תפארת ישראל - בועז/תמורה/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ תמורה א

(א) אב"י ק"ל הרי בממיר בתר מתכפר אזלינן דרק הוא יכול להמיר, וכמ"ש ע"ר נ"י בסי' ז'. והרי אין יורש מתכפר בקרבן מורישו, ואפי' על אותו חטא עצמו, [וככריתות פ"ו מ"ז]. השבתי בני בבת עיני שליט"א. מצינא לתרוצי לך שאני יורש דרבי' קרא, ואם המר ימר [כש"ס ד"ב ב'] ואי"ל דנילף מנה. ליתא דמאי אולמה דהאי קרא מקרא אחרינא דאיכא גבי נזיר דמוכח מנה דבתר מתכפר אזלינן [כתמורה ד"י ע"א]. אלא דשנויי דחיקה לא משנינא לך, דא"כ הו"ל עכ"פ לש"ס [שם] לאתויי הך ראיה דיורש למדחי עי"ז ראיה דמייתי מנזיר בסברת דמאי אולמא דהאי קרא מהאי קרא, ול"ל לאוקמא קרא בנזיר במלתא חדתא שרשאי להתכפר בקרבן שהפרישו לו אחרים. אמנם קושיתך מעיקרא לק"מ דהן אמת בחטאת לא מצי איירי הך דיורש, דהרי חטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלה ולהכי אינה עושה תמורה [וכלקמן רפ"ד]. אבל מי סברת דמתכפר דקאמר הש"ס דאזלינן בתרי' [כלקמן ד"י ע"א], היינו שיש בהם כפרה ממש. כאשם, או עולה. דעכ"פ מכפר אעשה [כיומא דל"ו א']. אבל בני שליט"א. היכי מצית אמרת הכי, הרי שלמים, והרי פסח, והרי תודה נמי עושין תמורה [כפסחים צ"ו ב'] ואף שאין בהם שום לחלוחית של כפרה. ומי ימיר בהם אי בתר מתכפר אזלינן לדידך. אבל באמת מ"ש בש"ס דבממיר בתר מתכפר אזלינן היינו בתר מי שנזרק עליו הדם, דזריקת הדם נקרא כפרה, וכדאשכחן [כריתות כ"ב א'] מודה ר"י לענין כפרה, ופי' רש"י שם [ד"ה לפי] דהיינו זריקה. וכ"כ [בפסחים ס"א ב'] שחטו לפסח ע"מ שיתכפרו בו ערלים. וכדומה הרבה בש"ס. וא"כ הרי קרבן שירש אדם מאביו, אסור לזרוק דמו בשביל המת, רק בשביל היורש [כזבחים ד"ז ב'] רק דבעשה כן מחשב כשנוי בעלים ולא עלה לשם חובה. דצריך היורש להביא אז קרבן אחר לתשלומי חיובי אביו, ומדאין כפרה למתים לא נפסל כרמב"ם [פט"ו מפסוה"ק ה"ט]:

(ב) ולרמב"ם פ"א מתמורה דס"ל דצבור ושותפין שהמירו אע"ג שאין תמורתן תמורה אפ"ה לקו. נ"ל דלרמב"ם ה"פ דש"ס, אבל מימר דאין ענשו שוה בכל, דהרי יחיד לקי במימר רק ביש בו מעשה, ר"ל כשנעשה התמורה קודש. אבל כשהמיר בשל חבירו שלא נעשה התמורה קודש באמת לא לקי, מדה"ל לאו שאין בו מעשה [וכלקמן סי' ד']. אבל בצבור ושותפין אע"ג דבאמת אין תמורתו תמורה, ולא נעשה מעשה על ידן אפ"ה לקי, וא"כ אין העונש שוה בכל, ולהכי ס"ד דבכה"ג גם אשה לא לקי קמ"ל. ורבינו לח"מ [שם] כ' דלרמב"ם היה הגרסא ה"מ לאו שיש בו מעשה, דהא בקרא דילפינן מניה השוואת אשה לאיש, איש או אשה כי יעשו כתיב, אבל ממיר דאין בו מעשה, סד"א דאשה שהמירה פטורה, קמ"ל. וכן גרס נמי רש"י בלשון ראשון שהביא:

(ג) ולרמב"ם הנ"ל דצבור ושותפין שהמירו אע"ג שאין תמורתן תמורה ואפ"ה לקו אילה"ק א"כ דלא נתפס בקדושה, אמאי לקי. נ"ל דנמי אפשר לומר. כיון דעכ"פ אפשר בהך לאו מעשה, אע"ג דאיהו לא עביד מעשה חייב [ועי' ברמ"מ פי"ג משכירות ה"ב], אבל באמת הרמב"ם א"א דס"ל סברת ר' יוחנן, דמדנתפס בקדושה מחשב מעשה, דהרי ר' יוחנן א"ל מה"ט להתנא לא תתני מימר בהדי הנך דלקי אף בלי מעשה, והרי הרמב"ם חשיב כהתנא כל הג' שנלקין אף בלי מעשה [ריש הלכות תמורה] . אמנם י"ל דלר' יוחנן שותפין לא לקו בהמירו, והרמב"ם רק בהא לא ס"ל כוותיה, וטעמו כמ"ש רכ"מ. וא"כ שפיר חשיב כתנא דגם מימר לקי גם בלי מעשה. דהיינו בשותפין, ולעולם ס"ל בהא כר' יוחנן משום דביחיד בדיבורו נעשה מעשה. [ועי' במים חיים לרפ"ח פי"ג משכירות] . אמנם בש"ס [ד"ד ב'] מקשה עוד דלמה ילקה במימר והרי הו"ל לאו הניתק לעשה, שנאמר ואם ימירנו והיה הוא ותמורתו קודש. ומתרץ. דזהו דוקא בששוין הלאו והעשה, משא"כ במימר הלאו נוהג בכל דאפי' צבור ושותפין שהמירו לקו, אבל העשה אינו כן, דצבור ושותפין שהמירו אין תמורתן תמורה. וגרסת ש"ס דילן דלהכי לא הו"ל מימר לאו הניתק לעשה מדכתיב ב' לאוין קרובים לא יחליפנו ולא ימיר ולא אתא חד עשה ועקר חיוב דב' לאוין. ורש"י ורמב"ם הביאו ב' הגרסות, ולרש"י דס"ל [ד"ב ב' ד"ה ל"א] דצבור אין לוקין כשהמירו, צ"ל דמה דקאמר בש"ס דתמורה לאו שוה בכל, כפשוטו. ואי"ל א"כ דהו"ל במימר ב' לאוי, ללקי פ', ואמאי קאמר במתני' דלוקה ארבעים. י"ל דלא יחליפנו היינו בקרבן של אחרים ולא ימיר היינו בקרבן של עצמו [כש"ס ד"ט א']. אמנם רש"י שם פירש דלישנא דחילוף משמע בשל אחרים. ותמורה משמע בשל עצמו. והן אמת דאעפ"כ קאמר הש"ס שפיר לעיל לא אתא חד עשה ועקר תרי לאוי. אע"ג דכל לאו מיירי בחוטא אחר, אפ"ה עוקר לב' לאוי הוא, למי שממיר בשל אחרים ולמי שממיר בשל עצמו, שבשניהן נימא שלא ילקו ע"י העשה. אבל ק"ל דהרי אשכחנא נמי המרה בשל אחרים. כמו על הגאולה ועל התמורה [רות ד' ז']. ולא ימכרנו ולא ימר [יחזקאל מ"ח י"ד]. ומצינו נמי חילוף בשל עצמו, כגון חמש חליפות שמלות [בראשית מ"ד כ"ב] וקוי ד' יחליפו כח [ישעיה מ' ל"א] , ועוד הרבה. ואי"ל דמדמייתרו לאוי דרש הכי ולא מלישנא דקרא, דמדאפשר למדרש חד במחליף בהמה שלו בקרבן של אחרים, כשהרשהו בעל הקרבן להמר בקרבנו, וחד במחליף בהמתו בקרבנו, לא מוקמינן בלאוי יתירי [כפסחים כ"ד ב']. ליתא דא"כ מה מקשי הש"ס שם ולכתב לא יחליפנו ולא בעי ולא ימיר, ר"ל דנימא מה במחליף בשל אחרים, שצריך שיתרצה האחר וכדמסיק הש"ס. ונמצא שהאיסור נעשה ע"י ב' בנ"א, אפ"ה לקי, כ"ש בממיר בשל עצמו, שכל האיסור ע"י א', ומאי קו', אי הוה כתיב חד לאו הוה מוקמינן ליה למסתבר. אלא נ"ל דכוונת רש"י דדוקא בכתובים חלוף והמרה סמוכים, משמע חלוף רק בשל אחרים וממיר רק בשל עצמו, ומצינו הרבה דוגמת זה בלשון, נמצא דלא ק' תו מקראי הנ"ל. וי"א דחילוף היינו בדברים שאינן דומין כלל, ותמורה היינו בדברים הדומין קצת, ולפ"ז הש"ס באמת הכי דרש, לא יחליפנו היינו כהשנוי הוא דזה של אחרים וזה של עצמו, ולא ימיר דרשינן כשהדמיון הוא שהקרבן והתמורה שניהן שלו, ולפ"ז לא ק' תו מקראי הנ"ל, דאע"ג דהכא דרשינן לא יחליפנו להך שנוי, ולא ימיר להך דמיון, עכ"פ יש שנויים ודמיונות אחרים ג"כ, ולהם התכוונו הנך קראי שהראנו. אמנם גם על זה ק"ל מדכתיב כבודם בקלון אמיר [הושע ד' ז']. לא נירא בהמיר ארץ [תילים מ"ו ז'], ועוד הרבה שנראה השנוי עין בעין, ואפ"ה כתיב לשון המרה. ומלבד זה ק"ל דאם זהו החלוק שבין מחליף בשל אחרים למחליף בשל עצמו, בענין הדמיון שבין הקרבן להבהמה, א"כ למה לא כתבה התורה המרה והחלפה נמי גבי שיהיה הוא ותמורתו קודש. דמדכתיב רק בממיר, י"ל דלמא רק בממיר מדשוין יהיה הוא ותמורתו קודש, משא"כ במחליף. ולפי' רש"י הנ"ל יש ליישב קצת. ותו דגם לרש"י קשה מה מקשה הש"ס [ד"ד ב'], אמאי לקי מימר הרי הו"ל לאו הניתק לעשה. ומתרץ לא אתא חד עשה ועקר ב' לאוי. ואי כדברי רש"י או י"א הנ"ל דלא יחליף יש במשמעותו דבר אחר מלא ימיר, א"כ אין כאן קו' ואין כאן תירוץ, דמאי קו', הרי רק ממיר ניתק לעשה, וכדכתיב ואם המר ימירנו, ודלמא הא דסופג מ' היינו במחליף בשל אחרים. ואת"ל עכ"פ הרי במתני' תני גם בממיר שסופג מ'. אף דבממיר נתקו הכ' בפירוש לעשה. עכ"פ מה משני לא אתא חד עשה ועקר ב' לאוי, הרי העשה דאם המר ימירנו לא עקר רק הלאו דהמרה. ולא הלאו דחילוף. וקצת יש לדחוק. דאע"ג דהש"ס [ד"ט א'] קאמר דצריך לאו בפירוש למימר בשל עצמו, ולא סגי למלקי בי' מק"ו מלא יחליף בשל אחרים, דסד"א דוקא בלא יחליף לקי, מדהתכוון שתצא זו, ותכנס זו, משא"כ בממיר שעל כרחך התכוין שיהיו שניהן קדושות, לא לקי, מיהו כל זה רק לס"ד דש"ס, אבל לבתר דכתב לא ימיר בפירוש, תו ליכא למימר דדוקא במכניס זו ומוציא זו איכא לאו, וא"כ י"ל דבממיר יש ב' לאוין, א' הלאו שנכתב גביה בפירוש, וא' הלאו דאית למגמר בי' מק"ו מלא יחליף, וזהו דקאמר הש"ס לא אתא חד עשה ועקר ב' לאוי. מיהו כל זה דוחק בכוונת הש"ס. ולולא מסתפינא נ"ל דלא יחליפנו ולא ימיר דנקט קרא לישנא בעלמא נקט, ודברה תורה כלשון בנ"א [ועי' מנחות י"ז ב' תוס' ד"ה מאי, וסוטה כ"ד א' תוס' ד"ה ורבי, דבמסתבר קיי"ל כן]. והש"ס דדריש בשל אחרים ובשל עצמו רק מיתורי דקראי דריש הכי, ואי משום קושיתינו הנ"ל מהא דמקשי הש"ס [ד"ט א'] דלכתוב לא יחליפנו ולא בעי ולא ימיר. ר"ל דלכתב בפירוש לא יחליפנו בשל אחרים [ונימא דכ"ש בשל עצמו] ואם המר ימיר וגו'. דבכה"ג לא הו"ל ניתק לעשה, מדאין הלאו והעשה בחד לישנא, אלא שהש"ס קיצר בלשון ועל גמרי' סמיך, ואהא תירץ דאי הוה כתיב רק לא יחליפנו בשל אחרים סד"א דהיינו כשרוצה להחליף בהמת חולין שלו. בבהמת קודש של חבירו באופן שבהמת קודש של חבירו תהיה חולין ותהיה שייך להממיר, והבהמת חולין שלו תהי' קודש ותהי' מעתה שייך לחבירו. ובכה"ג דמכניס זו ומוציא זו לקי, אבל בממיר ששני הבהמות שלו ומתכוון ששניהם יהיו קדושות בכה"ג לא לקי. קמ"ל:

(ד) כך משמעות המשנה והסוגיא שבש"ס. וכן משמע נמי מלקמן משנה ג' דקאמר ר' יוסי ממירין אברין בשלימין. והיינו אברי חולין בשלימין קודש, ע"ש. וכן משמע נמי מפי' רש"י כאן. אולם התוס' הכא ד"ה שנאמר כתבו דמלה קמא הוא הקודש. והכי אמרי' בפירוש בסוגיא דבכורות [די"ד ב']. אב"י אולם דעת הרמב"ם [פ"א מתמורה] דמלה קמא הוא החולין. וכמבואר שם בכמה מקומות, אמנם במחובר עם מלת על הוא בהיפוך דהראשון קודש והשני חולין וכדמוכח במ"ב ממירין מן הבקר על הצאן, דשם אין ספק דר"ל בקר קודש על צאו חולין [ערתוי"ט שם ד"ה ממירין] ודו"ק.

(ה) אב"י יהא דלא נקט אין ממירין אברים באברים, דהרי עובר נמי ירך אמו. רבותא קמ"ל, אף דעובר דמיא לשלמין, עכ"פ עובר לא מקרי בהמה [ש"ס]. או דלהכי אין ממיר בולד משום דתמורה הוקש למעשר, דאין העובר נתפס במעשר מדכתיב אשר יעבור. והעובר אינו עובר [כלקמן פ"ג מ"ה]. ותמוהים דברי רתוי"ט [פ"ב מ"ג ד"ה ומקריבין] שדחה דברי הר"ב ורש"י שכתב דלהכי אין עובר עושה תמורה מדאינו נקרא בהמה, והיינו אליבא דר"י וכאוקימתא דש"ס הכא, ולרתוי"ט אדחי סברא זו [בחולין ס"ט ב']. אלא המשנה היא אליבא דר"ש. אולם המעיין שם בסוף הסוגי' יראה שנדחו דברי רב שימי בר אשי דס"ל כן, ועי' [רמב"ם פט"ו ממעשר]:

(ו) ותמוהים לכאורה דרבתו"ס (יומא מ"ג א') שכתבו דעליו ר"ל בשבילו, וזה אינו לכאורה כפי סוגית הש"ס (וערתוי"ט ד"ה אין). ונ"ל דכוונתם דאי נימא דכוונת הש"ס. דמה דקאמר קרא ונתן היינו שיערב, א"כ הו"ל לקרא לומר ונתן מים חיים אשר בכלי עליו. ותו דא"כ לא הזכיר בקרא כלל שיתן תחילה האפר על המים. אלא ה"ק הגמ', ונתן עליו לערבן, ר"ל שיתן כל כך מים בכלי, בשביל ובכדי שיהיה יכול לערבן אח"כ שיעלו המים על האפר שיתן על המים. אב"י אמנם מה שתמהו רבעתוס' (ביומא שם) לרש"י שפי' דהא דקאמר בש"ס התם הכל כשרין לקדש, ר"ל לתת המים על האפר. ר"ל דרש"י ר"ל במ"ש לתת המים, היינו לערב, כמו שפי' רש"י בעצמו (בערכין ד"ג א' ד"ה לקדש, וביבמות דע"ב ב' ד"ה שקידש) דמלת לקדש שהזכיר הש"ס בכל דוכתא, היינו לערב המים על האפר. והרי בסוגיא דיומא עצמה (שם ד"ה ורבנן) כ' רש"י שנותן האפר על המים, ואיך העלימו רבעתוס' עיניהם מזה:

(ז) ויהו פי' המשנה (אהלות פי"ז מ"א), דקאמר מלא מענה ק' אמה בית ד' סאין, ר"ל משום דבית סאה הוא נ' אמה על נ' אמה, וא"כ ק' על ק' שהקבר מטמא לכל רוח כשחורש שם, הוא בית ד' סאין: נמצא שהמקום שאפשר שיטמא סביבות הקבר הוא ר' על ר' אמה, והקבר באמצען כזה. * דהק' אמה מתחילין למוד מהקבר וכן לשון הרמב"ם בפ"י מטו"מ, וז"ל ק' על ק' אמה ממקום הקבר. וכן כתבו התוס' בפי' בשם התוספתא (נדה דנ"ז א'). מיהו נל"פ דהא דמטמאין ק' אמה לכל רוח. היינו בהתחיל לחרוש מהקבר. וחרש משם ולהלן. אבל בהתחיל לחרוש מסוף הק' אמה מהקבר עד שהגיע להקבר, אין הק' אמה ההם טמאין. דהרי אין לחוש, שהוליכה המחרישה עצם מהקבר לק' אמות ההם. לפ"ז לפי הציור שיש כאן ד' מרובעים סביבות הקבר, וכל מרובע הוא ק' על ק' אמה. אם חרש למשל מסוף מזרח ממעל לקבר עד סוף מערב. לא נטמאו רק ב' המרובעים המערביים. וכ"כ בהתחיל לחרוש מסוף דרום ממעל לקבר עד סוף צפון. לא נטמאו רק ב' המרובעים הצפוניים. וזהו לפע"ד מ"ש בש"ס (תמורה די"ג א') ג' שדות וב' מענות, שנדחקו בה רבותינו ואמרו דר"ל דמיירי שחרש שדה שנאבד בה קבר, ואינו יודע אם הקבר באמצע השדה או בקצה גבולו, להכי חיישי' שמא הקבר באמצע השדה, ונטמאה השדה ההיא וקצת מכל שדה שבב' קצוותיה, וחיישי' נמי שמא הקבר הוא בגבול מה שבין שדה לחברתה או בגבול האחר, ואז יהי' ב' השדות הסמוכים טמאים, ומדאיכא לספוקי שמא נקבר בגבול זה או בגבול שכנגדו לפיכך ג' שדות טמאין. ואע"ג דבפי"ז דאהלות אמרי' דשדה שנאבד בה קבר אינו עושה ביהפ"ר, תירץ הר"ש דהיינו בלא חרש כל השדה שאבד בה הקבר. וגם על זה נתקשה רתוי"ט דהרי אפי' בחרש כל השדה יש ס"ס, שמא לא הביא עצם כשעורה כלל במחרישה מהקבר. ואת"ל הביא. שמא לא הביא לשדה זו כ"א לחבירתה. וגם בל"ז ק"ל כיון דכל תלם של ק' אמה הוא שדה, א"כ אם נטמא ג' שדות מדחרש כולן. הר"ז ג' תלמין, ולמה קאמר הש"ס רק ב' תלמין. אמנם לפי מ"ש לעיל מובן שפיר דהרי בל"ז צריך לאוקמא שחרש המרובעים שתי וערב. דהיינו נקודת ה' לנקודת ו' ומנקודת ז' לנקודת ח'. דאל"כ האיך ולמה נטמא (קע"ק) [ר' על ר'] אמה, הרי לא חרש רק ק' אמה אחת ממקום הקבר. אע"כ שחרש ב' הגבולים של המרובעים והן הב' מענות, וכמש"ל. ולהכי לר"א דס"ל דביהפ"ר עושה ביהפ"ר, אפשר שיטמא הקבר כל הד' שדות שסביבותיו. דהיינו כשחרש ממעל לקבר למשל מנקודת ה' לנקודת ו'. א"כ משהגיע להקבר וחרש משם ולהלן עד נקודת ו' נטמאו ב' השדות ג' ד'. אבל ב' השדות א' ב' לא נטמאו עדיין, דהרי כשהתחיל לחרוש מנקודת ה' עדיין לא פגע ולא נגע במחרשתו בהקבר. אולם כשחזר אח"כ וחרש מנקודת ז' לח', אז שוב נטמאו גם ב' השדות א' ב' מדחרש התלם שבגבול ב' השדות ג' ד' שכבר נעשו ביהפ"ר, והוא הוא התלם שבגבול ב' השדות א' ב'. ונטמאו שדות א' ב' מעפר של ב' השדות ג' ד', דס"ל ביהפ"ר עושה ביהפ"ר. ולהכי שפיר קאמר עלה בש"ס דלרבנן בחרש כה"ג לא נטמאו רק ג' שדות. והיינו לאפוקי מדר"א דס"ל דבחרש כה"ג ב' תלמין, נטמאו ד' שדות א' ב' ג' ד', דרבנן דס"ל דאין ביהפ"ר עושה ביהפ"ר, להכי כשחרש ב' תלמין כנ"ל לא נטמאו רק ג' שדות ב' ג' ד', דהרי כשחרש מנקודת ה' לנקודת ו', א"כ משהגיע במחרשתו להקבר, וחרש משם ולהלן עד נקודת ו'. נטמאו ב' השדות ג' ד', וכשחזר אח"כ וחרש מנקודת ז' לנקודת ח', א"כ משהגיע להקבר וחרש משם ולהלן עד נקודת ח', נטמא גם שדה ב' דשמא הוליכה המחרישה עצם כשעורה לשדה ב'. אבל שדה א' אי אפשר שיטמא, דהרי כשחרש התלם מנקודת ז' עד הקבר, עדיין לא הגיע להקבר, וליכא למיחש לעצם כשעורה שהגיע לשדה א' מהקבר. וגם אין לחוש שכשחרש התלם ההוא שבין שדה ג' לא' הובא עפר משדה ג' לא' ונטמא גם שדה א'. ליתא, דהרי הם ס"ל דאין ביהפ"ר עושה ביהפ"ר. אמנם מה דק"ל במה דמטמאינן בכל ביהפ"ר ק' על ק' אמה. דהיינו כל השטח ההוא שתוך ק' על ק', וכן אמרי' בפירוש (פי"ז דאהלות) דמטמא בית ד' סאין. דמשמע ברור שכל שטח של הבית ד' סאין מטמא. וק' אמאי, הרי אפי' כשחרש ב' הגבולין, דהיינו מהקבר עד נקודת ו', ומהקבר עד נקודת ה', לא היה לן לטמא אותן ק' אמה באורך וק' ברוחב, רק כפי אורך ורוחב הקבר, אבל למה נטמא כל השטח שבמרובע הבית ד' סאין, והרי בין שחרש שם לאורך או לרוחב לא נטמא השטח ההוא מדלא נגע מחרשתו בהקבר. וגם אין לחוש שהובא לשם עצם מהשטח שחרש מהקבר דהרי אין ביהפ"ר עושה ביהפ"ר. ואת"ל דגם אמצעית שטח הד' סאין אינו טמא רק אם לשם הוליך להמחרישה ממקום הקבר. עכ"פ ק"ל למה יהיה האלכסון שמכל צד מהקבר חמור יותר מאורך ורוחב הקבר, שהרי בהאורך ורוחב מהקבר אינו מטמא רק עד ק' אמה, ובהאלכסון של ק' על ק' ההוא יטמא ק"מ אמה מהקבר. דהרי כל אמה ברבוע הוא אמה וב' חומשי באלכסונה [כעירובין דנ"ז א'] וא"כ אלכסון של ק' על ק' הוא ק"מ אמה, והאיך נחוש שהוליכה המחרישה עצם כשעורה חוץ להק' אמה. ונ"ל דכיון דביהפ"ר מדרבנן מדהו"ל ספק טומאה בר"ה (ככתובות דכ"ח ב'), א"כ כל מדות חכמים כך הוא, לשער בטבלא מרובעת (כעירובין פ"ד מ"ח ופ"ה מ"א) ועי' עוד בש"ס שם (דנ"א א', ודנ"ו ב'):

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.