אברבנאל/ויקרא/יד: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(העלאה אוטומטית - גירסא ראשונית מ'ספריא' תחת רשיון נחלת הכלל + התאמה ע"י חברי האוצר)
 
(תיקון העלאה אוטומטית - תודה לעורך Roxette5‏ על שימת הלב)
שורה 6: שורה 6:
== א ==
== א ==


וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אדם כי יהיה בעור בשרו עד והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. בעבור שהיה אהרן חכם ונבון להבדיל בין נגע לנגע באדם ובבגד לכן בא הדבור הזה למשה ולאהרן יחד. ולפי שהיה הצרעת רוע מזג גדול באדם וא"א שידע האדם השחתת המזג ועפוש הליחות כי אם באמצעות האותות שיתחדשו בגוף לכן זכרה התורה האותות והסימני' שיורו על זה. באמרו אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת כי בראשונה יתראו האותות בעור ומהם לעמוד על הבשר שהעור שעליו הוא מעופש ונפסד. ומאשר הדברים האלה יובחנו באדם מפני יושר מזגו ושוויו שמפני זה בצאתו מיושרו יפסיד האויר ויתעפש ויזיק לבני אדם הקרובים אליו בטומאתו. לכך אמר אדם כי יהיה בעור בשרו כי במה שהוא אדם ישר ושוה המזג אפשר שיקרה לו זה שיצא מן השווי ויעפש גופו ויזיק ויטמא לבני אדם מה שאין כן בב"ח הבלתי מדברים. וזה טעם למה הזהירה תורה כל כך על הצרעת ולא עשה כן על יתר החלאים שלא היה זה מפני היותו חולי מתדבק אלא מפני הטומאה שהמצורע מטמא אחרים. והטומאה היא מיוחסת לנפש כמו שאמר' ולא תטמאו את נפשותיכם. ומפני הטומאה היתה כל ההנהגה הזאת. גם שחולי הצרעת יפסיד האויר מה שאין כן בשאר החלאים שאינם מטמאים את הנפש ולא מפסידים את האויר ומחללים המקדש והמחנה הקדוש. ולא יחס ראיתו אל הכהן להיותו חכם בחכמת הטבעים והרפואות אלא מפני שהכהן הוא המזהיר על הטומאות הוא המטמא את הטמא ומטהר הטהור גם שקרבנות המצורע יהיו על ידי הכהן ולכך היו דיני הצרעת ומשפטיה על פיו וכמו שאמר במשנה תורה (דברים כ"ד ח') השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים. והותרו בזה ג' שאלות הה' והו' והז'. והנה שאת פירש הראב"ע שהוא מלשון שרפה ואינו כן כי השרפה תשחיר והשאת הוא לבנה. גם פירש שהחום נושא המכה למעלה והכתוב אומר ומראהו עמוק מעור בשרו ועוד כי צרעת השחין או המכוה הוא מכח השרפ' לא השאת. לכן היותר נכון הוא שמלת שאת תורה על יתרון בשר או ליחה הנולד בעור האדם שלא כמנהג הטבעי והוא מלשון יתר שאת. וכן הספחת והוא הליחה הנספחת והנדבקת בעור מלשון ספחני נא אל אחת הכהונות. ובהרת הוא לובן נוסף בעור מלשון (איוב ל״ז:כ״א) בהיר הוא בשחקים. ומור' על יתרון ליחה לבנה. וד' מראים הם בנגעים שאת עזה כשלג שניה לה כסוד ההיכל. בהרת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה. ויש מי שכתב ששאת תורה על האדומה אשר מטבעה שתנשא למעלה מפני קלותה. והספחת תורה על השחור' שהיא בעצמה מקובצת החלקים. והבהרת היא על שני פנים אם לבנה ואם אדמדמת. וזה בהיות בלבנה דם בלתי שלם הבשול. אבל היותר נראה הוא שאלו המראים כלם מורים על תגבורת ליחה לבנה וצרעת השחין ומכוה הוא מתגבור' אדומה שרופה ומשחורה גם כן. וצרעת הראש או הזקן והנתק שסימנה שער צהוב תבא מתגבור' אדומה וגם תחול בשאר איברי הגוף אבל דברה תור' בהווה. ואמנם אם הנגע אדמדם וכן צרעת פורחת זה יבא מיתרון דם רע. ונקראו אלו החליים נגע מפני שהיה העור נגוע בכאב וכן צרעת על שם צרת רעתו. וכשתראהו בעור מורה על חליים שהם מבפנים כי מבפנים תבא רעתו. ואמר והובא אל אהרן הכהן להגיד שאף שלא ירצה יובא לפניו בעל כרחו. ואמר אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. להגיד שאם היה אפשר שיובא לפני אהרן הוא היותר משובח כי הוא המובהק בזה אבל אם לא יכול ללכת לפניו יבא אל אחד מבניו הכהנים. וביאר הכתוב שאם ראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ר"ל שהשער שמדרכו היה להיות שחור או צהוב הפך לבן שלא כמנהגו ומראה הנגע עמוק מעור בשרו כלומר שהוא לבן יותר ממרא' העור הטבעי ולזה יראה למביט מרחוק שהוא עמוק מן העור כשמש מן הצל. הנה אז בהתחבר שני התנאים האלה יודע שהוא נגע של צרעת ולכן מיד כשיראה אותה הכהן יטמא אותו כלומ' שיגיד ויפרסם שהוא מצורע וטמא במוחלט. כי אין ראוי להסגירו אחר שיש שם שני התנאים האלה שהם אותות על הצרעת. האמנם כשלא יהיו שמה שני האותות אשר זכר אע"פ שתהיה בהרת לבנה בעור בשרו. הנה כיון שעמוק אין מראהו מן העור כלומר שאינה לבנה יותר משאר העור וגם שערה לא הפך לבן שהם שני התנאים שזכר בראשונה. הנה הכהן לא יטמאהו בהחלט. אבל יעשה בחינה לדעת אמתתו והוא שיסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים. וטעם ההסגרה הזאת ז' ימים לפי שהטבע יפעל מעצמו ברוב התחלואים וישנם לטוב או לרע בשבעת ימים. כי לרוב יעש' החולי גבול בחולה בשביעי או בי"ד בחלאים החדי' לפי שבזה הזמן תשוב הלבנה במבט מרובע ממה שהיתה בו תחלה ומפני זה יסודר ממנה פעל מקביל כאופן מה ממה שהיה מסודר מתחלה. והיתה ההסגרה כדי שיפעל הטבע והדמיון בו כרצונו ולא ילך פעם בחוץ פעם ברחובות להשתעשע עם בני אדם כי יהיה טרוד הטבע בזה ולא יפעל בגוף ההוא כפי טבעו. גם שהיתה ההסגרה לפי שהיתה מסופק אם הוא מצורע אם לא ואם היה מצורע מדבר עם בני אדם ומטמא אותם הנה מפני זה יצוה להסגירו. וראיתי מי שפירש בזה שהיה נסגר שבעת ימים בבית כלא כדי שלא יתנו לו קרוביו או אוהביו משקה או רפואה להסיר הסימנים ההם כי היתה הכונה שהטבע יפעל מעצמו ולזה אמר והסגיר הכהן את הנגע שמלת הסגיר הוא פועל יוצא שיצוה זה למי שיסגירנו. ואינו נכון בעיני כי למה יבצר הכהן ממנו הרפוא' והתורה אמרה ורפא ירפא. והרלב"ג כתב שהיה ההסגר מפני שלהעדר התנועה יתקבץ החום היסודי ויתגבר על החום הנכרי שהיא סבת הנגע ויוציאהו לחצוני הגוף וכאשר יתחזק החולי עם ההסגר אז יורה על העפוש שבגוף אשר הוא סבת הצרעת. ואמר וראהו הכהן ביום הז' רוצה לומר שאם היה הנגע עומד בעיניו ומראהו כאשר היה ועוד ראה כי לא פשה ולא נתפשט הנגע בעור ולא חסר שאז מורה על קושי הנגע שלא התפעל בגבול הז' הראשון יסגירנו הכהן ז' ימים אחרים. ואולי יפעל אז הטבע ואז ביום הז' השנית ירא' הכהן את הנגע ואם ראה שכהה הנגע רוצה לומר שיחסר ממראית הלובן שהיה לה ועוד שלא פשה הנגע אף שלא חסר. הנה אז יטהרהו הכהן רוצה לומר שיבאר ויפרסם שהוא טהור ושהמספחת היה שהשליך הטבע שמה החומר ההוא שנתקרב ונקבץ באותו מקום אבל אינו רוע מזג בכלל הגוף. והמספחת היא למטה משאת וטהור' כשלא פשטה ואז האדם הנגוע יכבס בגדיו וכל שכן שיטבול גם הוא על ההסגר כי בחזקת טמא היה ולמדנו מכאן שכל מצורע מוסגר טעון טבילה וכבוס בגדים אף כשיטהר. אבל אם פשה תפשה המספחת ההוא בעור אחרי הראותו לכהן לטהרתו רוצה לומר אחרי שנראה אל הכהן ונסגר וכהה הנגע וטהרו הכהן ושוב חזרה המספחת ופשטה מן הגבול שהיתה בתחלה כשנסגר הנה אז נראה פעם שנית אל הכהן. ואם ראה שפשטה המספח' בעור יטמא הכהן אותו לפי שצרעת היא כיון שהוא מתפשט בעור ועם מה שפרשתי בטעם ההסגר הזה הותרה השאלה הח'. ואמנם אמרו אח"ז נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. יראה בתחלת הדעת שלא חדש בפרשה זו דבר ממה שכתב בראשונה אבל עם העיון תרא' שהתחדשו כאן דברים. הא' אזהרה לכהן שאם ראה שאת לבנה בעור והיא הפכה שער לבן רוצה לומר שהשאת הפכה השער משחור ללבן ומחית בשר חי בשאת שהיא כמו ליחה היוצא מהמכה שיש בה בשר חי. כי הבשר המת יבש מבלי ליחה ומחיה הוא מלשון וימח והמחיה בצרעת הוא סימן רע הפך מבשאר המכות. והטעם ששאר המכות יבשות בטבע אך נגעי הצרעת לחים ביותר והמחי' סימן על יתרון החומר ורוע איכותו והפך זה במכו' היבשות ולכך בזה הסימן לבדו ראוי שהכהן יבאר ויפרסם שצרעת נושנת היא בעור בשרו ולכך ביום הראות בו בשר חי יטמאהו ולא יסגירהו פעם אחת ולא שתים כי טמא הוא ומפני זה הביאור באה הפרשה הזאת. והצרעת נושנת היא הנקרא' בלשון עם לועז פישטול"א שאין לה ארוכה לרוב לחותה בלתי טבעי גם אם כסתה הצרעת את כל עור בשרו שזה מורה שהטבע דוחה כל החולי לצד חוץ ועוד יחליף כח וישוב בשרו אליו והוא אמרו ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע וגומר לכל מראה עיני הכהן כלומר לכל המקומות שיוכל הכהן להביט בהבטה אחת שלא הצטרך להפוך ולראות בצד אחר והם כ"ד ראשי איברים ר"ל עשרים אצבעות ידיו ורגליו וב' אזניו והחוטם והגיד. הנה אז יטהר הכהן את הנגע בהיות שכלו הפך לבן כי טהור הוא ואין בו רוע מזג כלל. והנה צוה לטהר אותו בהיות הצרעת מתפשטת בכל בשרו שהיה ראוי מפני זה לטמאו הוא לפי שבראות הכהן שהטבע דוחה זה העפוש לחיצוני הגוף מורה על ממשלת החום הטבעי בחומר המעופש ולכן ידחהו בכל צד כמו שיעשה ביום הגבול בקדחת ויתיכהו בזיע' או בשלשול או ברעיפת הדם ואז יהיה הבריאות ולכן לא יטמא הכהן את זה אשר פרחה הצרעת בכל גופו אע"פ שנהפך כל שערו לבן והותרה בזה השאלה הט'. אך אמנם אם ביום ראה אותו הכהן נראה בו בשר חי יטמא לפי שיציאת המחי' בחולי זה מורה כי טמא הוא במוחלט כי צרעת היא לא יביט בה בסימן אחר רק אם ישוב הנגע ליובש ונהפך ללבן יבש מבלי מחיה ואז נרפא הנגע וראוי שיטהרהו הכהן כי טהור הוא ואחרי שנתן המשפט בנגעים שסבתם תגבור הליחה הלבנה זכר אחריה משפט צרעת השחין ומכות שסבתם תגבורת האדומה השרופה והשחורה ועל זה אמר ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא. כי אמרו ובשר ענינו באדם איש או אשה מלשון יבא כל בשר להשתחוות לפני. והנה השחין הוא הרבה מיני' ואינו צרעת רק הוא מחוזק פעולת הטבע שדוחה מבפנים המותרות האדומיות או הדם הרע לחוץ ויחמם האור מאד ולזה אמר כי יהיה בו שחין ונרפא רוצה לומר שמונע להרפא מיד. אך במקום השחין נשארה ליחה גורמת שאת לבנה עזה או בהרת לבנה אדמדמת מעורב משני המינים יחד וזהו מה שחדש במקום הזה בענין השחין ואינו כן בנגעים שזכר למעלה רוצה לומר שהחומר המוליד לשחין הוא חם ומוליד אדמימות. ואם נראה לכהן שנשתנה מראהו ממראה שאר העור עד שנראתה כאלו היא שפלה מן העור ועוד סי' אחר שבמקום שיהיה ראוי שיהי' לו שער שחור הפך לבן אז יטמאנו במוחלט לפי שנגע צרעת הוא בשחין פרחה כי מפני החום הנכרי אשר בסבתו נעשה השחין נשאר שם זה הרושם עד שהגיע ממנו זה העפוש ולזה יחס אותו לשחין. והרלב"ג כתב שאפשר לומר שהיה זה העפוש תוך הגוף ולא יכול הטבע לדחותו אלא לזה המקום החלוש שהיה בו השחין ואמר עוד אך אם לא ימצא בו אחד מן הסימנים האלה. והיה כהה כמראה שאר העור. הנה אז ראוי שיסגירהו הכהן שבעת ימים ואם תפשה בעור יטמאהו במוחלט ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה רוצה לומר שעמדה במקומה ומעלתה ולא פשתה גם לא חסרה וכל שכן אם חסרה אז אינו נגע צרעת רק צרבת השחין שנצטמק ויפה לו וכן הדין במכוה כמו בשחין כי חום האש יחדש בעור כמו החום הנכרי שבאדם ולכן היו משפטי המכוה כמשפטי השחין שזכר. האמנם באה המצוה הזאת בשתי פרשיות להיות החלאים מתחלפים. ואחר זה זכר משפטי הנתק להיות תולדתו על הרוב מתגבורת המראה האדומ' בלבד ואמר ואיש או אשה בעבור הזקן שאין באש' הוצרך בזה לחייבה בענין ראשה והאיש בראש ובזקן לפי שהנתק על הרוב לא יתחדש רק במקו' גדול השער ולכך נקרא נתק לפי שינתקו משם השערות בסבת הלחות הגובר שמה והבדילה התורה בין הקרחת ובין הגבחת עם היות מיניהם שוים מפני התחלף טבע אחורי הראש שהוא הקדחת מטבע הצדדים והמוקדם שהוא הגבחת ודיני הקרחת והגבחת הם כפי הלבנה הגוברת באחרית המוח בקרחת וכפי האדומה השחורה והדם הגוברים במוקדם המוח ובצדדי הראש ודיניהם כדיני הצרעת עור בשר. והנתק יחדש שער צהוב ולא שחור לפי שהוא מיתרון אדומה או הדם המעופש ומראה הנתק לבן ומרחוק נראה עמוק משאר העור כשהוא מגולח את יצמח בשרשי השערות. וזכר הכתוב בו שני תנאים אלו רוצה לומר שמראהו עמוק מן העור ושבו שער צהוב דק רוצה לומר קצר שבסבת העפוש לא יעלה אד עשני להיות השער. ובהמצאם יחד צוה שיטמאנו הכהן. אבל אם לא נמצאו שם שני האותות או אחד מהם כי אין עמוק מראהו מן העור ושער שחור אין בו לצהוב. הנה אז יסגירנו הכהן ז' ימים. ואם ביום הז' מצא שפשה הנגע ולא נתהווה בו שער צהוב ומראהו אין עמוק מן העור הנה צריך שיעשה הכהן עוד בחינה שנית והיא אמרו והתגלח ואת הנתק לא יגלח כדי להבחין אם יפשה הנתק למקום התגלחת לאחר הסגר השבוע השנית וראה הכהן את הנתק ביום הז' מהשבוע השנית ואם לא פשה הנתק בעור ומראהו אינו עמוק ממנו וטהר אותו הכהן והחולה יכבס בגדיו וטהר. אבל אם פשה יפשה הנתק בעור אחרי טהרתו רוצה לומר אחר שיטהרהו הכהן חזר ופשה הנה בסימן הזה יבאר ויפרסם הכהן שטמא הוא ולא יבקר לשער הצהוב רוצה לומר שלא יחוש הכהן להבחין האות השני מהשער הצהוב כי הנה עם האות ההוא מפשות הנתק אחרי טהרתו די לו לבאר שהוא טמא ואין דין זה נוהג רק בנתק ר"ל שצריך שני הסגרים בתגלחת ואחד מהסימני' מטמא אחר טהרתו ומשמע גם כן שאם ראה השער צהוב אף אם לא פשה הנתק טמא יטמאנו הכהן והנה יובן זה ממ"ש אחריו ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור וטהרו הכהן ושמכלל הן אתה שומע לאו. ואחרי שדבר הכתוב בנגעים ובשחינים והמכות האלה זכר דברים אחרים שבתחלת הדעת יראה שהם מכלל הצרעת. וביארה התורה שאין בהם צרעת ולא טומאה כלל. ראשונה איש או אשה כי יהיה בעור בשרו בהרות לבנות. והנה אמר בזה איש או אשה מפני שאח"ז יזכור דין אחר שנתיחד אל האיש בלבד והודיע שעם היותם בהרות לבנות טהור וביאר דין אחר באיש אשר ימרט ראשו ולא זכר בזה אשה לפי שאין הקרחות מצוי באשה כי יש לה שער הרבה וארוך בסבת לחותה והוא הבוהק הוא בהרות כהות צהובות ולבנות ואינו חולי מגונה. ואמרו ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא ענינו שהאיש שיפלו שערותיו מצד ערפו עם היות שקרח הוא טהור הוא. וכן אם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא טהור הוא גם כן כי אף שמחמת חולי ימנע גדול שערותיו או שינשרו טהור הוא. האמנם אם יראה בקרחתו שהוא באחורי הראש מצד העורף או מגבחתו כלומר במוקדם הראש מצד הפנים במקום הנמרט כמראה צרעת עור בשר מאחת מהמראו' שאת או ספחת או בהרת או נתק תדין באמת כי איש צרוע הוא טמא הוא ולכן טמא יטמאנו הכהן מבלי הסגר כי כבר בראשו נגעו בין העור והבשר והנגע חדש מריט' השערות. ואחרי שהשלימה התורה משפטי הצרעת האלה נתן דין כולל בכל מצורע מאיזה אופן שיהיה אם בנגע ואם בשחין וממכות או מנתק כאמרו והצרוע אשר בו הנגע רוצה לומר והמצורע שכבר טמאו הכהן בעוד שיהיה בו הנגע יתאבל המתאבל על רוע מעשיו שגרמו לו החלאי' ההם כי אולת אדם תסלף דרכו ולכן בגדיו יהיו פרומים רוצה לומר קרועים וראשו יהיה פרוע שיגדל השער כאבל. והרלב"ג כתב שראשו יהיה פרוע רוצה לומר מכוסה וממה שאמר ועל שפם יעטה מורה שראשו יהיה גלוי ופיו מכוסה ויהיה על שפם יעטה לסתום הבל פיו כדי שלא יזיק לבני אדם הבריאים בהבל רוחו גם להיות נכר שהוא מצורע ויתרחקו ממנו כל עובר דרך לכן טמא טמא יקרא שיפרסם בקולו כי טמא הוא כדי שלא יקרבו אליו שאר האנשים ויטמא אותם וכל הימים אשר יהיה הנגע בו בדד ישב מחוץ למחנ' יהיה מושבו כדי שלא יטמא את אחרים וצריך הכהן לצאת לבקרו מחוץ למחנה. אבל אחרי שיטהר ישוב לאהלו כאשר אבאר:  
זאת תהיה תורת המצורע וגומר עד סוף הסדר ויש בו שאלות:  


== מז ==
השאלה הא' למה צותה התורה שיקריב המצורע ביום טהרתו שתי צפרים חיות טהורות והרי לא היה קרבן העוף אלא תורים ובני יונה אבל צפרים הוא שם כולל לכל עוף כקטון כגדול וכמו שאמר צפור שמים ודגי הים כל צפור טהורה תאכלו כל צפור כל כנף ולכך הוצרך הכתוב מפני זה לבאר שתי צפרים חיות טהורות פרט לעוף הטמא וכל שכן ששתי צפרים האלה ולא אחת מהן היה נקרב על גבי המזבח לא בתורת עולה ולא בתורת חטאת ולא בתורת אשם ולא נמלק ראשה. ומה היה אם כן ענין שתי הצפרים האלה אם לא היה לקרבן ומה תכלית השחיטה אם לא היה לזבח ומה תכלית הצפור החיה שישלח אותה על פני השדה:


והבגד אשר יהיה בו נגע צרעת וגו' עד סוף הסדר. בענין צרעת הבגדים יש ספק גדול לפי שהנגע גדרו ומהותו הוא חולי באחד מאברי הב"ח המרגיש ישחיתהו מצורתו הטבעי' ובהיות הבגד דבר שאין בו הרגש איך יתכן שיהיה בו צרעת ואיך יאמר עליו הכתוב צרעת ממארת הנגע טמא הוא כי לשון ממאר' מורה על הכאב כמו סילון ממאיר. ומי שאין לו הרגש כבגד וכעור אין בו כאב וכמו שזכרתי בשאלות. וכתב הרלב"ג שלענין הצרעת בדברים הבלתי מרגישים האלה הוא שיגבר בהם הלחות הנכרי והחום הנכרי ויחלש החום היסודי שהיה מעמיד הלחויות אשר בהם באופן שיבואו אל הכלוי והפסד ההרכבה מצד התכת לחותיהם אשר בהם קיומם. שהמרא' המורה על כמו זה העפוש הוא הירוק או האדום כמו שימצא זה במקומות המעופשים כאשפות ומה שידמה לזה. ולפי שאין באלה הדברים התחלה תובילם אל הרפואה מזה העפוש כמו שהוא באדם בהיותו חי. צוה יתברך על אלו הדברים בזה האופן שישרפו להעיר על חסרון החומר ושמצד צורתו היה משתמש בו האדם. ונאסר בהנאה להורות בו על זה הענין ודבריו בזה הם דמיונות ורעיון רוח. כי הבריאות והחולי הם דברים יקרו במין האדם לא בצומחים ולא בצמר ובעור אחרי הפרדם מהחי ואף כי באבנים ובדוממים ואיך יצמח חולי הצרעת הבא מעפוש הדם והפסדו במה שאין בו דם ולא ליחה. אבל הרמב"ן כתב שהדבר הזה איננו בטבע כלל ולא היה בעולם צרעת בבגדים ובבתים אלא בהיות ישראל שלמים עם השם כי אז יהיה רוח השם עמהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במצב טוב וכאשר יקרה באחד מישראל חטא ועון יתהווה בעור בשרו או בבגדו או בביתו להודיעו שהשם סר מעליו ולכן אמר הכתוב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם כי היא מכת השם בבית ההוא ואין זה נוהג אלא בארץ הקדושה שהיא נחלת השם אשר הוא שוכן בתוכה. וכתב הרב שכן היו בעיניו נגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ. ויקשה לדעתו למה לא אמר הכתוב כאן בנגע הבגדים כי תבואו אל הארץ כמו שאמר בצרעת הבתים ולמה לא יקרה הנגע כי אם בבגד צמר או בבגד פשתים או בשתי או בערב או בכל כלי עור ולא בשאר הכלים מן הדוממים והמתכו' והמשי ושאר הדברים. וראיתי מי שפירש שכל אלה המשפטי' הם לזהירו' המביא' לידי טהרה המביאה לידי קדושה וכל דבר היוצא חוץ מהטבע הוא זר ונמאס לנפש הטהורה ומונעת אותה מפעלותיה כשלובש' בגדים צואי' וכשיושב האדם בבתי' מטונפי' ומלוכלכי' גם כח הדמיון מתפעל מהם ומדמה אותו כמו הצרעת בגוף הב"ח. ומפאת כח הדמיון השאילה התורה אלה השמות נגע וצרעת בבגדים ואמר צרעת ממארת הנגע טמא הוא. ואמר בקרחתו או בגבחתו שהם שמות נאמרו בדרך השאלה על הבגדים ע"ד וכל חלקה טובה תכאיבו באבנים אז ירננו עצי היער נהרות ימחאו כף ודומיהם. ולכך נאמר בנגעי הבתים כנגע נראה לי בבית ולא אמר נגע ממש לפי שזה היה מפעלת הכח המדמה. וכל שלשת הדרכים האלה אין דעתי נוחה באחת מהם. לכן אחשוב בזה דעת אחר. והוא שיש מהדברי' ממה שישתמש האדם מהם לרפיונם ולהיותם קרובים אליו מאד יתפעלו בהתפעלותו ויפעלו בהם האיכיות הגוברים בגופו והנה המשי וצמר גפן וכל כלי המתכות מפני חמרם חזק לא יקבלו התפעלות והפסד משמוש האדם מאד כבגד הצמר ופשתים שהוא לובש אות' תמיד קרוב לגופו ובשרו הכתונת אשר עליו והלבוש והמעיל שעל הכתונת שאלו להיותם קרובים מאד לאדם וכן הפשוטים שמהם הורכבו בגד הצמר ובגד הפשתים שהם השתי מלשון (ישעי' י"ט) שתותי' מדוכאי' לפי שהשתי הוא עקר הנארג והם בחוטי אורך הבגד והערב הוא המתערב בתוכו לרחבו כי הם יסודות בגד הצמר ובגד הפשתים וכן העור הבלתי מעובד או בכל מלאכת עור מעובד כנעלים שכל אלה הם בלי ספק מתפעלים מאד בשמושי האדם. ובעבור זה חשש' התורה שמא המצורע בחליו ובהסגרתו נשתמש בבגדים והעור ההמה כי הם כסותו לבדו הם שמלתו לעורו ונעליו אשר ברגליו והם המטה אשר ישכב עלי'. ואולי שמפני זה יתפעלו אותם הבגדים והעור מאיכיות המצורע ועפוש גופו ויתראו בהם כתמים כמו שנתראו מראות הנגעים באדם. והכתמים המורים יותר על זה זכר שהם ירקרק או אדמדם. והירקרק אינו במראה הירוק החזק וכן האדמדם אינו האדום החזק אלא כמרא' הדם היבש שאינו אדום חזק והוא הדין לשאר הצבעים הבלתי טבעיים לבגד הלבן או כמו שזכרו חז"ל אין הדין הזה נוהג אלא בלבן ולא בשאר הבגדים הצבועים אף על פי שצבעם בידי שמים. והטעם בזה הוא לפי שלא יתראו הכתמים ההם בבגדים אם לא יהיו לבנים ואתה רואה בעיניך שפעמים רבות מזיעת האדם בחליו יצטבע החלוק אשר על בשרו כלו או קצתו ממה שהיה באבר היותר חולה. ומפני זה היה אפשר קרוב מה שחששה תורה במצורע רוצה לומר שאולי אחרי טהרתו ירצה להשתמש מאותם הבגדים והמנעלי' וידבק הטהור בטמא ההוא ואולי יחזירוהו לחליו. ולכך צוה שיראה זה אל הכהן והיא כדי שלא לחסר ממונם של ישראל יסגור הבגד ההוא שבעת ימים. ואם פשה יפשה הנגע ההוא רוצה לומר כתמו באותו בגד או שתי וערב או עור ידין שצרעת ממארת הנגע טמא הוא רוצה לומר שנכנס בבגד או בעור ההוא מהלחה המעופשת שהיה במצורע ולכן יטמא הכהן אותו. ולפי זה לא יהיה אמרו צרעת ממארת על הבגד כשנתנגע מעצמו אלא שבהיותו לבוש איש מצורע חומר הצרעת הממארת שהיה באיש המצורע ההוא נכנס בבגד או בעור ההוא לרפיונו. ולכן הנגע או העור טמא הוא וישרפוהו. ואמר או את כל כלי העור אשר יהיה בו נגע רוצה לומר שנשתמש בהם המצורע בימי נגעו כי מאות' צרעת ממארת שהיה במצורע נכנסה באותם הדברים שהיה משתמש בהם וקרובים אליו. ואם יראה הכהן והנה לא פשה הנגע בבגד או בכלי ההוא יצוה לכבסו ויסגירהו שבעת ימים שנית לראות אם תצא הטומאה והעפוש ההוא משם. ואם אחר הכבוס לא הפך הנגע את עינו רוצה לומר מראה הכתם אשר היה שם עם היות שלא פשה אותו כתם הנגע אין ספק שטמא הוא כי לא סרה טומאתו ממנו ולכך באש ישרפנו פחתת הוא רוצה לומר דבר פחות ונבזה הבגד ההוא. ואמר בקרחתו או בגבחתו להגיד שהדין שוה בין שיהיה זה בבגד ובעור מצד הפנים שהוא בקרחתו או מצד אחור שהוא בגבחתו כי פעמים יתראה הכתם משני צדדיו יחד ופעמים מצד אחד ולא מצד אחר. אבל אם ראה הכהן והנה כהה הנגע אחרי הכבס אותו רוצה לומר שכתם הנגע שהיה באותו בגד או עור הוסר כלו או מקצתו בכבוס ההוא לא יאמר כיון שנחלש הכתם ונתמעט טהור הוא אבל יקרע אותו כתם מן הבגד או מן העור ואותו חלק הנקרע ישרוף ואם אחרי כן יתראה עוד ויתחדש בבגד או בעור ההוא שום דבר מהכתם שהיה בו בתחלה ראוי שישפוט הכהן שפורחת הוא רוצה לומר שנשאר שמה כח העפוש ולכך יפרח שמה כי נסתבכה הליחה הרעה ההיא בתוך הבגד או העור ההוא ולכך באש ישרפו את הדבר אשר בו אותו כתם הנגע לא לבד מקום הכתם אלא הבגד או העור כלו. והבגד או השתי או הערב או את כל כלי עור אשר תכבס ועם הכבוס סר מהם הנגע לא יספיק הכבוס ההוא הראשון לטהרתו. אבל יכובס שנית ואז יטהר והכבוס הב' הזה כבר ידענו שהיה בטבילה במקוה. והנה הוצרך לומר אח"ז זאת תורת נגע הצרעת בגד שלא יתערב תורתו עם זאת תהיה תורת המצורע שהוא באדם בלבד. ועם מה שפירשתי בזה הותרה השאלה הי' בנגע בגדים. שהנה צותה תורה בהם להיותם דברים נמשכים מצרעת האדם. ואמנם צרעת הבתים נבאר במקומו והותרה ג"כ השאלה הי"א. והיא למה הביא כאן צרעת הבגד ואח"כ יזכור תורת המצורע ביום טהרתו ואח"כ יצוה על צרעת הבתים כי הנה נזכר כאן דין צרעת הבגדים להיותו דבר מצרן ונמשך מצרעות באדם. ושראוי שהבא לטהר מצרעתו צריך שגם כן יטהר את בגדיו שנשתמש בהם בימי צרעתו. והנה לא זכרה התורה אם סר הנגע בהסגר הראשון מה יהיה דינו. וכן לא זכרה מה יהיה הדין אם כהה אחר ההסגר הראשון והנה יתבאר שאם כהה אחר ההסגר הראשון לא יקרע ונשרף כמו הענין אם כהה אחר ההסגר השני אבל טעון כבוס והסגר כי התורה לא הבדילה בזה בין הפך את עינו אבל כיון שלא פשה הנגע טעון כבוס והסגר. ואמנם אחר ההסגר השני לא זכר מה יהיה דינו אם כהה או פשה אבל זכר הדין אם לא נשתנה מראהו אע"פ שלא פשה. והתבאר שמה שביאר בלא כהה ובלא פשה נוהג בכהה ופשה כי עמידת הנגע בעינו היא סימן טומאה וכן הדין בפשיון ואין הכהה סימן לסור הנגע ולא יהיה כהה ופשה מורה על הטומאה במדרגה שיורה עליו לא כהה ולא פשה. והוא מבואר שתוספת הנגע במראהו אינו למטה בהוראה על הטומאה מעמוד הנגע בעינו ולזה אם הוסיף חוזק במראהו ולא פשה יהיה דינו כאלו עמד בעינו ופשה וכל שכן שיהיה טמא אם הוסיף חוזק בעינו ופשה כמו שזכר זה הרלב"ג בזאת הפרשה בסוף דבריו:
השאלה הב' במה שצוה שיביאו עם שתי הצפרים עץ ארז ושני תולעת ואזוב כי הדברים האלה אינם מחומר הקרבנות. והרלב"ג כתב שהיה האזוב לענין הזאת הדם ולכן היה צריך שיצוה להביא אזוב. והנה ביום השמיני למלואים שהוא עקר הטהרה צוה בהזאת הדם והשמן ולא זכר שם אזוב. וגם ענין שני תולעת לקשור האגודה יראה שאין בו צורך שבכל חוט שיהיה היה די ואף שנקבל כל זה בשני תולעת ואזוב מה יאמר בעץ ארז ומה לו עם הדם ולדם עמו עם המים שזכר:
 
השאלה הג' למה זה נזכרו במצורע שתי טהרות בראשונה אמר והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים וטהרו וגומר וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר. ואחר עבור ז' ימים אחרים נאמר והיה ביום הז' יגלח את כל שערו וכבס את בגדיו ורחץ בשרו במים וטהר. הרי שזכר כאן שתי פעמים טהרתו ושתי פעמים שיגלח את כל שערו ושתי פעמים שיכבס את בגדיו. ושתי פעמים שירחץ את בשרו במים. ועל כל אחת מהפעמים אמר וטהר האם אין זה כפל ומותר:
 
השאלה הד' במה שצוה שיתן הכהן מדם האשם על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. וכן צוה שיעשה כזה מן השמן הנקרב שמה. וראוי לעיין למה היו הנתינות האלה מהדם והשמן על האברים האלה על המטהר והנה בפרשת תצוה צוה לעשות כן לענין קדושת הכהנים ומשיחתם ושם ביארתי סבתו. אבל כאן בטהרת המצורע איני רואה טעם לזה. ועוד יש לעיין למה היתה הזאה מהדם הזה נעשית על אברי המטהר מדם האשם ולא מדם החטאת ולא מדם העולה בהיות קרבנו כבש אחד לאשם וכבש אחד לעולה וכבשה לחטאת ולא צוה בהזאה אלא מדם האשם בלבד:
 
השאלה הה' למה בקרבן המצורע צוה שיזה הכהן מן השמן אשר על כפו השמאלית שבע פעמים לפני ה'. אמנם מדם האשם לא צוה שיזה שום פעם לפני השם והנה לענין המטהר היה נותן על תנוך אזנו הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית מדם האשם ראשונה ואח"כ מלוג השמן. והיה ראוי שכן יהיה זה לפני השם מן הדם ראשונה ואחר כן מן השמן לא שיזה כנגד הקדש מן השמן לבד ולא מהדם:
 
השאלה הו' במה שצוה שאם דל הוא רוצה לומר המצורע ואין ידו משגת יביא כבש אחד לאשם ושתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה ויצא מזה בין שיהיה עשיר או דל אין מקבלים ממנו חליפים באשם כי כבש אחד יהיה לאשם תמיד לא יחליפנו ולא ימיר אותו בתור או בבן יונה כאשר עשה בחטאת ובעול' שאם לא תשיג ידו במקום כבש אחד לעולה וכבשה לחטאת צוה שיקריב שתי תורים או שני בני יונה ולמה זה לא יחליף כבש האשם בתור ובן יונה כחטאת כעולה:
 
השאלה הז' בפרשת כי תבואו אל ארץ כנען ונתתי נגע צרעת בבית. כי איך יתכן שיקרה נגע צרת בבתי' כי הנה עם היות שכבר ימצא בבגד מצד חבורו וקורבתו במצורע ורפיון הבגד מעצמו כמו שביארתי שם. איך יתכן שבאבנים ובעפר ובקירות הבית יחול הנגע בהיות הצרעת עפוש בדם וביתר הליחות ויציאה ממזג האדם ואין האבנים והעפר והעצים נושא לדבר מזה:
 
השאלה הח' למה זה בנגע הבית נאמר והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב והשוכב בבית יכבס בגדיו והאוכל בבית יכבס בגדיו ולא אמר דבר מזה בצרעת הבגדים וא"א לומר שבהיות נגע צרעת בבגד וטמאו הכהן לא יטמא כל הנוגע בו והשוכב עליו או הלובש אותו הבגד:
 
השאלה הט' במה שצוה ולקח לחטא את הבית שתי צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב וצוה לעשות כמעשה טהרת המצורע עצמו ולא תמצא שצוה דבר מזה בטהרת הבגד והעור אשר בו נגע צרעת והיה ראוי שיהיה הדין לשניה' שוה ומה היחס וההדמות אשר לאדם המצורע עם הבית שנראה בו הנגע ששניהם ישתוו בטהרה אחת ובאופן אחד שאין כמוהו בענין הבגד והעור לשיהיו נכללים באותו דין:
 
השאלה הי' אם היו הטומאות האלה שזכרה התורה בכאן מזב וזבה ונדה חלאים ודחיות מהטבע למה לא נזכרו כאן ג"כ חלאים אחרים ודחיות אחרות אשר יעשה הטבע אם מלמעלה מדרך הפה והנחירים ואם מלמטה מדרך המעים כשתן והיציאה. ולמה לא יהיו הדברים ההם שידחם הטבע מלמטה מטמאות והדם באשה ושכבת זרע באיש מטמא והיה ראוי שיהיו כלם ממין אחד בהיות כלם דברים שידחה הטבע. ולמה היה הדם היוצא מהאיש והאשה מהנחירים והפה וכל שכן בשלשול הדם בלתי מטמא ודם נדה ויולדת מטמא כי ראוי לבקש סבה לכל זה:
 
השאלה הי"א למה חייבה התורה את הזב שיביא קרבן שתי תורים או שני בני יונה ואת האשה הזבה דם בנידתה לא חייבה שתביא קרבן כלל בהיות הדם בשתיהם מטמא במגע ובמושב ובשאר הדברים בשוה. ולמה לא השתוו ג"כ בקרבן:
 
השאלה הי"ב למה הבדיל באשה עצמה שהנדה אינה מביאה קרבן על היותה זבה כימי נדת דוותה. והאשה הזבה דם בלא עת נדתה חייבה תורה שתביא שתי תורים או שני בני יונה ולמה לא היו שניהם שוות בקרבן כמו שהם שוות בענין הטומאה והרחיצה ושאר הדברים בכל דיניהם:
 
השאלה הי"ג למה זה האיש היוצא ממנו שכבת זרע בזובו היה מטמא ובטהרתו ז' ימים יספרו לו ויביא קרבנו אבל האיש שיצא ממנו שכבת זרע לא חייבתו תורה קרבן ולא ימי טהרה אלא שיכבס במים וטמא עד הערב ולמה הבדיל ביניהם בהיות הטומאה אחת:
 
השאלה הי"ד איכה ואיככה נמנה בהיות בכלל הטומאות האיש אשר ישכב את אשתו שכבת זרע כי הנה מה שהוא מצוה ממצות התורה אין ראוי שימנה בכלל הטומאו' ושכבת האיש עם אשתו ממצות התורה לישא אשה ושארה וכסותה ועונתה לא יגרע ואיך יחשב זה אם כן לטומאה:
 
השאלה הט"ו אם כוונה התור' האלהית להזהיר כאן על הטומאות כלם ולכן בסדר ביום השמיני ביאר הטומאות מנבלות הב"ח והעופות ובסדר אשה כי תזריע זכרה טומאת האדם מהצרעת והנגעים למה לא זכר אם כן שם היותר חמורה מכל הטומאות שהיא טומאת מת אדם אשר היא אבי אבות הטומאה ונזכרה אח"ז בסדר זאת חקת התורה והיא שמה בזולת מקומו. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם בג"ה:
 
וידבר ה' אל משה לאמר זאת תהיה תורת המצורע וגו' עד כי תבואו אל ארץ כנען. אחרי שזכר הכתוב משפטי הצרעו' שיקרו באדם וגם אשר יקרו בבגדים המתחברים אליו לתשמישו זכר תורת המצורע ביום טהרתו ואמרו והובא אל הכהן אין הכונה שבהיות המצורע בנגעיו קודם שיטהר יובא אל הכהן שהרי הכתוב מפרש ויצא הכהן אל מחוץ למחנה כי הוא ילך שמה לראותו אם נרפא והמצורע לא יבא אליו. אבל ענין והובא אל הכהן הנזכר כאן הוא כאלו אמר זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו ומה שיובא אל הכהן רוצה לומר לענין טהרתו כי כל זה יבאר הכתוב בפרשה זו וז"ש ויצא הכהן אל מחוץ למחנה למקום שהיה בו המצורע וכאשר יראה שנרפא נגע הצרעת מן הצרוע ההוא יצוה הכהן שיקחו מנכסי המטהר שהוא הצרוע ומממונו שתי צפרים רוצה לומר שני עופות איזה שיהיו ובלבד שיהיו חיות לא שכבר הכה אותם הצייד ושיהיו טהורות ולא עוף טמא. והמפרשי' פירשו חיות עופפות כצפור דרור לא בייתיות שהן כבדות לעוף אלא חיות שלקלותן עופפות יותר ויקחו ג"כ עץ ארז רוצה לומר מקל מעצי ארזים שהם המובחרים שבעצים וכן כתוב כארז בלבנון ישגה. ושני תולעת שהוא חוט אדום צבוע בדם ואזוב. וידוע שבעצי היער היותר גבוה הוא הארז והיותר נמוך ושפל הוא האזוב וכמו שנאמר בשלמה וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר וצוה שהכהן ישחוט את הצפור האחת מהן אל כלי חרש שיהיו בו מים חיים רוצה לומר שלא נשתמש בהם אדם ושיטבול באותו מים ודם את הצפור החיה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב ויטבול אותם עם הצפור החיה בדם הצפור השחוטה אשר הוא על המים החיים ואז יזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים מאותו דם ובזה יטהר אותו. ואז ישלח הכהן את הצפור החיה על פני השדה כצפור לעוף כדרור לנוד. ואח"ז יכבס הצרוע הבא לטהר את בגדיו וגלח את שערו ורחץ במים את גופו וטהר ואח"ז ישוב אל המחנה כי לא ישב עוד בדד מחוץ למחנה כמצורע האמנם ישב מחוץ לאהלו שבעת ימים כדי שלא ישמש מטתו עם אשתו כי הוא דבר מזיק מאד לקמים מהחולי הזה זהו הפשט בענין הזה ואמנם על מה היה מורה המעשה הזה כלו חכמינו ז"ל דרשו שהצרעת באה על גסות הרוח כמו שנאמר בעוזיהו (ד"ה ב' כ"ו) ובחזקתו גבה לבו והצרעת זרחה במצחו ולפי שזה המשיל עצמו כגובה ארזים יביא עץ ארז ומאי תקנתיה שישפיל עצמו כתולעת וכאזוב שהוא השפל בעצים. והנראה לי בזה הוא שהמצורע יהיה הפסדו בד' דברים. הא' בהעדר החוש מבשרו שהוא נרדם. הב' בליחותיו שיש בהם עפוש ורוע מזג. הג' במראהו שאור פניו אין אתו על שלמותו לפי שהכבד לא יוליד הדם והליחות בשלמותם והפסד הדם ולבניותו ישתנה מראה פניו של המצורע ויהיה נוטה אל הלובן המופלג כמו שאמר מצורעת כשלג. והד' הוא בריח שיש למצורע ריח מוסרח מפני עפוש ליחותיו והפסדם. והנה המצורע הזה היה מרוחק בשתי הרחקות אחת מאת עמו שהיה יושב בדד מחוץ למחנה מושבו. והשני ממקדש השם ומשכנו. ולכך היה צריך בשתי טהרות אחת שיתפרסם שהוא בריא אל המחנה ויתחבר לכל איש מהעם. והטהרה השנית היא בהקריבו קרבן לפני השם שיכפר לו ואז בכל קדש יגע ואל המקדש יבא ובעבור זה ביום טהרתו הראשונה צוה יתברך שיביא ד' דברים האלו שנזכרו בכתוב להורות שהוא בריא בכל א' מהד' דברים הרעים שהיו בו בחליו כי הנה הביא שתי צפרים להורות חיות שהוא כבר חי ואינו נעדר החוש כמצורע ועץ ארז שאמרו הטבעיים ונתאמת בנסיון שלא יתעפש כלל ויתמיד זמן ארוך להורות שהוא כבר נצול מעפוש ליחותיו. ושני תולעת שהוא ממראה אדום להורות על שלמות דמו שממנו יבא שלימות מראהו. ואזוב להורות על שלמות ריחו הטוב שכבר אין בו סרחון כלל. והיו אם כן ארבעת הדברים האלה מורים על ארבעת התקונים שנתקן מזגו וטבעו ממה שהיה בצרעתו. והנה צוה שישחטו את הצפור החיה אל כלי חרש אל מים חיים. ואת הצפור האחרת עם עץ הארז ושני תולעת ואזוב יטבול בדם הצפור השחוטה. לרמוז ששתי הצפרים האלו היו חיות קודם לכן ובמצות השם ודברו מתה אחת מהן. כן הם בני אדם שאם אחד מהם יחלה או ימות ואשר חיה יחיה הכל הוא בגזרת השם. ולכן צוה שישחטוה על כלי חרש לרמוז שהאדם ככלי חרש מעשה ידי יוצר יתברך וכלם לפניו כחומר ביד היוצר ונשחטה על מים חיים שבכלי לרמוז אל התורה אשר היא בלב האדם כי בסבת התורה שלא נשמרה כראוי מתה הצפור השחוטה. וצוה שיטבול הצפור החיה עם שאר הדברים בדם הצפור השחוטה להודיע שאין הצרע' חולי מתדבק מפאת טבעו כדברי חכמי הרופאים אבל הוא ברצון השם וגזרתו על האיש החוטא ולכך היו טובלים עמה עץ הארז ושני התולעת והאזוב. לרמוז שהאברים בחיותם והליחות והמראה והריח אשר ירמוז בהם אותם הדברים לא יפסדו באותו דבוק כי עם היותם נטבלים בדם השחוטה שרומז אל המצורע הגמור שאין בו חיות שלם ולא בריאות. הנה לא ידבק בהם החולי וההפסד ברצון השם ולזה ג"כ צוה בהזאת אותו דם על המטהר שבע פעמים לרמוז כי שבע יפול צדיק וקם ולא ידבק בו מאומה מהרע כמו שאמר השלם חטא ממית ואין ערוד ממית. ואמר בסוף ושלח את הצפור החיה על פני השדה ר"ל למעונה ולנפשה לרמוז שהמטהר ישוב אל המחנה וילך לנפשו כרצונו אנה ואנה ולא יסגר עוד. ולפי שלא היה ענין הצפרים קרבן לכן לא נשרפה השחוט' והרלב"ג כתב שנראה לו כי היו מקריבים אותה כי חטאת היא ותמהתי ממנו כי החטאת לא היתה נקרבת כי אם נשרפת: (אמר המגיה נ"ל חסר. ועוד כי משנה שלמה שנינו בפ' י"ד דנגעים חפר וקוברה בפניו. ע"כ): והנה צוה שיכבס הצרוע את בגדיו וגלח את כל שערו לפי שבגדי המצורע היו מזוהמים מהצרעת וכדי להסיר ממנו את הדמיון ולטהרם מהטומא' שנדבקה בהם ממנו והיה גלוח השער לפי שעם הצרעות יפול השער ויתראה באדם מקרה ההפסד. לכן צוה שיגלחהו כי בא שמה בריאות חזק וחדש והדברי' הראשונים יפלו. ואין ספק שרמז בזה אל המדות והמעשי' שהיו בו בזמן אחד מושחתים שבעבורם נענש באותו חולי ועתה ששב בתשובה וטהרו השם היה ראוי שיתקנם מכאן והלאה ויסיר הבגדי' הצואים מהמדות ומעשים המגונים מעליו הנרמזים בכבוס הבגדים וגלוח השער. וצוהו שיטהר במים להודיע שלא יצטרך לסמים ותרופות אלא למים קרים בלבד. וכן אמר הנביא אלישע לנעמן שר צבא מלך ארם (מלכים ב ה׳:א׳) לך ורחצת בירדן שבע פעמים ואולי שמזה המקום לקחו הנביא מן התור' גם רמז ברחיצה כמי שיתדבק אל התור' וירחץ במימיה ואז יטהר. וצוהו שישב מחוץ לאהלו שבעת ימים אם כדי שלא ישמש מטתו עם אשתו עד התחזקו בגבול הבריאות השלם ואם להודיעו שכל מה שנעשה עד עתה היתה מהטהרה הראשונ' כדי שיוכל המטהר ליכנס במחנה ישראל ולא ישב עוד בדד מחוץ למחנ' אבל משם ואילך יעשה עוד הנהגה ושמיר' אחרת וקרבנו' לאלהים כדי למרק עונותיו ולהתקרב אל אלהיו ואז יבא אל מקדשו ומפני זה הצריכו וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים שיהיו שבעת הימים האלה נקיים מכל עון ומכל טומא' כמתקן עצמו ליכנס לטרקלין. הנה הותר' במה שפירשתי השאלה הראשונה מענין שתי הצפרים שלא היו לקרבן ולכך לא באו אל המזבח אבל באו להורות על בריאות המצורע ורפואתו והותרה ג"כ השאלה הב' מצורך עץ הארז ושני תולעת ואזוב. והותרה ג"כ השאל' השלישית ממה שנזכרו בפרש' שתי טהרות שהאחת לבא אל המקדש. והנה צוה יתברך שביום השביעי מהטהר' השנית יגלח את כל שערו ויכבס בגדיו להעיר שהיה לוקח עתה מזג חדש ועוזב המזג הראשון שהיה לו בחליו וכדי לקדם אלהיו צוה להביא שני כבשים וכבשה אחת נקבה. והיה הכבש הראשון לאשם וכבשה לחטאת והכבש האחד לעולה. והיה זה לפי שיסוד הדת ופנת האמונ' הוא שכל מה שיקרה לאנשי האומ' יהיה בהשגח' לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ומפני זה יחשב המצורע שבחטאו ואשמו נצטרע ולפי שפשעו וחטאתו אולי יהיה נודע אליו נתחייב להקריב קרבן חטאת. ואם נעלם ממנו אם חטא אם לא ונתחייב אשם כי קרבן אשם תלוי כמו שנתבאר הוא למי שנעלם ממנו אם חטא אם לא לכן היה מביא המצורע שניהם החטאת והאשם. ולפי ששגיאות מי יבין איש אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ביודעים או בלא יודעי' לכן בא האשם בראשונ' לכפר על מה שלא נודע לו וזהו ענין האשם שהי' כבש ואחריו החטאת שהיה כבשה נקבה כי הי' שואל הכפר' על הקל בראשונ' ואחר כך על הכבד. ואחרי שנתכפרו עונותיו שעש' בדעת או שלא בדעת באה העול' להקריבו ולדבקו לאלהי'. והנה לא פירש הכתוב כאן מה שיקבל המזבח מהקרבנות ומה שיאכלו מהם הכהנים לפי שכבר נכתב כל זה בסדר צו וגם בסדר ויקרא. וצוה שיעש' הכהן מדם האשם הזאה אל תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן רגלו הימנית. ושיעש' הזאה אחרת דומה לזאת מלוג השמן אשר יביא והנשאר ממנו בכף הכהן יתן על ראש המטהר לסבות. האחת לפי שבאיברי' ההם יתגלה הצרעת בראשונ' כי הם מורים מהרה עליה ברזון האברים ההם ודלותם בבשר וגם צוה בזה להעיר ולרמוז שהרפוא' האמתית היא מאת האלהים ע"י התשוב' ומעשים טובים ושעם התרופ' האלהית לא יצטרך אדם למלאכת הרפוא' האנושית ויען וביען המלאכ' ההיא תכלול רפואת הצרעת אם בהקזת הדם וזה יהיה אם בעורק האזנים שהוא משפך המוח ואם בזרוע הידים להקיז מהדם הסמוך ללב ואם ברגלי' להקיז מדם הכבד. לכן היה נרמז זה שלא די שלא יקיזו דם מאותם משפכות האיברים הראשיים אבל יתנו דם עליהם וזה על תנוך אזן המטהר ועל בהן ידו ועל בהן רגלו כאומר איני צריך להקיז דם מהאיברים הראשיים אשר אלה משפכות אליהם אבל בהפך שיזו דם על אותם המקומות עצמם ותבא רפוא' בצרוע הזה וכן הית' הזאת השמן לרמוז שג"כ לא יצטרך להריק הליחות אשר באותם המשפכות נשפכות מהאברים הראשיי' ההם לתרופת המצורע לפי שבדרך פלא תהיה רפואתו על ידי תשובתו והודא' אשמו ולא בהרקה והקזה. ולפי שהתחלה זה החולי או יהיה מן המוח או מן הלב או מן הכבד לכך צוה לעשות ההזאות המורו' הפך ההקז' וההרקות על האברים שהם בגוף משפכות אל האברים הראשיים ההם והם האזן והיד והרגל. ואמר בכל אחד מהם הימנית לפי שצד הימין הוא יותר חזק מהשמאל. ושאר השמן צוה שיתן על ראשו כאומר שמן מראשך אל יחסר שהוא משל אל השכל והחכמ' אשר תעוז לחכם והנה הותר' בזה השאל' הרביעית ומאשר היו אלו ההזאות על האברים מפני זה הרמז. והנה היו מדם האשם בלבד לפי שבו הודה המטהר עונותיו אל השם ועם תשובתו זאת זוכה לכפר'. וכבר התבאר שקרבן האשם ראוי שיהי' איל טוב ונערך ולכך לפחות צוה כאן שיהי' כבש שלם שיוליד בדמותו וגופו ואין כן בעוף ולכן לא ניתן להחליפו בתור או בן יונה שאינו ב"ח שלם כל כך. גם שהאשם ראוי שיהי' כבש עכ"פ כדי שיצא ממנו דם מספיק לכל ההזאות. אבל החטאת והעול' אם דל המקריב יחליפם בשתי תורים או בשני בני יונה. ולכן הוקבעו ההזאות בדם האשם שהיה כבש עכ"פ והנה צוה שיזה הכהן מן השמן לפני ה' שבע פעמים ולא צוה שיזה שמה מן הדם לפי שהית' הזאת השמן כנגד קדש הקדשים להתפלל אל השם שיתמיד בריאות האיש המטהר ההוא. ויען היה השמן רומז אל ליחותיו כמו שביארתי היה מזה ממנו להתפלל לאלהים השוכן שמה שכן יהיו ליחות המטהר ההוא באותו שווי ויושר המזג כמו שהם עתה ולכך היו ההזאות שבעה לרמוז אל הרבוי ואל ההתמדה. והותר' בזה השאל' הה'. ואמנם מדוע היה סדר הקרבנו' כן. כבר ביארתי סבתו שהי' הכרח בקרבן המצורע שיהי' דם הרבה בנקרב ראשונ' כדי לעשות ממנו ההזאות שזכר. וכאשר היה האשם הוא הנקרב ראשונ' ולא היה די בתור אחד או בן יונה להוציא ממנו כל כך דם שיספיק לכל ההזאות הוצרך שעל כל פנים יהי' האשם כבש כי כן התבאר בסדר ויקרא שיהי' האשם תמיד איל. אמנם החטאת והעול' שהי' אחד המרב' ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים נתן הכתוב מקום להחליפם. ובסוף הדברים אמר וכפר הכהן על המטהר לפני ה'. להגיד שהטהר' הראשונ' היתה בערך מחנה ישראל וההזא' השני הית' לבא במקדש והוא אמרו לפני ה'. והותרה השאל' הו':
 
== לג ==
 
וידבר ה' אל משה לאמר כי תבואו אל ארץ כנען וגומר עד איש איש כי יהיה זב. ענין נגע הבתים אין ראוי שיעלה הלב שהי' בטבע כמו שחשב הרלב"ג כי איך יתכן שימצא חולי הצרעת המסובב מעפוש הדם והפסד הליחות במה שאין לו דם ולא ליחה. אבל ענינו כפי הנרא' מהפסוקים הוא בעבור שצוה הכתוב על טהרת המצורע בדרך השגחיי נסיי לא בדרך טבעי מהקזות והרקות ויותר הדברים שחכמת הרפוא' תסדר ברפואת הצרעת כמו שנרא' מן הקרבנות וההזאות והרחיצות במים שזכרה התור' לזה סמך אליו ענין צרעות הבתים שאינו גם כן כפי המנהג הטבעי אלא בדרך הפלא כאלו אמר ואל תתמה איך ירפא המצורע בדברים ההמה שזכר הכתוב כי הנה עוד תשוב ותרא' שכאשר תבואו אל ארץ כנען מפני שהיא ארץ אשר ה' דורש אותה תמיד והוא אמרו אשר אני נותן לכם לאחוז' וכבר יקרה שפעמים על דרך ההשגח' יתחדש נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם וממה שאמר ונתתי גלה שאין הדבר בטבע כי אם בהשגחתו ורצונו יתברך. והיה תכלית זה הנס אם בדרך התרא' שיעש' השם לאדם כדי שישוב מחטאתיו וכאלו אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננ' להתרות לבעל הבית שובה ישראל עד ה' אלהיך ראה הנגע בביתך ואם לא תשוב תחול הצרעת בך ובבניך וזהו דעת חז"ל בדבר הזה עצמו ולכך נסמך צרעת הבתים אחר תורת המצורע. ואפשר לומר עוד שהי' זה גם כן לסבה אחרת והיא להודיעם כי אחרי בואם אל הארץ יראה בה נגע צרעת והוא רמז לעכו"ם אשר יעבדו בה. וצוה בנתיצ' הבית מפני הצרעות רמז לבית קדשם ותפארתם שמפני נגע עונותיהם יבא להריס' וסתירת בנינו הנה אם כן באה פרשת צרעת הבתים כדי לאמת להם שהחולי והצרעת הבא עליהם והנרפא מהם הכל הוא בהשגחת השם ועל דרך מאמר אדון הנביאים במשנ' תורה (דברים כ"ד ח') השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות. ונתן להם ראיה על היות צרעתם בהשגח' לא בטבע ממה שקר' למרים וזהו זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים שמפני מה שדבר' במשה לקתה בצרעת ונתרפא' בתפלתו. והותר' בזה השאל' הז'. והנה אמר ובא אשר לו הבית להזהיר שלא יחזיק אדם עצמו לחכם לאמר טמא וטהור בענין הנגעים אלא שיבא אל הכהן וישאל ממנו תורה ועל פיו יהי' כל ריב וכל נגע. ולכן לא יאמר לכהן נגע נרא' לי בבית כפוסק את הדין שהוא נגע אלא יאמר כנגע נראה לי כאלו הוא מסופק אם הוא נגע אם לא עד שהכהן יברר את הדין. ובעבור שהטמא והטהור הוא ככל אשר יצא מפי הכהן לכן יצוה בטרם יבא הכהן לראות את הנגע שיפנו את כל אשר בבית שאם לא יפנהו וירא' הכהן את הנגע ויצטרך להסגיר את הבית כל מה שבתוכו יטמא בטמאו אותו. ואחר פנוי הבית וביאת הכהן לראותו אם יראה שהי' הנגע בקירות הבית שקערורות ר"ל שהיה המרא' שם שוקעת עמוק מן העור והיו עם זה מראות אותם הנגעים אם ירקרקות או אדמדמות ר"ל ירקות הרבה או אדומו' הרבה ופירש מה ענין שקערורות בקיר באמרו ומראהן שפל מן הקיר. הנה אז יצא הכהן מן הבית ובהיותו אל פתח הבית קודם שיכנס אדם בו עוד יצוה להסגיר את הבית שבעת ימים כמספר ימי הסגר המצורע והבגד. וביום הז' ישוב לראותו ואם פשה ונתפשט הנגע בקירות הבית ונעשה יותר גדול ממה שהיה בראשונ' יצוה הכהן וחלצו את האבנים אשר בהם הנגע ר"ל שיסירו' מהקיר וישליך אותם אל מחוץ לעיר אל מקום טמא כדי שלא יטמאו את אחרים. ואת הבית יקציע מבית סביב ושפכו את העפר וגו' והנה זה הענין באבנים אינו דומה לענין נגעי הבגדים כי בהם ישרף כל הבגד כיון שפשה הנגע ולא ישרפו בלבד הבגד אשר שם הנגע. אמנם בנגעי הבתים אם פשה הנגע יסירו האבנים המנוגעים בלבד לא שאר אבני הבית כלם. וצוה שאחרי שיקחו אבנים אחרות וישימו תחתם אם ישוב הנגע ופרח בבית אחרי חלץ את האבנים ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח שהם ג' התקונים שנעשו בבית אם עכ"ז לא הועילו וראה הכהן והנה פשה הנגע ישפוט שצרעת ממארת בבית טמא הוא. ואז יהרוס את הבית ונתץ את אבניו ואת עציו ואת כל עפרו יוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא. ולמדנו מזה שאם עמד הנגע ולא פשה טהור הוא. וענין יקציע בלשון יחיד שב אל הכהן המצוה להקצות. ולפי שהכהן טמא את הבית ביארה תורה משפט הנכנס שם אח"ז וזהו והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב ר"ל שהנכנס לבית ההוא כל ימי ההסגר וכ"ש כשהוא טמא במוחלט קודם שינתץ יטמא עד הערב ואינו מטמא בגדים שעליו רק שיתעכב בבית בכדי אכילת לחם המשביע וכן המתעכב שמה לישן. ואם בא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית וזה יהי' אחרי ז' ימים שלישי' אחרי חלוץ והקצות והטוח כיון שראה שלא חזר עוד הנגע בבית הנה אז יטהר הבית כדרך טהרת המצורע כי נרפא הנגע ר"ל לפי שבודאי כיון שלא פשה הנגע נפסק ונרפא הבית. והתבאר מזה שבנגע הבגדים לא היו כי אם שני הסגרים ובנגעי הבתים היו שלשה. והיו שני החלופים האלה שזכרתי בין נגעי הבית לנגעי הבגד לפי שהיה הבגד דבר קל שאין בו חסרון ממון רב ולכך לא חששה התור' עליו הרבה. אמנם הבית היה קרקע והפסדו מרובה ולכך החמיר' התגרה בו. ואמנם בשאר הדברים ילמד זה מזה ר"ל הבית מהבגד והבגד מהבית. כי אין ספק שהבגד בהיות בו נגע צרעת יטמא היושב או הישן עליו כמו שזכר בבית. האמנם בעבור שבהיות בו הצרעות שרפו את הבגד כלו או מקצתו לא הצריך בו הכתוב צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב לחטא את הבגד כאשר עשה לחטא את הבית. ואמנם מה ענין אמרו וכפר על הבית וטהר וידוע שהבית אין בו עון ולא כפרה אלא שזה רמז כלו לבעל הבית שבראותו ההתרא' הזאת שיעש' השם בביתו כדי שיתן אל לבו וישוב אל ה' וירחמהו עם תשובתו יזכה לכפר' ולרפוא' הצרעת שהית' מזומנת לבא עליו ומפני זה היה אופן כפרת ביתו בצפרים ושאר הדברים שזכר בתורת המצורע ביום טהרתו כי אליו ר"ל לבעל הבית נתיחסה הכפר' והרפוא' ההיא לא לבית ולאבנים ולעצים אשר רוח אין בהם והותרו בזה השאלות השמינית והתשיעית:




{{ניווט כללי תחתון}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}

גרסה מ־19:59, 11 בנובמבר 2019

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

תנ"ך

תרגום אונקלוס

רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג - ביאור המילות

אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה

מראי מקומות

פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"

דפים מקושרים

אברבנאל TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png יד

א

זאת תהיה תורת המצורע וגומר עד סוף הסדר ויש בו שאלות:

השאלה הא' למה צותה התורה שיקריב המצורע ביום טהרתו שתי צפרים חיות טהורות והרי לא היה קרבן העוף אלא תורים ובני יונה אבל צפרים הוא שם כולל לכל עוף כקטון כגדול וכמו שאמר צפור שמים ודגי הים כל צפור טהורה תאכלו כל צפור כל כנף ולכך הוצרך הכתוב מפני זה לבאר שתי צפרים חיות טהורות פרט לעוף הטמא וכל שכן ששתי צפרים האלה ולא אחת מהן היה נקרב על גבי המזבח לא בתורת עולה ולא בתורת חטאת ולא בתורת אשם ולא נמלק ראשה. ומה היה אם כן ענין שתי הצפרים האלה אם לא היה לקרבן ומה תכלית השחיטה אם לא היה לזבח ומה תכלית הצפור החיה שישלח אותה על פני השדה:

השאלה הב' במה שצוה שיביאו עם שתי הצפרים עץ ארז ושני תולעת ואזוב כי הדברים האלה אינם מחומר הקרבנות. והרלב"ג כתב שהיה האזוב לענין הזאת הדם ולכן היה צריך שיצוה להביא אזוב. והנה ביום השמיני למלואים שהוא עקר הטהרה צוה בהזאת הדם והשמן ולא זכר שם אזוב. וגם ענין שני תולעת לקשור האגודה יראה שאין בו צורך שבכל חוט שיהיה היה די ואף שנקבל כל זה בשני תולעת ואזוב מה יאמר בעץ ארז ומה לו עם הדם ולדם עמו עם המים שזכר:

השאלה הג' למה זה נזכרו במצורע שתי טהרות בראשונה אמר והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים וטהרו וגומר וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר. ואחר עבור ז' ימים אחרים נאמר והיה ביום הז' יגלח את כל שערו וכבס את בגדיו ורחץ בשרו במים וטהר. הרי שזכר כאן שתי פעמים טהרתו ושתי פעמים שיגלח את כל שערו ושתי פעמים שיכבס את בגדיו. ושתי פעמים שירחץ את בשרו במים. ועל כל אחת מהפעמים אמר וטהר האם אין זה כפל ומותר:

השאלה הד' במה שצוה שיתן הכהן מדם האשם על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. וכן צוה שיעשה כזה מן השמן הנקרב שמה. וראוי לעיין למה היו הנתינות האלה מהדם והשמן על האברים האלה על המטהר והנה בפרשת תצוה צוה לעשות כן לענין קדושת הכהנים ומשיחתם ושם ביארתי סבתו. אבל כאן בטהרת המצורע איני רואה טעם לזה. ועוד יש לעיין למה היתה הזאה מהדם הזה נעשית על אברי המטהר מדם האשם ולא מדם החטאת ולא מדם העולה בהיות קרבנו כבש אחד לאשם וכבש אחד לעולה וכבשה לחטאת ולא צוה בהזאה אלא מדם האשם בלבד:

השאלה הה' למה בקרבן המצורע צוה שיזה הכהן מן השמן אשר על כפו השמאלית שבע פעמים לפני ה'. אמנם מדם האשם לא צוה שיזה שום פעם לפני השם והנה לענין המטהר היה נותן על תנוך אזנו הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית מדם האשם ראשונה ואח"כ מלוג השמן. והיה ראוי שכן יהיה זה לפני השם מן הדם ראשונה ואחר כן מן השמן לא שיזה כנגד הקדש מן השמן לבד ולא מהדם:

השאלה הו' במה שצוה שאם דל הוא רוצה לומר המצורע ואין ידו משגת יביא כבש אחד לאשם ושתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה ויצא מזה בין שיהיה עשיר או דל אין מקבלים ממנו חליפים באשם כי כבש אחד יהיה לאשם תמיד לא יחליפנו ולא ימיר אותו בתור או בבן יונה כאשר עשה בחטאת ובעול' שאם לא תשיג ידו במקום כבש אחד לעולה וכבשה לחטאת צוה שיקריב שתי תורים או שני בני יונה ולמה זה לא יחליף כבש האשם בתור ובן יונה כחטאת כעולה:

השאלה הז' בפרשת כי תבואו אל ארץ כנען ונתתי נגע צרעת בבית. כי איך יתכן שיקרה נגע צרת בבתי' כי הנה עם היות שכבר ימצא בבגד מצד חבורו וקורבתו במצורע ורפיון הבגד מעצמו כמו שביארתי שם. איך יתכן שבאבנים ובעפר ובקירות הבית יחול הנגע בהיות הצרעת עפוש בדם וביתר הליחות ויציאה ממזג האדם ואין האבנים והעפר והעצים נושא לדבר מזה:

השאלה הח' למה זה בנגע הבית נאמר והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב והשוכב בבית יכבס בגדיו והאוכל בבית יכבס בגדיו ולא אמר דבר מזה בצרעת הבגדים וא"א לומר שבהיות נגע צרעת בבגד וטמאו הכהן לא יטמא כל הנוגע בו והשוכב עליו או הלובש אותו הבגד:

השאלה הט' במה שצוה ולקח לחטא את הבית שתי צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב וצוה לעשות כמעשה טהרת המצורע עצמו ולא תמצא שצוה דבר מזה בטהרת הבגד והעור אשר בו נגע צרעת והיה ראוי שיהיה הדין לשניה' שוה ומה היחס וההדמות אשר לאדם המצורע עם הבית שנראה בו הנגע ששניהם ישתוו בטהרה אחת ובאופן אחד שאין כמוהו בענין הבגד והעור לשיהיו נכללים באותו דין:

השאלה הי' אם היו הטומאות האלה שזכרה התורה בכאן מזב וזבה ונדה חלאים ודחיות מהטבע למה לא נזכרו כאן ג"כ חלאים אחרים ודחיות אחרות אשר יעשה הטבע אם מלמעלה מדרך הפה והנחירים ואם מלמטה מדרך המעים כשתן והיציאה. ולמה לא יהיו הדברים ההם שידחם הטבע מלמטה מטמאות והדם באשה ושכבת זרע באיש מטמא והיה ראוי שיהיו כלם ממין אחד בהיות כלם דברים שידחה הטבע. ולמה היה הדם היוצא מהאיש והאשה מהנחירים והפה וכל שכן בשלשול הדם בלתי מטמא ודם נדה ויולדת מטמא כי ראוי לבקש סבה לכל זה:

השאלה הי"א למה חייבה התורה את הזב שיביא קרבן שתי תורים או שני בני יונה ואת האשה הזבה דם בנידתה לא חייבה שתביא קרבן כלל בהיות הדם בשתיהם מטמא במגע ובמושב ובשאר הדברים בשוה. ולמה לא השתוו ג"כ בקרבן:

השאלה הי"ב למה הבדיל באשה עצמה שהנדה אינה מביאה קרבן על היותה זבה כימי נדת דוותה. והאשה הזבה דם בלא עת נדתה חייבה תורה שתביא שתי תורים או שני בני יונה ולמה לא היו שניהם שוות בקרבן כמו שהם שוות בענין הטומאה והרחיצה ושאר הדברים בכל דיניהם:

השאלה הי"ג למה זה האיש היוצא ממנו שכבת זרע בזובו היה מטמא ובטהרתו ז' ימים יספרו לו ויביא קרבנו אבל האיש שיצא ממנו שכבת זרע לא חייבתו תורה קרבן ולא ימי טהרה אלא שיכבס במים וטמא עד הערב ולמה הבדיל ביניהם בהיות הטומאה אחת:

השאלה הי"ד איכה ואיככה נמנה בהיות בכלל הטומאות האיש אשר ישכב את אשתו שכבת זרע כי הנה מה שהוא מצוה ממצות התורה אין ראוי שימנה בכלל הטומאו' ושכבת האיש עם אשתו ממצות התורה לישא אשה ושארה וכסותה ועונתה לא יגרע ואיך יחשב זה אם כן לטומאה:

השאלה הט"ו אם כוונה התור' האלהית להזהיר כאן על הטומאות כלם ולכן בסדר ביום השמיני ביאר הטומאות מנבלות הב"ח והעופות ובסדר אשה כי תזריע זכרה טומאת האדם מהצרעת והנגעים למה לא זכר אם כן שם היותר חמורה מכל הטומאות שהיא טומאת מת אדם אשר היא אבי אבות הטומאה ונזכרה אח"ז בסדר זאת חקת התורה והיא שמה בזולת מקומו. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם בג"ה:

וידבר ה' אל משה לאמר זאת תהיה תורת המצורע וגו' עד כי תבואו אל ארץ כנען. אחרי שזכר הכתוב משפטי הצרעו' שיקרו באדם וגם אשר יקרו בבגדים המתחברים אליו לתשמישו זכר תורת המצורע ביום טהרתו ואמרו והובא אל הכהן אין הכונה שבהיות המצורע בנגעיו קודם שיטהר יובא אל הכהן שהרי הכתוב מפרש ויצא הכהן אל מחוץ למחנה כי הוא ילך שמה לראותו אם נרפא והמצורע לא יבא אליו. אבל ענין והובא אל הכהן הנזכר כאן הוא כאלו אמר זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו ומה שיובא אל הכהן רוצה לומר לענין טהרתו כי כל זה יבאר הכתוב בפרשה זו וז"ש ויצא הכהן אל מחוץ למחנה למקום שהיה בו המצורע וכאשר יראה שנרפא נגע הצרעת מן הצרוע ההוא יצוה הכהן שיקחו מנכסי המטהר שהוא הצרוע ומממונו שתי צפרים רוצה לומר שני עופות איזה שיהיו ובלבד שיהיו חיות לא שכבר הכה אותם הצייד ושיהיו טהורות ולא עוף טמא. והמפרשי' פירשו חיות עופפות כצפור דרור לא בייתיות שהן כבדות לעוף אלא חיות שלקלותן עופפות יותר ויקחו ג"כ עץ ארז רוצה לומר מקל מעצי ארזים שהם המובחרים שבעצים וכן כתוב כארז בלבנון ישגה. ושני תולעת שהוא חוט אדום צבוע בדם ואזוב. וידוע שבעצי היער היותר גבוה הוא הארז והיותר נמוך ושפל הוא האזוב וכמו שנאמר בשלמה וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר וצוה שהכהן ישחוט את הצפור האחת מהן אל כלי חרש שיהיו בו מים חיים רוצה לומר שלא נשתמש בהם אדם ושיטבול באותו מים ודם את הצפור החיה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב ויטבול אותם עם הצפור החיה בדם הצפור השחוטה אשר הוא על המים החיים ואז יזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים מאותו דם ובזה יטהר אותו. ואז ישלח הכהן את הצפור החיה על פני השדה כצפור לעוף כדרור לנוד. ואח"ז יכבס הצרוע הבא לטהר את בגדיו וגלח את שערו ורחץ במים את גופו וטהר ואח"ז ישוב אל המחנה כי לא ישב עוד בדד מחוץ למחנה כמצורע האמנם ישב מחוץ לאהלו שבעת ימים כדי שלא ישמש מטתו עם אשתו כי הוא דבר מזיק מאד לקמים מהחולי הזה זהו הפשט בענין הזה ואמנם על מה היה מורה המעשה הזה כלו חכמינו ז"ל דרשו שהצרעת באה על גסות הרוח כמו שנאמר בעוזיהו (ד"ה ב' כ"ו) ובחזקתו גבה לבו והצרעת זרחה במצחו ולפי שזה המשיל עצמו כגובה ארזים יביא עץ ארז ומאי תקנתיה שישפיל עצמו כתולעת וכאזוב שהוא השפל בעצים. והנראה לי בזה הוא שהמצורע יהיה הפסדו בד' דברים. הא' בהעדר החוש מבשרו שהוא נרדם. הב' בליחותיו שיש בהם עפוש ורוע מזג. הג' במראהו שאור פניו אין אתו על שלמותו לפי שהכבד לא יוליד הדם והליחות בשלמותם והפסד הדם ולבניותו ישתנה מראה פניו של המצורע ויהיה נוטה אל הלובן המופלג כמו שאמר מצורעת כשלג. והד' הוא בריח שיש למצורע ריח מוסרח מפני עפוש ליחותיו והפסדם. והנה המצורע הזה היה מרוחק בשתי הרחקות אחת מאת עמו שהיה יושב בדד מחוץ למחנה מושבו. והשני ממקדש השם ומשכנו. ולכך היה צריך בשתי טהרות אחת שיתפרסם שהוא בריא אל המחנה ויתחבר לכל איש מהעם. והטהרה השנית היא בהקריבו קרבן לפני השם שיכפר לו ואז בכל קדש יגע ואל המקדש יבא ובעבור זה ביום טהרתו הראשונה צוה יתברך שיביא ד' דברים האלו שנזכרו בכתוב להורות שהוא בריא בכל א' מהד' דברים הרעים שהיו בו בחליו כי הנה הביא שתי צפרים להורות חיות שהוא כבר חי ואינו נעדר החוש כמצורע ועץ ארז שאמרו הטבעיים ונתאמת בנסיון שלא יתעפש כלל ויתמיד זמן ארוך להורות שהוא כבר נצול מעפוש ליחותיו. ושני תולעת שהוא ממראה אדום להורות על שלמות דמו שממנו יבא שלימות מראהו. ואזוב להורות על שלמות ריחו הטוב שכבר אין בו סרחון כלל. והיו אם כן ארבעת הדברים האלה מורים על ארבעת התקונים שנתקן מזגו וטבעו ממה שהיה בצרעתו. והנה צוה שישחטו את הצפור החיה אל כלי חרש אל מים חיים. ואת הצפור האחרת עם עץ הארז ושני תולעת ואזוב יטבול בדם הצפור השחוטה. לרמוז ששתי הצפרים האלו היו חיות קודם לכן ובמצות השם ודברו מתה אחת מהן. כן הם בני אדם שאם אחד מהם יחלה או ימות ואשר חיה יחיה הכל הוא בגזרת השם. ולכן צוה שישחטוה על כלי חרש לרמוז שהאדם ככלי חרש מעשה ידי יוצר יתברך וכלם לפניו כחומר ביד היוצר ונשחטה על מים חיים שבכלי לרמוז אל התורה אשר היא בלב האדם כי בסבת התורה שלא נשמרה כראוי מתה הצפור השחוטה. וצוה שיטבול הצפור החיה עם שאר הדברים בדם הצפור השחוטה להודיע שאין הצרע' חולי מתדבק מפאת טבעו כדברי חכמי הרופאים אבל הוא ברצון השם וגזרתו על האיש החוטא ולכך היו טובלים עמה עץ הארז ושני התולעת והאזוב. לרמוז שהאברים בחיותם והליחות והמראה והריח אשר ירמוז בהם אותם הדברים לא יפסדו באותו דבוק כי עם היותם נטבלים בדם השחוטה שרומז אל המצורע הגמור שאין בו חיות שלם ולא בריאות. הנה לא ידבק בהם החולי וההפסד ברצון השם ולזה ג"כ צוה בהזאת אותו דם על המטהר שבע פעמים לרמוז כי שבע יפול צדיק וקם ולא ידבק בו מאומה מהרע כמו שאמר השלם חטא ממית ואין ערוד ממית. ואמר בסוף ושלח את הצפור החיה על פני השדה ר"ל למעונה ולנפשה לרמוז שהמטהר ישוב אל המחנה וילך לנפשו כרצונו אנה ואנה ולא יסגר עוד. ולפי שלא היה ענין הצפרים קרבן לכן לא נשרפה השחוט' והרלב"ג כתב שנראה לו כי היו מקריבים אותה כי חטאת היא ותמהתי ממנו כי החטאת לא היתה נקרבת כי אם נשרפת: (אמר המגיה נ"ל חסר. ועוד כי משנה שלמה שנינו בפ' י"ד דנגעים חפר וקוברה בפניו. ע"כ): והנה צוה שיכבס הצרוע את בגדיו וגלח את כל שערו לפי שבגדי המצורע היו מזוהמים מהצרעת וכדי להסיר ממנו את הדמיון ולטהרם מהטומא' שנדבקה בהם ממנו והיה גלוח השער לפי שעם הצרעות יפול השער ויתראה באדם מקרה ההפסד. לכן צוה שיגלחהו כי בא שמה בריאות חזק וחדש והדברי' הראשונים יפלו. ואין ספק שרמז בזה אל המדות והמעשי' שהיו בו בזמן אחד מושחתים שבעבורם נענש באותו חולי ועתה ששב בתשובה וטהרו השם היה ראוי שיתקנם מכאן והלאה ויסיר הבגדי' הצואים מהמדות ומעשים המגונים מעליו הנרמזים בכבוס הבגדים וגלוח השער. וצוהו שיטהר במים להודיע שלא יצטרך לסמים ותרופות אלא למים קרים בלבד. וכן אמר הנביא אלישע לנעמן שר צבא מלך ארם (מלכים ב ה׳:א׳) לך ורחצת בירדן שבע פעמים ואולי שמזה המקום לקחו הנביא מן התור' גם רמז ברחיצה כמי שיתדבק אל התור' וירחץ במימיה ואז יטהר. וצוהו שישב מחוץ לאהלו שבעת ימים אם כדי שלא ישמש מטתו עם אשתו עד התחזקו בגבול הבריאות השלם ואם להודיעו שכל מה שנעשה עד עתה היתה מהטהרה הראשונ' כדי שיוכל המטהר ליכנס במחנה ישראל ולא ישב עוד בדד מחוץ למחנ' אבל משם ואילך יעשה עוד הנהגה ושמיר' אחרת וקרבנו' לאלהים כדי למרק עונותיו ולהתקרב אל אלהיו ואז יבא אל מקדשו ומפני זה הצריכו וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים שיהיו שבעת הימים האלה נקיים מכל עון ומכל טומא' כמתקן עצמו ליכנס לטרקלין. הנה הותר' במה שפירשתי השאלה הראשונה מענין שתי הצפרים שלא היו לקרבן ולכך לא באו אל המזבח אבל באו להורות על בריאות המצורע ורפואתו והותרה ג"כ השאלה הב' מצורך עץ הארז ושני תולעת ואזוב. והותרה ג"כ השאל' השלישית ממה שנזכרו בפרש' שתי טהרות שהאחת לבא אל המקדש. והנה צוה יתברך שביום השביעי מהטהר' השנית יגלח את כל שערו ויכבס בגדיו להעיר שהיה לוקח עתה מזג חדש ועוזב המזג הראשון שהיה לו בחליו וכדי לקדם אלהיו צוה להביא שני כבשים וכבשה אחת נקבה. והיה הכבש הראשון לאשם וכבשה לחטאת והכבש האחד לעולה. והיה זה לפי שיסוד הדת ופנת האמונ' הוא שכל מה שיקרה לאנשי האומ' יהיה בהשגח' לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ומפני זה יחשב המצורע שבחטאו ואשמו נצטרע ולפי שפשעו וחטאתו אולי יהיה נודע אליו נתחייב להקריב קרבן חטאת. ואם נעלם ממנו אם חטא אם לא ונתחייב אשם כי קרבן אשם תלוי כמו שנתבאר הוא למי שנעלם ממנו אם חטא אם לא לכן היה מביא המצורע שניהם החטאת והאשם. ולפי ששגיאות מי יבין איש אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ביודעים או בלא יודעי' לכן בא האשם בראשונ' לכפר על מה שלא נודע לו וזהו ענין האשם שהי' כבש ואחריו החטאת שהיה כבשה נקבה כי הי' שואל הכפר' על הקל בראשונ' ואחר כך על הכבד. ואחרי שנתכפרו עונותיו שעש' בדעת או שלא בדעת באה העול' להקריבו ולדבקו לאלהי'. והנה לא פירש הכתוב כאן מה שיקבל המזבח מהקרבנות ומה שיאכלו מהם הכהנים לפי שכבר נכתב כל זה בסדר צו וגם בסדר ויקרא. וצוה שיעש' הכהן מדם האשם הזאה אל תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן רגלו הימנית. ושיעש' הזאה אחרת דומה לזאת מלוג השמן אשר יביא והנשאר ממנו בכף הכהן יתן על ראש המטהר לסבות. האחת לפי שבאיברי' ההם יתגלה הצרעת בראשונ' כי הם מורים מהרה עליה ברזון האברים ההם ודלותם בבשר וגם צוה בזה להעיר ולרמוז שהרפוא' האמתית היא מאת האלהים ע"י התשוב' ומעשים טובים ושעם התרופ' האלהית לא יצטרך אדם למלאכת הרפוא' האנושית ויען וביען המלאכ' ההיא תכלול רפואת הצרעת אם בהקזת הדם וזה יהיה אם בעורק האזנים שהוא משפך המוח ואם בזרוע הידים להקיז מהדם הסמוך ללב ואם ברגלי' להקיז מדם הכבד. לכן היה נרמז זה שלא די שלא יקיזו דם מאותם משפכות האיברים הראשיים אבל יתנו דם עליהם וזה על תנוך אזן המטהר ועל בהן ידו ועל בהן רגלו כאומר איני צריך להקיז דם מהאיברים הראשיים אשר אלה משפכות אליהם אבל בהפך שיזו דם על אותם המקומות עצמם ותבא רפוא' בצרוע הזה וכן הית' הזאת השמן לרמוז שג"כ לא יצטרך להריק הליחות אשר באותם המשפכות נשפכות מהאברים הראשיי' ההם לתרופת המצורע לפי שבדרך פלא תהיה רפואתו על ידי תשובתו והודא' אשמו ולא בהרקה והקזה. ולפי שהתחלה זה החולי או יהיה מן המוח או מן הלב או מן הכבד לכך צוה לעשות ההזאות המורו' הפך ההקז' וההרקות על האברים שהם בגוף משפכות אל האברים הראשיים ההם והם האזן והיד והרגל. ואמר בכל אחד מהם הימנית לפי שצד הימין הוא יותר חזק מהשמאל. ושאר השמן צוה שיתן על ראשו כאומר שמן מראשך אל יחסר שהוא משל אל השכל והחכמ' אשר תעוז לחכם והנה הותר' בזה השאל' הרביעית ומאשר היו אלו ההזאות על האברים מפני זה הרמז. והנה היו מדם האשם בלבד לפי שבו הודה המטהר עונותיו אל השם ועם תשובתו זאת זוכה לכפר'. וכבר התבאר שקרבן האשם ראוי שיהי' איל טוב ונערך ולכך לפחות צוה כאן שיהי' כבש שלם שיוליד בדמותו וגופו ואין כן בעוף ולכן לא ניתן להחליפו בתור או בן יונה שאינו ב"ח שלם כל כך. גם שהאשם ראוי שיהי' כבש עכ"פ כדי שיצא ממנו דם מספיק לכל ההזאות. אבל החטאת והעול' אם דל המקריב יחליפם בשתי תורים או בשני בני יונה. ולכן הוקבעו ההזאות בדם האשם שהיה כבש עכ"פ והנה צוה שיזה הכהן מן השמן לפני ה' שבע פעמים ולא צוה שיזה שמה מן הדם לפי שהית' הזאת השמן כנגד קדש הקדשים להתפלל אל השם שיתמיד בריאות האיש המטהר ההוא. ויען היה השמן רומז אל ליחותיו כמו שביארתי היה מזה ממנו להתפלל לאלהים השוכן שמה שכן יהיו ליחות המטהר ההוא באותו שווי ויושר המזג כמו שהם עתה ולכך היו ההזאות שבעה לרמוז אל הרבוי ואל ההתמדה. והותר' בזה השאל' הה'. ואמנם מדוע היה סדר הקרבנו' כן. כבר ביארתי סבתו שהי' הכרח בקרבן המצורע שיהי' דם הרבה בנקרב ראשונ' כדי לעשות ממנו ההזאות שזכר. וכאשר היה האשם הוא הנקרב ראשונ' ולא היה די בתור אחד או בן יונה להוציא ממנו כל כך דם שיספיק לכל ההזאות הוצרך שעל כל פנים יהי' האשם כבש כי כן התבאר בסדר ויקרא שיהי' האשם תמיד איל. אמנם החטאת והעול' שהי' אחד המרב' ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים נתן הכתוב מקום להחליפם. ובסוף הדברים אמר וכפר הכהן על המטהר לפני ה'. להגיד שהטהר' הראשונ' היתה בערך מחנה ישראל וההזא' השני הית' לבא במקדש והוא אמרו לפני ה'. והותרה השאל' הו':

לג

וידבר ה' אל משה לאמר כי תבואו אל ארץ כנען וגומר עד איש איש כי יהיה זב. ענין נגע הבתים אין ראוי שיעלה הלב שהי' בטבע כמו שחשב הרלב"ג כי איך יתכן שימצא חולי הצרעת המסובב מעפוש הדם והפסד הליחות במה שאין לו דם ולא ליחה. אבל ענינו כפי הנרא' מהפסוקים הוא בעבור שצוה הכתוב על טהרת המצורע בדרך השגחיי נסיי לא בדרך טבעי מהקזות והרקות ויותר הדברים שחכמת הרפוא' תסדר ברפואת הצרעת כמו שנרא' מן הקרבנות וההזאות והרחיצות במים שזכרה התור' לזה סמך אליו ענין צרעות הבתים שאינו גם כן כפי המנהג הטבעי אלא בדרך הפלא כאלו אמר ואל תתמה איך ירפא המצורע בדברים ההמה שזכר הכתוב כי הנה עוד תשוב ותרא' שכאשר תבואו אל ארץ כנען מפני שהיא ארץ אשר ה' דורש אותה תמיד והוא אמרו אשר אני נותן לכם לאחוז' וכבר יקרה שפעמים על דרך ההשגח' יתחדש נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם וממה שאמר ונתתי גלה שאין הדבר בטבע כי אם בהשגחתו ורצונו יתברך. והיה תכלית זה הנס אם בדרך התרא' שיעש' השם לאדם כדי שישוב מחטאתיו וכאלו אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננ' להתרות לבעל הבית שובה ישראל עד ה' אלהיך ראה הנגע בביתך ואם לא תשוב תחול הצרעת בך ובבניך וזהו דעת חז"ל בדבר הזה עצמו ולכך נסמך צרעת הבתים אחר תורת המצורע. ואפשר לומר עוד שהי' זה גם כן לסבה אחרת והיא להודיעם כי אחרי בואם אל הארץ יראה בה נגע צרעת והוא רמז לעכו"ם אשר יעבדו בה. וצוה בנתיצ' הבית מפני הצרעות רמז לבית קדשם ותפארתם שמפני נגע עונותיהם יבא להריס' וסתירת בנינו הנה אם כן באה פרשת צרעת הבתים כדי לאמת להם שהחולי והצרעת הבא עליהם והנרפא מהם הכל הוא בהשגחת השם ועל דרך מאמר אדון הנביאים במשנ' תורה (דברים כ"ד ח') השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות. ונתן להם ראיה על היות צרעתם בהשגח' לא בטבע ממה שקר' למרים וזהו זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים שמפני מה שדבר' במשה לקתה בצרעת ונתרפא' בתפלתו. והותר' בזה השאל' הז'. והנה אמר ובא אשר לו הבית להזהיר שלא יחזיק אדם עצמו לחכם לאמר טמא וטהור בענין הנגעים אלא שיבא אל הכהן וישאל ממנו תורה ועל פיו יהי' כל ריב וכל נגע. ולכן לא יאמר לכהן נגע נרא' לי בבית כפוסק את הדין שהוא נגע אלא יאמר כנגע נראה לי כאלו הוא מסופק אם הוא נגע אם לא עד שהכהן יברר את הדין. ובעבור שהטמא והטהור הוא ככל אשר יצא מפי הכהן לכן יצוה בטרם יבא הכהן לראות את הנגע שיפנו את כל אשר בבית שאם לא יפנהו וירא' הכהן את הנגע ויצטרך להסגיר את הבית כל מה שבתוכו יטמא בטמאו אותו. ואחר פנוי הבית וביאת הכהן לראותו אם יראה שהי' הנגע בקירות הבית שקערורות ר"ל שהיה המרא' שם שוקעת עמוק מן העור והיו עם זה מראות אותם הנגעים אם ירקרקות או אדמדמות ר"ל ירקות הרבה או אדומו' הרבה ופירש מה ענין שקערורות בקיר באמרו ומראהן שפל מן הקיר. הנה אז יצא הכהן מן הבית ובהיותו אל פתח הבית קודם שיכנס אדם בו עוד יצוה להסגיר את הבית שבעת ימים כמספר ימי הסגר המצורע והבגד. וביום הז' ישוב לראותו ואם פשה ונתפשט הנגע בקירות הבית ונעשה יותר גדול ממה שהיה בראשונ' יצוה הכהן וחלצו את האבנים אשר בהם הנגע ר"ל שיסירו' מהקיר וישליך אותם אל מחוץ לעיר אל מקום טמא כדי שלא יטמאו את אחרים. ואת הבית יקציע מבית סביב ושפכו את העפר וגו' והנה זה הענין באבנים אינו דומה לענין נגעי הבגדים כי בהם ישרף כל הבגד כיון שפשה הנגע ולא ישרפו בלבד הבגד אשר שם הנגע. אמנם בנגעי הבתים אם פשה הנגע יסירו האבנים המנוגעים בלבד לא שאר אבני הבית כלם. וצוה שאחרי שיקחו אבנים אחרות וישימו תחתם אם ישוב הנגע ופרח בבית אחרי חלץ את האבנים ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח שהם ג' התקונים שנעשו בבית אם עכ"ז לא הועילו וראה הכהן והנה פשה הנגע ישפוט שצרעת ממארת בבית טמא הוא. ואז יהרוס את הבית ונתץ את אבניו ואת עציו ואת כל עפרו יוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא. ולמדנו מזה שאם עמד הנגע ולא פשה טהור הוא. וענין יקציע בלשון יחיד שב אל הכהן המצוה להקצות. ולפי שהכהן טמא את הבית ביארה תורה משפט הנכנס שם אח"ז וזהו והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב ר"ל שהנכנס לבית ההוא כל ימי ההסגר וכ"ש כשהוא טמא במוחלט קודם שינתץ יטמא עד הערב ואינו מטמא בגדים שעליו רק שיתעכב בבית בכדי אכילת לחם המשביע וכן המתעכב שמה לישן. ואם בא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית וזה יהי' אחרי ז' ימים שלישי' אחרי חלוץ והקצות והטוח כיון שראה שלא חזר עוד הנגע בבית הנה אז יטהר הבית כדרך טהרת המצורע כי נרפא הנגע ר"ל לפי שבודאי כיון שלא פשה הנגע נפסק ונרפא הבית. והתבאר מזה שבנגע הבגדים לא היו כי אם שני הסגרים ובנגעי הבתים היו שלשה. והיו שני החלופים האלה שזכרתי בין נגעי הבית לנגעי הבגד לפי שהיה הבגד דבר קל שאין בו חסרון ממון רב ולכך לא חששה התור' עליו הרבה. אמנם הבית היה קרקע והפסדו מרובה ולכך החמיר' התגרה בו. ואמנם בשאר הדברים ילמד זה מזה ר"ל הבית מהבגד והבגד מהבית. כי אין ספק שהבגד בהיות בו נגע צרעת יטמא היושב או הישן עליו כמו שזכר בבית. האמנם בעבור שבהיות בו הצרעות שרפו את הבגד כלו או מקצתו לא הצריך בו הכתוב צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב לחטא את הבגד כאשר עשה לחטא את הבית. ואמנם מה ענין אמרו וכפר על הבית וטהר וידוע שהבית אין בו עון ולא כפרה אלא שזה רמז כלו לבעל הבית שבראותו ההתרא' הזאת שיעש' השם בביתו כדי שיתן אל לבו וישוב אל ה' וירחמהו עם תשובתו יזכה לכפר' ולרפוא' הצרעת שהית' מזומנת לבא עליו ומפני זה היה אופן כפרת ביתו בצפרים ושאר הדברים שזכר בתורת המצורע ביום טהרתו כי אליו ר"ל לבעל הבית נתיחסה הכפר' והרפוא' ההיא לא לבית ולאבנים ולעצים אשר רוח אין בהם והותרו בזה השאלות השמינית והתשיעית:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

אוחזר מתוך "http://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=אברבנאל/ויקרא/יד&oldid=105760"