תפארת ישראל - יכין/אבות/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - יכין ‏ אבות ה

(א) בעשרה מאמרות נברא העולם
ר"ל בעשרה צווים נברא העולם וברואים שבה. והם ט' פעמים ויאמר שנכתבו בפרשה בראשית ברא, ומלות בראשית ברא נמי מאמר הוא, דבלתי ספק נבראו שמים וארץ ע"פ רצונו ית'. רק להכי לא כתיב גביה ויאמר, מדנבראו יש מאין, א"כ לא יתכן שיצוה הקב"ה להאין שיברא. משא"כ שאר הברואים שכבר היה כאן שמים וארץ, שייך גבייהו ויאמר, שצוה להן שיוציאו מהן יש מיש:

(ב) ומה תלמור לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות
ר"ל בשלמא אם היה מסתבר שלא היה יכול להברא במאמר א', רק היה צריך למעשה הגדול והנורא הזה מאמרים רבים, שפיר קמ"ל קרא, שנברא רק בי' מאמרות. אבל הרי ידענו כי גדול אדונינו ורב כח לברוא הכל במאמר א', ומה שבראו באמת ביו"ד מאמרות, הוא לטעם כמוס לה' ית'. וא"כ ק' שפיר לאיזה צורך הודיעתנו תורה שנברא בי' מאמרות, דהרי הטעם למה נברא כך אינו מושג לנו, והרי זה כממעט בכבודו ית' ח"ו. על כרחך שלטובתינו הודיעתנו תורה כך, שנלמד מזה שום דבר. ולפיכך עלינו להתבונן איזה דבר נלמד מזה:

(ג) וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות
דהודיעתנו התורה שנברא העולם וכל שבו בי' מאמרות, למען נדע כמה חביב לפניו ית' העולם וכל חלקיו, שנבראו בי' מאמרות דוגמת העולם העליון שנברא בי' ספירות, ודוגמת י' הדברות שבסיני. [וזה הטעם של כל י' י' שבפרק זה. וכן כל הנמצאים שבעולם כלולים בי' לשונות, (א) העצם. (ב) חכמה, (ג) האיכות, (ד) הצירוף, (ה) האנה, (ו) המתי. (ז) ההנחה. (ח) הקניין, (ט) הפועל, (י) הנפעל]. וכיון שכל כך חביב לפניו העולם א"כ כל המקלקל בו שום דבר שנענש בו ע"י חטאיו, עני בשיו, אלמנה בתרנגולתה, ויתום בביצתו [פסחים קי"ח א'], הרי קלקל דבר שחביב לפניו ית' מאד וחפץ בקיומו, ונענש גם על ענשו. וכ"כ הגורם ע"י צדקתו שיתקיים הכל, ושיתברך הכל בשפע ברכה, כמ"ש ונתתי עשב בשדך לבהמתך, שתהא פרתו רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתו מנקר באשפה ואין חולדה מזיקתה [כפסחים ד"ת ב'], הוא עושה בזה רצון קונו, ומקבל שכר על שכרו [וזהו שאמרנו פ"ד מ"ב ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה]:

(ד) עשרה דורות מאדם עד נח
כמפורש בתורה אדם הוליד שת, ושת הוליד אנוש וכו' עד נח. ולמאי נ"מ הודיעתנו תורה סדר הדורות הללו:

(ה) עד שהביא עליהם את מי המבול
דאע"ג דבי"ג מדות כבר כתיב שהקב"ה ארך אפים. עכ"פ לא ידענו עד כמה דורות הוא מאריך אף, להכי קמ"ל בסדר הדורות ההם, שרק עד י' דורות מאריך אפו אולי ישובו. [ואילה"ק הרי כתיב פוקד עון אבות וגו' על שלשים ורבעים והרי זה מיירי בשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן [כסנהדרין כ"ז ב']. נ"ל דהכא דהיה תלוי בזה השחתת כל העולם שאני]:

(ו) עשרה דורות מנח עד אברהם
גם הם מנויין בתורה. ולעניין מה מנה תורה סדר דורות אלו:

(ז) שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם
ר"ל שכר שהיו כולן ראויין לו, דהיינו לקרבן תחת כנפי השכינה, להתגלות להם כמו לאאע"ה. ולכרות להם ברית, וליתן לזרעם תורה, ולעשות להם נסים ונפלאות, ולהשפיע להם נבואה, כי כך היתה הכוונה בתחלה מאתו ית', שיזכו כל בני אדם לכל הדברים היקרים הללו. ומשחטאו י' דורות הראשונים, נדחו כולם, רק אברהם, והמובחר שבזרעו דהיינו זרע ישראל עבדו, זכו במתנות הנ"ל. [וכלל תנא כל הנך בהשכר שקבל אאע"ה. ולא כלעיל בי' דורות שמאדם ועד נח שאמרה המשנה בפירוש ענשם. ה"ט דהכא היה רק הפסד הרווח, כלומר ע"י מה שזכה אאע"ה וזרעו. נראה ונתגלה מה שהפסידו הם. וקמ"ל לעיל שהקב"ה מאריך אפו י' דורות לענין הפסד הגופניות. וקמ"ל הכא שהוא כן ג"כ לענין הפסד הרוחניות]:

(ח) עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם
כולן מנויין באבות דר"נ [פל"ג], והם (א) שהושלך לאור כשדים ומסר נפשו על קדושת שמו ית', (ב) לך לך, (ג) ויהי רעב, (ד) שנלקחה שרה, (ה) מלחמת (ה') [ד'] המלכים, (ו) כי גר יהיה זרעיך, שהראהו צרת בניו, (ז) שנצטוה לגרש הגר, (ח) שיגרש גם ישמעאל בכורו, (ט) מילה בן צ' שנים, (י) עקידה. ולמה נתנסה בכל אלה, אם לדעת את אשר בלבבו, מי איכא ספיקא קמי שמיא:

(ט) להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום
להכי נסהו הקב"ה כל כך, כדי להודיע להכל, כמה גדולה היתה אהבתו לאלהיו, ושלא לחנם בחר בו הקב"ה מכל דורו:

(י) עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים
שנצולו מעשר המכות שהיו ראויין שילקו כמצריים, מדהיו רעים וחטאים כמוהם [כמש"ל פ"ג סי' פ"ח], נצולו בזכות אבותיהם:

(יא) ועשרה על הים
כולן מנויין באבות דרבי נתן [פרק ל"ג]:

(יב) עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר
חטא היא בשחוטא האדם מכח תאוה. אבל נסיון, היינו בשחוטא האדם מדמסופק בכח ה' ובאמיתית הנבואה.וכך חטאו אבותינו במדבר י' פעמים. וכולן מנויין בערכין [דט"ו א'], ואלו הן, (א) קודם ירידתן לים, אמרו המבלי אין קברים, (ב) בעלייתן מהים, חשבו שמצריים עלו מצד אחר, עד אשר וירא ישראל את מצרים מת, שסבב הקב"ה שפלטתן הים, (ג) במרה, שאמרו מה נשתה, (ד) שוב שנית במים ברפידים, (ה) במן נאמר להם אל יצא, ויצאו בשבת, (ו) נאמר להם אל יותר ממנו עד בוקר, ויותירו, (ו) בשליו בשנה הראשונה, אמרו מי יאכילנו בשר, (ח) בשליו בשנה שנייה, נאמר והאספסף התאוו תאוה, (ט) בעגל, (י) במרגלים. ואז נתמלא סאתם ונענשו. [אבל שאר חטאים שחטאו. וגם מעשה קרח, כולהו בתר הכי הוו, ואף שמחלוקתו היה עבור שנתקנא בנשיאות אליצפן. וזה בשנה ראשונה היה. עכ"פ היה קרח נתירא באותה שעה לחלוק על משה. מדהיה משרע"ה אז חביב לישראל. אבל אחר גזירת המרגלים שהיה לב כולו מר על משרע"ה שלא התפלל עליהם כבעגל, ולכן אז מלא בע"ח מקום לגבות חובו]:

(יג) עשרה נסים נעשו לאבותינו
לטובת אבותינו. ושאר נסים שנעשו שם (כיומא דכ"א ב') לא חשיב להו תנא, מדלא היה בהן טובה, רק עדות ששכינה שורה שם:

(יד) בבית המקדש
ומדלא כתובים או רמוזים בתורה כהנך דלעיל, להכי אצטריך תנא לפרשן:

(טו) לא הפילה אשה מריח בשר הקדש
אע"ג דאילו הריחה היו רשאין להאכילה, דלא עדיף בשר קודש יותר מיו"כ שהוא בכרת, ואפ"ה בהריחה ביו"כ האכילוה [כיומא פ"ב ע"א]. אעפ"כ אילו היה אפשר שתתאוה להבשר שם ע"י הריח מבשר שעל אש המזבח, היו נזהרות המעוברת מלכנס לביהמ"ק, שמא תריח, ונמצאות מצטערות שנמנעו מלכנס למקדש:

(טז) ולא הסריח בשר הקדש מעולם
לא מבעייא אברי עולה שהן להקרבה, וכשהעלן לראש המזבח אין לינה פוסלת בו, ואפילו מונח שם ב' וג' ימים אפ"ה לא הסריח ביני ביני. אלא אפילו בשר *)שלמים שנאכל לכל אדם לב' ימים רצופים, גם הוא לא הסריח:

(יז) ולא נראה זבוב בבית המטבחים
אף דדרך זבובים להמצא במקום דמים ובני מעים. אפ"ה כדי שלא יצטערו הכהנים המתעסקים שם, לא נראה שם זבוב:

(יח) ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים
מדהיה עי"ז נפסל לעבודה ביו"כ, ועי"ז יהיו כל העם יודעים המקרה שאירע לכה"ג, ויתבייש בצבור:

(יט) ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה
שאילו כן, לא היו יכולין להקטיר אימורי חטאת ואשם, ולא היה מותר הבשר לאכילה לכהנים [פסחים נ"ט ב']:

(כ) ולא נצחה הרוח את עמוד העשן
שלא דחק הרוח לעשן למטה [כיומא כ"א ב'] שלא יצטערו הכהנים העובדים בהעשן:

(כא) ולא נמצא פסול בעומר
דכשלא יקריבוהו בט"ז ניסן, יאסרו כל ישראל לאכל חדש בשנה זו. ואע"ג דבדיעבד גם בנקצר ביום כשר, וכשנפסל הנקצר בלילה היו יכולין לקצור אחרת ביום ולהקריבה, עכ"פ עי"ז יתעכבו בהקרבתו, ויכשלו הרחוקים שיאכלו החדש מיד אחר חצות על סמך שלא יתעכבו מלהקריבו [מנחות דס"ח]:

(כב) ובשתי הלחם
שמקריבין בעצרת כדי להתיר חדש למנחות במקדש. ואין אפייתן דוחה יו"ט או שבת. וא"כ כשיפסלו אלה, א"א להביא אחרות. ולא יוכלו להביא מנחות מתבואה חדשה שנה תמימה:

(כג) ובלחם הפנים
שג"כ אין אפייתן דוחה יו"ט או שבת, ואילו נפסל היתה מתבטלת המצוה שבוע שלימה. והנך ג' שהנס שנעשה בהן הוא משום שכשנפסלו אין להם עוד תיקון, להכי חדא חשיב להו תנא [ויש שאין גורסין גשמים ורוח במשנה, וחושבי' לעומר ושתי לחם ולחה"פ, לג']. [ועי' יומא דכ"א ב']:

(כד) עומדים צפופים
כשמתכנסין בעזרה ברגלים וכדומה היו עומדין דחוקים מפני רבוי עם:

(כה) ומשתחוים רווחים
עד שהיה באותה שעה ד' אמות בין זל"ז. כדי שלא יתבייש כל אחד מחבירו כשיתוודה או כשיתפלל אז על נגעי לבבו שאינו רוצה שיתגלו לשום אדם רק אליו ית' היודע מכאוביו:

(כו) ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם
אף שמצויין שם, לא הזיקו: [וספרו לי ב' בני תורה דאתו מהתם זה שלא בפני זה. דגם עכשיו לא נשמע שניזק אדם שם מאלה, רק לעתים רחוקים והדא הוא דתנינן והשמותי את מקדשיכם. בקדושתן הן אף כשהן שומעין [מגילה כ"ח א]:

(כז) ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים
אע"ג שרבו הנוסעים לשם, ובפרט ברגלים אפ"ה לא היה שם דוחק מקום או דוחק פרנסה, כי שם צוה ה' את הברכה חיים עה"ע:

(כח) עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות
בע"ש הראשון שבששת ימי בראשית. ולא שבאמת נבראו אז, דוכי ס"ד שהאיל של אאע"ה והאתון של בלעם שחיו לפ"ז כמה אלפים שנה. ותה"ק תעלים ממנו הנס הגדול הזה. אלא ר"ל שניתן כח בהברואים שיוציאו הפלא בשעתן. [וח"ה שאר הנסים מיד בשעת הבריאה ניתן בהדבר שבו נעשה הנס, כח להוציא הנס בשעתו כדאמרינן [ב"ר שמות פ"כ] תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע. אלא שכולן מדהי' הנס לתשמיש חול להציל ולהושיע לצדיק, להכי תיכף כשנברא הדבר ביומו, ניתן בו הכח לעשות בו הנס לכשיצטרך. אבל הנך י' דברים שהיה הנס שבכל א לאות ולמופת על מלכותו ית', לפיכך הן רק במדריגה א' למטה מסגולת קדושת שבת קודש קדשים שג"כ הוא לפרסם מלכותו וממשלתו ית' והן למעלה ממדריגה משאר הברואים שנבראו בשאר הימים כולן לתשמיש חול. להכי נבראו בע"ש ביה"ש כעין הוספת מחול על הקודש]:

(כט) פי
להכי קאמר פי הארץ דר"ל ניתן כח בהארץ באותו מקום לפער פיה לבלוע עדת קרח, ולסתמו אח"כ, כחיה הפותחת פיה, וחוטפת וטורפת בכעס ובולעת שללה וחוזרת וסוגרת פיה. וכמ"ש ותכס עליהם הארץ והי' זה רק לקדש שמו ית' ולברר אמיתית תורת משה, מדכפרו בנבואות משרע"ה, וכמ"ש וידעתם כי נאצו וגו' את ה':

(ל) ופי הבאר
אבן עגול הי' שמאז שהכהו משה בחורב נתן בכל עת מימיו, והיה מתגלגל עמהם במדבר בכל המקומות כמעין המתטלטל [כשבת דל"ה א, ודלא כרתוי"ט הכא]. לכן כל המ' שנה שהיו במדבר הגדול והנורא, לא חסר להם פ"א מים, עד אשר שמתה מרים שפסקו מימיו, ונגנז בתוך הים [שם]. [מיהו להכי לא קאמר פי הסלע. משום דאז הוה משמע כמי פי הארץ לעיל שנסגר אחר שנפתח. אולם להכי קאמר פי הבאר לאשמעינן שנשאר באר פתוח כל המ' שנה]:

(לא) ופי האתון
שנתן הקב"ה כח בהאתון הראשון להוליד אחר כמה דורות האתון של בלעם, שיהיה בו כח לשעתו לדבר עם בלעם. [ואע"ג דמן ושמיר קדמו להנך, אפ"ה בעי תנא למנקט ג' פיות גבי הדדי כסדר בריאתן משום דארץ נבראה ביום א', והמים נבדלו ביום ב'. והאתון הוא מן הבהמות שנבראו ביום ה']:

(לב) והקשת
הנראה בענן ביום הגשם. והוא מתהווה ע"י שתעמוד השמש נגד ענן מעובר במים, ותשליך קרניה עליו. אבל מצד הטבע ראוי שיתהוה עי"ז הקשת אחורי העבים לצד הרקיע. דהיינו דוגמת זריחת השמש על כלי זכוכית אשר בו מים, שיראה דמות הקשת אחורי הכלי. אבל אילו היה כן לא היה נראה הקשת לבני עולם, והרי כל עיקר אות הקשת לא הי' צריך להזכיר להקב"ה ח"ו, דהרי אין שכחה לפניו ית', רק למען להזכיר חסדי ה' לבני אדם. לכן סיבב הקב"ה טבע בענן בימי נח שיהיו נתפסים בו קרני השמש, שלא יבקעו בהענן מעבר לעבר כטבע זכוכית הנ"ל, רק יחזרו לאחור לאויר האטמאספערע, למען יהי' לאות לבני מרי שידעו שחייבים כלייה, ורק הקב"ה ברחמיו זוכר הברית. והנה כבוד ה' נראה בענן כמראה הקשת אשר ראה הנביא [יחזקאל א' כ"ח]. ובאור פני מלך חיים:

(לג) והמן
שנתן הקב"ה כח באויר השמים להמטיר רק לישראל במדבר דגן שמים, שלא היה מן כדוגמת מן שבזמנינו, רק נקרא כך בהשחלת השם [וכן טעו בו ישראל ואמרו זה לזה מן הוא, ר"ל זה המן המורגל. והשיבם משרע"ה, טעותם. הוא הלחם אשר נתן ה' לכם]. שהי' בו פלאי פלאים. שהיה נימס בחום השמש, כדבר מימי נקרש. ואפ"ה היו צריכים לדוכו במדוכה ובשלו בפרור כמעשה קדירה, והי' ג"כ משביע לרעב והיה נמס בשמש, ואפ"ה כשאפו ובישלו ממנו לא נימס למים. ועוד, שכשלן לילה א' וירום תולעים ויבאש, ולא כטבע המן שבזמנינו, ואפ"ה בליל שבת לא הבאיש ולא התליע. ותו, שבכל יום כשמדדו בביתם מה שאספו המרבה או הממעיט, מצא כל אחד רק כפי הצורך לבני ביתו ליום א', ואפ"ה בע"ש מצא כל אחד כפל משאר הימים. וכל הנפלאות הללו נעשו להם בלחם חוקם כל זמן היותם בבית מדרשו של משרע"ה, למען ידעו עד כמה השגחת הקב"ה על עבדיו אשר תורותיו ינצורו:

(לד) והמטה
של משרע"ה, ושל סנפירון היה, ונברא עם שם המפורש החקוק בו, ובכח אותו השם נעשו בו האותות. אמנם כשנזדמן ליד משה בתחלה לא ידע כחו, עד שהודיעו הקב"ה ואמר ואת המטה הזה תקח בידיך. [ואפשר דכלל נמי תנא מקלו של אהרן. שנתן אז הקב"ה כח בהגזע הראשון. שיוציא אחד מהנטיעות שיטעו ממנו שקדים ופרחים בשעת הנס [כפסחים נ"ד א]:

(לה) והשמיר
הוא מין תולעת שכשהעבירוהו על האותיות הרשומות בדיו באבני האפוד, התפרץ האות הכתוב על האבן, כתאנה וכשאור המתבקע [ועמ"ש בפירושינו סוטה פ"ט סי' מ'. ונקט תנא קשת ומן גבי הדדי מדשניהן באויר הרקיע שנברא ביום ב'. והדר נקט מטה ושמיר גבי הדדי. מדשניהן גדולי ארץ שנבראת ביום ג']:

(לו) והכתב
צורת האותיות שבלוחות הראשונות, נברא בע"ש ביה"ש. ובלוחות השניות ג"כ כבר ניתן אז הכח בהן שיתבקע בהם צורת האותיות מאליהן, אחר שיפסל משה את גוף הלוחות עצמן:

(לז) והמכתב
הוא פנימיות האותיות, דמדהיו האותיות חרותים מעבר לעבר, מם וסמך המפולשין בלוחות בנס היו עומדין לכן היה צריך גם בהם נס [כמגילה ד"ב א]:

(לח) והלוחות
לוחות הראשונות ששברן משרע"ה, אבל לוחות השניות משה פסלן, מיהו גם שברי לוחות הונחו בארון [כב"ב די"ד ב], ונגנזו עמו. וגם צנצנת המן ומקלו של אהרן וכו' נגנזו עם הארון [כיומא דנ"ב ב]. אבל מטה משרע"ה הי' ביד כל שופט מלך שבישראל עד שחרב ביהמ"ק [תנחומא פרשת חוקת]. ונ"ל שגם הוא נגנז לבסוף:

(לט) ויש אומרים אף המזיקין
הם מלאכי חבלה, שיענשו על ידיהן הרשעים בעה"ב. ולפעמים גם בעה"ז. והם ברוחניותם למטה מאד ממדריגות המלאכי שרת:

(מ) וקבורתו של משה
שבריאת המערה ההיא נס הי', דהרי משנקבר שם נגנזה המערה, כמ"ש ולא ידע איש את קבורתו:

(מא) ואילו של אברהם אבינו
נגזר על א' מהאילים הנבראים בימי בראשית, שיהי' אחד מצאצאיו נשאר הפקר, כדי שלא יקרב מגזל, ושבשעת העקידה ירוץ בסמוך לאברהם ויסתבך בקרניו:

(מב) ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה
דהרי כל כלי ברזל צריך לעשייתו צבת, ולכן הצבת הראשונה נברא ע"י הקב"ה [ואף שהי' אפשר שהצבת הראשונה הותכה בדפוס. עכ"פ לי"א כך מקובל הדבר שבריה ביד"ש היתה, מדהי' בה צורך קדושה לעשות כמה כלי קודש]:

(מג) שבעה דברים בגולם
הוא לשון גולמי כלים שלא נגמרה מלאכתן [כלים פי"ב מ"ו]. כך אדם שלא נתקן במדותיו כראוי נקרא מה"ט גולם. ומדלא קרי ליה סכל או פתי, ש"מ דבתלמיד היושב לפני רבו מיירי, ואף שלמד הרבה, אבל לא תיקן א"ע לפי לימודו.

(מד) חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה
ר"ל אעפ"י שהוא חריף ומפולפל יותר, אפ"ה מדיודע שאידך גדול יותר בחכמה דהיינו שהוא בעל שמועות רבות, שותק עד שידבר הוא, כי אין חריצות השכל מכריע נגד הקבלה הנאמנה, וכעדות ב' הגרדיים שהכריעו לכל חכמי ישראל במה שקבלו הם [כעדיות פ"א]. ומכ"ש שאינו מדבר לפנו הגדול ממנו במנין השנים, דמלבד דברוב שנים רוב חכמה [איוב ל"ב פ"ז], חייב לכבדו ג"כ מפני רוב שניו דהרי ר' יוחנן קאים גם מקמי סבי ארמאי דכמה הרפתקאי דעברי עלי' [קידושין ל"ג א]: וק"ו בן בנו של ק"ו כשהוא רבו או אביו, שחייב לכבדו מדין תורה:

(מה) ואינו נכנס לתוך דברי חבירו
כשמתווכח עם חבירו, ממתין עד שיסיים חבירו כל דבריו, ואז אם יש לו להשיב עליו ישיבנו, אבל לא יפסיקנו בדבריו, שעי"ז יתבלבל חבירו, ולא יהיה יכול לכלכל דבריו במשפט, והרי החכם נכנע בדעתו אל האמת. גם אין זה מדרך ארץ לבזות חבירו או תלמידו ולהפסיקו בדבריו, כאילו אין צורך בהם, ואין זה רק רמת רוחא דנקט ליה:

(מו) ואינו נבהל להשיב
ר"ל אינו ממהר להשיב. דכשגמר חבירו דבריו, ורואה שיש להשיב עליהן לפי השקפה ראשונה, אפ"ה יתמהמה קצת ובוחן היטב בינו לבין עצמו קודם שישיב לו, אם אולי דבריו אמת, ואם לאו, יסדר דבריו איך ומה ישיב עליהן:

(מז) שואל כענין ומשיב כהלכה
מדחשב להו תנא בחדא. ש"מ דתרוייהו בחדא מחתא מחתינהו. דכל דבריו בפלפולו הם דרך שאלה, ואף שיודע הדין אינו חפץ להיות מלמד, רק חפץ שיאמר חבירו מעצמו הדין כשישיב. וגם שואל רק בדבר המצוי, דכששואל אינו מפליג בדברים להראות פלפולו וחריצותו בדברים שאינן נוגעין להענין, אלא תהיה השאלה בהדבר שעוסקין בה [וכ"ש כד פסיק רבי בהאי מסכת לא תשייליה במסכת אחריתא (כשבת ד"ג ב), דזה מורה שאינו בעל דרך ארץ, לבייש הרב ששט בים אחר]. וכשהוא משיב אינו מטעה חביריו או תלמידיו לתרץ קושיותיו בהמצאות של הבל שאינן לאמתתן של תורה. אלא משיב כהלכה בדרך אמת:

(מח) ועל אחרון אחרון
כשנשאל דבר שצריך ב' תשובות, משיב תחלה על השאלה הראשונה. כי כל משנתו סדורה לו, וכל סדר בכל ענין הוא סימן לחכמה:

(מט) ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי
כשיבא בתוך סדר דבריו דבר א' שאינו מבינו, גם לא שמע בה מרבותיו האיך יהי' בו הדין, אינו משמיטו כדי שלא יתבייש, אלא אומר דבר זה לא ידעתי בו ולא שמעתי בו האיך הוא הדין:

(נ) ומודה על האמת
ואינו בוש מלומר טעיתי, ואינו מתעקש בפלפול וחריצות הבל להעמיד דעתו. והתבונן סדרי דברי התנא (א) קודם הדיבור, אינו מדבר בפני הגדול, (ב) באמצע הדבור, אינו נכנס לדברי חבירו. (ג) כשסיים חבירו, אינו נבהל להשיב. (ד) כשמתחיל הוא לדבר, שואל כענין וכו'. (ה) כשמאריך בתשובתו, אומר על ראשון וכו'. (ו) כשנזדמן ספק בדבריו, אמר לא שמעתי. (ז) כשסיים דבריו, וחביריו חולקין עליו, מודה על האמת:

(נא) על שבעה גופי עבירה
ר"ל עבירות חלוקות:

(נב) ומקצתן אינן מעשרין
כולל כל המעשרות, שאין חיוב מיתה בטבלן רק בטבול לת"ג [רמב"ם פ"י ממ"א הלכה כ' ודלא כר"ן נדרים דפ"ד ב] ואם מקצתן נזהרין בהן ומקצתן אין נזהרין, אז רעב וכו':

(נג) רעב של בצורת באה
בצורת הוא לשון מניעה וביצור, ר"ל שיתמעטו הגשמים, חלקה א' תמטר וגו'. ועי"ז מקצתן וכו':

(נד) גמרו שלא לעשר
שכולן אינן מעשרין:

(נה) רעב של מהומה ושל בצורת באה
מהומת נסיעת גייסות. וע"י מניעת הגשמים היו הרעבים יכולין ליסע למדינה אחרת ונצולין. וע"י שיבוש הגייסות אין יכולין ליסע ממדינה למדינה ורעבו כולן מדה כנ"מ:

(נו) ושלא ליטול את החלה
שחמורה ממעשרות, שכשהפרישוה ואכלוה חייבים מיתה. מיהו הכא מיירי שלא הפרישוה:

(נז) רעב של כליה באה
שמתמקמקין בחלאת רעב ומתים הרבה:

(נח) דבר בא לעולם
שמתים רבים מבלי שיהיו חולים תחלה:

(נט) על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין
ככל חייבי כרת, או מיתה בידי שמים, שחייב בה האוכל טבל לת"ג או טבל לתמ"ע, וכדומה:

(ס) ועל פירות שביעית
שדינן להפקירן. ומדלא הפקירו, יענשו מדה כנ"מ להפקיר חייתם למלאך המשחית:

(סא) חרב בא לעולם
חרב מלחמה.

(סב) על ענוי הדין
שיודע להיכן הדין נוטה, ומעכב מלפסוק אותו:

(סג) ועל עוות הדין
לזכות החייב ולחייב הזכאי:

(סד) ועל המורים בתורה שלא כהלכה
להתיר האסור ולאסור המותר. וכל הנך עונשין דמתני' ילפינן להו מקרא [בשבת דל"ג]:

(סה) על שבועת שוא
כולל שוא או שקר:

(סו) ועל חלול השם
שעובר עבירה בפרהסיא בעזות ויד רמה. או שעושה דבר שהרואין יכולין לחשוב שעושה עבירו ואינו חושש [כיומא דפ"ו א]:

(סז) גלות בא לעולם
הוא העונש היותר קשה שיוכל להשיג להלאום, שיחרב המקדש ושיגלו הבנים מעל שולחן אביהם, ויהיו משל ולשנינה בקרב הארץ:

(סח) ועל השמטת הארץ
שחרשו וזרעו בשביעית:

(סט) בארבעה פרקים הדבר מתרבה
 ?"ל הדבר הנ"ל כשנענשים בו על מיתות של"נ לב"ד, אז מתרבה בד' פרקים הללו אגב גררא, מדהחסירו חיות העניים שמחוייבין לפרנסן אז. משא"כ מעשר ראשון הרי יוצא אדם גם כשיתנו ללוי עשיר, נמצא שלא חסר אותו של עני. וכ"ש מע"ש הרי נשאר לעצמו, לכן לא נענשים עליהן במיתה. מיהו מדיש בשאר המעשרות קדושה קצת להכי חשיבא להשתלם עונש המיוחד עליהן בקביעותא ולא מקופיא:

(ע) ברביעית
בשנת ד' שבשמיטה:

(עא) ובשביעית
היא שנת השמיטה:

(עב) ובמוצאי שביעית
היא שנה א' שבשמיטה. ומדמתרבה במוצאי שביעית מיד, דהרי עונשו קביע וקיימא [כמ"ח] להכי לא קאמר בשמינית:

(עג) ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה
שחג היא זמן האסיפה, שחייב ליתן לקט שכחה ופיאה פרט ועוללות:

(עד) ארבע מדות באדם
לאו בצדקה קמיירי, שחייב בה. רק במו"מ ובג"ח איש לרעהו בטרחת הגוף ובסיועת ממון, שלרוב יכול להתנצל מצד הפועל או הפעול או מצד הפעולה:

(עה) האומר שלי שלי ושלך שלך
אינו רוצה ליהנות מאחרים ולא ליהנות לאחרים:

(עו) זו מדה בינונית
אינו לא חסיד ולא רשע:

(עז) ויש אומרים זו מדת סדום
שאע"ג שמשווה רעהו לעצמו, כמ"ש ואהבת לרעך כמוך, עכ"פ ע"י התנהגות שלו, תתבטל האהבה שבין אדם לחבירו, כבסדום שמנעו רגל אורחים מביניהן, אף שידעו שימדדו להם במדינתם כמדתם. ויצאו מרעה אל רעה להתאכזר גם על עניים:

(עח) שלי שלך ושלך שלי
בתנאי זה אוותר לך לפעמים ע"מ שתוותר לי מכחך כשאצטרך לך:

(עט) עם הארץ
ר"ל כך דרך רוב בנ"א יושבי הארץ הפשוטים, ליישוב העולם. אבל מדת. התורה היא לבלי להקפיד בכך:

(פ) חסיד
שעושה לפנים משו"הד מוותר משפטיו ומדקדק בחיוביו:

(פא) שלי שלי ושלך שלי
שממאן לגמול חסד בגופו וממונו לאחרים, וכשמצטרך, רוצה שייטיבו אחרים עמו:

(פב) רשע
דוודאי כשתזדמן לו טובתו אפי' ברעת אחרים, ג"כ אינו נמנע וכ"ש שלא ייטיב לאדם אפי' אם לא יפסיד עי"ז משלו דבר:

(פג) נוח לכעוס ונוח לרצות
שעל כל דבר קטן יתקצף. אבל נוח להתפייס מאחרים או מעצמו:

(פד) יצא שכרו בהפסדו
הפסידו מרובה משכרו, שע"י קלות דעתו רוב מעשיו מקולקלין:

(פה) קשה לכעוס וקשה לרצות
שאינו כועס רק כשרואה שהרעה שיעשה לו הלה גדולה, ולכן ג"כ אינו מתפייס לו מהר:

(פו) יצא הפסדו בשכרו
ר"ל נקי הוא מהפסידו שמזיק לגופו ונפשו ע"י הכעס. גם מה שמפסיד ע"י שאינו מעביר על מדותיו, מדהיו מעבירין לו עי"ז על כל פשעיו [כר"ה י"ז א]. ובכל זה הפסדו בטל במעוטו ברוב שכרו, מדאינו כועס רק לפרקים רחוקים. וגם ע"י שדעתו מיושבת רוב מעשיו מתוקנים:

(פז) קשה לכעוס
אבל שלא יכעס כלל, א"א בשום אדם:

(פח) רשע
נכון הוא אדם כזה להרשיע נגד ה' ובנ"א, מדיש לו ב' סבות גדולות לחטוא על ידיהן, דהיינו, קלות הדעת, ולעמוד על דעתו:

(פט) מהר לשמוע ומהר לאבד
שתופס ומבין מהר מה שלומד, אבל שוב שוכחו מהר:

(צ) יצא שכרו בהפסדו
הפסדו מרובה משכרו. ונ"מ שצריך אדם כזה לחזור הדבר הרבה פעמים אם ירצה להרוויח דבר בלימודו, וכמ"ש, אינו דומה שונה פרקו ק' פעמים לשונה פרקו ק"א פעמים [חגיגה ד"ט ב]:

(צא) יצא הפסדו בשכרו
שרווחו גדול מהפסידו, דעכ"פ בידו הוא לעיין בתחלה היטב עד שיבין הדבר, ואח"כ ישאר בזכרונו. ונ"מ שכשאין לאדם לספק מזון רק לא' מהן, יקדים לפרנס השני יותר מהראשון, מדיש בו תקוה יותר שיצליח בלימודו:

(צב) חכם
ויקדים לפרנס זה לב' הראשונים:

(צג) ארבע מדות בנותני צדקה
ר"ל בנתינת הצדקה. דהרי חשב גם שאינם נותנים. או נ"ל דכולהו בבי דמתני' בנותני צדקה מיירי, ויתן ולא יתן דנקט תנא, היינו שנותן צדקה השתא באופן שמגלה דעתו השתא מה שרוצה לעתיד, דכשיתן לעני בפנים יפות [ב"ב ד"ט ב'] שעליו נאמר אז תקרא לעני וד' יענה. שהקב"ה מתאוה לתפלת צדיקים. זהו שרוצה שיתן לעתיד, והגוער בהעני בנזיפה בעת שנותן לו צדקה, זה רוצה לבלי ליתן לו בעתיד, כי העני נמאס בעיני עצמו ומתירא לתבעו פעם שנית, וכשמבזהו בעיני אחרים או כשמודיע צערו לרבים, עי"ז יוגרם שיתנו או לא יתנו לו אחרים:

(צד) עינו רעה בשל אחרים
ר"ל או שטעמו שעינו צרה שיצא על אחרים שם טוב שנותנים גם הם לעניים. או שעינו צרה שיהיה לעניים הרווחה יתירה. וזה עון פלילי:

(צה) עינו רעה בשלו
ר"ל אינו חושש שיצא על אחרים שם טוב. גם אינו חושש שיהיה לעניים הרווחה. אבל שיהיה להם הרווחה על ידו, בזה עינו צרה:

(צו) יתן ויתנו אחרים
אעפ"י שכבר נתן הוא, אעפ"כ ידבר עם אחרים שיתנו גם הם:

(צז) לא יתן ולא יתנו אחרים
מלת רוצה שנזכר ברישא אכולהו בבי קאי. וה"נ ר"ל רוצה שלא יתן ושלא יתנו אחרים:

(צח) רשע
מדהוא אכזר, דבמה יתפרנסו העניים:

(צט) ארבע מדות בהולכי לבית המדרש
ר"ל בהליכה לבי"המד. א"נ שהולך לשם כדי שלא לילך לעתיד, כדי שימצא מקום לגנות הלימוד בב"המד. והוא המקום שמלמדין לעם בדרוש בתוכחות מוסר, האמונות והדעות וד"א ואופן עשיית המצות. אבל א"א לומר דאיירי הכא בתלמידים, דהרי כבר נקט להו בהבבא אחריתא ביושבי' לפני חכמים:

(ק) הולך ואינו עושה
לא שבמזיד עובר על דבריהם, דא"כ רשע הוא. אלא ר"ל שאין כח בידו לכבוש יצרו בשעת מעשה:

(קא) שכר הליכה בידו
דעכ"פ נכסף לשמוע דברי אלהים חיים, ואולי באורך הזמן, יעשה שמיעתו בנפשו רושם שיכבש יצרו, דתלמוד מביא לידי מעשה [כב"ק די"ז א]:

(קב) עושה ואינו הולך
שכובש יצרו לעשות כפי המצווה בתורה ובד"א. אבל חושב שא"צ לדברי החכמים ותוכחותיהם:

(קג) שכר מעשה בידו
אבל עכ"פ הפסיד הרווחת ההליכה, דאילו היה הולך היה עושה יותר, כמ"ש הולך את חכמים יחכם:

(קד) הולך ועושה
אעפ"י שתלמודו בידו ויודע מה ראוי לעשות, ואעפ"כ הולך לשמוע דברי מוסר, למען לחזק נפשו בדרך ה':

(קה) לא הולך ולא עושה
שיודע שהוא חסר דעת ואעפ"כ לא יאהב לץ הוכח לו אל חכמים נא ילך [משנ' ט"ו י"ב]:

(קו) ארבע מדות ביושבי לפני חכמים
הם התלמידים הלומדין אצל הרב. וכאן לא מיירי מהשתבחות הזכרון, שכבר נשנה לעיל [מי"ב] רק מתקון וקלקול השכל:

(קז) ספוג
[שוואם] בל"א:

(קח) שהוא סופג את הכל
משקין צלולים ועכורים מתוקים ומרים. ואין בכחו להוציאן מעצמו רק ע"י שידחקוהו. וגם אז לא יוציא הכל. ומה שיוציא יוציא פגום מעורב בטעם הספוג. וכך זה האדם כל מה ששומע מרבו, אומר עליו הן, ואין בכחו לבחון בין אמת לשקר. ומדאינו בעל שכל אין בכחו להוציאן לחוץ רק כשידחקוהו ע"י רבוי שאלות. ומדאין לו לשון למודים מוציא קצת רק מהדברים ששמע. ויאמרם מבולבלים פגומים בלי טעם:

(קט) משפך
[טריכטער] בל"א, שמריקין על ידו משקין מכלי אל כלי:

(קי) שמכניס בזו ומוציא בזו
כך זה יש כח בידו לחזור ולומר לאחרים כל הדברים ששמע מרבו, וזה עדות שהבינם יפה, וגם יש לו לשון למודים ללמד לאחרים, אבל אין כח בשכלו לבחון דבריהם ולהבדיל בין עיקר לטפל:

(קיא) משמרת
[זייהע] בל"א שמסננין בה המשקין צלולים:

(קיב) שמוציאה את היין וקולטת את השמרים
כך זה קלט הכל, ובוחן ובודק יפה בכח שכלו ללמד רק האמת קב ונקי, והשאר מבטלו בלבו:

(קיג) ונפה
[זיעב] בל"א:

(קיד) שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת
סולת הוא היותר דק שבקמח, שנשאר דביק בשולי הנפה ודפנותיה. ובדומה לו מי שהוא עקום השכל, שמהפך בלימודו אור לחושך וחושך לאור, ומטעים לאחרים הטפל, ומניח העיקר. [ונ"ל מדצריך ללימוד ב' דברים, שכל, ולשון למודים. להכי נקט ספוג. שחסרו לו שתיהן. ומשפך, שיש לו לשון לימודים ולא שכל, ומשמרת שיש לו שתיהן ונפה שיש לו שכל ולא לשון למודים. ומוציא עי"ז הטפל תחת העיקר]:

(קטו) כל אהבה שהיא תלויה בדבר
ר"ל בדבר אמצעי שהוא חוץ מגוף האוהב והנאהב, כגון אהבת האדם למטיבו, שאינו אוהב את הנאהב, רק את הדבר שיקבל הוא ממנו גם בעתיד, ונמצא שרק א"ע אוהב:

(קטז) ושאינה תלויה בדבר
רק בטבע, כאהבת אדם לבניו ולמשפחתו. או בהשכל, שיאהב האדם את עסק החכמה ואת ההנהגה הישרה, ואת היראת שמים, דכשנשאל אותו למה יאהב כל אלה. אינו יודע לתת לנו טעם בדבר, זהו אהבה שאינו תלוי בדבר אמצעי שבין האוהב לנאהב. אבל שיאהב אדם לחכם, ולבעל מדות ישרות, ולצדיק, ג"כ מחשב תלויה בדבר, דהרי כשיפסיק החכם מלעסוק בחכמה וכו' בטל דבר ותבטל האהבה. מיהו שלא תטעה לומר אהבת ניאוף ג"כ יחשב אינה תלויה בדבר אמצעי, דהרי היופי של הנאהבת קשורה בגופה. להכי שואל התנא איזו וכו':

(קיז) איזו היא אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר
דלא את תמר אהב רק את עצמו, עבור ההנאה שהיה מצפה לעצמו ממנה, וההנאה היא היא הדבר האמצעי שבין האוהב לנאהב. ולכן כשהשקיט הנאתו ממנה, כתיב וישנאה אמנון וגו'. אולם שלא תקשה, א"כ היכן מצינו אהבה שבין אדם לחבירו שלא תהיה תלויה בדבר מה. שא"א שתנטל ותתבטל מהנאהב. ואהבת אב לבן אינה מכרעת, דאינה רק אהבת עצמו, מדהוא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, והר"ז כמו שיאהב אדם לידו ורגלו שאינו מהראוי לכנותה אהבה, על זה משיב התנא שכבר מצינו דוגמתה בעולם, ושאינה כו':

(קיח) זו אהבת דוד ויהונתן
שלא היתה תלויה בשום דבר בעולם, והיתה גדולה במדתה כאהבת אב לבן שא"א שתתבטל, אפילו כשלא יתנהג הבן כשורה, וכמ"ש דהמע"ה לאט לי לנער לאבשלום, וכ"כ יהונתן אף ששמע אח"כ שיקח ממנו מלכותו, אפ"ה לא זז מחבתו לו, שמסר כ"פ נפשו בסכנה עבורו [ומצינו דוגמתה בעולם ונקראת זימפאטהעטישע ליעבע בל"א, דב' בנ"א אף שלא הכירו זא"ז מעולם, תיכף כשיראו זא"ז יאהבו זל"ז בלי טעם. ויש לזה טעם נעלם]:

(קיט) כל מחלוקת שהיא לשם שמים
ר"ל כל כנסיה שנחלקו יחידיה בדעות, וכוונת כל הדעות לש"ש:

(קכ) סופה להתקיים
לעיל פ"ד משנה י"א קאמר כל כנםיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים, וקאמר הכא שאף במחלוקת הוא כן דסוף המחלוקת להביא קיום להכנסייה, שע"י שהשתדלות כולם הוא רק אחר תכלית א', רק שלא יכירוהו הכל עדיין היטב, אולם ע"י חלוקי הדעות והפלפולים שיהיה ביניהן, והכרעת הסברות לכאן ולכאן, יזדקק ויתברר האמת לעיני כולן ברור כשמש או שיסבבו משמים עד שיודו כולם, ועי"ז יתנו קיום וחיזוק לא' מהסברות יותר מבתחלה:

(קכא) ושאינה לשם שמים
ר"ל אף שרק כוונת אחת מהן שלא לש"ש.

(קכב) אין סופה להתקיים
ר"ל אין סוף המחלוקת ההיא מביאה קיום לסברת אותן שאין כוונתן לש"ש, שכיון שכוונת הכת האחת או של ב' הכתות שלא לש"ש, א"כ יש לכל אחת תכלית אחרת אשר ישתדלו אחריה, וכל זמן שלא ישיגו התכלית ההיא לא ישקוטו, נמצא שהמחלוקת לא תתן קיום לאחת מהסברות. ושלא תאמר דאף גם אם ע"י מחלוקתם אין אהבה ואחוה ביניהן, אפ"ה אם רק כל אחת מהכתות כוונתן קדושה, מיקרי מחלוקת לש"ש, ועל זה תקשה הרי ע"י קטטתם זע"ז יוגרם שיהיו כל אחד עומד על דעתו, ואין סופה להתקיים, להכי קאמר תנא איזו וכו':

(קכג) איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי
דאע"ג דמצינו מחלוקות רבות ביניהם בש"ס, אפ"ה היה אהבה ואחוה ביניהן [כיבמות י"ד ב']. ולהכי, באמת או שהודו זל"ז כדאשכחן בכמה דוכתי [עדיות פ"א מי"ב], או שסיבב הקב"ה שיסכימו כולם לדעת אחת, כמו שנעשה התם ע"י בת קול, שיהיו כולם סוברים כב"ה [עירובין ד"ו ב']. ושמא תאמר דבאמירה תליא אם רק אומר שכוונתו לש"ש, אף דשבע תועבות בלבבו. להכי קאמר תו איזה וכו'. [ולא קאמר תנא ב"ש וב"ה, דהיינו תלמידיהם. ה"ט משום דבהם אפשר שהיה בהם מי שלא התכוון לש"ש [כסנהדרין דפ"ח ע"ב]:

(קכד) זו מחלוקת קרח וכל עדתו
שאמר כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. ואין לך צביעת המעוור העינים יותר מזה. אבל פנימיות מחשבותיו היו טמאים, וסופו הוכיח על תחלתו, שלא חזר מדעתו עד אשר יעו אותו במטאטא השמד מעל הארץ:

(קכה) כל המזכה את הרבים
שמלמדם תורה ויראת ה' ומוסר, או שהגרימם לעשות מצות:

(קכו) אין חטא בא על ידו
שימנעו משמים מחטא, כדאמרינן [ביומא דפ"ו] שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בג"ע:

(קכז) וכל המחטיא את הרבים
שמסיתם לעבירה, או שהגרימם באופן אחר לחטוא:

(קכח) אין מספיקין בידו לעשות תשובה
דלא די שלא ימנעוהו מחטאים אחרים, כ"א אפילו ירבה לעשות תשובה על חטאיו לא יסייעוהו לכך משמים כשאר הבא לטהר. וכל זה כדי שלא יהא בג"ע ותלמידיו בגיהנם:

(קכט) משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו
דלא תימא דהמזכה הרבים אע"ג שימנעוהו מחטא, עכ"פ כיון שלא הכריעוהו לזכות, א"כ אין לו מקום בשכר הרוחני. ע"ז קאמר זכות הרבים תלוי בו, דנחשב לו כאילו הוא עשאן:

(קל) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל
דא"א לומר שצדקת ה' עשה היינו שקיים משרע"ה התורה, דפשיטא שקיים משרע"ה התורה, ומה רבותא. אלא ה"ק כמו הקב"ה שעושה צדקה לעמו ומטיב להם, כ"כ עשה הוא, דהרי לימד משפטי ה' דהיינו התורה, עם ישראל. ומדל"ק קרא לימד, אלא עשה, ש"מ דהלימוד נחשב כמעשה, אף שלימד להם כמה מצות שלא קיימן הוא, כגון מצות התלויות בארץ או התלויות במקרה כחליצה וכדומה, אפ"ה מדזכות הרבים תלוי בו, נחשב כאילו עשאן ממש:

(קלא) ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו
לא מייתי ראיה דאין מספיקין בידו לשוב, דזה פשוט, דהרי א"א שישוב על מה שחוטאים אחרים עדיין, והוא הגרימם לחטוא. רק מייתי ראיה שנחשב לו כחטאי עצמו:

(קלב) אשר חטא ואשר החטיא את ישראל
וזה נכתב אצל ענשו, כשלא השאיר לו כעשא שריד. ומדכלל קרא חטאו עם חטא ישראל, ש"מ דשקולין הן, ולולא החטיא ישראל לא היה נענש כל כך. מיהו גם לא הספיקוהו לשוב, דהרי ראה המופת הגדול והנורא שעשה איש אלהים, ואעפ"כ לא שב, ש"מ דמשמים עכבוהו. [ומ"ש חז"ל [סנהדרין דק"י. א'] שתפסו הקב"ה ואמר חזור בך וכו'. אין ר"ל שהקב"ה דבר עמו ממש, דאיך ינבא אותו שאין לו חלעה"ב, ורק לגימה גדולה שמשרה שכינה על עע"ז [כסנהדרין ק"ג ב'] ובלעם נמי רק משום טובת ישראל נעשה נביא [במדבר רבה רפ"כ]. אלא ר"ל שע"י אותו הפלא שראה הו"ל כאילו תפסו הקב"ה לשוב. ואפ"ה לא שב מדלא סייעוהו משמים, שא"ל הקב"ה, חזור בך בעצמך ושלא אסייעך, והוא חשב בלבו שבאם ירצה לשוב. ע"כ שצריך שיודה תחלה שבן ישי בראש, דהיינו שיודה שרק זרעו הן מלכי ישראל, וכמ"ש אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב, והכופר בזה אין לו חלק לעה"ב. וזה אחד מי"ג עיקרים. ולפיכך במחשבת גאותו אמר אי הכי לא בעינא לשוב, דאיך אמחול המלוכה שאמרתי אין לנו חלק בדוד וגו']:

(קלג) מתלמידיו של אברהם אבינו
אפילו הוא עכו"ם, עכ"פ הוא מתלמידי אאע"ה שלימד לכל בני עולם דעת אלהים ומדות ישרות. ומה"ט לא נקט תנא תלמידי משרע"ה, דתלמידי משרע"ה צריכים לקיים כל התורה:

(קלד) ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע
שהיה חכם גדול כאחיתופל [במדבר רבה פכ"ב], שהרי יעץ לבלק להחטיא ישראל בתחבולה, וגם נביא גדול כמשרע"ה [ילקוט סוף וזאת הברכה], וכל זה לא הועיל לו מדהיו בו ג' מדות מושחתות, שא"א לשום חטא בעולם שלא יהיה א' מאלו הג', סיבה לו. והן, (א) ע"י טעות השכל הנכלל במלת עין, כמ"ש השוחד יעוור עיני חכמים, דהיינו חכמתם, (ב) ע"י גאות, הנכלל במלת רוח, כמ"ש ולפני כשלון גבה רוח, (ג) ע"י תאוות הארציות הנכלל במלת נפש, כמ"ש תאות נפש. וכולן היו בבלעם:

(קלה) עין טובה
בשכלו, שלא יתפקר בשכלו לבלי להאמין בדברים שאין השכל משיגן, וכן כתיב באאע"ה והאמין בה':

(קלו) ורוח נמוכה
בגאוה, וכ"כ באאע"ה ואנכי עפר ואפר:

(קלז) ונפש שפלה
בתאות הארציות, יסתפק במה שחננו ה' ברב או מעט, וכן באאע"ה, בממון, אמר אם אחוט ועד שרוך, ובעניני הגוף, אין לך ברור יותר משחיטת בנו:

(קלח) עין רעה
טועה ומטעה בשכלו מצינו בבלעם, כמ"ש לכה איעצך:

(קלט) ורוח גבוה
רוח גאוה מצינו בבלעם, כמ"ש כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם, ר"ל עם אנשים פחותים כמוכם. ולמה לא אמר האמת, מאן ה' שאקלל העם:

(קמ) ונפש רחבה
תאות הארציות מצינו בבלעם, שאמר אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, ובא בשכרו היה, כדי לקלל ישראל, כמ"ש ואשר שכר עליך, והיה חפץ שכר הרבה:

(קמא) תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבאין
בעוה"ב פשוט שיש חלוק גדול ביניהן. אבל קמ"ל דגם בעה"ז ייטב לכל הנשמר בכל ג' סבות אלה מאד:

(קמב) להנחיל אוהבי יש
מלת יש הוא דבר של קיום, דהיינו נחלת עוה"ב:

(קמג) ואוצרותיהם
שלהם, דהיינו בעה"ז שרגיל האדם לחשבו אוצרו:

(קמד) יורשין גיהנם
בעולם הבא:

(קמה) ויורדין לבאר שחת
שאם גם ישיגו כל תאות נפשם בעושר ועונג הגופני, מכל מקום תמיד יפג לבם בקרבם ליום המיתה, אשר נכון בידם יום חושך, באשר לא ידעו מתי יבוא עליהם, וזה ימרר כל מתיקות העולם שיטעמו:

(קמו) שנאמר
בעוה"ב פשוט דעולם חשוך בעדם, דהרי שם הוא מקום התשלומין למצות ולעבירות. רק מייתי ראיה שגם בעוה"ז שיתדמה שישיגו כל תאותם, גם שם אין בידם טובם:

(קמז) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת
ר"ל כשישליכו רק השקפה א' עליך אלהים באמצע שמחתם, תגרום שירדו שחת בעצבות לבאר שלהן שיתדמה לעין הרואה שישאבו משם ששון ושמחה, דגם חצי ימיהם, ר"ל עולם הזה שהוא חצי הוייתם וזה החצי יתדמו שהיא שלהן גם אותה לא ישיגו:

(קמח) אנשי דמים ומרמה
היינו הג' מדות של בלעם הנ"ל. דדמים תרתי משמע, דהיינו אותן שיש בהם רוח גבוה, ושופכים בגאותם דמי אחרים. וגם משמע אותן השואפים למלאות גופם דם בהשביעם לבם בתאותם. ומרמה היינו אותן המתחכמים בעין רעה לכפור בעקרי האמונה:

(קמט) לא יחצו ימיהם
אפילו ימים המבריקים ומבהיקים בהצלחתם, לא ישיגו חצי העונג המתדמה:

(קנ) ואני אבטח בך
ר"ל אבל אני אפילו כשיתדמה שיחסרו לי כל הג' הנ"ל, שלא אשיג כבוד כאשר חפצתי, ולא אשיג התאות שיתענגו בה הרשעים, וגם לא אבין טעם כזה דברים שאסרת ושצוית לי בתורתיך, בכולם אני אבטח בך, שאתה מטיבי הגדול, וודאי לטובתי עשית הכל:

(קנא) יהודה בן תימא אומר
דבשני אופנים ראוי לאדם שישלים א"ע בהן בעולמו. דהיינו, ע"י מעשה, וע"י מניעה ממעשה. וכל א' מאלה שוב מתחלק לב' אופנים, דהיינו, במעשה הגוף, ובפעולת הנפש. לכן אמר הוי וכו':

(קנב) הוי עז כנמר
(א) בהשלמתך התלוי במעשה הגוף, תקח א"ע לכל מעשה טוב, ולא תחשוב מי אני ומה חיי שאשתדל אחר מצוה זאת, זה אינו ראוי רק לצדיק גדול, ולא לשפל כמוני. אבל אני אומר לך, שתהיה עז [אונטערנעהמענד] כנמר שלא ישוב מפני כל, אף שאינו חזק כל כך בטבעו:

(קנג) וקל כנשר
(ב) ובהשלמתך התלוי בפעולת הנפש, דהיינו בהשכלה בלימוד התורה, שהיא כשמש בהירה מאירה לארץ ולדרים, כשתבוא לענין עמוק שלא תבי בתחלה, לא תתייאש. אלא הוי קל כנשר שאמרו עליו הטבעיים שיתנשא א"ע לרום לעוף ולהציץ דוקא נגד השמש. כן אתה תתעמל להתנשא מול השמש הקדושה הזאת, ויהיה הענין עוד כל כך עמוק, הפוך בה והפוך בה, ולבסוף יפתח ה' לך שערי אורו ותבינו היטב:

(קנד) ורץ כצבי
(ג) ובהשלמתך במניעת פעולת הנפש, דהיינו לבלי להתחכם בשכל אנושי במצות התורה, במה שאין האדם יכול להשיגו בשכל אנושי. בזה תהיה רץ כצבי אשר הציד ירדוף אחריו, והוא רק בקלות רגליו ינצל כצבי מיד. כן הרחק מהמינות הזה דרכיך, כי זהו דעת האפיקורסת ומינות אשר נכשלו ונפלו בה רבים. לכן אל תקרב אל פתח ביתה:

(קנה) וגבור בארי
(ד) ובהשלמתך במניעת פעולות של הגוף, דהיינו לבלי להסר רסן מתאות היצר שלא תעבור במעשה באחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה. בזה תלבש רוח גבורה כארי לכבוש בכל כח כל תאוות היצר, ולא תאמר כי חלש אתה, חזק ונתחזק וה' יעזרך:

(קנו) הוא היה אומר עז פנים לגיהנם
ר"ל אף שיעצתיך להיות עז כנמר, היינו בפנימיותיך נגד עצמך וקטנותך וכדאמרן. אבל השמר לך מלהתרגל להעיז נגד אדם הגדול ממך בשנים או בחכמה, שע"י התרגלך כן, לבסוף תעיז גם נגד תה"ק. להכחיש אותה או את פירוש דבריה המקובל לנו, ונמצאת יורש גיהנם ע"י מדות העזות. ונקרא בעל מדה זו עז פנים, מפני שהיא משחתת כל כך הנפש, עד שנכרת בו בפניו בכל הבטותיו, וכמ"ש העז איש רשע בפניו [משלי כ"א כ"ט]. והוא משום שבפני האדם יש שם החלונות של הה' חושים, דהיינו הראיה בעין, והשמיעה באוזן, והריח באף, והטעם בלשון, והמשוש בשפתים. ומאלה החלונות תשקף הנפש לחוץ. אמנם גם משם ישקיפוה, יפיה או כעירותה. וביותר ישקיפו בה משם מדות העזות שהשתרשה והתאחזה עמה בכל פעולותיה:

(קנז) ובשת פנים לגן עדן
שטבעו נועד לנחול ג"ע. שכל מי שהוא בושת פנים לא במהרה הוא חוטא [נדרים ד"כ ע"א]:

(קנח) יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך
תפלה לא מצינו בכל סדרי משנה, רק כאן, והוא תמוה. ומ"כ ליישב זה ממאי דתנינן סוף סוטה בעיקבא דמשיחא חוצפא יסגי. וה"נ אמרינן [ביצה דכ"ה ב'] דישראל עזין בטבען. להכי קאמר יה"ר שתבנה אתה עירך בחסדך, ולא ע"י חציפותא של העזי פנים. וגם תן חלק העזות שבנו, ותסייענו שנשתמש בה רק בתורתיך, וכהדא דתנינן [ב"ב קל"א א'] ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי. אבל בדברים אחרים לא יסיר מפנינו הבושת פנים, שהיא א' מסמני ישראל, שהם ביישנים, רחמנים, ג"ח [יבמות ע"ט א']:

(קנט) הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא
כבר התחיל מקרא:

(קס) בן עשר למשנה
כבר התחיל המשנה בלי קושיא ותירוץ לבלי להלאות שכלו הרך:

(קסא) בן שלש עשרה למצות
חייב בהן הלממ"ס [תשובת הרא"ש כלל ט"ז].

(קסב) בן חמש עשרה לתלמוד
כבר מוכשר הוא בשכלו להעמיק בדיניו:

(קסג) בן שמונה עשרה לחופה
אז ראוי שישא אשה, מדכבר הקיץ אז יצרו:

(קסד) בן עשרים לרדוף
לטרוח אחר מזונותיו. וגם לצאת למלחמת ישראל. אולם חייב גם לרדוף אז ביותר אחר מצות, דבב"ד של מעלה אין מענישין בפחות מבן עשרים [ב"ר פרשת קרח וירושלמי סנהדרין פי"א ה"ה, ושבת פ"ט ב']:

(קסה) בן שלשים לכח
כבר נתבשל כחו שבגופו בכל האפשרי:

(קסו) בן ארבעים לבינה
כבר נתבשל כח שכלו להבין דבר מתוך דבר:

(קסז) בן חמשים לעצה
בכל עצה יש ב' דרכים. ובן נ' כבר יוכל לשקול המובחר מב' הדרכים:

(קסח) בן ששים לזקנה
ובישישים חכמה, שכבר יודע להטעים חכמתו בדברי טעם ושכל טוב, ומתוקים לכל טועמם כאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן:

(קסט) בן שבעים לשיבה
שחייב לקום בפניו:

(קע) בן שמונים לגבורה
דכבר התגברו בו כחות הנפש על הגוף ותאוותיו שנחלשו, ונקל לו מאד לקיים התורה ומצותיה:

(קעא) בן תשעים לשוח
גופו שחוח. וי"ג בסין, ור"ל שאין כחו רק בשיחה לדבר בתורה ובתפלה, דכבר הוחלש כח המעשה שבו:

(קעב) בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם
כשזכה לכך נדבקה נפשו בעליונים, ונתבטל ממנו העולם ותאותיו, כאילו כבר עבר ממנו:

(קעג) בן בג בג אומר
הוא יוחנן בן בג בג הנזכר בש"ס [קידושין ד"י ע"ב]:

(קעד) והפוך בה
הוא לשון עסק, כמו הפוך בעיסקא טב מנה [יבמות דס"ג א']. ור"ל עסוק בה ושוב עסוק בה. ועל בן תימא קאי, דאמר בן ה' למקרא וכו', בן ט"ו לתלמוד. ומט"ו ואילך לא הזכיר דבר מהתורה. על כרחך משום שמשנשא אשה, טרוד הוא בפרנסתו עד שיגדלו בניו, ואז צריך ג"כ לתמכם בעצתו, ואח"כ הוא כבר זקן ואין כח בו להתמיד בתורה כבילדותו. ועל זה אמר בן בג בג, הן אמת שכך הוא דרך העולם, שמשנשאו אשה עושין עסק התורה טפל לעסק פרנסתן וכדאמרינן [קידושין כ"ט ב'] רחיים בצוארו ויעסוק בתורה. אבל איעצך ויהי אלהים עמך, הפוך בה בכ' שנים ראשונים שלך, כשלא הועמסת עדיין בעול אשה וילדיה. והפוך בה גם בכ' שנים שניים שלך, ולא תחוש לאיבוד פרנסתך ע"י התמדת למודך, דהרי כולה בה, דכל חמודות עה"ז ועה"ב תשיגם על ידה, כשתתכוון בלימודך לש"ש, כמ"ש אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד:

(קעה) ובה תחזי
זה אמר נגד הכ' שנים השלישיים, דהיינו ממ' עד ס'. שתשמש אז בכח בינתך, לבחור זיווג לבניך ובנותיך, וליעץ להם אופן פרנסתן. אומר לך בהתחזי [כמו ואחזה אנכי אשית לבי, משלי כ"ד ל"ב], ר"ל השתמש אז בכח בינתך ועצתך במראה לבך לתורה ולתעודה, להבין דברי חכמים וחידותם:

(קעו) וסיב ובלה בה
זה אומר נגד הכ' שנים הרביעיים, דהיינו מס' עד פ'. שנחלש כח גופך, השמר לך מלהתרפות עי"ז מתורת ה'. סיב, ר"ל תזקין בעסק שלה כשתגיע לבן שבעים לשיבה ובלהבה [הוא גם כן לשון זקנה שגדולה ביותר, כמו אחרי בלותי היתה לי עדנה], דהיינו בהגיעך לשמונים ימי התאספות והבלייה, גם אז בשעשוע התורה תבלה חייך [וכן כתוב, בלותי בשמן רענן, ר"ל בימי שיבתי הגדולים שמתבלה בהן הגוף, אהיה כשמן רענן, דעוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו]:

(קעז) ומינה לא תזוע
זה אמר נגד הזמן שמשמונים עד מאה ולמעלה שהולכין לעה"ב עד אין סוף. אומר לך מנה לא תזוע, לא תמוש מלהגות בה, דגם בעה"ב צדיקים עוסקים בתורה הכתובה באש שחורה ע"ג אש לבנה. וכדאמרינן [מ"ק כ"ט א'] צדיקים אין להן מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל:

(קעח) שאין לך מדה טובה הימנה
שאין לך שום דבר בעולם למדוד כל שום טובה בעה"ז ובעה"ב, כמו התורה, שהעוסק בה לשמה באמת, כל הטובות וההצלחות שבעולם נועדות לו. או נ"ל דר"ל דלהכי אמרתי לך ומנה לא תזוע לנצח, דהיינו אף בעוה"ב. משום דממנה ואצלה אין מדה טובה, דארוכה מארץ מדה [איוב י"א פ"ט].

(קעט) בן הא הא אומר לפום צערא אגרא
חתם רבינו הקדוש מסכת זו במאמר זה, דקמ"ל דבין בעסק התורה, או בקיום מצותיה, ובין בתקון מדות הנפש, בכולם כפי הצער שתצטער להשלים את עצמך בהן, כן לפי מדה זו יגדל שכרך. או ר"ל דלפי הטרחה והעמל שתתעמל להשיג החכמה, כן עוד יותר תעשה פרי תבואה, דאין ד"ת מתקיים אלא במי שממית עצמו עליה [כברכות דס"ג ב'], ובמי אתה מוצא חמאת התורה במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה [שם]. ואז נותנת לו חיים עושר וכבוד, ודבש וחלב תחת לשונה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.