טורי אבן/חגיגה/ט/א

טורי אבן חגיגה ט א

דף ט' ע"א

על זה נאמר מעוות אינו יוכל לתקן. ק"ל מאי ע"ז נא' דקאמר בכל המצות הקבוע להן זמן בעבר זמן ה"ל מעוות שא"י לתקן. וי"ל דמשמע להתנא דהני תרתי דקאמר קרא דה"ל מעוות וא"י לתקן וגם חסרון שא"י להמנות דסיפא דקר' מיירי בחדא מילתא והא ליתא אלא בחגיגה דכשעבר הרגל ולא הקריבו אע"ג שעדיין יכול לחייב להקריבו שהרי עבר עליו בבל תאחר בג' רגלים וכמ"ש בסמוך מ"מ ה"ל מעוות שא"י לתקן גבי מצית חגיגה כיון שלא הקריבו בזמן חגיגה ברגל ומ"מ עדיין מצות הקרבה דבהמה זו שהפריש ברגל לשם חגיגה עליו להקריבה לשם נדבה ואי המתין לה ולא הקריבה עד שמתה או נגנבה א"ח באחריותה ופקע מצות הקרבתה מעתה לגמרי וה"ל חסרון שא"י להימנות ג"כ באות' בהמה עצמה והיינו דתנן לישנא דלא חג בעבר הרגל א"ח באחריות' והא ל"ש לאחריות אלא בהפריש ברגל והא הני תרתי גווני למ"ל אלא בחגיגה לבד דאלו בכל המצות הקבוע להן זמן בעבר זמנו בטל מצוותו לגמרי אבל בחגיגה בעבר זמן חגיגה וה"ל מעוות אפ"ה מצות הקרבה לא נחסר מבהמה זו שהפריש בחג לשם חגיגה עד שמתו או אבדו דנתבטל לגמרי מצות הקרבה מבהמה זו. אלא דק"ל דבגמ' דסוכה (דף כ"ז) תנן ועוד אר"א מי שלא אכל ליל יט"ר של חג ישלים ליט"א וחכ"א אין לדבר תשלומין וע"ז נא' מעוות כו' וחסרון כו' והתם מאי תרי גווני איכא דהא בלא אכל ליל יט"א בטל מצוותו לגמרי וא"כ מ"ש (דנקט) [דלא נקט] להאי קרא גבי שארי מצות הקבוע להן זמן:

עצרת דכתב רחמנא. ל"ל ק"ל הא עצרת כתיב קודם לא תעשו מלאכה א"כ קר' השני דל"ת מלאכה מיותר לאפנויי ולא עצרת הכתוב תחילה. וכ"ת לת"מ לעבור עליו בלאו אתי א"כ עצרת נמי אינו מופנה דא"ל דלעשה אתי ולע"ע בלאו ועשה א"ו האי קרא לא צריך דהא אזהרת עשה ול"ת שלו כבר נאמר בפ' בא ונשנית בת"כ עם סדר כל המועדות וא"כ הל"ל דאחרון מיותר ולא הראשון וי"ל דל"ק דאי לאו דכת' רחמנא לא תעשו מלאכה לא ידענו דעצרת דקרא אסור בעשיית מלאכה קא' אלא ה"ח כנופיא של מאכל ומשתה קא' לשון נעצרה נא אותך כדפירש"י בפי' התורה אבל כיון דכתיב גבי' בסיפא לא תעשו מלאכה משמע לר"י דכולה קרא חד עניינא הוא ואעשיית מלאכה קאי וכיון דסיפא דקר' מפ' לרישא בע"כ רישא מיותר ומ"מ ק"ל דהל"ל דכולה קרא מיותר דהא כבר נא' בת"כ בסדר המועדות ואע"ג דאהדרי' קר' במשנה תורה למועדות פעם ב' אפ"ה איסור עשיית מלאכה לא הדר כלל בשום מועד אלא בז' של פסח דכתיב גבי האי קרא דשמעתין וי"ל משום דדרשינן בפ"ב לקמן (דף י"ח) מה ז' עצור אף כולן נעצרין וללמוד על חש"מ שאסור בע"מ ואפי' לא כ"ר עצרת הוי נ"ל מלת"מ מה ז' אסור בעשיית מלאכה אף כולן ובע"כ עצרת מופנה לגז"ש זו:

תלמוד לומר בחודש השביעי. ק"ל לר"י דנ"ל דיט"א של חג תשלומין הוא לחגיגת החג מגז"ש דעצרת בחודש הז' ל"ל. וה"נ להאי תנא אפנויי' דעצרת ל"ל:

אי בחודש הז' יכול יהא חוגג והולך כל החודש כלו. פירש"י איזה יום שירצה לתשלומי החג אם לא הקריב בחג. וק"ל לפירושו דמאי ס"ד לומר שיהא כל החודש כשר לתשלומין כיון דכ"ר כבר ז"י וכתיב אותו לתשלומין אי כל החודש כשר לתשלומין ז"י דכ"ר לתשלומין ל"ל הא בכלל מאתים מנה ועו' ק"ל הא בפ"ו דפסחי' (דף ע) נ"ל דחגיגה א"ד שבת אע"ג דקרבן ציבור הוא מדכתיב וחגותם חג ז"י ז' ח' הווין מכאן לחגיגה שא"ד את השבת ודל שבת מנייהו פשו להו ז"י להקרב' חגיגה ואם איתא דכל החודש כשר לתשלומי' חגיגה אכתי תקשה ז"י סא יותר הוי וי"ל דה"ק דאי בחודש הז' ה"א שיהא חוגג כל החודש לתשלומין וז"י דקר' שיהא חוגג כל ז' בכל יום ויום וכל החודש לתשלומין והשתא אתי אותו קמא למעט כל החודש לגמרי אפילו מתשלומין ומ"מ וחגותם ז"י דא' קר' לאו לתשלומין קא' אלא בכל יום ויום וכ"ת א"כ לשתוק קרא מבחודש הז' וא"צ אותו למעוטי כל החודש ולא לכ"ר אלא חג ז"י לחוד וממילא ידענו דז"י דקא' היינו בכל יום ויום וכדקא' ברישא יכול יהא חוגג כל ז' ת"ל אותו טעמא דכ"ר אותו למיעוטי הא לא"ה ה"א מסתמא ז' דקא' קרא כל ז"י במשמע. די"ל דבחודש הז' לרבויי ח' של חג לחוד אתי והשתא אצטריך כולן ז"י לכל ז' ובחודש הז' לרבות ח' של חג ומיהו שלא תאמ' לרבות כל החודש לתשלומין ת"ל אותו למעוטי כל החודש אפילו מתשלומין ולעולם ז"י דקר' כל יום ויום במשמע ולהאי פי' הא דקא' אי בחודש הז' יכול יהא חוגג כל החוד לאו למימרא אע"ג דכתי' אותו קמא ה"א הכי דליתא אלא אילו ל"נ אותו קמא אנא ז"י ובחודש הז' לחוד ה"א הכי ומ"מ כיון דס"ד לומר כן בלא אותו קמא מהשתא י"ל דאותו קמא למעוטי כל החודש אתי אפי' מתשלומין ובחודש הז' לרבות ח' של חג וחגותם חג ז' ימים כמשמעו קאמר כל ז' ת"ל אותו תניינא למעוטי והשתא מהני תרי אותו מחד אימעט כל החודש אפי' מתשלומין ומחד א מעט שלא יהי' חוגג כל ז' ול"נ ז' אלא לתשלומין ובע"כ בחודש הז' לרבויי ח' של חג לתשלומין וכ"ת ליכתו' רחמנא וחגותם ח' ימים וחד אותו ול"צ בחדש הז' ולא אותו תניינא למעוטי כל החדש דמהיכא תיתי ומדכ"ר ח' ימי' ואותו בע"כ תדרשי' דלא יהי' חוגג כל ח' דהא כתי' אותו ול"נ ח' אלא לתשלומין. י"ל דאי כ"ר חג ח"י ה"א דחגיגה דוחה את השבת כ"ר ז' לומר שאין דוחה שבת כדדרשינן שם בפ"ז דפסחים:

דלא חזי בראשון לא חזי בשני. כתבו התוס' וצ"ע אם היה פשוט בראשון וחיגר בשני מי אמרינן כיון דחיובא עליה רמיא בראשון תו לא פקע מיניה אע"ג דלא חזי השתא או דלמא כיון דתשלומין זה לזה לר' אושעיא לא מחייב.

מדבריהם משמע דלא מספקא להו אלא למ"ד כולן תשלומין זה לזה אבל למ"ד כולן תשלומין דראשון כיון דהראשון עיקר ושאר כל הימים טפלים לו אם היה פשוט בראשון וחיגר משני ואילך כיון דחיובא רמיא עליה בראשון אע"ג דהשתא לאו בר חיובא הוא לא פקע חיובא מיניה.

ולי א"א לומר כן דהא בריש פרקין אמרינן הכל לאתויי מאי לאתויי חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני, פריך הניחא למ"ד כולן תשלומין זה לזה אלא למ"ד כולן תשלומין דראשון מאי איכא למימר ומשום הכי הדר ביה מהא שנויי ומ"ל לאתויי סומא באחד מעיניו או מי שחציו עבד אתי. והשתא אמאי הדר מהא שינויא דחיגר דאיירי ביה הא למ"ד כולן תשלומין דראשון הוה מצי למימר איפכא דאתי לאתויי פשוט בראשון וחיגר בשני דחייב, דכיון דכולן תשלומין דראשון לא פקע חיובא דרמיא עליו בראשון. וכ"ש א"א דאפי' למ"ד כולן תשלומין זה לזה דפשוט בא' וחיגר בב' דחייב דה"ל לאוקמי הכי אדכ"ע:

כיון דל"ח בא'. בריש מכילתן פירשו התוס' גבי קטן דבחל יום א' בשבת אע"ג דאין חגיגה דוחה שבת אפ"ה יש לו תשלומין כדאמרינן בפ"ו דפסחים (דף ע) חגיגה פעמים ו' ול"א כיון דל"ח בא' ל"ח בב' ול"ד לחיגר ביום א' דגברא חזי אלא שהיום אינו ראוי. וק"ל דא"כ מאי פריך בסמוך דר"י אדר"י דאמר בנטמא הנזיר בליל ח' לטומאתו נמי מבי' אלמא אע"ג דלילה ל"ח לקרבן יש לו תשלומין. והשתא מאי קאמר הא לילה דמיא לשבת דגברא חזי לפיכך יש לו תשלומין דהא כיון דשלמו ימי טומאה ראשונה גברא חזי לקרבן אלא שהלילה אינו ראוי לקרבן והניחא למ"ד (בפ"ג) דנזיר ודף י"ח ע"א דנזירות טהרה משמיני חייל א"ל למאי דס"ד השתא לילה מחוסר זמן נזירות טהרה עד שמיני ביום לא חייל א"כ בליל ח' גברא ל"ח. אבל למ"ד התם נזירות טהרה בשביעי חייל א"כ כי מטי ליל שמיני גברא חזי אלא שהלילה מעכבתו ודמי לשבת דגברא חזי השתא מאי פריך דילמא ר"י ס"ל כמ"ד נ"ט מיום ז' חייל ועוד הא סתים לן תנא התם כמ"ד נ"ט משביעי חייל והאמר ר"י הלכה כסתם משנה ול"ל דש"ה דאפשר ליום א' של רגל לחול בחול לפיכך כי מיקלע בשבת אין זה דיחוי מצד עצמו של יום זה אלא מחמת דבר אחר אבל יום ח' של טומאה לגבי נזיר כיון דא"א לעולם אא"כ קדמו לילה הוי דיחוי ודמי לחיגר ואי לגבי חיגר ל"ל תשלומין ה"ה ללילה ולפ"ז גבי קטן דכתבו התוס' התם דמבי' קרבן ראי' אע"ג דמה"ת פטור וא"א להקריבו ביום א' של רגל שהוא י"ט דמ"מ יש לו תשלומין כיון דגברא חזי אלא שהוא אינו ראוי לה ליתא כיון דא"א ליום א' של רגל להיות יום חול אלא לעול' הוא י"ט דמי לחיגר. ומ"מ עיקר החילוק של תו' אפשר להעמידו דל"ד חיגר לחל בשבת יט"ר והא דקטן י"ל דמיירי לענין ראייה פנים וכדפירש"י ולא לענין קרבן ראיית א"נ אפי' מיירי לענין קרבן ניחא כדפי' התם. דהא ליתא דא"כ לב"ש דס"ל אפילו עולות ראייה אין קרבות ביום טוב אלא בחולו של מועד וכדתנן לקמן פ"ב (דף יז) והרי א"א ליום א' של רגל להיות חול אלא לעולם הוא י"ט ודמי לחיגר א"כ תיקשי לך לר"י דאמר כולן תשלומין דראשון דהא א"א לומר כן דהא לעולם ע"ר בא' ל"ח לב"ש ואפ"ה יש לי תשלומין.

מיהו י"ל ע"ד התוס' אבל לא מטעמי' וה"ט דשבת וי"ט ל"ח לי' דיחוי משום דאינהו נמי ראוין לחגיגה הוי אלא דארי דאיסור שבת וי"ט הוא דרבע עלייהו דקרבן שאין קבוע לו זמן אין דוחין שבת וי"ט אבל מ"מ אם עבר והקריבן בשבת וי"ט בשוגג או במזיד הקרבן כשר ויי"ח כדאמר בפ"ב דביצה (דף יט) לדברי האומר נו"נ א"ק בי"ט עבר ושחט זורק הדם ותניא התם כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או ששחטן בין לפני זמנן בין לאחר זמנן הדם יזרוק והבשר יאכל ואם הי' שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה וש"מ בדעבד שבת וי"ט ימי הקרבה נינהו ואם עבר ושחט כשר ובפ"ב דחולין (דף מ) דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות ופי' שם התוס' אע"ג דאין מתקבל בפנים דמ"ל התם בחטאת עוף שהוא קרבן יחיד ואינו דוחה שבת כיון דזרק הורצה וחייב משום שחוטי חוץ ואע"ג דאותו ואת בנו בחוץ חשיב מח"ז ופטור שבת ל"ח מח"ז דאין זה אלא מפני דאין עשה דקרבן יחיד דוחה ל"ת דשבת וכיון שכן אין זה דיחוי למ"ד תשלומין דא' לומר דל"ח בא' מחמת שבת וי"ט דודאי חזו ובדעבד שפיר דמי ויצא ידי חובת חגיגה אלא לכתחילה ארי דאיסור שבת רבע עליו דאין דוחה שבת משא"כ לילה לאו זמן הקרבה היא לגמרי אפי' דעבד נמי לא דביום צוותו כתיב ה"ל דיחוי גמור משום הכי נטמא בלילה אינו מבי'.

מיהו על כ"ז ק' בע"כ א"א לחלק בין דיחוי דלילה של נזיר שנטמא לדיחוי של יט"ר שחל בשבת מה"ט דפי' דהא בספ"ק דכריתות (דף ז) תנן המפלת לאור פ"א ב"ש פוטרי' מן הקרבן משו' שלא יצאה לשעה שהיא ראוי' להביא קרבן כדמסיק התם א"ל ב"ה הרי המפלת יום פ"א שחל בשב' תוכיח שלא יצאה לשעה שהיא ראוי' להביא קרבן וחייבת בקרבן א"ל (ב"ה) [צ"ל ב"ש] לא א"א בהמפלת לאור פ"א שחל בשבת שאע"פ שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן צבור תאמר בהמפלת לאור פ"א שאין לילה ראוי לא לקרבן צבור ולא לקרבן יחיד והשת' למאי דס"ל לר"י דכל היכא דל"ח לקרבן א"ל תשלומין והא ב"ש ע"כ ס"ל לילה מח"ז מדחשיב ליל פ"א שעה שאין ראוי לקרבן א"כ מה השיבו ב"ה מיום פ"א שחל בשבת תוכיח שאני אור פ"א דהוי דחוי דאפי' בדעבד הקרבן פסול משא"כ שבת הואיל ובדעבד הקרבן כשר לא הוי דיחוי ויש לו תשלומין והא נמי תקשה למאי דפי' למעלה מאי השיבו ב"ה מיום פ"א שחל בשבת שאני אור פ"א דלעולם א"א אא"כ קדמה לילה זו ה"ל דיחוי לפיכך א"ל תשלומין משא"כ ליל פ"א שחל בשבת שאין זה דיחוי מצ"ע של יום אלא מחמת מקרה גם ב"ש ל"ל להשיב מטעם אחר דזה ראוי לקרבן צבור וזה אינו ראוי אלא ש"מ דאין לחלק בזה. מיהו למאי דאפרש לקמן דגבי קרבן יולדת לא שייך למימר לב"ה תשלומין לק"מ.

ול"נ דודאי אין לחלק בין היכא דהיום ל"ח להיכא דגברא ל"ח ואפי' בחל יט"ר בשבת הוי נמי דחוי אע"פ שדיחוי של מקרה ולא מצ"ע של יום וכ"ש יט"ר לב"ש דהוי דיחוי אפ"ה בין שבת לכ"ע בין י"ט לב"ש יש להן תשלומין אע"ג דל"ח ול"ד לחיגר. וה"ט משום דקי"ל קרבן שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה אפילו של יחיד כמו פר יוה"כ וחביתי כה"ג כדאמ' בפ"ה דיומא (דף נ) וע"כ הא דאין ע"ר וחגיגה דוחין שבת היינו משום די"ל תשלומין ואי אמר' דבחל בשבת דאין לו תשלומין משום דלא חזי בא' הא מה"ט דל"ח בא' מפני שהוא שבת ממילא עשיתו לעולת ראיי' וחגיגה בשבת זו שחל ביט"ר זמנו קבוע ודין הוא לדחות שבת דהא כיון דאמרת דאין דוחה שבת שוב אין לו תשלומין כיון דל"ח בא'. והרי א"א לך לתפוס את החבל בתרין ראשין לומר שאין דוחה שבת מפני שיש לו תשלומין ואין זמנו קבוע א"כ ממילא עשיתו זמנו קבוע ע"י זה שאמרת שאין דוחה שבת זו שהוא יט"ר דהא אם אינו דוחה אין לו תשלומין. וה"נ ל"ל איפכא שיהי' דוחה שבת זו ותחשוב לשבת זו כמו זמנו קבוע כיון דא"א אינו דוחה שוב א"ל תשלומין אכתי תפסת החבל בתרין ראשין כיון דאמרת שבת זו נדחה מפני עולת ראיי' וחגיגה א"כ ה"ל חזי בא' ויש לו תשלומין א"כ הא גופא גרם להא שאין זמנו קבוע וכיון דאין זמן קבוע ממולא א"א להם לדחות את השבת וכיון דאיזה צד שתתפוס ה"ל דבר והיפוכו שאם תאמר שאינ' דוחה א"ל תשלומין וממילא ראוי לדחות וא"ת דוחה ממילא יש לו תשלומין ואין ראוי לדחות כל חדא וחדא תיקום אדוכת' ואמ' יש לו תשלומין כאלו ראוי בא' דהא אי אמרת א"ל תשלומין ממילא הוי ראוי בא' דה"ל זמנו קבוע ודוחה שבת ואין דוחה שבת כאלו אין זמנו קבוע דהא כיון דא"א דוחה ממילא ה"ל אין זמנו קבוע דכיון דראוי ביט"ר יש לו תשלומין וה"נ י"ל כן אליבא דב"ש לענין ע"ר בי"ט:

וכ"ת למאי דפי' א"כ מאי משני ר"י אהא דאר"י נטמ' הנזיר במת בלילה מבי' דשאני טומאה הואיל ויש לו תשלומין בפסח שני דמה ענין תשלומין דפסח שני מפני הטומא' לטומאות מת דנזיר דשאני פסח דה"ט דא"א דאין לו תשלומין א"כ ה"ל זמנו קבוע וראוי לדחות את הטומאה ואפילו דיחיד דע"כ הא דיחיד נדחה לפסח שני היינו טעמא משום דיש לו תשלומין בפ"ש ה"ל אין זמנו קבוע ואינו דוחה את הטומאה ואי אמרת אין לו תשלומין ממילא ראוי לדחות את הטומאה ומש"ה אמרינ' דאין דוחה את הטומאה ויש לו תשלומין וע"ד שפי' גבי ע"ר וחגיגה ביט"ר שחל בשבת דמה"ט י"ל תשלומין לר"י וה"ט גופ' י"ל גבי טומאה לענין פ"ש משא"כ גבי נזיר דאין ראוי לדחות טומאה כלל אמאי יש לו תשלומין בנטמא בטמא מת. וי"ל דהא דקאמ' שאני טומאה דיש לו תשלומין בפ"ש לאו אטומאת מת קאי אלא אשאר טומאות קאי כגון זב ומצורע דאינהו אינן נדחין אפי' בק"צ וזמנו קבוע ואפ"ה יש להן תשלומין בפ"ש כדאמר' רפ"ט דפסחי' (דף צו) ואע"ג דלענין קרבן טומאה דנזיר אינו אלא בטמא מת בלבד אפ"ה יליף טמא מת דנזיר משאר טומאת דגבי פסח לענין תשלומין דשם טומא' אחת היא.

עוד נ"ל דע"כ גבי פסח לענין טמא מת אינו דוח' אלא ברוב ציבור דוקא ולא ביחיד ואפי' היכא דאין לו תשלומין בפ"ש דהא אמרי' בפ"ז דפסחי' (דף פ) היו רובן זבין ומיעוטן טמאי מת אותן טמאי מת אין עושין לא את הראשון משום דה"ל מיעוטין ולא בשני ואמאי כיון דלא עבדי בשני ה"ל פסח ראשון לגבי דידהו זמנו קבוע וידחה טומאה אלא ש"מ דפסח שאני ואפי' היכא דזמנו קבוע אפ"ה אינו דוחה את הטומאה ביחיד אלא ברוב ציבור דוקא. וכ"ת מ"ש דפסח דוחה שבת ואפי' ביחיד דהא לא אישתמיט בשום דוכתא לומר שא"ד שבת אלא ברוב ציבור כדא' גבי טומאה ומ"ש טומאה משבת הא תרוויהו נ"ל מחד קרא במועדו אפי בשבת אפי' בטומאה.

ועוד מדמחלקין גבי טומאה בין ציבור ליחיד ע"כ ה"ט משום דברוב ציבור ה"ל פסח ראשין זמנו קבוע דהא אין רוב ציבור עושין פ"ש כדא' בפ"ז דפסחי' לפיכך דוחין את הטומאה משא"כ ביחיד דיש תשלומין בפ"ש לפיכך אין דוחה את הטומאה דהא אין זמנו קבוע הואיל ויש לו תשלומין. ולפ"ז דמי פסח לשאר קרבנות שזמנו קבוע שדוחין את הטומאה אפי' דיחיד והא דבעי גבי פסח רוב ציבור דוק' לאו ברוב ציבור תליא מילת' אלא בזמנו קבוע תליא מילתא דברוב ציבור הואיל ואין עושין פ"ש ה"ל הראשון זמנו קבוע' משא"כ ביחיד.

י"ל דשאני טומאה לענין פסח משאר קרבן יחיד שזמנו קבוע דשאני התם דלא הותרה טומאה אלא לכהן המקריב בלבד ולא בבעלים מש"ה הותרה אפי' בקרבן יחיד משא"כ פסח שדוחה טומאה בבעלים נמי מש"ה א"ד אלא ברוב ציבור דוקא ומש"ה גבי פסח גופא שאני לן בין שבת שנדחה לגבי פסח ליחיד.

משא"כ בטומאה משום דשבת אינו נדחה אלא אצל (הבעלים) [צ"ל הכהן]. א"נ שאני בין פסח לבין שאר קרבן שקבוע לו זמן וכן בין שבת לטומאה בפסח גופא משום דפסח נאכל בטומאה כדתנן הפסח שבא בטומאה נאכל בטומא' שלא באה מתחילתו אלא לאכילה מש"ה א"ד טומאה אלא ברוב ציבור משא"כ שאר קרבנות דאינן נאכלין בטומאה לפיכך אפי' קרבן יחיד שקבוע לו זמן דוחין טומאה ומה"ט נמי פסח דוחה שבת אף ביחיד דלא שייך בשבת דיחוי אצל אכילה אלא בעבודה לבד.

ובע"כ צ"ל דהא דאין פסח דוחה טומאה ביחיד לאו ה"ט משים דיש לו תשלומין בפ"ש דא"כ אותן אנשי' שהי' טמאי מתים בפסח מדבר הא כיון דבאותו שעה עדיין פרחת פ"ש לא נאמרה אלא ע"י שאלתם נתחדש מצו' פ"ש כדכתי' בקר' אמאי מספק' להו אי אייתי פסח אי לאו פשיט' דראוין לעשו' פסח דהא לדידהו ה"ל זמנו קבוע ואין לו תשלומין הואיל ועדיין ל"נ פ' פ"ש ופשיטא דאיית' בטומאה דמ"ש משאר קרבן יחיד הקבוע לו זמן א"ו שאני פסח דלא דמי לשאר ק"י מטעמא דאמר' או משוה דדוחה טומאה נמי בבעלים א"נ משו' שנאכל בטומאה וטעם א' עיקר דאלו לה"ט דשאני פסח לשאר קרבן יחיד משום אכילה בטומאה תקשה למ"ד אין שוחטין וזורקין על טומאת שרץ וה"ה לטומאת מת בז' שלו אע"ג דראוי לאכילה לערב מיהו הא י"ל דגבי יחיד הואיל ויש לו תשלומין בפ"ש ה"ל אין זמנו קבוע ובמ"א יתבאר יותר:

שאני טומאה הואיל וי"ל תשלומין בפ"ש. ק"ל מאי בכך נהי דמהני ה"ט להביא על טומאה א' אע"ג דל"ח אפ"ה יש לו תשלומין כמו שי"ל תשלומין בפ"ש מ"מ כיון דס"ד השתא דלילה מחוסר זמן דאי אין מח"ז בלא"ה לק"מ וכדמשני ר"פ במסקנא אמאי מביא נמי על השני' הא לא יצא מטומאה א' לשעה שראוי להביא קרבן וכדאמרי ב"ש גבי מפלת לאור פ"א דאינו מביא על השני' הואיל ולא יצא מן הראשונה לשעה שראוי להביא עלי' קרבן.

ואפי' ב"ה לא פליג עלי' בה"ט אלא מריבוי דקרא לבת כדא' התם וגזה"כ הוא גבי יולדות ולא ילפינן מיני' שאר טומאו' כדא' התם וה"נ אר"י בסמוך לדברי האו' לילה מח"ז ראה ב' בלילה וא' ביום א"מ משום דלא יצא לשעה שראוי להביא עלי' קרבן לפיכך א"מ על השני ול"ל דהא דא' ר"י אף בלילה מביא היינו על הא' וקמ"ל דאע"ג דאינו ראוי יש לו תשלומין אבל על השני' אין ה"נ דאף לר"י אינו מביא למאי דס"ד השתא דלילה מח"ז דהא לא יצא מן הא' לשעה שראוי להביא ליתא דא"כ לחזקי' דא' בלילה א"מ כלל קאמר לא על הא' ולא על הב' ואמאי דאפ"ת דס"ל דהראשונה אין לו תשלומין והב' לא יצא שעה שראוי להביא קרבן מה בכך הא כיון דא"מ על הא' אע"ג דהב' לא יצא לשעה אפ"ה מביא על הב' כיון דא' לאו בת קרבן היא ולא מהני האי טעמא דלא יצא לפטור על הב' אלא כשמביא קרבן על הא' אבל כשאין מביא על הא' בע"כ מביא על הב' דלפטרו בלא כלום א"א ועוד הא תנן (כריתו') נזיר מביא קרבן א' על טומאת הרבה ואפי' בנטמא תוך ז' קאמר דמ"מ קרבן מיהו מביא כ"ש בנטמא ליל ח' ובע"כ א"מ דא' חזקי' א"מ ב' אבל א' מביא מכלל דלר"י מביא ב' ותקשה הא דאמרן. וצ"ל למאי דס"ד דר' ירמי' השתא דלילה מח"ז לר"י אפ"ה מביא נמי על הב' דכיון דגלי רחמנא גבי יולדת מלבת אע"ג דלילה מח"ז מביא על הב' בהמפלת לאור פ"א גמרינן מיני' בכל מקו' מש"ה בנזיר שנטמא בליל ח' נמי מביא קרבן על הב' וכדס"ד דר"א התם למילף מיולדת.

מיהו אהני לן הא דלילה מח"ז היכא דאין ראוי בלילה אין לו תשלומין וכי קאמר ר"י נטמא בלילה מביא היינו אליבא דמ"ד פ"ש תשלומין דא' דשאני לן בין שאר דיחוי לדיחוי דטומאה הואיל ויש לו תשלומין בפ"ש. וכ"ת כמו דגמרינן מיולדות דמביא על הב' ה"נ ניגמר דמביא על הא' אע"ג דל"ח מחמת טומאה ואפי' למ"ד פ"ש רגל בפ"ע הוא דהא מדגלי קרא לבת גבי יולדת לרבות מפלת אור לפ"א ש"מ תרתי מדמביא על הא' ש"מ אע"ג דל"ח יש לו תשלומין ומדמביא על הב' ש"מ דאפ"ת לילה מח"ז אפ"ה מביא לק"מ דביולדת ל"ש כלל תשלומין כמו גבי חגיגה דכ"ר אותו דמשמע יום א' עשה הכתוב עיקר והשאר טפל לו משא"כ גבי יולדת דלא כ"ר ביום מלאת תביא לא (הי') [צ"ל דהיה] משמע דעשה יום מלאת לעיקר והשאר טפל לו לתשלומין אלא ובמלאת כתי' משמע שכל הימים שאח' מלאת שוין ואין זה תשלומין וטפל לחבירו מש"ה אע"ג דל"ת ביו' מלאת אי חזי לאח"כ תביא אבל בנזיר טמא וכן בזב וביום הח' יביא כתיבי דפרד קרא ליום הח' בלחוד אלא דיליף בת"כ קבע זמן למקריבין וקבע זמן לנקרבין מה להלן כשר בח' ומח' ואילך דכתי' ומיום השמיני והלאה ירצה אף כאן כן ומ"מ מדפרד קרא ליו' ח' לחוד ש"מ שהוא עיקר והשאר תשלומין לו כדא"ל לר"י גבי חגיגה מש"ה א"א ללמוד נזיר טמא וזב לתשלומין מיולדות דשאני יולדת דל"ש בה תשלומין אבל הא דלילה מח"ז וא"ר לקרבן נזיר טמא וזב ויולדת שוין בהא ומדרבי רחמנא גבי יולדת מלבת דאע"ג דלא יצא לשעה ראוי' מביא על הב' גמרינן מינ' הא לזב ונזיר טמא להא מילתא ולמ"ד פ"ש תשלומין דא' ואע"ג דל"ח בא' מחמת טומאה יש לו תשלומין כדאשכחן בפסח מביא נמי על הב' אע"ג דל"י כמו ביולדת דרבי קרא לבת:

[השמטות] שאני טומאה הואיל ויש לה תשלומין בפ"ש. פי' לפיכך הנדחה בא' מפני הטומאה חזי בשני ויש לו תשלומין משא"כ הנדחה בא' מפני דבר אחר ל"ח בשני ומספקא לי אם היו טמא ועוד דיחוי אחר כגון חיגר בא' ונטהר ונתפשט בשני למ"ד פ"ש תשלומין דא' אם יש לו תשלומין או לא מי אמרי' מ"ד אחיגר דעמא ביום א' דשוב אין לו תשלומין בב' אע"פ שנתפשט כיון דכולן תשלומין דא' א"ד ש"ה דהא בלא"ה ל"ח בא' מפני הטומאה ואפ"ה לא מדחי כי נטהר וחזי ב"ב תו לא מהני הא דנעשה חיגר ביו' א' למידחי לגברא דכי הדר חזי ונתפשט ביו' ב' למידחי'. וכה"ג מבע"ל בפ"ה דמנחות (דף נז) דקיימ"ל מחמץ אחר מחמץ במנחה חייב והמחמץ את הפסולה פטור דאשר תקריבו לה' למעוטי פסולה ובעי ר"פ חימצה ויצאת והדר חימצה מהו כיון דויצאת איפסלי' ביוצא וכי הדר מחמץ לי' לא מחויב משום מחמץ אחר מחמץ א"ד כיון דחימצה פסול יוצא לא מהני ב' וכי הדר מחמץ לה מחייב עלה משו' מחמץ אחר מחמץ מיהו היכא דחל יט"ר בשבת והי' חיגר ביום א' ונתפשט בשני אע"ג דבחל יט"ר בשבת יש לו תשלומין אע"ג דלא חזי להקריב בשבת דאין חגיג' דוחה שבת מ"מ בהי' חיגר ודאי אין לו תשלומין דשבת לא חשיב דיחוי בין לפי' התוס' משום דגברא חזי אלא שהיום אינו ראוי בין למאי דפי' הואיל ואם עבר והקריב חגיגה בשבת יי"ח חגיגה ש"מ דב"ח הוי ביט"ר אלא דארי דאיסור שבת רביע עלי' דא"א להקריב לכתחילה וכן לאידך פי' דפי' דאי אמר אין לו תשלומין ממיל' ראוי לדחות שבת דה"ל זמנו קבוע מש"ה א"ד שבת ויש לו תשלומין וכמ"של להאי פי' נמי שבת ל"ח דחוי דאי חשבת לי' דיחוי ראוי לדחות שבת וכיון דאין שבת דיחוי ליכא כאן דיחוי אחר אלא משום דגברא הי' חיגר ביט"ר שוב אין לו תשלומין כיון דכולן תד"ר. ותדע דשבת וחיגר הוי דיחוי דאי לא הוי דיחוי תקשה לך האי דריש פירקין דקאמר הכל חייבין בראי' לאתויי חיגר ביום א' ונתפשט בב' ופריך למ"ד כולן תד"ר מא"ל הל"ל לאתויי חל יט"ר בשבת והי' חיגר ונתפשט ביום ב' דלכ"ע יש לו תשלומין מיהו יש לדחו' כיון דהא מילתא תליא באבעי' דר"פ בחימצה ויצאת וא"א התם כיון דיצאת איפסלי' ביוצא ה"נ שבת (וחגיגה יש) [צ"ל וחגר אין כ'] לו תשלומין כיון דאבעי' דר"פ לא נפשט התם מש"ה לא מ"ל הכי מ"מ מסתברא כדפירש דשבת וחיגר הוי דיחוי וטומאה וחיגר ודאי מבעיא לי' דהא טמא דחוי מעליא הוא ואפילו הכי יש לו תשלומין בפס' שני מגזיר' הכתוב א"ל לא מהני בי' דיחוי אחר דמ"ל חד דיחוי ומה לי ב' דיחוי וכי הדר חוי ביום ב' מדיחוי טומאה ומדיחוי אחר שעמו יש לו תשלומין ודמי' לגמרי לאבעיין דחימצה ויוצאת. מיהו מפירש"י יש לי לדייק דטמא וחיגר נמי פשיטא לן דהוי דיחוי ואין לו תשלומין כמו חיגר לחוד ול"א כיון דטמא לחוד לא הוי דיחוי ה"נ לטמא וחיגר והא דר"ל התם א"ד כיון דחימצא פסול יוצא לא מהני בי' לאו משום דמ"ל חד פסול ומ"ל תרי פסולים אלא מטעם אחר שפי' א"ד כיון דחימצה פסול יוצא ל"מ ב"י דלאו קדושה גמורה היא ואין בה אלא פסול חימץ לחוד וחייב כשאר מחא"מ הרי דמבע"ל דילמא פסול יוצא אינו חל כלל כיון דכבר נפסלו פקע קדושתה ואין פסול יוצא אלא בקדושה גמורה ואין כאן אלא פסול חימץ לחוד אבל אי הוי חל פסול יוצא וודאי פטור בחזר וחימצה דכמו ביצאת וחימצה פטור בחימצה ויצאת וחזרה וחימצה נמי פטור ול"א כמו דמחמץ וחזר וחמץ חייב ה"נ מחמץ אחר יוצא שאחר מחמץ נמי חייב וה"נ ל"א כמו דטמא לחוד יש לו תשלומין ואינו דיחוי ה"נ טמא וחיגר אע"ג דחיגר לחוד הוי דיחוי ומ"מ ק"ל דבריש פי"ב דזבחים (דף צ"ט) בעי ר"ל בעל מום והוא טמא מהו שיחלקו לו פי' בקדשי' כיון דלא חזי פי' להקרב' ורחמנא רבי' ל"ש מה לי טמא מ"ל בעל מום פי' מה לי בעל מום לחוד ומ"ל טמא ובעל מום א"ד ראוי לאכילה חולק שאין ראוי לאכילה אינו חולק ע"כ לא מבע"ל אלא אי חלוקה תליא בראוי לאכיל' אבל אי תלי' בראוי לחיטוי דהיינו הקרבה וטמא שאין ראוי לחיטוי אינו חולק בעל מום חולק אע"פ שא"ר לחיטוי הוי פשיטא לן בב"מ והוא טמא דחולק כמו ב"מ בלחוד מה"ט דמ"ל חד דיחוי מ"ל תרי ואלו בחימצה וחזר וחימצה לפירש"י פשיטא לן איפכא דאלו חל פסול יוצא אפסול חימץ חימצה ויצאת וחזר וחימצה פטור אע"ג דמחמץ אחר מחמץ חייב ולולי פי' רש"י הייתי מפרש הא דקאמ' א"ד כיון דחימצה פסול יוצא לא מהני בי' לאו משום דכבר נפסלה לאו קדושה גמורה היא לחול עלי' פסול יוצא דודאי דאפ"ה חל עלי' פסול יוצא אלא דמיבעי' לי' מה"ט דאמרן משום מה לי חד דיחוי מה לי תרי וכיון דמחייב מיהו מגזה"כ אע"פ שנפסל כבר ה"ה בנתחמצה ויוצאת וחזר ונתחמצה מהאי דזבחים דבעי ר"ל בב"מ והוא טמא וקאמר א"ד ראוי לחיטוי חולק משמע דאי בראוי לאכילה תלי' פשיטא לי' דל"א מה לי חד דיחוי מ"ל ב' דיחוי דא"תל קאמר את"ל דגבי חימץ אמרי' מ"ל חד דיחוי מ"ל תרי מ"מ בב"מ והוא טמא מבע"ל דילמא בראוי לאכיל' תליא חלוקה ואין ב"מ דיחוי כיון דראוי לאכילה וא"כ ב"מ והוא טמא נמי אינו חולק דאין כאן אלא חד דיחוי דטומאה אבל ב"מ לאו דיחוי הוא דהא ראוי לאכיל' אבל לפי' רש"י תיקשה דגבי חימצה משמע דפשיטא א לי' דל"א מ"ל חד פסול מ"ל תרי ולא מבע"ל אלא משום דאין כאן פסול יוצא כלל כיון דאיפסל ואלו בטמא והוא ב"מ פשיט' לי' דאי חלוק' בחיטוי תליא אמרי' מ"ל חד דיחוי מ"ל תרי [ע"כ מהשמטות]:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף