוה"ד שהוא ג"כ עבודת השם אבל אם לא התנה ולא הי' דעתו על היום איכא למימר דגם אביי מודה דצריך לקדש מדאורייתא:

ט

א')

קידש

לתרוה"ד קודם שתעלה השמש.

ובספר ארעא דרבנן הקשה דהא זמן תרוה"ד הוא מקריאת הגבר קודם שתעלה השמש דהיינו קרות הגבר וזמן עה"ש משהאיר פני המזרח כדמוכח ספ"ב דמגילה ובפ"א ופ"ב דיומא במשנה ורבינו בפ"א מתמידין כ' דזמן שחיטת התמיד קודם שתעלה החמה משיאיר פני כל המזרח וזמן תרוה"ד כ' משיעלה ע"ה א"כ איך כ' כאן דקידוש ידים לתרוה"ד הוא קודם שתעלה השמש דהא אז הוא זמן שחיטה ותרוה"ד הא קודם לזמן שחיטה ודוחק לומר דפי' עמוד השחר שכ' רבינו אין פירושו כפי' עה"ש דאיתא בפ"ב דמגילה דהתם הוא שהאיר פני המזרח ודרבינו הוא כוכב השחר שהוא מקדים זמן קודם הארת פני המזרח וכפי' הרד"ק שהביא התויו"ט פ"ק דברכות דלא הי"ל לרבינו לסתום שוב ראיתי בא"ח סי' פ"ט דכ' הפוסקים דהאיר פני המזרח והוא זמן מאוחר אחר זמן עה"ש במג"א והפר"ח את"ד:
ב')

קידש

וכו' לתה"ד אעפ"י שהוא מקדש קודם שתעלה השמש א"צ לחזור ולקדש אחר שהאיר היום.

והיינו כרי"ו דס"ל דאם קידש לתה"ד א"צ לחזור ולקדש וקשה פשיטא כיון דכבר עלה עמוד השחר ומה מקום לפסול לינה הכא מזה נראה דס"ל לרבינו דעלות השמש הוא דהוה זמן פסול לינה ולא עמוד השחר וכן כ' בפ"ב מתמידים דתה"ד הי' אחר שיעלה עמוד השחר ומזה הוכחה למה שבארתי בפ"א מבהב"ח דאנו מחשיבין יום מעליית השמש לא מעלות השחר:
אמנם כבר עמד ע"ז במהרש"א סוכה דף נ"א אהא שכ' תוס' שם ד"ה קרא הגבר דמקרות הגבר ועד צפרא פסול בלינה וכ' המהרש"ל דקריאת הגבר הוא עמוד השחר וצפרא הוא זריחת השמש ובמהרש"א הקשה עליו דבזבחים מוכח דקריאת הגבר הוא קודם עמוד השחר וצפרא הוא עמוד השחר ובעמוד השחר נפסל בלינה:

י

מצוה

(ערמב"ן פ' תשא דאפי' מצוה ליכא רק כלי בעינן) לקדש ממי הכיור ואם קידש מאחד מכלי השרת ה"ז כשר. והנה בירושלמי פ"ד דיומא דף י"ג פליגי בכה"ג ביוה"כ אי מקדש בכלי שרת בקידוש ראשון ופריך מהאי דכל הכלים כשרים לקידוש ומשני חוץ מקידוש ראשון ומוכח דלמ"ד חוץ מקידוש ראשון היינו בדיעבד ג"כ פסול דאל"ה לישני דבדיעבד אייריא אע"כ דפסול בדיעבד ורבינו שלא חילק כאן וכן בה' עביוהכ"פ ע"כ פסק דבכה"ג אפי' בקידוש ראשון ואפי' לכתחלה מצותו בקיתון של זהב כמש"כ שם והא דכ' כאן לכתחלה מצותו בכיור היינו בשאר כהנים וא"ל דבכה"ג בקידוש ראשון (כיון שמעכב לכתחלה) מצותו בכיור ורק הא דמקדש בקיתון היינו בשאר קידושין שאין מעכב דא"כ מאי הקשה בירושלמי לישני דחוץ מקידוש ראשון היינו לכתחלה אע"כ דלמ"ד דמקדש בכיור בקידוש ראשון אף דיעבד ולמ"ד אין מקדש אפי' לכתחלה א"צ מכיור וראיתי בקרבן עדה בירושלמי שם כתב דקידוש ראשון דמי לכהנים דמצותו בכיור ובשלום ירושלים הביא כן גם בשם לחם שמים ובעל עבודת יוהכ"פ ול"נ דז"א דהרי ר"ש סובר כה"ג מקדש בכל יום מקיתון ובכל יום ליכא בכה"ג רק קידוש אחד וכן מוכח מסוכה דף מ"ט דגזירה שיאמרו לקידש מים מלאו לכה"ג ויאמרו א"ל פוסל במים לקידוש ידים ויקשה הא אף שיאמרו אין כאן חשש כיון דקידושים האחרונים אינם מעכבים בכה"ג ואולי י"ל אדרבא מכאן ראי' דהי' קשה מהיכי תיתי יטעו שאין פוסל לינה ע"כ מהא"ט יען שאין מעכב אלא דא"א לומר כן דהרי ע"כ הא דיאמרו לקידוש מלאוהו ביארתי בה' תומ"ס דאתיא כרי"ו דכה"ג מקדש בכל יום דאי רק ביוהכ"פ ל"ש הך גזירה ולרי"ו בכל השנה הרי ליכא רק קידוש אחד ואפ"ה כשר מקיתון של זהב לכתחלה וכמו שכתבנו ועמש"כ בפ"ג מבהב"ח ולפמש"כ מוכח ג"כ דאף לכתחלה מקדש מקיתון של זהב לחשיבותו דכה"ג ומה שהביא דרש"י כתב בפ"ג מ"ד דמקדש מן הכיור וע"כ דמשנה דמקדש מן הקיתון היינו חוץ מקידוש ראשון הנה לפירש"י י"ל יען דפלוגתא בירושלמי אי חוץ מקידוש ראשון מפרש כך אבל דנאמר דבעי לכתחלה לכ"ע א"א לפרש כן וכן מוכח מדברי רמב"ן פ' תשא דמוכיח מכה"ג דכיור אין לעכב ואפי' מצוה ל"ה רק כלי בעי כמש"כ לעיל:

יא

א')

בין

יש בו רביעית בין אין בו רביעית.

עכ"מ שכתב דרבינו מפרש כפי' התוס' דקידח קאי דהיינו שנוטל מכיור בכלי קטן שאין בו רביעית והנה קשה לכאורה לפי' תוס' ורבינו מירושלמי פ"ד דיומא שם פליגי אי כה"ג בקידוש ראשון מכיור ופריך מברייתא דכל הכלים מקדשין ומשני חוץ מקידוש ראשון ומאי פריך הא י"ל דהיינו בלוקח מן הכיור לכן אפי' בכ"ש מקדש כיון דקתני שא"ב רביעית ע"כ אייריא בקידח מכיור ולכן מקדש שפיר והא דקאמר חוץ מקידוש ראשון היינו בכה"ג שמקדש בקיתון ואין נוטל מכיור אך י"ל דהרי גם במשנה דיומא דקתני דכה"ג מקדש בקיתון קתני דהמים מערה מן הכיור ואפ"ה סובר חוץ מקידוש ראשון:
והנה לפי"ז דע"כ דוקא בנוטל מן הכיור א"כ יש ליישב גם שיטת רש"י קידח היינו מן הכיור עצמו והא דפריך ממנו אמר רחמנא קאי אברייתא דמקדש בכ"ש והוק' תוס' דלא פריך אמשנה דיומא דכה"ג מקדש בקיתון ולפי הנ"ל א"ש דממשנה לא קשיא יען די"ל דאייריא בניטל מן הכיור כבר קידשו הכיור והא דפריך אברייתא דבכל כ"ש מקדש דמשמע אף שלא קידש המים בכיור (וכהא"ג תי' בצ"ק) והנה לפי"ז לפירש"י ברייתא איירי במים שלא נתקדשו מן הכיור אבל בקידוש המים בכ"ש לא בכיור לתוס' לכאורה אין כשר לקדש ומדברי רבינו שכ' דמצוה לקדש במים מן הכיור ואם קידש בכ"ש כשר משמע דמצוה לקדש במים מן הכיור ואם לא קידש במים שקידש בכיור כשר א"כ משמע דסובר כפירש"י לכן נראה גם לתוס' א"צ לקדש תחילה המים בכיור רק הא דקידח היינו לומר דנוטל מכלי שיש בו ליטול לד' כהנים אבל לא מכיור דוקא ולא כמו שנראה מדברי הכ"מ:
ב')

בין שאין בהם רביעית וכו'.

והנה בתוס' זבחים שם הקשו למאי דס"ד בלא קידח יש תימא דגרע מנט"י ותי' דנט"י נמי כשיש בו רביעית נוטלין ממנו לידים אפי' לשנים והכא בדהוה בי' רביעית מעיקרא וקשה לי דהנה בגיטין דף ט"ז פריך וכי איכא משקה טופח מאי הוי והתנן הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה וקשה להנ"ל מ"פ הא כאן ע"כ הי' תחילה רביעית ונשאר משקה טופח לכן הוה שפיר חיבור דכמו דאמרינן בנטילה ולקידוש ידים סגי כשהי' מתחילה רביעית ה"נ לענין משקה טופח הוה חיבור היכא דהוה מעיקרא כשיעור רביעית משא"כ כאן י"ל שלא הי' כלל יותר ממשקה טופח ע"כ ל"ה חיבור ואמנם נראה לתרץ דהנה תוס' ד"ה הניצוק והקטפרס הקשו דבחגיגה דף י"ז איתא גבי ג' גוממיות עליונה עשרים ותחתונה עשרים ובאמצע ארבעים וחרדלות של גשמים עוברת ביניהם דפליגי בעליונה אבל בתחתונה כ"ע מודו דעלתה לו טבילה דאמרינן גוד אחית אלמא דקטפרס הוה חיבור ונראה לישב דהנה בסי' ר"א סעי' נ"ג במקוה שאוב ע"י השקה פעם אחת סגי אף דאח"כ נפסק החיבור רק במקוה חסר מיד כשהופסק פסול וא"כ י"ל שם בחגיגה דאיירי לענין לטבול פעם אחת הוה שפיר חיבור כיון דעומד בחיבורו בשעה שטבל וכאן אייריא לענין דנאמר דע"י קטפרס נעשה חיבור לעולם בין שני מקוואות אף אם אח"כ נפסק הקטפרס כגון בפסול שאוב קמ"ל דל"ה חיבור ע"י קטפרס אף דרש"י פי' לענין ב' מקוואות חסרים והקטפרס מחבר היינו דעכ"פ גם בזה הדין כן דא"ח רק לפי הגמ' דחגיגה נוכל לתרץ דהכא אייריא לענין פסול שאוב ולאחר שנפסק הקטפרס ובהא ניחא גם קו' אחריתא שהקשו אח"כ דהכא נאמר דקטפרס ל"ה חיבור ואח"כ מוקי הא דטופח ע"מ להטפיח דס"ל דאמרינן גוד אחית דאם רגליו נוגעת במים גם השני טהור להנ"ל ניחא דשם רק לטבול בו בשעה שמחובר הקטפרס למקוה והמשקה טופח ע"מ להטפיח והך דקטפרס אייריא לענין פסול שאוב לענין אי הוה חיבור אף לכשפסק החיבור שע"י הקטפרס ל"ה חיבור לכשיפסוק:
וכן ניחא מה שהקשו תוס' דהכא משמע דטופח להטפיח הוה חיבור ובפ"י דמקוואות איתא דבעי כשפופרת הנוד ונראה לי לישב על נכון דהנה במשנה בפ"ה דמקוואות איתא מטהרין מקוה עליונה מתחתונה כיצד מביא סילן של ברזל ומשיקו כחוט השערה ותמהו מאי מהני כחוט השערה וכתב הרא"ש דבתחילה הי' שפופרת הנוד לבסוף סגי בכשערה דהיינו כשיעור טופח להטפיח כמש"כ לפרש בגידולי טהרה ונראה דהסברא כן כיון שהי' פעם אחת כשיעור כשפופרת הנוד אף דלא נשאר רק חיבור כשעורה סגי א"כ כן י"ל גם כאן דאייריא דהי' מתחילה יותר מטופח להטפיח רק אח"כ לא נשאר רק טופח להטפיח לעשותו מחובר סגי בטופח להטפיח:
לפי"ז א"ש גם מה שהקשיתי דע"כ הא דטופח אינו חיבור אייריא ג"כ בהי' מתחילה יותר מטופח רק אח"כ לא נשאר רק טופח בעת החיבור אפ"ה ל"ה חיבור (ובחידושי כתבתי בזה על דברי הש"ך סי' ר"א ס"ק קט"ז על מש"כ המחבר דסגי להשיק מקוה שאוב כשערה כדעת הרשב"א ולעיל פסק דבעי כמוציא רימון וכ' הש"ך דכאן דאין הפסול אלא משום שאובה דרבנן סגי בכשערה ותמהו עליו דהא הרשב"א מספקא לי' כולו שאוב דאורייתא כמש"כ בש"ך לעיל ונראה דשאני הכא דנשאר מחובר בשעת טבילה לכן סגי בכשערה אבל לענין אם נפסק אח"כ החיבור בעינן השקה כשפה"נ והסברא לחלק דהא כ' בבית אפרים דהשקה מהני אי מטעם זריעה או מטעם דנגרר אחר המקוה הכשרה וא"כ לענין נפסק החיבור דבעינן הטעם דהוה כזריעה לכן בעינן חיבור כשפה"נ אבל אי נשאר מחובר דא"צ לטעם זריעה אלא מטעם גרירה לכן סגי בכשערה ובהא ניחא מש"כ המחבר סעי' נ"ב דנקבים מצטרפים לכשפה"נ ובשו"ת חכ"צ סי' מ' השיג ע"ז לפמש"כ י"ל היכא דנשאר מחובר ע"י ההשקה שפיר מצטרפין נקבים הקטנים רק לענין אם הופסק אח"כ בעינן כשפה"נ ונפ"מ לענין שאוב למאי דקיימ"ל דבעינן כשפה"נ כמש"כ רמ"א סענ"ג וכ"כ בס' ג"ט סי' י"א ובהא ניחא הא דכ' הש"ך ס"ק קי"ב בשם רי"ו דלכתחלה יש להחמיר בנסתם הנקב והוא תמוה דלעיל בסקמ"א כ' בשם רי"ו דיש לו לפסול אם הלכו המים שאובים למקוה אחרת עשו"ת כ"ס לפי הנ"ל י"ל כאן שנתטלא והשיק בנקב כשפה"נ לכן אף בהופסק רק לכתחלה כיון דמטעם זריעה לא איכפת לן מה שהופסק אח"כ אבל לעיל אייריא בירד דרך נקב קטן דאין מטעם זריעה אלא משום שנגרר ולכן כיון שהופסק והלך למקוה אחרת ס"ל לרי"ו דפסול ואף דאיירי שנתן למקוה עליונה כיון שיורד למקוה אחרת בנקב שאין כשפה"נ ס"ל לרי"ו דנפסל כיון שהופסק אח"כ החיבור ונפ"מ טובא לדינא דאותו הממלאים המקוה ממקוה הרעזערוו כנהוג צריך שיהא כשפה"נ וכן מבואר בשו"ת ח"ס סי' רי"ב דבעי כשפה"נ וכמבואר בדבריו דע"כ לית דחש לדברי רי"ו ובשו"ת מהרי"א סי' ר"ט תמה למה הצריך כשפה"נ דלמילוי מים א"צ כשפה"נ וכ' דלאו דוקא ולפמש"כ דווקא נקט כשפה"נ:
ג')

אמנם

נראה דיש לישב עוד בדרך אחר סתירת דברי הרי"ו דכאן הא אייריא שהשני מקוואות אשבורן לכן אף שהופסק אח"כ מטהר כיון דהוה אשבורן מהני השקה מטעם זריעה אבל אם הי' אז זוחלין ל"מ רק מטעם גרירה דנגרר אחר המקוה שאינו שאוב לכן כיון שהופסק החיבור ס"ל להרי"ו דפסול (ובהא ניחא הא דכ' הש"ך ס"ק נ"ה דאין מהני השקה למי גשמים שנעשו זוחלין כמו שהוכיח מס"ע ס' והך דאמה נכנסת היינו במעיין אבל מדברי הר"ש והרא"ש בפ"ג דמקוואות דכ' דאם האמה הנכנסת לשם יש לו מ"ס מטהר אף במי גשמים משמע דס"ל דמהני השקה אף שהם זוחלין להנ"ל ניחא די"ל מטעם זריעה ל"מ אלא מטעם גרירה ונפ"מ דכל זמן שלא הופסק כשר רק אי נפסק החיבור ל"מ ובהא אייריא הש"ך סקנ"ה דמוקי לה דוקא במעין אבל במי גשמים אין מטהר לאחר שהופסק החיבור) והנה לפי"ז בהני מקוואות שנוהגין למלא מהרעזערוו דנעשין זוחלין לא מהני אם לא שאחר שנתמלא התחתונה ונעשין שם אשבורן צריך שיהא להם השקה דרך נקב שממלאין ממנה ואז שוב כשר אפי' הופסק החיבור אח"כ ואפשר שלזה כיון הח"ס שכ' דבעינן נקב כשפה"נ דצריך השקה אח"כ כשנעשה אשבורן לפי דעת הרמ"א סעיף נ"ג דהבא להשיק מקוה שאוב צריך שיהא חיבור כשפה"נ לחוש לדעת הפוסקים דס"ל שאובה דאורייתא כמש"כ הש"ך סקקי"ט ושפיר כ' הח"ס דלית מאן דחש לדעת הי"א שהביא הרי"ו כיון דאייריא במשיקו אח"כ כשנעשה אשבורן אף דלכאורה אכתי הוה לן עכ"פ לחוש לכתחלה לדברי הרי"ו שבש"ך ס"ק קי"ב בזה שפיר י"ל דבכהא"ג היכא שמתחלה נתמלא דרך המקוה שאינו שאוב (הא עדיפא כמש"כ בשו"ת מהרי"א הנ"ל) ולבסוף נעשה השקה גמורה אף הרי"ו מודה דאף לכתחלה כשר לטבול בו:
ובהא יש לישב עוד מה שהקשו על הרי"ו דהא איתא להדיא במשנה פ"ו דמקוואות דממלא לעליונה ויורד לתחתונה להנ"ל א"ש דהנה במהרמ"ש סי' קצ"ח תמה הא כיון דנעשין עליונה זוחלין אין מטהר השאובין לכן נראה דאייריא דלאחר שנתמלא העליונה עמדו המים בעליונה למעלה ממקום הנקב וירדו אח"כ דרך שם למקוה התחתונה ולא נעשה עליונה זוחלין כלל לפי"ז י"ל דגם הרי"ו מודה דכשר אם הלכו המים למקוה אחרת דהוה כאלו חלקו המקוה העליונה לשני מקוואות דפשיטא דאין כאן מים שאובים כלל רק הכל כמי גשמים בעוקה אחת שחלקוהו לשניים ולפי"ז יש עצה אחרת למי שממלא ממקוה רעזערף שימלאו המקוה עד שפתה ואח"כ יפתח הנקב שבכותל המקוה וירדו דרך שם למקוה תחתונה ואם עדיין אין מ"ס בתחתונה ימלאו שנית מקוה הרעזערף עד שפתה וכשנחו המים יפתחו הנקב שלמטה משפתה וירדו המים עד שיהא מ"ס בתחתונה ואח"כ יכולין להוסיף מים כמה שירצו ואז באמת א"צ שיהא בנקב ההוא כשפה"נ (רק שהח"ס לא אייריא בכהא"ג אלא כשיורד המים מיד דרך הנקב למטה לכן הצריך שיהא בנקב כשפה"נ) וכשעושין כן א"צ להשיק לאחר שנתמלא המקוה למקוה הרעזערף (ובשו"ת מהרי"א סי' ר' כתב ג"כ עצה כזו אמילתא אחריתא ובפ"ו מה' איסורי מזבח כתבתי בדרך אחר) וא"ש:
והנה בש"ך שם הביא ראי' לשיטתו דאייריא באמה של גשמים דאילו בשל מעין מטהר השאובין ג"כ כדאיתא לעיל סעי' י"א דמקוה מים שאובים שהמשיכו עליו מי מעיין אפי' מי המעיין מועטין מטהרין את השאובים וכתבתי בגליון הש"ך דאף אי איירי במעיין ל"ק דהכא המעין דוחה את השאובין לחוץ ונעשין זוחלין וכיון דל"מ לטהר השאובין בזוחלין ל"מ לטהר לצאת מידי שאובים אבל לעיל דהעבירוהו עליו שאין יורד כלל לבור ולא נעשו השאובין זוחלין מהני לטהר השאובין לענין זה דכשנעשה אח"כ המעין שהעבירו עליו אשבורן כשר לטבול במקוה ואין פסול משום שאובין:

הטביל

ידיו וכו'. והוא ברייתא בדף כ"א וכ"מ כ' בשם רש"י במי מערה שהם כשרים לטבילה וה"ה למים ובה"ג השיג דלא מצא כן ברש"י ופלא שכן מבואר ברש"י דף י"ט ע"ב:

יב

א')

ובלבד

שלא ישתנו מראיתן ויהא כמים הכשרים לטבילה.

והנה בטבילה אין שינוי מראה פוסל זולת אם נפל בו יין ונשתנה מחמת משקה אחר אבל מי צבע אין פוסל המקוה א"כ גם כיור אינו פוסל שינוי מראה אלא בנשתנה מחמת משקה אחרת ותמה בברכ"י או"ח סי' ק"ס שזה נגד גמ' דסוטה דף ט"ו דאיתא שם מה מים שלא נשתנה מראיו ותוס' שם הוק' הך דסוטה אהא דזבחים דמי כיור כמי מקוה ותי' מדרבנן פסול למי כיור וא"כ תימא על רבינו שכ' דכשר כמי מקוה אפי' מדרבנן ובמשל"מ ג"כ רמז כאן לדברי התוס' סוטה ותי' דרבינו מפרש מה מים שלא נשתנה ופי' הברכי יוסף שאין משתנין ע"י האור אף כלי שלא נשתנה ע"י האור לאפוקי נתאכמו ע"י אור ורק אם נשתנה מחמת משקה אחר שנפל לתוכו פסול כמו במקוה והנה שם הקשו עוד מע"ז דף ל"ז דדחי הגמ' דלא דרשינן מה מים שלא נשתנו וע"ז כתבו נמי לתרץ דהוה אסמכתא ובברכ"י שם נתקשה איך מתורץ בזה הך דע"ז והעלה דלפי פירושו ניחא דכונתם לומר דמה מים אינן משתנין כלל ע"י האור לאפוקי כלי אם נתאכם ע"י האור פסול את"ד והביא שם דעת הרא"ה שהובאה בב"י דבכיור פסול כל מים שנשתנה מראיו מדכתיב שני פעמים מים נלמד דבעינן מים כהוויתן כדמוכח מהך דסוטה דדרשינן מה מים שלא נשתנו והא דאמרו בזבחים דמי מקוה כשרים למי כיור אינו אלא לאפוקי דלא בעי מים חיים דומיא דמי מקוה ואולם קשה לי לדברי הרא"ה מהא דמנחות דף כ"ג דס"ל לזעירי דם שבישלו א"ע עליו דאין ראוי לזריקה עוד תיפוק לי' משום דנשתנה ובדם זריקה הא כתיב ג"כ דם דם כדאיתא בזבחים דף פ"ג ע"ב למ"ד דמערבין לקרבנות אייתר לי' דם דם והא ג"כ פשיטא דדם שבישלו אף שהוא צלול עכ"פ נשתנה ול"ה כברייתו כמש"כ הש"ך סי' קצ"ח סק"כ בשם בה"ג וז"ל אמר רב זו שאמרו דם לח א"ח לא אמרו אלא בשלא נתבשל אבל נתבשל באש בין לח בין יבש חוצץ והיינו משום דכל שנתבשל הדם נסרך ושפיר חוצץ כדאמר שם במנחות הא דסריך הא דלא סריך וא"כ נתמעט מדם דם שנ"פ וצ"ע ועמש"כ בפ"ו מאיסורי מזבח (והנה רש"י חולין דף ק"ה פירש דלכן ללש"ק שם אין נוטלין לידים במים שיד סולדת בהן יען שנשתנו ולא מיקרי מים ולכאורה תמוה שנגד גמ' דע"ז הנ"ל דל"ש במים שנשתנה ע"י האור ונראה לישב עפמש"כ בפ"א מכהמ"ק דלענין שתי' ל"ש יד סולדת דעד שבא לבמ"ע מתקרר וניחא דוקא לנטילה שייך לומר דיד סולדת נשתנו מיקרי אבל בקרא דאוכל בכסף תשבירני דלענין שתי' אייריא קרא שפיר קאמר דמים לא נשתנו דהא כי קשתי לי' כבר נפיק מתורת יד סולדת בו:
אח"ז ראיתי בח"ס בחי' חולין הקשה כן על פירש"י וכ' דגמ' דע"ז קאי לפי ל"ב דנוטלין לידים ולפמש"כ א"צ לדחוק די"ל דלאכילה לא מיקרי נשתנה מעולם כיון דלכשיבוא לידי אכילה ע"כ נפיק מתורת יד סולדת א"כ מעיקרא ל"ח שינוי כלל אף דשעה אחת הי' יד סולדת דאין דיחוי אצל איסורים כדאיתא מנחות דף נ"ד רק לגבי נטילה דאי הוה נטל באותה שעה הוה פסול דחל השינוי לכן אף לכשנתקרר אח"כ חשוב שינוי:
אולם קשה לי לפירש"י דמשמע דס"ל אפי' נתקרר פסול מתוספתא הביאו הר"ש פ"ט דפרה מי חטאת שהגלידו וחזרו ונימוחו כשרים מוכח דאפי' לקולא א"ד אצל איסורים ואין לומר דא"כ תיקשי להיפוך הא דקיימ"ל מים שאובים שהגלידו וחזרו ונימוחו טהורים והא אמרת דא"ד אצל מצות וכן הוא באמת בתוספתא דטהרות דמים טמאים שהגלידו ונימוחו חוזרים לטומאתן הישינה הנה כבר עמד ע"ז הרא"ש בתשובה וכ' דמים שאובים קיל ממים טמאים ול"נ דרק במים שאובים מהני הגליד דמים שאובים הא לא נפסל אלא לדעת האדם וכיון שהוגלד שלא לדעת האדם א"כ לא גרע משאובים שלא לדעת האדם (ועפי"ז העלתי בתשובה לפסול להקוות ע"י גליד כל שהוגלד ע"י מעשה אדם שקורין קונסט אייז דכשחזר ונימוחו הוה הכל לדעת האדם חוזר לפסול הראשון) אבל לפירש"י הנ"ל קשה וצ"ע:
ב')

בין

מים חיים בין מקוה. והנה בה' סוטה פ"ג פסק רבינו דבעינן כלי חדש והקשה בכ"מ דכאן פסק דל"ב מים חיים א"כ ל"ב כלי חדשה כדמוכח בסוטה דף ט"ו דפריך אי מצורע מים חיים אף כאן מים חיים ומשני דאיה"נ דלר"ש מי כיור הוה מים חיים ובתויו"ט שם כתב לישב יען דגמ' דחי איכא למיפרך שכן טעון עץ ארז וקאמר רבה דרשא אחריתי אמר קרא בכלי חרס כלי שאמרתי כבר א"כ לכן בעי כלי חדשה אף דמים ל"ב מים חיים רק מי כיור ובמראה הפנים ירושלמי סוטה שם סייע לדברי רבינו מלשון הירושלמי שם דאמרינן כולה דרבנן יעו"ש:

כל

המשלים למי כיור. והנה בגמ' איתא דאין משלים לרביעית ופירש"י לנט"י דא"ל לרביעית דטבילה דהא כבר ביטלוהו לרביעית דמקוה והראב"ד מפרש לרביעית דמקוה דנפ"מ לענין קידח בו רביעית כדאמר ר"פ אם קידח בו רביעית מטבילין בו מחטין וצינורות הואיל ומהכשירא דמקוה קאתי דזה לא ביטלוהו א"כ אהא קאי נמי ר"ל דלרביעית דמקוה אינו משלים וא"כ לכאורה קשיא דרבינו כ' כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור ויקשה הא במי מקוה בכלל נמי רביעית דמקוה כהא"ג בקדח עכ"פ וכיון דלרביעית אין משלים טיט שהפרה שותה ממנו איך נתן כלל כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור אך י"ל דרבינו בפ"ח ממקוואות ה"ט כתב טיט שהפרה שוחה ושותה הר"ז נמדד עם המקוה וכאן כתב עם מי מקוה משמע דלרביעית דמקוה ג"כ נמדד עמו ושפיר קאמר דכל שמשלים למקוה משלים למי כיור והא דקאמר דלרביעית אין משלים היינו לנט"י כפירש"י ותוס' ונראה להביא ראי' דבנזיר דף ל"ח פריך הגמ' בפשיטות והאיכא מקוה ומשני בר מההוא דבטלי לרבנן וקשה הא לר"פ אם קידח בו רביעית מטבילין בו כיון שבא ממקוה שלם א"כ לחשבינהו במנין הרביעית אע"כ דאין חילוק כיון שבטלו לרביעית דבא ממקוה שלם ג"כ בטלוהו ור"פ אעיקר דינא קאי אי לא בטלוהו הוה דינא הכא דסגי באם קידח בו רביעית דמטבילין בו א"כ ע"כ הא דר"ל דלרביעית אין משלים היינו לנט"י:
והנה תוס' ב"ב דף ס' ד"ה מים דמי בורות פסולים לניסוך וכ"כ הרשב"ם דף ע"ט וקשה דהא בזבחים דף כ"ב אמר ר"ל דמי מקוה כשרים לכיור וא"כ קשה מהא דאיתא בסוכה דמי החג שנפסל הי' ממלאין מן הכיור ומאי פסקא דבכיור הי' מי מעיין כיון שגם מי מקוה כשר לכיור ולניסוך פסול וכן קשה לדעת רבינו דכ' כדברי שניהם דמי מקוה כשרים לכיור ופסק דהי' ממלאין מן הכיור ובחי' הרש"ש סוכה עמד ע"ז ולא תי' כלום:

יג

א')

דכ'

ורחצו אהרן ובניו ופנחס הי' עמהן וכו'.

וכ' הכ"מ ותמיהא לי דעדיין לא מתו אז נדו"א והו"ל לאצרוכי ה' אהרן וד' בניו או ו' עם פנחס ולכן הסכים לפירש"י דמביא קרא דמשה אהרן ובניו ומיעוט רבים ב' ובבה"ז כ' דיותר נכון דעת רבינו פירש"י דמייתי קרא דנאמר בעשיית הכיור וא"כ יקשה למה לא רמז קב"ה בציוו דעשיית כיור שצריך שיהא ד' ולכן מביא רבינו קרא דאהרן ובניו דזה נאמר בשעת ציוו עכ"ד (ועצ"ק שנדחק לישב קו' בה"ז) אבל לא העלה לישב קו' הכ"מ דא"כ הי' חמשה או ששה והנה לקו' זו נראה לישב דלא נתכהן רק ב' בניו כדמשמע בזבחים דף קט"ו וגם הכהנים הנגשים זו פרישות נדב ואביהו ופירש"י שנתכהנו בסיני משמע רק ב' אלו (ועיין עירובין דף נ"ד כיצד סדר המשנה וכו' נכנס אלעזר ואיתמר) ועיין בת"כ פ' צו דף מ"ז והשלישי שלש עשרה ופי' בקרבן עדה שלא נמשחו רק ב' בניו וכן בת"כ פ' שמיני דף נ"ז ובנים לא הי' להם שאילו הי' להם היו בניו קודמין א"כ מוכח שלא נמשחו רק ב' וכן מוכח בקרא פ' במדבר ויכהן אלעזר ואיתמר בניו תחתיו משמע לא קודם לכן עיין רמב"ן וא"כ נתישבו היטב קו' הכ"מ דכ"ז שלא מתו נוא"ב לא נתכהן אלעזר ואיתמר ולכן צריך רבינו לומר דפנחס הי' עמהן אלא דעדיין קשה דרבינו כ' ורחצו אהרן ובניו אלעזר ואיתמר והלא עדיין הי' נדו"א בחיים ולמה כ' אלעזר ואיתמר וצ"ל דרבינו נקט אלעזר ואיתמר דאי הוה נקט נדו"א הי' קשה גם אלעזר ואיתמר הי' שם והי' צריך לבאר דלא נתכהנו רק ב' בניו ולכן נקט אלעזר ואיתמר אבל קרא באמת לא אייריא רק מנדו"א יען דלא נתכהנו רק ב' בניו:
ב')

אהרן ובניו ופנחס.

הנה כבר כתבתי לעיל לתרץ דתליא זה בפלוגתא אי פנחס כהן הוה וכעת נראה להוסיף דהנה רש"י פי' דהא דדריש דאף משה הי' עמהן והם ד' אף דלא שימשו כאחד מדכתב ביחד בעינן ד' וצ"ק הביא שתמהו רש"י בחומש פי' ב"ח למילואים שימש גם משה ותי' אדרבא מהכא מוכח דבעינן ד' כיון דלא שימשו ביחד ע"כ לומר דבעינן ד' מדנקט יחד אבל למ"ד דשימשו ביחד לא מוכח דבעינן ד' ולכן ר' יונתן דמשמע דלית לי' הא דבעינן ד' כהנים משום דסובר כרש"י בחומש דשימשו כאחד בח' למילואים א"כ לא מוכח דבעינן דוקא ד' ורש"י פי' כן לחזקי' דיליף דבעי ד' ע"כ דסובר דלא שימשו כאחד והנה נראה דפלוגתא זו אי שימשו כאחד בח' למילואים תליא למ"ד זבחים דף ק"א משה כה"ג הי' א"כ שימשו כאחד אבל למ"ד לא הי' כה"ג רק שימש ז' ימים ותו לא ולפי"ז אני אומר כדברי הצ"ק ולא מטעמי' שכ' יען דסובר דלא שימשו כאחד מוכח דבעינן ד' דזה אפשר לדחות אף דשימשו כאחד אפ"ה מוכח דבעי ד' כיון דקרא יתירא הוא לגמרי אלא כך י"ל כיון דסובר לא שימשו כאחד סובר דבעינן קרא מיותר לכן סובר דלדרשא דדבר שמעכב בבניו מעכב בו דרשינן מקרא דוהיתה להם חק עולם כדי לאייתר קרא דורחצו ממנו אהרן ובניו לדרשא זו אבל ר' יונתן דסובר ג"כ דבעינן ד' אלא דסובר כיון דשימשו כאחד דמשה כה"ג הי' א"כ א"צ קרא יתירא אלא דקרא באמת אתיא לדבר המעכב בזרעו מעכב בו:
ובזה ניחא מה שנתקשה ברה"ז דא"כ איך לא רמז הקב"ה כן בעשי' דבעינן שיעשה לד' כהנים דבעשי' לא כתיב רק ורחצו אהרן ובניו ולהנ"ל י"ל דבאמת בציוו מוכח ג"כ דבעינן ד' כיון שפנחס הי' עמהן כמש"כ רבינו אלא דגם מקרא דעשי' ג"כ נשמע ממילא כיון דשימשו כאחד אף דקרא אין מיותר דבאמת צריך לדרשא דדבר המעכב בזרעו מעכב בו ונתישבו דברי רבינו דיסבור פנחס כהן הי' וסובר בהא כר' יונתן דדבר המעכב מוכח מקרא דורחצו א"כ אין קרא מיותר ע"כ לילף מציוו משום דפנחס הי' עמהן עכ"פ ושוב ממילא מוכח גם מעשי' ורבינו נקט פנחס הי' עמהן מקרא דציוו כר' יונתן ודו"ק:
אמנם כל זה לפי דרכו של פירש"י וצ"ק אבל לדעת רבינו י"ל בדרך אחר היפוך פירש"י חזקי' דאית לי' דרשא מיותר לד' כהנים א"כ אף דשימשו כאחד שפיר מוכח ד' כיון דמיותר אבל למ"ד דיליף דבר מעכב בזרעו מקרא זה א"כ לא מוכח אי סובר שימשו כאחד ע"כ סובר דלא שימשו כאחד וא"כ לפי"ז י"ל רבינו דסובר כר' יונתן דקרא אין מיותר וסובר שימשו כאחד א"כ לא מוכח ד' כסברת הצ"ק ולכן יליף מפנחס הי' עמהן ולכן הביא רבינו דרשא דפנחס:
אך אכתי קשה כיון דעכ"פ סובר ג"כ דמשה כה"ג הי' א"צ דרשא דפנחס לכן נראה דרבינו סובר כך אי הדרשא מיותר א"כ אף דלא שימשו כאחד אע"כ לומר רק כיון דקרא מיותר ע"כ לאוריי דד' בעינן כאחד אבל אי ל"ה מיותר לא מוכח דד' בעינן דשימשו א"כ י"ל ר' יונתן סובר ג"כ בעי ד' רק דסובר דא"צ לזה קרא מיותר כיון דהי' כה"ג ושימשו כאחד נשמע ממילא דבעי ד' דבוודאי קידשו בב"א ולכן יליף מהאי קרא לדבר המעכב ונשמע גם ד' בעינן אבל רבינו יסבור דלא שימשו כאחד ובהא סובר כר' יונתן דקרא אין מיותר דיליף לדבר המעכב בעינן לכן צריך רבינו לדרשא אחרת דפנחס הי' עמהן ודו"ק והבוחר יבחר:
ג')

לצורך ד' כהנים וכו'.

והוא גמ' מנחות דף י"ט וקשה לי א"כ ליבעי שיקדישו ד' כהנים בב"א ובמשנה דיומא דף ל"ה איתא דבן קטין עשה י"ב דדים לכיור כדי שיקדשו י"ב כהנים בב"א ומעיקרא לא הי' לו אלא ב' דדים וא"כ לא הי' אפשר לקדש בב"א רק שני כהנים ואמאי ליבעי קידוש ד' כהנים בב"א:

טו

א')

הים

שעשה שלמה כמקוה הי'.

וכתב הכ"מ ירושלמי פ"ג דיומא דף י' ושם איתא והיו רגליו שבדרום פתוחים כרימונים ותוס' פסחים דף ק"ט הגי' רגליו שבשורים ופי' דכונה דהים עמד על שנים עשר בקר והי' רגלי השוורים שהים עמד עליו פתוחים כרימונים לבטל השוורים מתורת כלי ובשירי קרבן נתקשה בפירושו של הירושלמי ולא הי' לנגד עיניו דברי תוס' הנ"ל אמנם מדברי רבינו משמע שאין מפרש כתוס' דלענין שלא יהא כלי לטבילה אלא דהי' נקובין לענין שלא יפסלו המים בלינה:
והנה אני תמה לאיזה ענין הביא רבינו הא דים שעשה שלמה כיון שלא הי' בבית שני כמש"ש תויו"ט בשם ראבי"ה בפ"ה דתמיד דלכן הי' שם בור הגולה שכרו אנשי גולה כדאיתא סוף עירובין וכיון דרבינו אין מביא רק מה שהי' בבית שני למה הביאו בחיבורו ועוד קשה לי בסוטה דף ט"ו פליגי רי"ש סובר מי כיור מים חיים הן וחכמים אומרים כל המימות כשרים והנה לרי"ש צ"ל שמלאו מים של שלמה דמחובר הי' למעין ויש לו דין מים חיים אבל לרבנן כל מימות כשרים א"כ א"צ לומר שמלאו המי כיור מים וא"כ ירושלמי ע"כ כרי"ש אתיא וא"כ רבינו דפסק לעיל כל המימות כשרים א"כ למה כתב דממלאין מן הים:
והנה תוס' פסחים דף ק"ט הביאו דברי הירושלמי וז"ל ובירושלמי פריך והלא שאובין הן ואע"ג דכלי שמחזיק מ' סאה בלח שהן כורים ביבש אינו מקבל טומאה דאין מטלטל מלא וריקן לענין שאובה כלי היא כדאמר בי"ח דבר גבי המניח כלים וכו' ושוורים שעשה שלמה הי' נחושת ומקבל טומאה אע"ג דאין מטלטל מלא וריקן דדוקא כלי עץ איתקש לשק ומשני תיפתר בשהיו רגלי השוורים שהי' עומד עליו נקובים כמוציא רימון היינו לבטל השוורים מתורת כלי שלא יקבל טומאה אבל להכשיר המים שבים סגי כשפופרת הנוד ע"ש מבואר מזה דגם לענין קבלת טומאה בעי הנקיבה כמוציא רימון ול"א דאינו מקבל טומאה משום דנעשה להשתמש בקרקע דהיינו להמשיך אלי' המים מהמעיין וא"כ קשיא אמאי הא נעשה להשתמש בקרקע אין מקבל טומאה אמנם כבר כ' בח"ס סי' רי"ח לחלק דרק היכי דתמונתו מוכח עליו דנעשה להשתמש לקרקע אינו מקבל טומאה אבל היכא דאין צורתו מוכחת שנעשה להשתמש בקרקע אז שפיר מקבל טומאה לכן הצריכו לנקוב אותם כמוציא רימון לבטלם מתורת קבלת טומאה:
וכן בס' גידולי טהרה סי' ג' הקשה דבמשנה דכלים בפי"א תנן כל כלי מתכת שיש לו שם בפ"ע טמא חוץ מדלת וצינור שנעשו לקרקע א"כ מ"פ בירושלמי על הא דיש"ש והלא כלי הוא ומאי קושיא הא יש"ש נעשה לקרקע והרי הוא כטובל בתוך גומא שבקרקע ותי' דקבלה היתה בידם שהי' לא הי' מחובר דרק בנין אלא חיבור עראי וכן משמע פשטי' דקרא ואת הים הוריד מעל הבקר משמע דהים הי' בפ"ע ואע"ג דכ' יצוקים ביציקתו היינו הפקעים אבל הים לא הי' מחובר עם הבקר ועיין רלב"ג שכ' שהפקעים שהיו שש מאות הי' להם צורת בקר המריקים מים בפיהם ואפשר שהי' קדור בהם כמין כלי לקידוש ידים ורגלים ואם הדבר כן א"כ ע"כ הים לא הי' מחובר לקרקע דהא לקידוש יו"ר בעינן דוקא כלי שהוא תלוש וקרוב בעיני שזה שנאמר בקרא לרחצה בו הכהנים היינו ג"כ קידוש יו"ר דבלא"ה הדבר תמוה שיעשה ים גדול כל כך בשביל טבילת כהנים לחוד וכל עיקר טבילה זו לא עמדנו על בירורה ומה טיבה דאי לכהנים שהם טמאים האיך יכנסו לעזרה ואי משום טבילה דהנך מעלות דיומא ודחגיגה מאן יימר דכבר גזרו עליהן בימי שלמה ואמנם לדברי רבינו שכ' דהיש"ש כמקוה הי' ואין מימיו נפסלין בלינה כמו הכיור וממנו היו ממלאין הכיור משמע דלדעתו פירוש ולרחצה בו הכהנים ליטול ממנו מים לצורך רחיצת הכהנים וא"כ אין הכרח דלא הי' מחובר והנה בפ"ו ממקוואות כ' רבינו דהלוקח כלי גדול כגון חבית או עריבה ונקבו נקב המטהר וקבעו בארץ ועשאו מקוה כשר והראב"ד השיג דאין מותר לטבול בתוכו עד שיהא המים מעורבין למקוה כשר [ע"כ] ובס' גדולי טהרה תמה עוד יותר דכיון דרבינו סובר שאובים דרבנן א"כ מנ"ל לענין לטבול בכלי שהוא דאורייתא והעלה דרבינו הוציא דינו מהירושלמי הנ"ל דלכך הי' יכולין הכהנים לטבול ביש"ש לפי שהי' מנוקב כמוציא רימון ומוכח דכלי שניקב כדי טהרתו בטל מת"כ ומותר לטבול בו:
הנה הכ"מ הראה מקום לדברי הירושלמי פ"ג דיומא וז"ל ויעשו דדין זה ע"ג זה א"ר יונה כיום מרובה של תמיד העליון משום כלי פתוח ברובו והתחתון אין בו משום אוירו של כלי אמר ריב"ל אמת המים היתה מושכת לו מעיטם והיו רגלי השוורים פחותים כרמונים ר"ש בשום ר"א הים בית טבילה לכהנים הוא והים לרחצה לכהנים בו ולא כלי הוא ומשני אמת המים עוברת וכו' ועי"ש מה שפי' בק"ע אבל בשו"ת בא"פ סי' נ"ג כתב להגי' והכי קאמר ארי"ו כיום מרובה של תמיד ואתי לפרושי המשנה שעשה י"ב דד משום יום מרובה של תמיד ואח"כ פריך ויעשו דדין זה ע"ג זה דרך ארכו מלמעלה למטה וע"ז משני העליון משום כלי פתוח ר"ל שאז יהי' פסול מליטול ידו מן דד העליון שהמים היוצאין מן הדד העליון ויש בו נקבים הרבה למטה ממנו הוא נראה כאלו הי' כלי פתוח ברובו וגם התחתון אין לקדש ממנו משום אוירו של כלי פירוש כיון שהי' סמוך לשוליו אין המים שיוצאין דרך שם מאוירו של כלי ולכך לא עשו הדדין זעג"ז ואח"כ קאמר ריב"ש אמת המים עוברת וקאי אהא דקאמר כדי שלא יהא ממיו נפסלין בלינה כמש"כ אח"כ שאמת המים נמשך היש"ש שממנו הי' מי הכיור ועד"ז נראה לי פירוש הברייתא דמייתי בש"ס דיומא שחרית במילואו הכונה דהברייתא ס"ל דבאמת עשו הדדין זעג"ז וקאמר שחרית שהי' הכיור מלא עדיין הי' מקדש מן הדד העליון בערבית בירידתו ר"ל שירדו ממיו של כיור ונתמעטו הי' מקדש מן התחתון אבל בשחרית עדיף לי' טפי מן העליון שהיא על אוירו של הכלי יותר מן התחתון ועי"ש דפח"ח:
ב')

הנה

רבים תמהו הא דפסקו בטור ושו"ע סי' ר"א דגיגית הקבועה בקרקע אין טובלין בה הא אם חקקה בקרקע טובלין בה ונראה דלמדו זה מהאי דצינור דאיתא בברייתא דקבעו ולבסוף חקקו אין פוסל המקוה חקקו ולבסוף קבעו פוסל המקוה ובאמת הא מסיק בגמ' שאני שאובין דרבנן וטבילה בכלים הא מדאורייתא אין טובלין וכן תמה בנובי"ת ובס' עצי אלמוגים הקשה בפשיטות יותר אמחבר דס"ל דכולו שאוב מה"ת פסול א"כ למה פסק הך דצינור שקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל הא לדעת הטוש"ע שאובין דאורייתא ובח"ס הביא דברי הפ"י משניות י"ו מכלים גבי אבוס לבהמה שכ' דרק בחקקו ולבסוף קבעו פסול לטבול בו אבל קבעו ולבסוף חקקו טובלין וכ' כדאיתא בב"ק והוא תמוה דבגמ' מבואר להיפוך דזה רק בדרבנן והנה בישועת יעקב תמה עוד הא דמשני שאני שאובין דרבנן הא שאובין דפסולין מדרבנן רק משום גזירה שיטבול בכלים וא"כ אף דקבעו ולבסוף חקקו ג"כ הא איכא גזירה שיטבול בכלים דל"מ קבעו ולבסוף חקקו דהוה דאורייתא א"כ אף דשאובין דרבנן יהא פוסל המקוה ובח"ס סי' קצ"ח הקשה הא בכלים איכא עוד טעמא דהווייתן ע"י טהרה והאי צינור דיש לו ד' לבזבזין הוה כלי המקבל טומאה ל"ה הוייה בטהרה א"כ נהי דשאובין דרבנן היינו בכלי דאין מקבל טומאה אבל בכלי המקבל טומאה ל"ה הוויי' בטהרה וזה הפסול הוא פסול דאורייתא:
ואמנם בב"ק פריך הגמ' אי שה"ש קניא אמאי קבעו ולבסוף חקקו א"פ המקוה הא כיון דחקקו הוה כתלוש ול"ה כחופר בקרקע וא"כ ליפסל המקוה ומשני שאובין דרבנן ותמה בח"ס סי' ר"ו א"כ בלא"ה לא מתוקמא האי ברייתא רק בשאובין דרבנן א"כ מאי משני בב"ב דשאני שאובין דרבנן דאכתי אמאי נקל כ"כ כיון שע"י שה"ש הוה כלי רק יען דשאובין דרבנן לקולא ועתה נקל עוד יותר דאף למ"ד דקבעו וחקקו ל"ה כמחובר לקרקע לרבנן דדף משום דשאובה דרבנן א"כ שוב קשיא אמאי תרמי' וכן יקשה להיפוך כיון דבלא"ה מוקי בשאובין דרבנן א"כ מ"פ בב"ק למ"ד שה"ש קני הא שאובין דרבנן שאני והנה בב"ב וכן בב"ק פריך אי הכי אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי ותמה בח"ס מאי פשיטא לי' להקשות להקל בשאובין דרבנן אפי' בחקקו נמי:
ונראה לישב ולבאר תחילה הסוג' דאיתא בגמ' דהאי ברייתא דקבעו מני לא ר"א ולא רבנן ופריך אי לימא ר"א דבית דילמא מוכר בעין יפה מוכר ורבנן מוכר בעין רעה מוכר והנה רשב"ם דמפרש לעיל דמכר מכתשת החקוקה ולא הקבועה היינו דקבעו ולבסוף חקקו וע"כ קשיא לי' דהא שפיר הוה כרבנן ונדחק לפרש דלא קאי אהאי רבנן דמכתשת וזהו דוחק גדול ותוס' מפרשי מכתשת החקוקה היינו ביוצא מן הסלע וא"כ שפיר קאי אהאי דרבנן דמכתשת אמנם תיקשי לפירושם מסוף שמעתין דבעי רב יוסף באיצטרובלא מהו לענין הכשר ולפי' התוס' דרבנן סברי דרק מכתשת היוצא מן הסלע מכור א"כ הא דבאיצטרובלא מכור ע"כ מהאי טעמא שכ' הרשב"ם יען דאין דרכן לטלטלן מן הבית א"כ מאי שייך למבעי באיצטרובלא דבוודאי לענין הכשר לא סגי האי טעמא והוה כתלוש דאין להסתפק כלל כאידך צד האיבעי דכמו דהוה כמחובר לענין מכירה דכל המחובר לקרקע כקרקע דמיא דכר"א ס"ל דזה שייך למבעיא לפי' רשב"ם אליבא דרבנן דמכתשת ס"ל לחלק בין קבעו ולבסוף חקקו א"כ שייך שפיר למיבעי אליבא דרבנן דמכתשת באיצטרובלא אי הוה כמכור כיון דבקבעו ולבסוף חקקו רבנן ס"ל ג"כ דהוה כמחובר לקרקע שייך לדידהו הספק בחקקו ולבסוף קבעו כאיצטרובלא דמקבל הכשר או דאין מקבל הכשר דלר"א הוה גם באיצטרובלא הטעם דכמחובר לקרקע דמי וע"כ שפיר אמרו בגמ' אליבא דרבנן קמבעיא לי' אבל לפי' תוס' דאיתא בפירוש בדברי רבנן דרק מכתשת החקוקה היוצא מן הכותל מכור א"כ אף בקבעו ולבסוף חקקו ל"ה כמחובר א"כ באיצטרובלא לא מקבל הכשר לפי"ז אליבא דרבנן ל"ש כלל למיבעיא ואיך אמרו בגמ' אליבא דרבנן קמבעי לי' ואמת דתוס' מפרשי דאיבעיא דרב יוסף אר"א ורבנן דדף קאי אך דזה דוחק כמו שהקשה תוס' מדנקט אי ר"א האמר כל המחובר לקרקע כקרקע דמי משמע דקאי אר"א ורבנן דמכתשת:
והנה בגמ' דחי דילמא משום דמוכר בעין יפה מוכר אלא ר"א דכוורת דאמר כוורת הרי הוא כקרקע ופי' רשב"ם לענין בע"ח וכ' באמרי אש דלכן צריך לפרש כן יען דא"א לפרש דחדא קתני דהוה כקרקע דכותבין עלי' פרוזבול דהא כותבין פרוזבול משום הקרקע אע"כ מילתא בפ"ע לענין בע"ח אמנם זהו דוחק דא"כ אמאי סתם התנא ולא מפרש דכוורת גובין ממנו בע"ח כמו שפירש דכותבין עליו פרוזבול ואח"כ מייתיא הגמ' אלא ר"א דדף אי ר"א אפי' חקקו נמי אי לרבנן אפי' קבעו נמי ויקשה מנ"ל הא דהא רבותא דר"א הוא רק דבחקקו מטהר וע"ז פליגי רבנן וסברי דמטמא ומנ"ל דגם בקבעו ולבסוף חקקו ג"כ מטמאין ע"כ אומר דהנה בריש שמעתין איתא לימא מתניתין דלא כר"מ דאמר דמכר הכרם מכר הקנים ופי' רשב"ם דמתניתין קתני דלא מכר מכתשת המטלטלת ותוס' הקשו דבגמ' משמע דממפתח נשמע דלא כר"מ ובאמרי אש הקשה מאי ק"ו אי אתיא דלא כר"מ ול"נ דיש הוכחה לכאורה דמשנה כר"מ דס"ל דמכר המכתשת הקבועה והנה מחובר לקרקע איכא בתרי גוונאי שקבוע סתמא בקרקע או ע"י בנין ומבואר בפמ"ג או"ח סי' תרנ"ט דקבוע בקרקע ל"ה מחובר לקרקע כמו בנין באבנים וטיט וכן משמע בתשב"ץ ובתשו' הרא"ש כלל ל"א דקבוע בארץ ל"ה מחובר לקרקע ממש ויבואר להלן וא"כ מ"ש דמכור המכתשת ע"כ מטעם דס"ל כר"מ דמכור את הקנים וס"ל שדרך הקנים שקבועין בארץ בלא בנין לכן אף באין קבוע ג"כ מכור א"כ ה"ה מכתשת הקבוע אבל כיון דמסיק בגמ' דב"ב דף ע"ט דלר"מ באמת אף בלא קבוע בארץ ג"כ מכור את הקנים א"כ ע"כ דלא כר"מ דא"כ אף מכתשת המטלטלת נמי ומשני לעולם ר"מ ושאני התם דקבוע משא"כ מכתשת המטלטלת וא"כ ניחא דעכ"פ מכתשת הקבוע שפיר מכור דעכ"פ לא גרע מקנים ומכתשת המטלטלת גרוע מקנים שאין קבוע כלל ודחי דז"א דהא מפתח קבוע אפ"ה לא קני ע"כ דלא כר"מ וא"כ מכתשת הקבוע דקני ע"כ משום דמחובר:
מעתה לפי"ז הא דאיתא בברייתא דרבנן מחלקי בין מכתשת החקוקה ובין מכתשת קבועה הנה יש להסתפק ג"כ אי מכתשת קבועה היינו בלא בנין א"כ מכתשת החקוקה היינו קבועה בבנין בין קבעו אח"כ בין חקקו ואח"כ קבעו מכור ולכן גם איצטרובלא שפיר מכור אבל אי נפרש הקבועה בבנין א"כ מכתשת החקוקה ע"כ היינו יוצא מן הסלע א"כ באיצטרובלא דקני ע"כ צריך לומר יען דאין הדרך לטלטל כל כך כמש"כ הרשב"ם לקמן וא"כ לכאורה מסתברא יותר לפרש דרק קבוע בלא בנין ובקבועה בבנין שפיר מכור ולא יקשה מאיצטרובלא יען דהוה קבוע בבנין ע"כ מכור ולכן כדמייתי ברייתא דצינור ואמר מני לא ר"א ולא רבנן היינו משום דס"ל דקבועה היינו קבועה בבנין א"כ מכתשת החקוקה היינו ביוצא מן הסלע כמש"כ תוס' וע"ז דחי דילמא טעמא דר"א דבעין יפה מכור והיינו דחוזר שוב לסברא ראשונה די"ל לעולם מכתשת הקבוע היינו בלא בניין רק לר"א הוה בקרקע יען דבעין יפה מוכר ורבנן לית להו הא"ט ומסברא קבוע בקרקע ל"ה כמחובר לקרקע אבל מכתשת החקוקה היינו קבוע בבנין שפיר מכור א"כ ניחא נמי דמצי שפיר אתיא כרבנן דקבעו ולבסוף חקקו אין פוסל דהא כרבנן עכ"פ בקבעו ולבסוף חקקו ס"ל דמכור דהיינו מכתשת החקוקה אף דבאמת גם בחקקו וקבעו בבנין ג"כ לרבנן מכור אפ"ה לענין מקוה ס"ל בצינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל המקוה משום דבשאובין הטעם משום דיש בו תפיסת אדם ולזה לא מהני אף דקבעו בבנין דעכ"פ הא הוה בי' תפיסת יד אדם כדאיתא בירושלמי פרע"ק דפריך אמאי המשתחוה לבית אסור הא הוה כמחובר לקרקע ומשני דסתותן של אבנים היינו גמר מלאכתן ויש בו תפיסת יד אדם א"כ מצי אתיא כרבנן וכר"א בוודאי מצי אתיא דכיון דבקבעו בקרקע הטעם דר"א יען דבעין יפה מוכר א"כ גם מקבעו בבנין דמכור ל"ק די"ל גם כן האי טעמא דבעין יפה מוכר ולכן חקקו ולבסוף קבעו מכור אבל בצינור דפסול שפיר אף בקבעו בבנין כמו לרבנן דפוסל המקוה דהוה שאובין משום דעכ"פ יש בו תפיסת יד אדם ממילא גם לר"א ניחא דאף בקבעו בבנין פוסל בחקקו ולבסוף קבעו אלא ר"א דכוורת דכוונה דמהאי הכוורת דקתני סתמא דהוה כקרקע יש לפשוט דהא דאמר ר"א כל המחובר לקרקע כקרקע אינה משום דמוכר בעין יפה מוכר אלא מטעם דהוה מחובר לקרקע א"כ נשמע דהא דאמר ר"א כל המחובר לקרקע כקרקע היינו כקבוע בבנין וע"ז פליגי רבנן דל"ה כמחובר לקרקע אף בקבוע בבנין א"כ שוב נשמע דאתיא דלא כר"א ודלא כרבנן דהא פליגי במחובר בבנין א"כ מכתשת החקוקה היינו רק ביוצא מן הסלע וא"כ ניחא דקתני סתמא כוורת דהוה כקרקע לאשמעינן דכללא קאמר ר"א כל המחובר לקרקע כקרקע ומיושב קו' הרשב"ם הנ"ל אהא דקתני דהוה כקרקע דלמאי אתי לפמש"כ ניחא דקתני לאשמעינן דכללא הוא וע"ז דחי בגמ' ש"ה דנקרא יער א"כ שוב אין ראי' מכאן דר"א ורבנן במכתשת פליגי במחובר בבנין אי הוה כקרקע רק י"ל דהטעם משום בעין יפה מוכר ופליגי רק בקבוע בארץ בלא בנין ואח"ז מייתי ר"א ורבנן דדף דהיינו דמהא נשמע דפליגי אף בקבוע בבנין א"כ גם במכתשת טעמא דרבנן דבין קבעו וחקקו בין חקקו וקבעו ל"ה כמחובר וא"כ לא אתיא לא כר"א ולא כרבנן דהא לרבנן אפי' קבעו ולבסוף חקקו ל"ה כמחובר דהא פליגי במכתשת אף בקבעו ולבסוף חקקו דמכתשת החקוקה היינו ביוצא מן הסלע וע"ז משני דילמא ר"א והכא בפשוטי כ"ע וכו' אלא רבנן ושאני שאובה דרבנן היינו דעתה חזר ממה דהוה ס"ל דבדף לרבנן מטמאין אף בקבעו ואח"כ תיקנו מדס"ל כן במכתשת אלא ס"ל דרק אר"א דס"ל בתיקנו וקבעו דמטהרין אהא פליגי רבנן ומטמאין אבל בקבעו ולבסוף חקקו ס"ל שפיר דמטהרין ובאמת במכתשת נמי רק פליגי בקבעו בלא בניין אבל בקבעו בבנין אף בחקקו ולבסוף קבעו הוה כמחובר לקרקע וכדדחי הגמ' לעיל דפליגי באי בעין יפה מוכר וא"כ בצינור לכאורה ג"כ ניחא דעכ"פ בקבעו ולבסוף חקקו אין פוסל המקוה אלא דא"א לומר כן משום דבצינור דאיכא בי' עכ"פ תפיסת יד אדם מיפסל משום שאובין אלא דשאני שאובין דרבנן ואין הטעם משום דיש בו תפיסת יד אדם ופריך אי הכי אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי דעתה שוב הדר לסברא כיון דבמכתשת ס"ל לרבנן גם חקקו ולבסוף קבעו בבנין ג"כ מכור א"כ ה"ה בצינור ג"כ כמחובר דא"ל כמש"כ לעיל משום דשאובין יש בו תפיסת יד אדם דהא עתה ס"ל דשאובין דרבנן שפיר יש לנו להתיר כמו במכירה דהוה כמכור דלא תליא ביש תפיסת יד אדם ומשני ש"ה דהוה שם כלי דעכ"פ כיון שיש שם כלי לא מיבטל ע"י מה שקבעו בבנין:
ובהכי ניחא כל הקו' הנ"ל דאף אי פסול דאורייתא שפיר הוה כמחובר לקרקע רק בשאובין אי הוה דאורייתא ל"ה כמחובר לקרקע כיון דפסול משום דיש בו תפיסת יד אדם א"כ ניחא דל"ש דאכתי לגזור משום טבילה בכלים דבכלים באמת אי קבעו וחקקו אף דהוה דאורייתא הוה כמחובר לקרקע וכן ל"ש דהוי' בטהרה בעינן דכיון דאין מקבל טומאה במחובר לקרקע הוה הוי' בטהרה וא"כ ניחא גם פסק הלכה דקיימ"ל בקבעו ובסוף חקקו רשאין לטבול בו אף דהוה דאורייתא משום דס"ל דשאובין ג"כ אין הטעם משום דיש בו תפיסת יד אדם ולקמן יבואר עוד:
ובהא ניחא הא דבעי רב יוסף באיצטרובלא דא"צ לפרש כרשב"ם דהאיבעיא אי כרבנן או כר"א דהא בגמ' איתא דהאיבעיא אליבא דרבנן אלא דהא גופי' איבעיא לי' אי לרבנן רק בקבוע בקרקע פליגי אבל בקבוע בבנין הא ס"ל דמכור דהיינו מכתשת החקוקה וא"כ באיצטרובלא ג"כ הטעם דמכור משום דהוה קבוע בבנין וגם לענין הכשר הוה כקבוע בבנין ועדיף עוד מכותל אי טעמא דרבנן דפליגי אר"א אפי' בקבוע בבנין וא"כ באיצטרובלא הטעם דמכור יען דאין דרכו לטלטלו כלל א"כ לענין הכשר זרעים שפיר מקבל הכשר:
מעתה ניחא סוגי' דבב"ק דס"ל דבוודאי פשטא דברייתא דמכתשת החקוקה ולא הוקבעה משמע כפי' רשב"ם דמחלקינן בין קבעו ולבסוף חקקו וא"כ ברייתא דצינור אתיא בפשיטות כרבנן דמכתשת רק גמ' דב"ב הוה מסתפק בהא אי הפירוש בברייתא דפליגי בקבעו בקרקע א"כ בבנין בכל גוונא הוה כמחובר לקרקע או להיפוך אף בקבעו בבנין בכל גוונא בין קבעו ואח"כ חקקו ל"ה כקרקע ע"כ קאמר לא ר"א ולא רבנן אבל גמ' דבב"ק ס"ל בפשיטות דאתיא כרבנן דמחלקינן בין קבעו ולבסוף חקקו ובין חקקו ולבסוף קבעו ולכן פריך למ"ד שה"ש מילתא הוא אמאי אין פוסל המקוה הא נעשה כתלוש ול"ה כחופר בקרקע אבל אי שה"ש לאו מילתא ניחא וע"ז משני שאני שאובה דרבנן א"כ רק למ"ד שה"ש קונה צריך לטעמא שאובה דרבנן לכן פריך אי הכי אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי דהא לא דמיא למכתשת דמחלקי רבנן בין קבעו ולבסוף חקקו כיון דהוה דרבנן ל"ד למכירה ומשני כיון דעכ"פ הי' עליו שם כלי בתלוש מפסל א"כ לפי"ז מיושב עוד קו' הנ"ל להלכה שפיר קיימ"ל אפי' בדאורייתא מחלקינן בין קבעו ולבסוף חקקו דמגמ' דבב"ק מוכח דרבנן דמכתשת מחלקי בין חקקו וקבעו לבין חקקו ולבסוף קבעו כנ"ל לכן לענין טבילת כלים נמי מהני קבעו ולבסוף חקקו אף דהוה דאורייתא דלא צריכין לחלק דשאובה דרבנן רק אי שה"ש קונה אבל אי שה"ש שחוזר לברייתו א"ק לא צריכה לטעם שאובה דרבנן דאף אי דאורייתא הוה מהני דהוה כמחובר לקרקע כמו גבי מכתשת ונתישבו כל הקו' על נכון:
ג')

עוד

נראה לישב כל הני קו' דלעיל דהנה הקשתי מ"פ הגמ' בב"ק למ"ד שינוי קונה הא בפכ"ד דכלים במשנה איתא דטומאה יורדת ע"י מחשבה ואין עולה ע"י מחשבה אלא ע"י מעשה ואיתא עלה בתוספתא הביאו הר"ש דר"י סובר דמעשה לתקן ל"ה מעשה רק מעשה לקילקול מיקרי מעשה וא"כ יקשה לכאורה דהכי נמי י"ל דמעשה לתקן לעשות צינור לא מיקרי שינוי אך ז"א דרק להוציא מידי טומאה ל"ה מעשה דהא מעשה תיקון אדרבא מהדין שיבוא על ידו טומאה ולא שיעלה הטומאה ממנו לכן ל"ח מעשה לאפוקי מידי טומאה אבל כאן מעשה התיקון עושהו כלי ונעשו שאובין אבל אכתי תיקשי עד"ז דהנה מבואר במפרשים דצינור נעשה לשמש עם הקרקע א"כ לסברת ר"י הנ"ל איך נאמר דע"י שנעשה צינור ויש שה"ש יהא עליו שם כלי ויהא נעשין שאובין כיון דאדרבא ע"י שנעשה צינור לשמש עם קרקע זהו גורם לאפקועי ממנו שם כלי ושלא יהא נעשין שאובין כמבואר בפ"ח דכלים משנה ט' ופ"כ משנה ד' דמשמש עם טהור (וכמש"כ רבינו בפי' המשנה בפ"ו דמקוואות גבי אבק שבמרחץ דאם עשוי מעיקרא לשמש עם הקרקע לא יצא מתורת כלי כשקבעו בארץ אך כבר תמה עליו בתוי"ט ובח"ס סי' קצ"ח וסי' ר"ו האריך בזה) ונראה לישב דבשמ"ק הקשה דלכו"ע ג"כ קשה הא איכא שינוי מעשה ותי' דמה ענין שינוי מעשה לשאובין דרק ע"י שה"ש דשם כלי עלי' איכא משום שאובין אבל משום שינוי מעשה ל"ה זה כלי למפסל משום שאובין וקשה לי התינח למאן דמפרשי דשאובין מיפסל מה"ת דהמים נעשה תלושין ומקבלין טומאה דאין ראוי' לטבילה רק מים שהם מחוברין כמש"כ ח"ס סי' רי"ז אבל לטעם דדומיא דמאן שאין בו תפיסת יד אדם א"כ ע"י שינוי מעשה ג"כ עכ"פ יש בו תפיסת יד אדם ואף דל"ה כלי לענין קבלת טומאה אבל עכ"פ הוה כמו לענין זה דחלה עליו מעשה ידי אדם לכך נראה לי לתרץ דתוס' הוקשו הא חטיטה בצינור ל"ה שה"ש ותי' כיון דע"י החקיקה נעשה כלי א"כ החטיטה נעשה בתלוש והנה בש"ך סי' ר"א הקשה הא מסתמא אין החטיטה בסופו ממש א"כ יוכשר בתורת המשכה ובשו"ת אמרי אש תי' דכל הצינור נעשה ככלי שיש בו בית קיבול שיש שם כלי עליו א"כ ל"ש המשכה א"כ כל זה ניחא אי מטעם שה"ש אבל אי מטעם שינוי מעשה אף דהוה כשאובין שהי' בו תפיסת יד אדם הא שוב התכשר ע"י המשכה דאין כל הצינור נעשה כלי א"כ ניחא קו' הנ"ל כיון דכל הקושיא משום דהוה בו תפיסת יד אדם א"כ י"ל אף דלסברת ר"י כהא"ג ל"ח שינוי מעשה וה"ה דל"ח שה"ש כיון דנעשה מעיקרא לשמש הקרקע לא יכול לגרום זה השה"ש שיהא נעשה כלי לטומאה אבל לענין שאובין דהפסול משום דהי' בו תפיסת יד אדם גם כהא"ג מיפסל דע"י השינוי השם יש בו תפיסת יד אדם ושפיר פריך דלפסול המקוה (כהא"ג ע"ז דף מ"ו דאפי' נטיעת גרעין חשוב יש בו תפיסת יד אדם) לפי"ז יש לפרש בשמעתין דב"ב הא דפריך לרבנן אפי' קבעו ולבסוף חקקו נמי דקשיא ג"כ מ"פ הא בדף ל"ה נעשה לשמש הקרקע וצינור נעשה לשימוש הקרקע אלא דקשיא לי' הא איכא שינוי מעשה דהוה כתלוש דנעשה תלוש ע"י החקיקה כקו' השמ"ק וא"ל כר"י דלא מיקרי שינוי מעשה דהא יש בו תפיסת יד אדם (וא"ל דיטהר ע"י המשכה הא מצינן לפרושי דעשה צינור ב"ד לבזבזין דליכא המשכה) וע"ז משני שאובין דרבנן הכונה דאי שאובין הוה דאורייתא אז הטעם משום דהא יש תפיסת יד אדם ובשינוי מעשה יש בו תפיסת יד אדם אבל אי משום הוי' בטהרה או טבילה בכלים אף דהוה דאורייתא ל"ה עלה שם כלי ע"י שינוי מעשה של החקיקה כיון דנעשה לשמש הקרקע כסברת ר"י הנ"ל דמעשה לתקן ל"ה תיקון ומיושב קו' נוב"י מסוגי' דב"ב אמנם בב"ק פריך מצד שה"ש לא מצד שינוי מעשה וזהו החילוק בין שני הסוגי' כאשר יתבאר דהנה על מה שהקשיתי מר"י לכאורה יש לישב בדרך אחר דבשבת דף נ"ב מבואר דרב יוסף לית לי' כרב יודא דמוקי משנה דהתם יען דאדם מושכו א"כ א"צ לאוקמא המשנה דהתם כר"י א"כ לרב יוסף לשיטתו שפיר פריך ולא קשיא קושיתינו לפי"ז ניחא דלא יקשה קו' שמ"ק משינוי מעשה ויקשה לכו"ע די"ל דלכו"ע לא קשיא דמצי מוקי כר"י דל"ה כהא"ג שינוי מעשה ולכן מקשה רק לר' יוסף דלית לי' דר"י אלא דבאמת אכתי קשה כיון דנעשה לשמש את הקרקע ומבטל לי' כיון דצריך לי' למלאות מים למקוה הוה כקרקע כדאמרינן כהא"ג בעירובין ע"ח גבי חריץ שמלאו בתבן דאם מבטל לי' הוה כנסתם החריץ דכל עיקר הסברא דשה"ש הוה כתלוש משוי' לי' כלי היינו היכא דאיכא למימר דע"י שה"ש נעשה כלי ועתיד ליטלה ולהשתמש בו גם במילתא אחריתא שאינו עומד לשמש את הקרקע (כהא"ג כ' הרשב"א בפ' ראד"מ דעשיית כלי ל"ש להתיר מטעם מכשירין דהא כלי עומד לכל דבר אף למידי שאין מצוה וכ"כ הראשונים בסוכה דף ל"ג דל"ש מתוך בעשיית כלי דעומד אף למידי שאין דבר אכילה) אבל הכא בצינור דצריך לי' ע"כ למלאות על ידו המקוה ואין עתיד ליטול ומבטלו באמת שיהא עומד לשמש הקרקע ל"ש לומר דע"י שה"ש יהא עליו שם כלי אף למ"ד דלית לי' דרי"ו (ובישועת סי' ר"א הקשה כהא"ג אסוגי' דב"ב מטעם דמבטלי ואין עתיד ליטלו אבל קושיתי משום דנעשית לשמש הקרקע אלימא טפי דל"ש כהא"ג דשה"ש גורס שיהא כלי) וע"כ לתרץ גם אקו' זו דעכ"פ הוי בו תפיסת יד אדם כיון דמעשיו גורמים לשה"ש (וראי' לזה דהנה מבואר בראשונים דאם החטט נתמלא ונכבש בעפר וצרורות דבטל הבית קיבול ובדברי רבינו מבואר דוקא אם כבשו ברגל אז בטיל הבית קיבול ובב"י סי' י"ג הקשה בעירובין מוכח דמבטל לי' סגי אולם לפמש"כ ניחא דלענין שאובין דהטעם משום תפיסת יד אדם לא סגי במבטל לי' דהא עכ"פ מיקרי דהי' בו תפיסת יד אדם ולכן רק בכבשו ברגל אז בטל הבית קיבול א"כ כל הקושיא רק אי שאובים דאורייתא מטעם דיש בו תפיסת יד אדם אבל אי מטעם דהוי' בטהרה בעינן או לטבול בכלים אף דהוה דאורייתא אין לו דין כלי ע"י שה"ש דע"כ מבטל לי' לשמש הקרקע וא"כ א"ש דגם מסוגי' דבב"ק לא תיקשי דרק אי שאובין דאורייתא מהני שה"ש לעשותו כלי אבל לשאר מילי דאורייתא לא משוי' שה"ש שיהא כלי וא"כ ניחא נמי אידך קו' הח"ס די"ל דסוגי' דב"ב קאי למ"ד שינוי מעשה קני א"כ נעשה כלי ע"י שינוי מעשה ולכן פריך לי' ומשני שאובין דרבנן וסוגי' דבב"ק קאי למ"ד שה"ש קני אבל מצד שינוי מעשה ל"ק לי' כלל דנעשה כלי ע"י שינוי מעשה א"כ באמת טעם דשאובין דרבנן מקילינן רק בחדא מטעם שה"ש מילתא או מטעם שינוי מעשה ודו"ק:
עפי"ז יש לישב גם מה שהקשה לשיטת הטור דס"ל דשאובין דאורייתא אפ"ה מחלק בין צינור שחקקו ולבסוף קבעו ולהנ"ל ניחא די"ל דהטור ס"ל כר"י דמעשה לתקן לא הוה מעשה וה"ה שה"ש שבא ע"י תיקון שתיקנו שיהא משמש את הקרקע א"א שיהא נעשה כתלוש ולהוציא ממה שהי' חשוב כקרקע ע"י שמחובר לקרקע ולכן לא נעשה שאובין אפי' אי שאובין דאורייתא דבעינן שלא יהא בו תפיסת יד אדם כמו דל"מ שה"ש שבא לתקן ודו"ק:
עוד בה שלישי' ליישב כל הקו' דהנה תוס' בב"ק הקשה איך חשוב שה"ש דהא מעיקרא מיקרי עוצבא קודם שחטט בו בית קיבול ונראה ליישב דהנה בח"ס הביא שהראב"ן יש לו שיטה אחרת דצינור אייריא לענין להמשיך עליו מים שאובין דבקבעו וחקקו מכשיר השאובין בהמשכה ובחקקו ואח"כ קבעו אין מכשיר השאובין דל"ה כהמשכה על גבי קרקע ואני אומר דבהא פליגי סוגי' דב"ב ודבב"ק דבסוגי' דב"ב מפרש דהברייתא לענין מי גשמים אי נפסלין בצינור וע"כ קאמר לא ר"א ולא רבנן אבל סוגי' דבב"ק ס"ל דברייתא איירי לענין הכשר שאובים וא"כ מצי אתיא בין כרבנן בין כר"א די"ל דאף דלר"א הוה כמחובר לקרקע היינו לכל מידי דאנו דנין אי נפסל ע"י הצינור או נעשה שאובין או לענין לטמא לטבול בתוכו אבל להכשיר מה שכבר נפסל י"ל גם ר"א מודה דל"ח כמחובר לקרקע וכן להיפוך י"ל דאתיא נמי כרבנן דהנה הכא ע"כ ס"ל דבאית בי' ג' לבזבזים א"צ לחטוט דבלא חטיטה הוה כלי הראוי' לקבלה ולא יקשה קו' תוס' הא כבר אישתני שם קודם החטט כיון דאייריא לענין להכשיר השאובים אף אי אית לי' רק ג' לבזבזים כבר ראוי לקבלה הוא שוב א"י לטהר השאובים אבל בב"ב דאיירי לענין להעשות כשאובים ע"כ איירי היכא דחטט באמצע וא"כ י"ל דלענין צינור להמשיך מי גשמים ס"ל לרבנן דפוסל המקוה כיון דאייריא ע"כ ביש לו בית קיבול ממש ע"כ לא מבטל מהיות כלי ע"י שחברו לקרקע א"כ בב"ק דאייריא שאין לו בית קיבול ממש אלא דראוי לקבלה שפיר י"ל דרבנן מודה דקבעו ולבסוף חקקו בטל לגבי קרקע א"כ אתיא בין כר"א בין כרבנן וא"צ לטעמא דשאובין דרבנן ולכן שפיר פריך רק למ"ד שה"ש מילתא הוא ומשני דשאובה דרבנן ולפי"ז רק לענין שאובה דכבר איפסל לא מהני לטהר אבל לענין לפסול לטבול בתוכו או לענין הוי' בטהרה שראוי לקבל טומאה אף דהוה פסול דאורייתא מהני קבעו ולבסוף חקקו ולפי"ז יש ליישב גם לפי סוגי' דבב"ב די"ל דרק לענין דף פליגי רבנן דמטמאין דזה דומה לדבר שכבר נפסל דהרי דבר המטמא לפנינו ואנחנו נטהרנו יען שמחובר לקרקע ע"ז לא מהני מה שמחובר לקרקע אבל לענין לטבול בתוכו שפיר מהני מה שקבעו ולבסוף חקקו דלא יפסל לטבול בתוכו והא דס"ל דצינור פוסל דנעשין שאובין ע"י הצינור היינו משום דשאובין אי הוה דאורייתא הוה הפסול משום שיש בו תפיסת יד אדם להא לא אהני מה דקבעו בקרקע וכמו שבארנו לעיל וא"ש הכל:
הנה לעיל הבאתי דברי התשב"ץ דכ' בפ"ו דמקוואות כיצד מביאין סילון וכו' התם משום מחובר לקרקע ובטל לג"ק וכו' אבל צינור זה אי הי' מקבל טומאה מפני קביעתו בכותל לא נתבטל נראה מדבריו חילוק אחר דרק במחובר ממש דהיינו דרק בבנין אז טהור לא משום דנעשה לקרקע אלא משום החיבור דהא דתנן בפי"א משום דנעשה לקרקע רק לומר דמשו"ה מבטל לי' אבל בקרקע לבד ל"מ וכן נראה משמ"ק ב"ב שמביא בשם ראב"ד מכתשת הקבועה ולא החקוקה דהקבועה היינו בבנין בקרקע והחקוקה שלא בבנין אלא הטמינו בקרקע וכן דברי הרא"ש שהבאתי נראה ג"כ דזהו עיקר כונתו לחלק בין קבעו לבד למחובר בבנין רק דהוא סובר עדיפא מתשב"ץ דאף אי אין מחוברים ג"כ טהור כיון דנעשה לחברו לקרקע אבל בטמונים לבד לא נטהר אלא כשטמון בקרקע וגם נעשה לכך ומוכח מהרא"ש דג"כ יש חילוק בין קבעו לבד ובין קבעו וחיברו בבנין אבנים וטיט ועיין בפ"ה דכלים כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו בנה עליו ולא קבעו טמא קבעו ובנה עליו טהור הרי אף שהי' כלי מהני קבעו ובנאו עליו לטהרו טומאת מדרס דאו' משא"כ בדף של נחתומין היינו קבעו ולא בנאו לכן מטמאין רבנן דר"א בדאורייתא בדף של מתכת דכל שלא בנאו בסיד ואבנים רק קבעו לבד במסמרים או בטיט דאי בעי שקיל לא מבטל מתורת כלי כמש"כ הר"ש גבי כופת ונדבך הנ"ל ומיושב ק"י הנב"י משבת דף נ"ב דשם ל"מ משום דל"ה חיבור רק במסמרים לא בבנין וזה לא מבטל מתורת כלי והשו"ע אייריא בקבעו בבנין:
וכן כבר הבאתי דברי הפמ"ג סי' תרנ"ט שרצה לחלק בין בנין ע"י אבן וטיט והקשה מחולין בכותל דמקבל הכשר דהוה כתלוש הנה ע"כ לישב זה נאמר כדברי הח"ס שהעלה דאין לדמות הכשר לטומאה והשיג על הש"ך סי' צ"ה שהקשה ג"כ מהך דחולין ותי' לחלק בין ממונא לאיסורא דאף באיסורא אין לדמות להדדי הכשר לטומאה וכן יש לחלק לדרכי בין חיבור ע"י אבנים וטיט דלגבי הכשר הוה כתלוש:
ואך אכתי תיקשי למה שהעלתי דמשנה פ"ה דכלים אתיא כר"א דדף דכר"א דמכתשת לא אתיא דגם שם בבנין גמור איירי ולכאורה יקשה דסתם לן תנא כר"א דדף אולם בלא"ה מצינו משנה כר"א ברפ"ו דכלים קבע ג' מסמרין בארץ טהורה וכ' הרע"ב משום דכלי מתכות המחוברים לקרקע כקרקע דמי ואין מקבלין טומאה וע"כ כר"א אתיא ויהא מזה הוכחה לדעת הר"ח ברשב"ם דף ס"ז דהלכה כר"א אלא דהוה סתם ואח"כ מחלוקת (וענוב"י סי' קמ"ב) ואין הלכה כסתם וגם יש לחלק בין קבעו לכותל בית דזהו גופי' רק מחובר לקרקע ע"כ ל"ה חיבור ודינו כתלוש אבל בחיברו לקרקע עולם שפיר הוה חיבור ובזה ג"כ יש לישב הך דדף של נחתומין דל"ה מחובר לקרקע אלא לכותל ע"כ ל"ה כקבעו ולבסוף חקקו:

טז

א')

יושב

מחלל ואין לוקה.

וכ' הכ"מ משום לאו הבא מכלל עשה והקשה בה"ז זבחים דף כ"ד דהא הוה כזר כדאמרינן דמהא"ט מחלל עבודה א"כ ילקה משום זר כמו ערל ששימש דלקי דהוה כזר ובצ"ק וכן בטה"ק לעיל דף י"ז תי' דרב משרשיא דעביד קו"ח זר מיושב ע"כ סובר יושב אין מטעם זרות ופסק רבינו כרב משרשיא ולי נראה לתרץ באופן אחר דהנה הא דאמרינן דהוה כזר הנה הוא משום סברת דאהדרה לאיסורא קמא דכהא"ג לא הותר עבודה והוה כזר ולפי"ז ניחא דזה רק שייך בערל וכן ביושב לענין חילול אבל לא לענין ללקות דהנה בטה"ק דף כ"ג הקשה לזקני דרום דס"ל מתוך שמרצה בציבור מרצה ביחיד אבל בט"ש אין מרצה בציבור אין מרצה ביחיד ומחלל עבודה אמאי הא לפמש"כ תוס' ביצה דף י"ד למ"ד דאית לי' מתוך אף דבא"צ כגון לגבוה נתמעט מלכם ל"א אהדרה לאיסורא קמא כיון שכבר הותרו בפירוש א"כ ה"נ מועדו אפי' בטומאה משמע אפי' ט"ש אלא דהיקשא וקרא דלנפש ממעט ט"ש ואכתי חילול מנלן מאחר דתחילה כבר נתמעט קרבן ציבור שלא יהי' בכלל וינזרו ולא יחללו וא"כ נהי דגלי לן רחמנא אח"כ לאיסורא אבל חילול מנ"ל ולי נראה דלק"מ דלענין מלקות דוקא אמרינן כהא"ג ל"א אהדרה לאיסורא קמא אבל לענין חילול ולפסול שפיר אמרינן בכהא"ג ג"כ אהדרה לאיסורא קמא:
ומעתה י"ל לפמש"כ בשעה"מ ה' ק"פ בכהן הדיוט ביוהכ"פ לא לקי משום דנהי דאהדרה לאיסורא קמא אבל לא לקי דדוקא בדבר שהי' שייך בו עצמו מעיקרא איסור זה רק הותר שוב שייך היכא דלא הותרה אהדרה לאיסורא קמא אבל מה דמעיקרא לא הי' בו איסור כמו כהן הדיוט ל"ש אהדרה לאיסורא קמא (ולפי"ז יש לחקור בקטן שנתחנך ביוהכ"פ לעבודה שנעשה גדול א"כ מעיקרא היה בו איסור זרות א"כ אף שנעשה כהן ונתחנך ביוהכ"פ כיון שלא היה בו היתר מעיקרא שייך שפיר אהדרה לאיסורא קמא ועמש"כ פ"ה מכלי המקדש בהאי דיבמות דף ל"ג בחקירה זו) וא"כ אני אומר זהו ללקות אבל לענין חילול שייך בוודאי אף כהא"ג אהדרה לאיסורא קמא לפי"ז ניחא דוקא בערל שלא הי' לו היתר מעולם שפיר אמרינן דזר הוה ומחלל ולקי ג"כ דאהדרה לאיסורא קמא אבל יושב אדרבא לענין חילול שייך דזר הוה מטעם דאהדרה לאיסורא קמא כדאמרינן בזבחים לעמידה בחרתיו ולא לישיבה אבל ללקות ל"א דזר הוה ואהדרה לאיסורא קמא כיון דבכהן זה הותר העבודה כשהוא עומד ל"ש כשהוא יושב הוא זר ללקות ודו"ק:
עוד יש סברא לחלק דוקא ערל הוה כזר ללקות דאין אוכל בקדשים אבל יושב דאוכל בקדשים כדאיתא זבחים דף ט"ז א"כ רק דרשינן דכזר הוה לענין לחלל עבודה אבל לא ללקות דע"כ לא אהדרה קרא לאיסורא קמא לגמרי כיון דזה אוכל וזה ברור:
עוד י"ל דהנה לעיל דף ח"י כתבו תוס' באונן לא ילפינן מיתה בגז"ש דלא יחלל משום דבא מכלל אין נלמוד בגז"ש ובדרשא דאין בגדתם עליהם אין כהונתם עליהם ג"כ בא מכלל דרשינן גז"ש חוקה חוקה על שתויי יין וכ' בטה"ק כיון דתורה קפדה בכל עבודות על בגכה"ג א"כ יש למעט אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם כאלו מפורש כן ולדרוש גז"ש אבל באונן לא נזכר כלל בקרא כהן הדיוט לא יעבוד באנינות ומעתה י"ל כן לענין לעמידה בחרתיו ולא לישיבה דלא נאמר אצל עבודה בלא קפיד קרא בפירוש בעבודה דליבעי עומד א"כ ל"ש לדרוש לענין מיתה דליהוי כבר ויהא חייב מיתה בישיבה דל"ה כאלו מפורש דהוה כזר ודו"ק:
ב')

וכן

כל העוסק בעבודה צריך שיהא עומד ע"ג רצפה וכו'.

וקשה לי דבש"ס איתא דילפינן דחוצץ בין רגלו ובין הרצפה מן דבר חוצץ בין ידו ובין הכלי וא"כ למה נקטו רבינו דין זה בלשון וכן הא זה עיקר הדין דבין רגלו ובין הריצפה ילפינן מן ידו ובין הכלי והו"ל למינקט את המלמד ברישא:
ונראה לישב דהנה בפסחים ס"ה פירש"י והא הוי חציצה בין רגליהן לרצפה דתנן בזבחים דף ט"ו עומד על הכלי או ע"ג רגל חבירו פסול דבעינן לעמוד ולשרת ואין זה עמידה ובזבחים דף כ"ד אמתניתין הנ"ל דעומד ע"ג כלים ורגל חבירו פסול איתא בגמ' מנ"ל דתנא דברי"ש הואיל ורצפה מקדשה וכ"ש מקדשתו מה כ"ש לא יהא ד"ח ופירש"י לא יהא ד"ח בין כהן לכ"ש כדכ' ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן לפי"ז יקשה לפירש"י דכ' דילפינן דאין זה עמידה א"כ למה הוצרך בזבחים למילף מהיקשא לכ"ש הא ילפינן שפיר מן לעמוד דאין זה עמידה וגם יקשה למה צריך לילף גבי ידיו לכ"ש מן ולקח הכהן שתהא בעצמו של כהן והיינו מדכ' ולקח הכהן ולא כתיב ולקח ואמאי לא נימא דאין זה לקיחה כמו שפירש"י בפסחים דלא מיקרי זה עמידה אך הנה יש תרי גונא חציצה אם כורך סביב היד והרגל או שהחציצה על הכלי או על הריצפה והנה גבי יד ממעטינן מולקח הכהן דליכא למעט משום דאין זה לקיחה שהרי כיון שכרך על גבי יד הוא בטל לגבי יד א"כ הוא בגדר לקיחה לכן רק ממעט מן ולקח הכהן שעכ"פ אינו בעצמותו של כהן (ועסי' תרנ"א במג"א סקט"ז ונתבאר לעיל בפ"י מכה"ק) ולכן ברגלו על הריצפה ורגל ועל הכלי מתמעט דל"ה עמידה אבל היכא דהחציצה סביב רגלו אין למעט דלא מיקרי עמידה דהא בטל לגבי רגלו רק צריך למעט מדאיתקש לכ"ש דפסול אף היכא דכרך סביב היד וא"כ ניחא בפסחים דהחציצה בינו ובין הריצפה דיש הפסק על הריצפה קושטא קאמר דנתמעט מולעמוד ולשרת דאין זה עמידה כלל:
לפי"ז י"ל הא"ט דרבינו דהא לעיל כ' רבינו הילפותא דלעמוד ולשרת ולא יליף מהיקשא לכן נקט ברישא אם הי' דבר חוצץ בינו ובין הקרקע דבש"ס נקט רבותא דמהקישא נוכל למילף אפי' כרך סביב רגלו אבל רבינו דלא איירי מדין זה דכרך ע"ג רגלו שפיר נקט ברישא שלא יהא חוצץ בינו לרצפה:
ג')

והנה

שם בטור ושו"ע איתא עוד הך דלא יעמוד על דבר גבוה ויתפלל דומיא דעבודה דבעינן שלא יהא דבר חוצץ והרבה תמהו ע"ז בב"י ובב"ח ובטו"ז סי' צ"ח כתב דכונתו דלא יעמוד ע"ג כלי כמו בעבודה דבעינן שלא יעמוד על דבר גבוה דא"כ מוסיף על הריצפה ואסור להוסיף על הבנין כדאיתא פ' כה"ד ה"נ בעינן דומיא דעבודה שעכ"פ לא יעמוד על דבר גבוה ג"ט אבל בפחות מג' מותר לעמוד אף דבעבודה אסור אפי' פחות מג' משום דמוסיף על הריצפה ולדעתי תמוה דהך דכה"ד רק אמרו לגבי מזבח אבל לא מצינו כך שאין רשאין להוסיף על הריצפה רק הטעם דאסור לעמוד על דבר גבוה בריצפת העזרה משום דבעינן עמידה על הריצפה שנתקדשה ואם עומד על דבר אחר אין עומד על הרצפה והוה חציצה והנה זה בוודאי ל"ש לגבי תפלה והדרה קו' לדוכתי' אך יש לומר דהנה ב"ה כטמ"ק פ"ה כתב רבינו הך דלא יעמוד ע"ג דבר אחר משום דכתיב לעמוד ולשרת וזה לא מיקרי עמידה (וביארתי טעמו שם למה לא הביא הטעם דאיתא בגמ' דבעינן דומיא דכ"ש שלא יהא דבר חוצץ) א"כ ניחא דבגבוה ג' לא מיקרי עמידה ובתפלה בעינן עמידה כדמצינו באברהם דכ' אשר עמד שם אבל בפחות מג' מיקרי עמידה דכארעא סמיכתא דמי אבל בעבודה דכארעא סמיכתא ליכא למימר דהא אסור משום חציצה שמפסיק בין ריצפה המקודשת וכיון דל"ה כארעא סמיכתא שוב אסור משום דלא מיקרי עמידה ואנן בעינן לעמוד ולשרת (ועיין ביערות דבש בדרשות שהקשה מפני מה תפלה דוקא בעמידה ותורה אף בישיבה הלא בתרווייהו שכינה עומדת שם ומתרץ כך דבתפלה השכינה קדמה ואתיא כד"כ דרשו ד' בהמצאו ומשו"ה אסור לישב משא"כ בת"ת השכינה באה אחר ויקשב שעוסקים בה כדכתיב אז נדברו יראי ד' ולכן מותר לישב והנה לכאורה קשה דבאבות פ"ג תנן עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרוי' שנאמר אלקים נצב בעדת קל ואיך קתני שיושבין דהא בברכות דף ו' דרש מקרא דנצב מעיקרא משמע כדקאמר שם עשרה קדמה שכינה ואתיא קודם שיהי' כל העשרה א"כ הדרה קו' לדוכתין דגם בת"ת יהא אסור לישב והנה כן הוא גם במדרש רבה פ' י"ח עומד אין כתיב כאן אלא נצב אטימוס כד"א ונצבתם לי שם על הצור אולם קשה לי מגמ' דנדרים אמר רב גידל אמר רב האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה עליו להשכים שנאמר ויאמר אלי קום צא הבקעה ושם אדבר אותך ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ד' עומד הרי דגם עומד מעיקרא משמע:
והנה קשה לי עוד ממגילה דף כ"א מניין להרב שלא ישב ע"ג המטה וישנה לתלמידו ע"ג הקרקע שנאמר ואתה פה עמוד עמדי דכביכול אף הקב"ה בעמידה וקשה לי מנ"ל הא שם דקדמה שכינה ע"כ אמר הקב"ה עמוד עמדי דבוודאי היכא דקדמה שכינה כיון ששכינה בעמידה התלמיד ג"כ בעמידה אבל היכא דלא קדמה השכינה רשאי התלמיד לישב בשעת הלימוד כדיליף שם במגילה ממשרע"ה דכתיב ואשב בהר ויקשה איך רשאי ללמוד בישיבה מ"ש מתפלה וע"כ לומר דזה רק בקדמה שכינה ושם במשרע"ה אז לא קדמה לו השכינה ע"כ היה רשאי לישב ולכן כתיב ואשב בהר אבל בקרא דאתה פה עמוד עמדי אמר הקב"ה יען שכבר קדמה שכינה אסור לו לישב רק עמוד עמדי וא"כ מנ"ל ללמוד מקרא זה דגם הרב חייב לעמוד דילמא כוונת הכתוב להיפך להורות לו דאסור לישב בשעת הלימוד כיון דכבר קדמה שכינה לעמוד שם:
וז"ל דברת המג"א סי' ס"ו דמפסיק לברכת רעמים ובשערי תשובה הביא דברי הבכור שור דזה קו"ח פריכא דלכבוד המקום אין להפסיק אם עוסק בשבחו של מקום אולם בקידושין דף ל"ג איתא דת"ח א"צ לעמוד מפני רבו רק שחרית וערבית דלא יהא עדיפא מקבלת מלכות שמים רק שנ"פ ביום שחרית וערבית משמע דעבדינן האי קו"ח אם מפני כבוד בו"ד קו"ח מפני כבוד הקב"ה כדאמרינן הכא שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים ואם מפסיק לכבוד בו"ד ואין מפסיק לכבוד המקום הנה כבוד בו"ד מרובה מכבוד שמים:
הן אמת קשה לי מגמ' דמנחות דף צ"ט דאמר ר' אמי אפי' מי שלא למד אלא פרק אחד בשחרית ופרק אחד בערבית קיים לא ימוש ספר התורה מפיך א"כ הת"ח שמקיים לא ימוש ספר התורה זהו כמשמעו שלומד כל היום א"כ בדידי' לר"ש האי קו"ח שלא יהא כבודו מרובה מכבוד המקום הא זה הת"ח באמת מקבל פני רבו כל היום א"כ יהא חייב לעמוד מפני רבו ג"כ כל היום:

יז

א')

יושב

מחלל ואין לוקה.

וכ' הכ"מ משום לאו הבא מכלל עשה והקשה בה"ז זבחים דף כ"ד דהא הוה כזר כדאמרינן דמהא"ט מחלל עבודה א"כ ילקה משום זר כמו ערל ששימש דלקי דהוה כזר ובצ"ק וכן בטה"ק לעיל דף י"ז תי' דרב משרשיא דעביד קו"ח זר מיושב ע"כ סובר יושב אין מטעם זרות ופסק רבינו כרב משרשיא ולי נראה לתרץ באופן אחר דהנה הא דאמרינן דהוה כזר הנה הוא משום סברת דאהדרה לאיסורא קמא דכהא"ג לא הותר עבודה והוה כזר ולפי"ז ניחא דזה רק שייך בערל וכן ביושב לענין חילול אבל לא לענין ללקות דהנה בטה"ק דף כ"ג הקשה לזקני דרום דס"ל מתוך שמרצה בציבור מרצה ביחיד אבל בט"ש אין מרצה בציבור אין מרצה ביחיד ומחלל עבודה אמאי הא לפמש"כ תוס' ביצה דף י"ד למ"ד דאית לי' מתוך אף דבא"צ כגון לגבוה נתמעט מלכם ל"א אהדרה לאיסורא קמא כיון שכבר הותרו בפירוש א"כ ה"נ מועדו אפי' בטומאה משמע אפי' ט"ש אלא דהיקשא וקרא דלנפש ממעט ט"ש ואכתי חילול מנלן מאחר דתחילה כבר נתמעט קרבן ציבור שלא יהי' בכלל וינזרו ולא יחללו וא"כ נהי דגלי לן רחמנא אח"כ לאיסורא אבל חילול מנ"ל ולי נראה דלק"מ דלענין מלקות דוקא אמרינן כהא"ג ל"א אהדרה לאיסורא קמא אבל לענין חילול ולפסול שפיר אמרינן בכהא"ג ג"כ אהדרה לאיסורא קמא:
ומעתה י"ל לפמש"כ בשעה"מ ה' ק"פ בכהן הדיוט ביוהכ"פ לא לקי משום דנהי דאהדרה לאיסורא קמא אבל לא לקי דדוקא בדבר שהי' שייך בו עצמו מעיקרא איסור זה רק הותר שוב שייך היכא דלא הותרה אהדרה לאיסורא קמא אבל מה דמעיקרא לא הי' בו איסור כמו כהן הדיוט ל"ש אהדרה לאיסורא קמא (ולפי"ז יש לחקור בקטן שנתחנך ביוהכ"פ לעבודה שנעשה גדול א"כ מעיקרא היה בו איסור זרות א"כ אף שנעשה כהן ונתחנך ביוהכ"פ כיון שלא היה בו היתר מעיקרא שייך שפיר אהדרה לאיסורא קמא ועמש"כ פ"ה מכלי המקדש בהאי דיבמות דף ל"ג בחקירה זו) וא"כ אני אומר זהו ללקות אבל לענין חילול שייך בוודאי אף כהא"ג אהדרה לאיסורא קמא לפי"ז ניחא דוקא בערל שלא הי' לו היתר מעולם שפיר אמרינן דזר הוה ומחלל ולקי ג"כ דאהדרה לאיסורא קמא אבל יושב אדרבא לענין חילול שייך דזר הוה מטעם דאהדרה לאיסורא קמא כדאמרינן בזבחים לעמידה בחרתיו ולא לישיבה אבל ללקות ל"א דזר הוה ואהדרה לאיסורא קמא כיון דבכהן זה הותר העבודה כשהוא עומד ל"ש כשהוא יושב הוא זר ללקות ודו"ק:
עוד יש סברא לחלק דוקא ערל הוה כזר ללקות דאין אוכל בקדשים אבל יושב דאוכל בקדשים כדאיתא זבחים דף ט"ז א"כ רק דרשינן דכזר הוה לענין לחלל עבודה אבל לא ללקות דע"כ לא אהדרה קרא לאיסורא קמא לגמרי כיון דזה אוכל וזה ברור:
עוד י"ל דהנה לעיל דף ח"י כתבו תוס' באונן לא ילפינן מיתה בגז"ש דלא יחלל משום דבא מכלל אין נלמוד בגז"ש ובדרשא דאין בגדתם עליהם אין כהונתם עליהם ג"כ בא מכלל דרשינן גז"ש חוקה חוקה על שתויי יין וכ' בטה"ק כיון דתורה קפדה בכל עבודות על בגכה"ג א"כ יש למעט אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם כאלו מפורש כן ולדרוש גז"ש אבל באונן לא נזכר כלל בקרא כהן הדיוט לא יעבוד באנינות ומעתה י"ל כן לענין לעמידה בחרתיו ולא לישיבה דלא נאמר אצל עבודה בלא קפיד קרא בפירוש בעבודה דליבעי עומד א"כ ל"ש לדרוש לענין מיתה דליהוי כבר ויהא חייב מיתה בישיבה דל"ה כאלו מפורש דהוה כזר ודו"ק:
ב')

וכן

כל העוסק בעבודה צריך שיהא עומד ע"ג רצפה וכו'.

וקשה לי דבש"ס איתא דילפינן דחוצץ בין רגלו ובין הרצפה מן דבר חוצץ בין ידו ובין הכלי וא"כ למה נקטו רבינו דין זה בלשון וכן הא זה עיקר הדין דבין רגלו ובין הריצפה ילפינן מן ידו ובין הכלי והו"ל למינקט את המלמד ברישא:
ונראה לישב דהנה בפסחים ס"ה פירש"י והא הוי חציצה בין רגליהן לרצפה דתנן בזבחים דף ט"ו עומד על הכלי או ע"ג רגל חבירו פסול דבעינן לעמוד ולשרת ואין זה עמידה ובזבחים דף כ"ד אמתניתין הנ"ל דעומד ע"ג כלים ורגל חבירו פסול איתא בגמ' מנ"ל דתנא דברי"ש הואיל ורצפה מקדשה וכ"ש מקדשתו מה כ"ש לא יהא ד"ח ופירש"י לא יהא ד"ח בין כהן לכ"ש כדכ' ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן לפי"ז יקשה לפירש"י דכ' דילפינן דאין זה עמידה א"כ למה הוצרך בזבחים למילף מהיקשא לכ"ש הא ילפינן שפיר מן לעמוד דאין זה עמידה וגם יקשה למה צריך לילף גבי ידיו לכ"ש מן ולקח הכהן שתהא בעצמו של כהן והיינו מדכ' ולקח הכהן ולא כתיב ולקח ואמאי לא נימא דאין זה לקיחה כמו שפירש"י בפסחים דלא מיקרי זה עמידה אך הנה יש תרי גונא חציצה אם כורך סביב היד והרגל או שהחציצה על הכלי או על הריצפה והנה גבי יד ממעטינן מולקח הכהן דליכא למעט משום דאין זה לקיחה שהרי כיון שכרך על גבי יד הוא בטל לגבי יד א"כ הוא בגדר לקיחה לכן רק ממעט מן ולקח הכהן שעכ"פ אינו בעצמותו של כהן (ועסי' תרנ"א במג"א סקט"ז ונתבאר לעיל בפ"י מכה"ק) ולכן ברגלו על הריצפה ורגל ועל הכלי מתמעט דל"ה עמידה אבל היכא דהחציצה סביב רגלו אין למעט דלא מיקרי עמידה דהא בטל לגבי רגלו רק צריך למעט מדאיתקש לכ"ש דפסול אף היכא דכרך סביב היד וא"כ ניחא בפסחים דהחציצה בינו ובין הריצפה דיש הפסק על הריצפה קושטא קאמר דנתמעט מולעמוד ולשרת דאין זה עמידה כלל:
לפי"ז י"ל הא"ט דרבינו דהא לעיל כ' רבינו הילפותא דלעמוד ולשרת ולא יליף מהיקשא לכן נקט ברישא אם הי' דבר חוצץ בינו ובין הקרקע דבש"ס נקט רבותא דמהקישא נוכל למילף אפי' כרך סביב רגלו אבל רבינו דלא איירי מדין זה דכרך ע"ג רגלו שפיר נקט ברישא שלא יהא חוצץ בינו לרצפה:
ג')

והנה

שם בטור ושו"ע איתא עוד הך דלא יעמוד על דבר גבוה ויתפלל דומיא דעבודה דבעינן שלא יהא דבר חוצץ והרבה תמהו ע"ז בב"י ובב"ח ובטו"ז סי' צ"ח כתב דכונתו דלא יעמוד ע"ג כלי כמו בעבודה דבעינן שלא יעמוד על דבר גבוה דא"כ מוסיף על הריצפה ואסור להוסיף על הבנין כדאיתא פ' כה"ד ה"נ בעינן דומיא דעבודה שעכ"פ לא יעמוד על דבר גבוה ג"ט אבל בפחות מג' מותר לעמוד אף דבעבודה אסור אפי' פחות מג' משום דמוסיף על הריצפה ולדעתי תמוה דהך דכה"ד רק אמרו לגבי מזבח אבל לא מצינו כך שאין רשאין להוסיף על הריצפה רק הטעם דאסור לעמוד על דבר גבוה בריצפת העזרה משום דבעינן עמידה על הריצפה שנתקדשה ואם עומד על דבר אחר אין עומד על הרצפה והוה חציצה והנה זה בוודאי ל"ש לגבי תפלה והדרה קו' לדוכתי' אך יש לומר דהנה ב"ה כטמ"ק פ"ה כתב רבינו הך דלא יעמוד ע"ג דבר אחר משום דכתיב לעמוד ולשרת וזה לא מיקרי עמידה (וביארתי טעמו שם למה לא הביא הטעם דאיתא בגמ' דבעינן דומיא דכ"ש שלא יהא דבר חוצץ) א"כ ניחא דבגבוה ג' לא מיקרי עמידה ובתפלה בעינן עמידה כדמצינו באברהם דכ' אשר עמד שם אבל בפחות מג' מיקרי עמידה דכארעא סמיכתא דמי אבל בעבודה דכארעא סמיכתא ליכא למימר דהא אסור משום חציצה שמפסיק בין ריצפה המקודשת וכיון דל"ה כארעא סמיכתא שוב אסור משום דלא מיקרי עמידה ואנן בעינן לעמוד ולשרת (ועיין ביערות דבש בדרשות שהקשה מפני מה תפלה דוקא בעמידה ותורה אף בישיבה הלא בתרווייהו שכינה עומדת שם ומתרץ כך דבתפלה השכינה קדמה ואתיא כד"כ דרשו ד' בהמצאו ומשו"ה אסור לישב משא"כ בת"ת השכינה באה אחר ויקשב שעוסקים בה כדכתיב אז נדברו יראי ד' ולכן מותר לישב והנה לכאורה קשה דבאבות פ"ג תנן עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרוי' שנאמר אלקים נצב בעדת קל ואיך קתני שיושבין דהא בברכות דף ו' דרש מקרא דנצב מעיקרא משמע כדקאמר שם עשרה קדמה שכינה ואתיא קודם שיהי' כל העשרה א"כ הדרה קו' לדוכתין דגם בת"ת יהא אסור לישב והנה כן הוא גם במדרש רבה פ' י"ח עומד אין כתיב כאן אלא נצב אטימוס כד"א ונצבתם לי שם על הצור אולם קשה לי מגמ' דנדרים אמר רב גידל אמר רב האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה עליו להשכים שנאמר ויאמר אלי קום צא הבקעה ושם אדבר אותך ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ד' עומד הרי דגם עומד מעיקרא משמע:
והנה קשה לי עוד ממגילה דף כ"א מניין להרב שלא ישב ע"ג המטה וישנה לתלמידו ע"ג הקרקע שנאמר ואתה פה עמוד עמדי דכביכול אף הקב"ה בעמידה וקשה לי מנ"ל הא שם דקדמה שכינה ע"כ אמר הקב"ה עמוד עמדי דבוודאי היכא דקדמה שכינה כיון ששכינה בעמידה התלמיד ג"כ בעמידה אבל היכא דלא קדמה השכינה רשאי התלמיד לישב בשעת הלימוד כדיליף שם במגילה ממשרע"ה דכתיב ואשב בהר ויקשה איך רשאי ללמוד בישיבה מ"ש מתפלה וע"כ לומר דזה רק בקדמה שכינה ושם במשרע"ה אז לא קדמה לו השכינה ע"כ היה רשאי לישב ולכן כתיב ואשב בהר אבל בקרא דאתה פה עמוד עמדי אמר הקב"ה יען שכבר קדמה שכינה אסור לו לישב רק עמוד עמדי וא"כ מנ"ל ללמוד מקרא זה דגם הרב חייב לעמוד דילמא כוונת הכתוב להיפך להורות לו דאסור לישב בשעת הלימוד כיון דכבר קדמה שכינה לעמוד שם:
וז"ל דברת המג"א סי' ס"ו דמפסיק לברכת רעמים ובשערי תשובה הביא דברי הבכור שור דזה קו"ח פריכא דלכבוד המקום אין להפסיק אם עוסק בשבחו של מקום אולם בקידושין דף ל"ג איתא דת"ח א"צ לעמוד מפני רבו רק שחרית וערבית דלא יהא עדיפא מקבלת מלכות שמים רק שנ"פ ביום שחרית וערבית משמע דעבדינן האי קו"ח אם מפני כבוד בו"ד קו"ח מפני כבוד הקב"ה כדאמרינן הכא שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים ואם מפסיק לכבוד בו"ד ואין מפסיק לכבוד המקום הנה כבוד בו"ד מרובה מכבוד שמים:
הן אמת קשה לי מגמ' דמנחות דף צ"ט דאמר ר' אמי אפי' מי שלא למד אלא פרק אחד בשחרית ופרק אחד בערבית קיים לא ימוש ספר התורה מפיך א"כ הת"ח שמקיים לא ימוש ספר התורה זהו כמשמעו שלומד כל היום א"כ בדידי' לר"ש האי קו"ח שלא יהא כבודו מרובה מכבוד המקום הא זה הת"ח באמת מקבל פני רבו כל היום א"כ יהא חייב לעמוד מפני רבו ג"כ כל היום:

יט

נתנדדה

אבן מאבני העזרה וכו' הואיל במקומה עומדת. [ובהל' בית הבחירה פ"א ה"י כתב רבינו ז"ל] ואם נעקרה אע"פ שהיא עומדת במקומה הואיל ונתקלקלה פסולה וכו' והשיג ראב"ד [שם] שלא הביא מה שאיתא עוד בגמ' (זבחים נ"ד) רבה זוטי בעי נעקרה אבן ועמד במקומה דאין דרך שירות בכך (והראב"ד פי' כפירש"י דעמד הכהן בגומא ועבד במקומה) ועוד יל"ד בד' הרמב"ם דמשמע מלשונו שמחמיר יותר בה' בה"ב מבה' ביאת מקדש ועל הראב"ד השיגו דמחליט דאין דרך שירות בכך ובגמ' עלתה האיבעיא בתיקו ואין לנו לפסול העבודה מספק ועוד דלא השיג הרמב"ם רק בה' בה"ב ולא בה' ביאת מקדש ועי' כ"מ פ"ה מביאת מקדש:
וכתב לי מע"כ הרב הגאון גיסי מו"ה שמואל בנימין סופר נ"י אבדק"ק דערעטשקע ונלע"ד דרמב"ם מפרש האיבעיא דנתעקרה האבן שהאבן מ"מ נשארת עומדת במקומה אך לפי"ז קשה לכאורה לפרש דמאי קאמר כי קדש דוד רצפה עליונה קדש וכו' כמובן ועוד ק"ל בסוגיין בעי ר' אמי נדלדלה האבן וכו' או דלמא השתא מיהא הא תלישא דהנה איתא בר"פ כיסוי הדם מוקדשים מ"ט לא וכו' ליתיב ולבטלי' קא מוסיף אבנין וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל וכו' ע"ש ולפי"ז גם דהשתא מיהא הא תלישא כיון דדעתו לחברה וההכרח שיהי' כמחובר כדי שלא חייצא בודאי מבטלו הכהן והכא ל"ש דקא מוסיף אבנין דאדרבא כך היא הבנין הראוי ולמה יהי' עבודת הכהן פסולה גם שהאבן כתלישא הא אין כאן חציצה כלל ונראה לתרץ דבאמת אין כאן חציצה כמו שכתבתי ומ"מ מספקא לי' לגמ' דהוי כתלישא מצד דאין דרך שירת בכך דכיון דמתננד האבן לאו אורח ארעא לעשות שירת בכך וכדאי' ברפ"ב דזבחים ע"ג רגלי אדם מטעם דאין דרך שירת בכך פסולה גם דמב"מ אינו חוצץ וכש"כ תוס' זבחים דף ק"י ע"א ושוב ממילא הוי חציצה ועי' תוס' סוכה דף ל"ד ע"א ד"ה כי היכא וה"נ ליכ"ל דביטלה דסל"ס אין דרך שירת בכך ושוב ממילא חייצא (ואין לך פסול גדול מזה כש"כ מל"מ בה' ביאת מקדש וא"ש):
ומביא הגמ' אח"כ רבה זוטי בעי נעקרה האבן ועמד האבן במקומה כפי' הראב"ד ובס"ד ס"ל דמבעי' לי' כי קדיש דוד רצפה עליונה קדיש או דילמא עד לארעית דתהומא קדיש דתינח לומר דביטל האבן אם עד לארעית דתהומא קדיש דתינח לומר דביטל האבן אם עד לארעת' דתהומא קדישדנגרר האבן הנעקר לגבי סדנא דארעא הטפל אחר העיקר כבפ' כה"ד המעט עפר לגבי מזבח אבל אם רק רצפה עליונה קדיש אין סברא לומר דנגרר האבן אחר שאר אבני הריצפה דמה"ת יהי' נגרר אבן אחר אבן כמוה ורק בדבר קטן נגד דבר עצום ורב כנגדו שייך דנתבטל אצלו ועי' או"ח סי' צ' סעיף כ"א כ' רמ"א לא חשוב חציצה וכו' ועי' טו"ז ומג"א שם:
ומסיק דפשיטא דעד ארעית דתהומא קדיש וקמבע"ל דרך שירות בכך או אין דרך וכו' דאף דנתבטל לגבי ארעית דתהומא מ"מ י"ל דאין דרך שירות בכך באשר נעקרה האבן ונתקלקלה וא"כ שוב ממילא חייצא דאם לאו אורח ארעא לעשות שירות בכך וצריכה האבן קביעה מחדש לא מהני ביטולו כלל וכדלעיל כך נראה בכוונת הרמב"ם פי' הסוגי' (ובזה א"ש פרכת הגמ' ותבעי' לי' כל העזרה כולה והנה לפירש"י צ"ע קצת דמה נפ"מ אם מבע"ל באבן א' או בעזרה כולה דגם ברצפה כולה נימא דנתבטל אגב ארעא דתהומא ולא רק באבן אחת) ומעתה שפיר כ' הרמב"ם ואם נעקרה אבן והיא עומדת במקומה וכו' ולא נקט שהכהן עומד במקומה בגומא דלפי' רמב"ם לא נמצא דבר זה בש"ס כלל ופוסק רבינו להחמיר כמשמע מלשונו שפסולה אף בדיעבד משום די"ל דאין דרך שירות בכך והוי חציצה ואין לך פסול גדול מזה וספיקו לחומרא והא תינח בנעקרה האבן דאין לנו ספק דנימא כמחובר דמיא כיון דנעקרה לגמרי ונתקלקלה ורק ספק אם יש דרך שירות בכך (ולא מסתפק בגמ' כלל בנעקרה דנימא דכמחוברת דמיא) פוסק להחמיר אמנם בנדלדלה דיש להסתפק דכמחובר דמי פוסק בפ"ה מביאת מקדש להקל בדיעבד ע"ש בלשונו הזהב ולא מחלק שם בין דעתה לחברה דמסתמא דעתו לחברה ואוקי גברא אחזקה שלא יביא חולין לעזרה ובאין דעתו לחברה פשיטא דחייצא וכדאמרינן בגמ' דלא תבעי' לך כלל ובה' בה"ב בנעקרה לגמרי ל"ש לחלק דגם בדעתו לחברה פסול בדיעבד וגם ד' הראב"ד נכונים שפוסק דאין דרך שירות בכך גם שהוא ז"ל מפרש בעי' רבה זוטי כפירש"י וע"כ שפיר תמה על הרמב"ם אמנם קו' הנ"ל מר"פ כסוי הדם ק' אף לבעי' קמא בנדלדלה האבן ועכ"צ לפרש מיהא הא תלישא מטעם דאין דרך שירות בכך וכשכ"ל ולפי"ז מחליט הגמ' באיבעי' קמא דאין דרך שירות בנדלדל האבן אם לאו כמחוברת דמיא והגם דהאיבעי' זו מודה ראב"ד דיש להקל (וע"כ לא השיג על רמב"ם בפ"ה מביאת מקדש) אמנם בנעקרה האבן ועומד בגומא דעתו להחמיר גם שרבה זוטי מבע"ל ומסתפק דמהאיבעי' קמא מוכח דאין דרך שירות בנדלדל האבן (אי לאו די"ל כמחוברת דמיא) הכ"נ בנעקרה האבן דאין סברא להקל רק מטעם דילמא דרך שירות בכך שפיר ילפינן מאיבעי' קמא דכמו באבן הנדלדל אין דרך שירות בכך ה"נ בעומד בגומא אין דרך שירות בכך ואפשר דכש"כ הוי מאבן הנדלדל דאכתי עומדת במקומה והוי כתלישא מטעם הנ"ל עאכו"כ בנעקר האבן ועומד הכהן בגומא דאמרי' אין דרך שירות בכך כנלענ"ד נכון את"ד ועמש"כ בפ"א מבהב"ה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.