שו"ת רדב"ז/ז/כא

שו"ת רדב"ז ‏ ז כא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת   חלק ז - סימן כא   רדב"ז

שאלת ממני אודיעך דעתי על ענין קבלת עדות להתיר אשה עגונה וז"ל הקבלת עדות קבלת עדות שהעידו בפנינו אנחנו ב"ד הח"מ ביום ד' טו"ב לח' אייר שנת הש"ט ליצירה בא יהודי א' שמו ר' ראובן בן עואץ והעיד איך בשנה שעברה נטבעה ספינה אחת בים ובה היו יהודים ובתוך ג' ימים לטביעתה הלך ר' ראובן הנזכר עם גוים וראה שם על שפת הים ח' נפשות מהיהודים אשר היו בספינה מתים והכירם והעיד שהם היו ברגות ואשתו וחורגו ואשת חורגו וסעיד בן איל חמאל וזה עדות העיד בפנינו ר' ראובן הנזכר ולפי שזה אמת ועבר בפנינו וקבלנו העדות הזאת וחש פה לזכות אשת סעיד בן איל חמאל הנזכר וקיים עכ"ל וחתימי בי תרי ותו לא:

תשובה לשון קבלת עדות זה אינו מתוקן ואשא ואתן בו בדבר שנוגע לענין דינא יש לדקדק כיון דלא חתמי ביה אלא תרי ולא כתבו וחתימי תרי מגו תלתא או וחד ליתוהי אע"ג דכתבו אנחנו ב"ד לאו כלום הוא וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' עדות וז"ל שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם צריכים לכתוב במותב ג' היינו והא' איננו שמא יאמר הרואה ב"ד בשניים קיימוהו אפי' היה כתוב בו בב"ד שמא יאמרו שניים ב"ד ואם יש בו משמעות שהיו ג' א"צ עכ"ל והכי איתא בגמ' בהדיא ולפי"ז לא היה ראוי להכשיר קבלת עדות זה. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דיש לסמוך עלה שהרי כל משמעות הלשון מורה שהיו בם ג' שהרי הזכירו (ובקבלת) עדות וכ"ע ידעי דלא יש קבלת עדות פחות מג' ולב"ד טועין בכי האי לא חיישינן ותו שהכתיבה הוא כתיבת סופר ירושלים תובב"א והחתימה היא חתימת הדיינים משמע שגם הסופר היה עמהם ותו שהשליח שהביא קבלת העדות אמר שנתקבל בפניו בכנופיא של חכמים ותו דכתבו לזכות אשת סעיד ן' אל חמאל ובשלמא אם נתקבלה כדין היינו דאיכא זכות לאשה אבל אם נתקבלה שלא כדין לית כאן זכות לאשה וכיון דמשמע מתוך הלשון והענין שנתקבלה בפני ג' שוב לא היה צריך לכתוב וחד ליתוהי כאשר כתבנו לעיל בשם הרמב"ם ז"ל ומוסכם הוא. עוד יש להכשירו כיון שהוא בדיעבד וכ"כ בהדיא בהגהה בשם התוס' וז"ל נראה דאם לא כתבו וחד לייתוהי פשיטא דלא מפסל בהכי מדקאמר ואי כתב בב"ד תו לא צריך והתם פשיטא דלא כתב וחד לייתוהי מדפריך ודילמא ב"ד חצוף הוה עכ"ל וכן יש לדקדק מלשון הרמב"ם ז"ל מדקאמר צריכין לכתוב משמע לכתחלה וכן נראה מדכתב טעמא שמא יאמרו ותו איכא לאכורי דלא גרע מעד מפי עד דכשר בעדות אשה וכ"ת הני מילי אי הוה אתי לקמן אבל ע"י כתב לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והא ניחא לר"י שכתב משם ר"ת כשהעדים רחוקים מב"ד ששולחים עדותם בכתב ידם ואין לפסול עדותם משום מפיהם ולא מפי כתבם כיון שמכירין עדותם אבל לדעת רש"י והרמב"ם ז"ל ורוב המפרשים ז"ל דפסלי עדות ע"י כתב מאי איכא למימר. הא לא קשיא דהני מילי בשאר עדויות דעלמא אבל בעדות אשה כשר כמו שהכשירו עד מפי עד ועד מפי נכרי המסל"ת ופלוגתא היא בירושלמי פרק בתרא דיבמות מצאו שטר שכתוב בו איש פ' מת איש פ' נהרג רבי ירמיה אומר משיאין את אשתו ר' אבון אמר אין משיאין את אשתו ופסק הרמב"ם ז"ל פרק אחרון מה' גירושין כדברי המקל וכן מוכיח בהלכות פ' מי שאחזו והרשב"א ז"ל הפריז על המדה והסכים לדעת האומרים שאפי' לא נתקיים הכתב משיאין ובנ"ד לא צריכינן להאי דהא כת"י הדיינים ניכרת. והוי יודע שאם היה הדבר ברור שלא היו מקבלי העדות אלא ב' אין זו קבלה דשניים שדנו אין דיניהם דין וכ"פ הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' סנהדרין ואע"ג דאיכא מאן דפסק כשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף מ"מ רוב הפוסקים פסקו כר' אבהו דפליג עלה ותו דאתריה דמר הוא. ובנ"ד כיון דמשמע מתוך הלשון דנעשה בג' לא חיישינן לחששות רחוקות לעגן את האשה וזה ברור:

עוד יש לדקדק בגופה של עדות שהעיד שראה שמה על שפת הים משמע שלא היה שם בשעה שהשליכם הים אלא אחר זמן מה ראה אותם וא"כ שוב לא היה יכול להכירם לפי שנשתנית וצרתם ואע"פ שאמר שהכירו שמא אחר היה ואעפ"י שנמצא כתוב בספרי הרמב"ם ז"ל ואם שהא (הבשר) [ביבשה] אחר שהושלך מן הים י"ב שעות וכו' טעות הוא וצריך להיות שעה א' והכי איתא בגמ' פ' האשה בתרא והני מילי דכי אסקוה וחזיוה בשעתיה אבל אי אשתהי מתפח תפח וכ"כ הריא"ף ז"ל וכל הפוסקים משמע בהדיא דבתוך שעה מעידין עליו ואחר שעה אין מעידין עליו. והכי דייק לישנא דגמ' מדקאמר בשעתיה ולא קאמר לאלתר ואם תרצה להכשיר עדות זה מפני שהיה תוך ג' ימים לטביעה ואין משתנית צורת פנים לאלתר אלא כשנשתהא זמן מרובה במים אבל אם נשתהא זמן מועט במים אינו משתנה אפי' יעמוד יותר משעה ביבשה הא ליתא דכתבו הרמב"ם והרשב"א ז"ל שבדין זה אין הפרש בין תוך ג"י לאחר ג"י שאפי' תוך ג"י כיון שעמד במים והעלוהו ואשתהי מתפח תפח עכ"ל וכן כתב בעל מגיד משנה וכיון שלא מצינו מי שיחלוק בהדיא אין לנו להקל אבל כיון שלימדונו חז"ל דלית לן למיהדר אלא לאנפי דשריותא דלא לעגוני אתתא אמינא דמים שאין להם סוף מדרבנן היא כיון שהדבר מפורסם שנטבעו בים הגדול דל מהכא איסור תורה תדע דאם נשאת לא תצא ועוד דבאותו פעם לא נטבעה ספינה שיצאה מדמיאט לא"י שהיו בה יהודים זולת אלו שהעיד עליהם תלינן דהני נינהו והכי תניא בתוספתא אין מעידין עד שמכירין שמו ושם עירו אבל אמרו אחד יצא מעיר פ' מפשפשין באותה העיר אם לא יצא אלא הוא תנשא אשתו עכ"ל וכתבו כל הפוסקים זאת התוספתא. ואחר הקדמה זו אני סומך להתיר אשה זו לדעת הרמב"ם ז"ל כיון דהעיד שהכירו ודאי לא תפח דלא אמרינן דאין מעידין עליו אלא כשנתפח ממש אבל כשלא תפח מעידין עליו וכן דקדקו כל המפרשים ז"ל מלשון הרמב"ם ז"ל דכתב ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים ונתפח אין מעידין עליו שהרי נשתנה ומדקאמר ונתפח משמע שהוא מפרש מתפח תפח לאחר מכאן אבל אם נראה שאינו נתפח אין חוששין לו שהרי הנפיחה היתה נראית. וגדולה מזו התירו התוס' בשם ר"ת שאם צורת הפנים שלימה שמעידין אפי' לאחר כמה ימים וכתב הרא"ש בשם הר"ז דדוקא מי שראה הטביעה אפשר דאמר בדדמי אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו מת ואמר שמכירו בטביעות עין לחודיה נאמן ואין מדקדקין אחריו עכ"ל ואע"ג שכתבו מקצת המפרשים שאין לשון הגמ' מורה כאשר כתבנו ודקדקנו מלשון הרמב"ם ז"ל מ"מ על הרב ז"ל יש לנו לסמוך חדא דאתריה דמר הוא ותו משום תקנה דעגונות. וא"ת בשלמא אם היה העד אומר בהדיא שלא נתפח ניחא אבל כיון דהעיד סתם למה נסמוך לומר שלא נתפח תשובתך כיון שהעיד שהכירו ודאי לא נתפח ועל כן הכירו תדע דכן הוא דהא תנן אין מעידין עליו אלא עד שלשה ימים וכתבו עלה רבוותא ז"ל והיכא דאשכחוהו ואשתמודעוהו ולא ידעינן אם הוא בתוך שלשה או אחר שלשה כיון שמכירין אותו חזקה זה הוא אלא דחשו רבנן ודוקא שנודע שעברו ג' וכל ספקא חששא דרבנן הוא ולקולא. וז"ל התוס' יכול להיות דהיכא דאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא תוך ג"י ואני הוכחתי בתשובה אחרת שכן הוא דעת הרי"ף ז"ל ולא ראיתי מי שנסתפק בזה זולתי הרשב"א ז"ל משום דק"ל מתני' ובאותה תשובה תרצתי מאי דמספקא ליה ומ"מ הוא ז"ל בעצמו מיקל בתשובתו למעשה הילכך בנ"ד נמי כיון דלא ידעינן אם נתפח או לא נתפח תלינן לקולא דחששא דרבנן היא ולקולא וכיון שהעיד שהכירו תלינן להקל השתא דאתית להכי אפשר דאפי' אליבא דשאר מפרשים אשה זו מותרת דהא בתוך שעה אחת אחר שהשליכו הים הוי כתוך ג"י ביבשה וכי היכי דהתם אי אשתמודעהו ולא ידעינן אי תוך ג' או אחר ג' אזלינן לקולא הכא נמי כיון שהעיד שהכירו אזלינן לקולא ובתוך שעה אחת היה ושפיר אשתמודעוהו. הילכך כיון דאיכא למימר שלא נתפח לדעת הרמב"ם ז"ל ובתוך שעה אחת אחר שהשליכו הים לדעת כ"ע תלינן להקל ושרינן לה ולית לן לאהדורי אאנפי דאיסורא לעגן איתתא ובהצטרפות כל הטעמים הנזכרים לעיל דעתי סומכת להתיר אשה זו. הנלע"ד דוד ן' זמרא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף