עריכת הדף "
מעשה רקח/מאכלות אסורות/טז
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== א == '''כל השיעורין וכו'.''' דברי רבינו צריכין ביאור מכ"ש שמרן הקדוש לא ביארן כאן כלל הנה בפ"ב דערלה תנן כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור וכו' ולמה אמרו המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד שאור של חטים שנפל תוך עיסה של חטים ויש בו כדי לחמץ בין שיש בו לעלות בק"א בין שאין בו לעלות אסור וכו' להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד כגון גריסין שנתבשלו עם עדשים ויש בהם בנותן טעם בין שיש לעלות באחד ומאה בין שאין בהם אסור אין בהם בנ"ט בין שיש בהם לעלות באחד ומאה בין שאין בהם מותר ע"כ. ופי' רבינו שם וז"ל כל המחמץ שמחמץ בערלה כגון תפוח של ערלה שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחימצה וכו' וכן תבלין של ערלה או של תרומה שנתנן לתוך הקדרה וכו' כשנפל חלק אחד ביותר ממאה חלקים ונותן טעם וחזר הכל מדומע זהו להחמיר וכשנפל חלק אחד בפחות ממאה ולא נתן טעם ונשאר הכל מותר כמו שנזכר זהו להקל הנה נתבאר לך מה שאנו אומרים בתרומה וחבריה תעלה באחד ומאה מין במינו ובתנאי שלא יהיה מחמץ ולא מתבל אבל אם יהיה מחמץ או מתבל אוסר בכל שהו כמו שביארנו אבל מין בשאינו מינו לא נחוש בו אלא לנ"ט בלבד וכמו כן בערלה וכלאי הכרם וכו' ע"כ פשטן של דברי רבינו בפשטא דמתני' דמחמץ ומתבל דוקא במינו הוא דאסור בכל שהוא אבל שלא במינו בנ"ט ומאי דקתני מתני' גריסין שנפלו לתוך עדשים ולא תני שאור של חטים בתוך עיסה של שעורים אפשר כמ"ש התוס' יו"ט דמשום דלא שכיחא לא קתני לה אף דבאמת גם גריסין לתוך עדשים לא שכיחא ואולי בזמנם הוה שכיחא משא"כ שאור של חטים לעיסה של שעורים דלא שכיחא כלל. '''ואיך ''' שיהיה מפשטא דמתני' למדנו דמחמץ ומתבל אינו נוהג להחמיר בכל שהוא אלא במינו אבל שלא במינו בנותן טעם לחוד וכמבואר מדברי רבינו שהזכרנו והוא מסכים למ"ש בפרקין כמבואר לכל מבין אלא דקשה לזה למ"ש רבינו במשנה דמחמץ ומתבל כגון תפוח של ערלה שריסקו ונתנו לתוך העיסה וכו' דכיון דמחמץ ומתבל אינו נוהג אלא במינו דוקא אמאי פירש בתפוח שנתנו לתוך העיסה שהוא מין בשאינו מינו. וצריך לומר דשאור בעיסה הוה ליה כמין במינו וכמ"ש התוס' בביצה דף ל"ט [ד"ה] משום דהוי וכו' דכיון דהעיסה אינה נילושה אלא ע"י מים והקדרה נתקנה בשביל התבלין א"כ כשמערב זה בזה הוי כאילו מין אחד ע"כ וה"נ גבי שאור כיון שאין העיסה נתקנת אלא בשביל השאור הו"ל מין במינו וה"ה גבי תבלין ודברי רבינו אלה הם משנה ערוכה פרק י' דתרומות ופסקה רבינו פט"ו דהלכות תרומות דין ד' וז"ל כבר ביארנו בהל' איסורי מאכלות שהמחמץ והמתבל אוסר בכל שהוא לפיכך אם ריסק תפוח של תרומה ונתנו לתוך העיסה והחמיצה כל העיסה מדומעת ואסורה לזרים ביצה שנתבלה בתבלין של תרומה אפילו חלמון שלה אסור מפני שהוא בולע ע"כ. הרי שכדי להשמיענו דהשאור שבעיסה הו"ל מין במינו הקדים וכתב כבר ביארנו וכו' כלומר מ"ש בפרקין דדוקא מין במינו הוא דאוסר בכל שהוא מחמץ ומתבל וכיון שכן מה שאמרו בתפוח בעיסה ותבלין בביצה היינו משום דכיון דאין העיסה נתקנת אלא על ידי השאור והביצה גם כן על ידי התבלין דהיאכל תפל מבלי מלח הו"ל מין במינו. '''ודבר ''' זה הוא מוכח מצד עצמו שהרי במשנה זאת דערלה סתם רבינו הקדוש דמחמץ ומתבל אינו נוהג אלא מין במינו והוא עצמו סתם בפ"י דמסכת תרומות ההיא דתפוח שריסקו וההיא דביצה שנתבלה בתבלין של תרומה וא"כ רבינו הקדוש ג"כ סותר דברי עצמו אלא ודאי מבואר כמ"ש אלא דכפ"ז יקשה מדברי התוס' יו"ט שהזכרנו גבי מתניתין דגריסין שנתבשלו עם עדשים וכו' שכתב דה"ה שאור של חטים בעיסה של שעורים דא"כ היכי סתם רבינו הקדוש ההיא דתפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה פ"י דתרומות וההיא דביצה וכו' שם בסוף הפרק והו"ל למימר כגון שאור של חטים או שעורים לעיסת אורז וכדתנן פ"ג דחלה הנוטל שאור מעיסת חטים ונותן לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וכו' ולא אמרינן דשאור החטים יתבטל בתוך העיסה ויעשה מין במינו ותהא פטורה מן החלה כדאמרינן גבי תפוח של תרומה שריסקו לתוך עיסת חיטים וכו' והיינו טעמא דכיון דאין דרך להחמיץ עיסת אורז דאין השאור פועל בעצמותו בעיסת ה' המינין א"א שיקרא מין במינו אלא מין בשאינו מינו משא"כ בה' המינין כמבואר. '''וכל ''' זה אינו אלא במחמץ ומתבל אבל במעמיד חמיר טפי מהני ונוהג אפילו במין בשאינו מינו בכל שהוא והיינו טעמא כמ"ש רבינו פט"ז דין כ"ו דהמעמיד גבינה בשרף פגי ערלה וכו' אע"פ שהוא מין בשא"מ אסור בכל שהוא שהרי דבר האיסור הוא הניכר והוא שעשה אותה גבינה ע"כ מבואר כוונתו דאינו דומה למחמץ ומתבל דלא אסרינן אלא במינו דוקא דהתם אין השאור והתבלין משנין מהותם דאף בלא שאור במים לבד היא עיסה א"כ אין השאור ניכר בעיסה בפני עצמו משא"כ המעמיד שהאיסור ניכר ועומד שהרי מתחילה היה חלב דהיינו משקה ומי המעמיד נקפה ועושה גבינה וניכר לכל שהוא אוכל ולכך דין הוא שנחמיר בו אפילו שלא במינו (אלא דעדיין יקשה לנו כפי מ"ש לעיל דכל דבר שצריך לעיסה נקרא מינו וכההיא דתפוח של תרומה שריסקו בעיסת חולין וכו' מעתה היכי קרי רבינו שרף פגי ערלה וקיבת תקרובת ע"ז וחומץ יין נסך מין שלא במינו. ולזה י"ל בענין אחר ותתורץ קושית התוס' יו"ט שהקשינו דלא מקרי מין במינו אלא כשהשאור הוא מים דכיון דא"א לעיסה בלא מים הו"ל מין אחד גם כשהשאור הוא מים דהיינו מי התפוח הרי בטל הוא לגבי העיסה לגמרי והו"ל מין במינו וכדמוכח התם בירושלמי עיי"ש ולעולם דשאור של חטים בעיסת שעורים הו"ל מין בשא"מ וכדברי התוס' יו"ט ז"ל כנ"ל) והנה כבר ידוע דמחמץ ומתבל דאסורין בכל שהוא אינו אלא מדבריהם כמ"ש רבינו בפרקין דין ט' אבל במעמיד לא ביאר לנו לקמן אי הוי מדבריהם או מן התורה וא"כ דין הוא שיהא חמור איסור תורה מאיסור של דבריהם. '''וכל ''' זה דלא כהפר"ח יו"ד סי' פ"ח ס"ק ז' שאחר שפלפל הרבה בדבר זה העלה דלדעת רבינו בהכרח גם במחמץ ומתבל אוסר בכל שהוא אף שלא במינו ונסתייע מההיא דתפוח של תרומה שריסקו וכו' ומההוא דמעמיד בשרף פגי ערלה וכתב דמ"ש רבינו בפרקין מינו לרבותא נקטיה וכל שכן שלא במינו שהרי נרגש בו טעם האיסור וכדקי"ל בעלמא דמין במינו חד בתרי סגי כיון דליכא למיקם אטעמא ובשלא במינו כל זמן שנותן טעם אסור מן התורה דהיינו כזית כדי אכילת פרס כמ"ש רבינו פט"ו וכו' עיי"ש. ולענ"ד נראה דאין זה הכרח כלל חדא דהא חכמינו ז"ל לא החמירו בספק אלא במינו דוקא לדעת רבינו ושלא במינו אוקמוה כעין עיקר דיניה בנותן טעם כמ"ש רבינו שם ואם איתא אמאי לא החמירו יותר בשאינו מינו ממינו לאוסרו בששים או בנותן טעם אם יתכן אפילו ביותר מס' דהא מחמץ ומתבל אינם אלא מדבריהם כמ"ש רבינו לקמן דין ט'. ועוד דא"כ היכי כתב רבינו וכן תבלין וכו' והן ממין החולין ואם איתא דכל שכן בשאינו מינו למאי אצטריך לחזור ולומר והן ממין החולין דמוכח דדרך קפידא קאמר הרי כתב לעיל שנתערב במינו המותר וכו' דמינה מוכח דמ"ש לקמיה במין במינו קאמר ולדברי הרב פר"ח ז"ל הכי הו"ל למימר אפילו שהם ממין המותר כלומר דכל שכן בשאינו מינו. ועוד הרי מצינו הדבר בהפכו דגבי מעמיד כתב רבינו לאסור בכל שהוא אע"פ שהוא מין בשאינו מינו ומאי אע"פ אדרבה יותר ראוי להחמיר בשא"מ ממין במינו לפי דברי הפר"ח ז"ל ודיוק זה מצאתי ג"כ להר"ח אבולעפיה ז"ל פ' שלח לך שבח להשי"ת ושם הוסיף ג"כ לההיא דהחמיצה שהכריח הפר"ח וכתב ז"ל דהחמיצה היינו שנתן טעם עיי"ש. וכן נראה שע"י שהחמיצה העיסה נתפשט הטעם בכולה היטב והכי מוכח נמי ממ"ש דין י"ד גבי תבלין וכו' שכתב אם היה טעמן שוה וכו' כלומר דאל"כ הו"ל מין בשא"מ ודו"ק כי נראה לענ"ד נכון ותורה היא וכו'.
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף