תפארת ישראל - יכין/זבחים/יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - יכין ‏ זבחים יא

(א) הרי זה טעון כבוס
שנאמר ואשר יזה מדמה וגו' תכבס במקום קדוש:

(ב) אף על פי שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות
ר"ל בחטאות חצונות, שהן נאכלות:

(ג) במקום קדוש תאכל
בענייני דכיבוס כתיב:

(ד) תורה אחת לכל החטאות
מיהו מדכתיב מיעוטא זאת תורת וגו', ממעטינן דם חטאת עוף שא"צ כבוס, מדכתיב בהך עניינא תשָחט, והרי עוף נמלק. [ואי"ל הרי כתיב נמי התם תאכל, והרי פנימית נשרפת, וא"כ מה חזית לומר דתאכל לאו דוקא ותשחט דוקא אימא איפכא. י"ל דמסתבר למעוטי עוף דלא דמי לחטאת חצונה, לענין שחיטה, וצפון, וקבלת דם בכלי, ומתן קרן, ואצבע, וחוד הזוית, ואישים, ולא דמי אהדדי רק לעניין שדמה ניתן בחוץ ושנאכל]:

(ה) חטאת פסולה אין דמה טעון כבוס
מדכתיב מדמה במפיק הא, קמ"ל דרק בכשרה דמיירי בה קרא, ולא בפסולה:

(ו) בין שהיה לה שעת הכושר
לזריקה:

(ז) איזו היא שהיה לה שעת הכושר שלנה
שלן דמה או שנטמא בשרה [דדם קדשים אמק"ט]. או שיצא דמה או בשר. וכולן שהיו קודם זריקה. דלאחר זריקה גם כשרה א"צ כבוס. וכלקמן:

(ח) שנשחטה
במחשבת חוץ וכו':

(ט) ושקבלו פסולין
או זרקו וכו':

(י) וזרקו
שפיר גרסיני לה. וכש"ס ריש מעילה [ד"ה א'. ודלא כר"ב הכא]. דאף דגם דם כשרה אחר שנזרק א"צ כבוס. י"ל דקמ"ל בזרקו פסולין. דלא נימא כיון דהיכא דאיכא דם הנפש יחזור הכשר ויקבל [כלעיל פ"ג סי' ט'] א"כ בזרקו פסולין כלא זרק דמי. ויהא דם שבמזרק טעון כבוס. קמ"ל תנא. דעכ"פ דם שבמזרק. כיון שהזה ממנו הפסול נעשה דם הנשאר במזרק כשיריים ופסול להזייה וכתיב אשר יזה. דדוקא בראוי להזייה. צריך כבוס:

(יא) נתז מן הצואר על הבגד אינו טעון כבוס
דאינו ראוי להזאה עדיין:

(יב) מן הקרן
של מזבח:

(יג) ומן היסוד
ר"ל מהשיריים העומדים להשפך ליסוד. אף שלא נשפכו עדיין. וכ"ש אחר כך:

(יד) אינו טעון כבוס
דכתיב אשר יזה. ולא שכבר הוזה:

(טו) נשפך על הרצפה ואספו אינו טעון כבוס
בלא נתקבל בכלי מיירי. דאל"כ הרי ראוי להזייה [כפ"ג מ"ב]. ואע"ג דכבר שמעינן לה מניתז מן הצואר [עתוס']. נ"ל דקמ"ל אף שאספו. שהרי קבלו בכלי אח"כ. אפ"ה מדפסול תו להזייה א"צ כבוס. ולהכי חלקן התנא לג' בבי. משום דכל חדא ילפינן מקרא. ודרשינן הכתוב למין פסול אחר:

(טז) וראוי להזיה
למעוטי קיבל בהרבה כלים. ובכל א' פחית מכדי הזייה. אף שחזר וערבן. לא קידש. וא"צ כיבוס:

(יז) נתז על העור עד שלא הופשט אינו טעון כבוס
דכתיב בגד. משמע דמקבל טומאה. אבל עור שלא הופשט אינו מקבל טומאה:

(יח) טעון כבוס
דמשהופשט מקבל טומאה כשחישב עליו להשתמש בו כמות שהוא:

(יט) אף משהופשט אינו טעון כבוס
מדחסר מחשבה להשתמש בו כך. לא דמי לבגד:

(כ) אינו טעון כבוס אלא מקום הדם
ולא כל הבגד:

(כא) ודבר שהוא ראוי לקבל טומאה
אף שחסר המחשבה. אם רק לא חסר מעשה:

(כב) וראוי לכבוס
לאפוקי כלי עץ. או עור קשה. דבר גרירה נינהו ולא בני כיבוס:

(כג) טעונין כבוס במקום קדוש
ר"ל בעזרה:

(כד) ושבירת כלי חרס
כשבשלו בו בשר קדשים. אפילו של קדשים קלים:

(כה) ומריקה ושטיפה בכלי נחשת
ה"ה שאר כלי מתכות:

(כו) במקום קדוש
כשבישל בו מגעיל תוך הכלי ברותחין. ואח"כ שוטף גם גבה של כלי בצונן [כלקמן]:

(כז) זה חומר בחטאת מקדשי קדשים
לעניין חיוב כיבוס ושבירת כלי חרס, אבל מריקה ושטיפה צריך בשתיהן [כמשנה ז']:

(כח) בגד
שניתז עליו דם חטאת:

(כט) נטמא חוץ לקלעים
ואי אפשר להכניסו בטומאתו לעזרה, וגם לטובלו מקודם אי אפשר, דהרי הדם חוצץ, ואף דדם לח אינו חוצץ [כשבת ק"ב ב']. י"ל דהכא בנתייבש מיירי, או נ"ל דהכא מדמקפיד עליו לכבסו בפנים, חוצץ [וראייתי מפסחים דמ"ו א']:

(ל) קורעו
קורעו ברוב אורך או ברוב רוחב, באופן שלא יהיה ראוי עוד למלאכתו הראשונה [עי' רמב"ם פי"ב מכלים הט"ז]. מיהו לא יבדיל חלקי הקרעים זמ"ז, רק ישייר שיהיה נשארם מחוברים יחד כדי רוחב סודר, כדי שיהיה שם בגד עליו בשעת כיבוס, ואף דאז עכ"פ מקט"ו מדרבנן. עכ"פ כדי לקיים מצות הכנסתו לפנים, לא גזרו. [ולתוס' הכא צריך לקרעו להרבה קרעים שלא ישאר גע"ג במקום אחד, רק שלא ינתקם זמ"ז ע"ש]:

(לא) ונכנס ומכבסו במקום קדוש
[ואילה"ק מ"ש לעניין טומאה לא מחשב כלי מדאורייתא אף דנשאר כרוחב סודר, ולעניין כיבוס מחשב עדיין כלי מדאורייתא. וכ"כ ק' בסמוך גבי ניקוב כלי חרס. י"ל דאף דע"י הקרע שבבגד והנקב שבכלי נתבטל שם בגד וכלי שהיה עליו לעניין טומאה דלשעבר, עכ"פ לעניין כיבוס דלהבא, הרי לעניין להבא עדיין שם בגד וכלי עליו גם לענין טומאה כשייחדו להשתמש באותו רוחב הכודר שעדיין שלם ובכלי שניקב, עדיין שם כלי עליו לטומאה כשייחדו לזיתים. ונ"ל ראיה דהרי כלי נחושת שפיחחה, וודאי בטל ממנו תורת כלי לגמרי, ואפ"ה כשצורפו אח"כ בקורנס, מהני לעשותו כלי לעניין שטוף [כסי' ל"ה], ה"נ מהני יחוד לתשמיש כמות שהוא, לעניין כבוס שאח"כ]:

(לב) נטמא חוץ לקלעים
שאי אפשר להכניסו בטומאתו, וטבילה גם בלי חציצה לא מהני לכלי חרס שנטמא:

(לג) נוקבו
כדי שיטהר מטומאתו:

(לד) ונכנס ושוברו במקום קדוש
ודוקא בנקבו בחוץ כדי שורש קטן, דבזה נטהר מדאורייתא, אף דמדרבנן צריך שיתנקב כמוציא זית, עכ"פ משום מצוה להכניסו לא גזרו. מיהו בהגדיל הנקב יותר משורש קטן, תו א"צ להכניסו, דכבר נתבטל מתורת כלי בשעת שבירה:

(לה) נטמא חוץ לקלעים
(ראה בועז):

(לו) פוחתו
דכלי מתכות אינו נטהר רק בנקב גדול. מיהו לאחר שפחתו מקיש עליו בקורנס שיסתם הנקב, כדי שיחזור שם כלי עליו בשעת מרוש"ט, ואף דחוזר עי"ז לטומאה ישנה. זהו רק מדרבנן [כר"ב פי"א דכלים]. [מיהו נ"ל דוקא בסותמה בהקשת קורנס, דאינו מתחבר יפה אבל לסותמו ע"י שמתיך לתוכו אבר, אינו רשאי, דאל"כ לעיל סי' ל' נמי יחזור ויתפור הקרע אע"כ דאז יהיה כבגד אחר, ה"נ כשיסתמו באבר, יהיה ככלי אחר, ולא מקיים מצות הכנסה. ולתוס' הכא פוחתו היינו דהופך פנימית הכלי לחוץ כי כיתונא ותמיהני דאין לך פנים חדשות גדול מזה. וצ"ע]:

(לז) רבי שמעון אומר קדשים קלים אינן טעונין מריקה ושטיפה
מיהו מודה ר"ש דבעי הגעלה, דאל"כ יפלוט טעם הבלוע שבו לאחר שיהיה נותר, לתוך ההיתר שיבשל בו. והחילוק בין הגעלה למרוש"ט הוא, דמרוש"ט צריך שיהיה במים דוקא, וצריך מריקה בחמין ושטיפה בצונן, וגם אפילו בישל במקצת כלי, צריך מרוש"ט בכל הכלי, משא"כ בהגעלה סגי בדיעבד גם בשאר משקין [כא"ח תנ"ב ה'], וא"צ אחר הגעלה גם שטיפה בצונן רק שנהגו כן [שם ס"ז], ובהגעיל רק המקום שנבלע בו האיסור בהכלי, קיי"ל דבדיעבד מהני [י"ד קכ"א ש"ך י"ח, ולרשב"א לא מהני, כש"ך שם סקט"ז]:

(לח) יבשל בו את כל הרגל
בלי מריקה ושטיפה דמתוך שמרובים הקרבנות ברגל ומבשל בו בכל יום, פולט כל יום מה שבלע אתמול קודם שנעשה נותר, דהרי שלמים נאכלים לב' ימים ולילה שבינתיים. [ואף שאין כלי מחזיק ס' נגד בליעתו שמאתמול, והוא חוזר ונבלע בו ביום ג'. נ"ל דכיון דהיתירא בלע השתא, ס"ל לר"ט דהו"ל כנ"ט בר נ"ט דהיתירא ולרבנן חיישינן שמא נשאר מעט בכלי שלא נתערב בבלוע שמהיום]:

(לט) וחכמים אומרים עד זמן אכילה
ר"ל מותר לבשל בו בלי מריקה ושטיפה עד כלות זמן אכילת הקרבן, דהיינו בשלמים שני ימים ולילה אחד, ובחטאת יום ולילה, ואח"כ אפילו בישל בו בינתיים צריך מרוש"ט, שמא נשאר בו מבלוע הראשון, שנעשה השתא נותר. [ולרשב"ם [פ"ח מקרבנות], עד זמן אכילה דקאמר מתני', ר"ל דבגזירת הכתוב הוא דאף שלא נעשה עדיין נותר, אינו רשאי לבשל בו רק מזמן הסעודה שבישל בה עד זמן הסעודה אחרת. וכן מסתבר לפע"ד, דאי מירוק ושטיפה מטעם נותר, א"כ מה מהני שבירת כלי חרס, דאפילו ישתמש בהחרסין הרי הוה נותר כמעיקרא וסגי שיאסר הכלי. אע"כ דשבירה ומרוש"ט כולן גזירת הכתוב הן]:

(מ) מריקה ושטיפה
שאמרה תורה כיצד:

(מא) כמריקת הכוס
של ברכת המזון, שצריך למרקו ולרוחצו יפה מבפנים ובחוץ [כאו"ח קפ"ג]:

(מב) ושטיפה כשטיפת הכוס
מבחוץ:

(מג) והשפוד והאסכלה
טס ברזל מלא נקבים שצולין עליו [ראסט בל"א]. ושניהן אין להן תוך:

(מד) מגעילן בחמין
כל הגעלה לשון פליטה הוא כמו שורו עיבר ולא יגעיל [איוב כ"א פ"י] שר"ל לא יפליט הזרע, ה"נ ר"ל מפליט ממנו ע"י הרותחין הטעם הבלוע בו [א"ח תנ"א ג'. ודלא כרתוי"ט שכתב שהוא לשון מיאוס, ולשונו לקוח מרמב"ם בפי' המשניות הכא]. אבל א"צ שטיפה, מדאין להן רק צד א'. ואילה"ק הרי כלים הללו בליעתן ע"י אור וכל כה"ג צריך ליבון כשלהי ע"ז [וא"ח תנ"א ס"ד]. י"ל היינו בבלע איסור, אבל הכא שבשל בהן קדשים בשעת היתר, אלא שאח"כ נעשה נותר, א"כ התירא בלע, ובכל כה"ג אפי' בלע ע"י אור מותר בהגעלה. ואע"ג דבבלע חמץ ע"י אור בזמן היתר לא ניתר בהגעלה. חמץ שאני דשם האיסור דהשתא כבר הי' עליו גם בזמן התירו, ולפיכך נידון כאיסורא בלע:

(מה) אם יש בהן בנותן טעם
שאין ס' בהקלין נגד החמורים שבישל בהן:

(מו) הרי הקלים נאכלין כחמורין
שנאכלין רק לפנים מן הקלעים. וליום ולילה, ולזכרי כהונה כדין קדשי קדשים:

(מז) ואינן טעונין מריקה ושטיפה
חסורי מחסרא וה"ק, אם יש בהן בנ"ט הרי טעם כעיקר דאורייתא, ולהכי נאכלין כחמורין, וטעונין מרוש"ט, ופוסלין במגע. אין בהן בנ"ט, נאכלין כקלין וא"צ מרוש"ט ואין פוסלין במגע. ומתניתין ר"ש היא דס"ל לעיל דקדשים קלין א"צ מרוש"ט. לפיכך הכא כשנתערבו בהן טעם של הק"ק, ויש בקדשים קלין ס' כנגדן, א"צ מרוש"ט, וכדין שאר קדשים קלין. וצריך נמי לומר דהא דתני קדשים וחולין ר"ל קדשי קדשים שנתבשלו עם חולין. דאי בקדשים קלים עם חולין, אמאי באין בחולין ס' כנגדן צריכים לדידיה מרוש"ט. [מיהו לרש"י אפילו כרבנן אתיא, והא דתני בסיפא דביש בהקלין ס' נגד החמורין א"צ מרוש"ט. ר"ל א"צ מרוש"ט לזמן החמורין רק לזמן הקלין]:

(מח) ואינם פוסלין במגע
ר"ל באין ס', וחזרו הקדשים הקלין ונגעו בקדשים קלין אחרים, ובלעו האחרים מהם, דינן כאילו נגעו קדשים החמורין בקדשים הקלין ההם, וצריך לאוכלן כחמורים. ואם החמורים פסולין נפסלו הקלין כמותן. ובהיה ס' אין פוסלין במגען:

(מט) רקיק שנגע ברקיק
ואי פסול ואחד כשר, ובלע הכשר מהפסול, ע"י שהיו חמין:

(נ) אינו אסור אלא מקום שבלע
וחותך כדי נטילה משם, והשאר כשר:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.