תפארת ישראל - בועז/סנהדרין/ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ סנהדרין ט

(א) ורש"י כתב משום דהוה התראת ספק. ותמוה הרי קיימא לן כר"י לגבי ר"ל לבר מתלת [כיבמות דל"ו א'], ור"י הרי ס"ל התראת ספק שמה התראה [מכות ד' ט"ו ב'], וכן פסק הרמב"ם [פט"ז מסנהדרין ופ"ה משבועות]. ונ"ל דאף לבתר מ"ש תוס' [פסחים דס"ג ב'], וכן כתבו [שבועות ל"ז א'], דכל שיש להסתפק בדעת המותרה, הוה התראתו ספק דפליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש, עכ"פ יש ששה מיני ספיקות בהתראה. (א) כשהספק תלוי בשני פעולות, כלוקח האם על הבנים, דפליגי בה ר' יוחנן ור"ל [מכות ט"ו ב'] דיש שם ב' פעולות שיחייב על ידיהן, דהיינו, לקיחת האם, ושימיתה, בהא סבירא ליה לר' יוחנן דאף בפעולה הראשונה, דהיינו כשלקת האם, היה להעדים ספק בדעת המותרה, אולי לא ימיתה ולא יבטל להעשה אבל יקיים העשה שישלתה עדיין, עכ"פ כשרואין העדים שעושה גם הפעולה השנייה והמיתה להאם וגמר להאיסור, ליכא עוד שום ספק, ולהכי סבירא ליה לר' יוחנן דבכהאי גוונא חייב. וכ"כ בשוחט אותו ואת בנו קדשים בפנים [חולין דף פ"א א'] דכשרואין העדים הפעולה ראשונה דהיינו השחיטה, עדיין אינן יודעין שיזרוק הדם כדינו, דהיינו הפעולה השנייה, להכי רק רבא דסבירא ליה כריש לקיש דהתראת ספק ל"ש התראה פטור, אבל לר' יוחנן בכהאי גוונא חייב. וב"כ באמר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו [שבועות כ"ח ב'], ואכל האיסור ואחר כך התנאי (או איפכא), אף שכשהתרו בו בשעת הפעולה הראשונה, דהיינו כשאכל האיסור. עדיין אינן יודעים אם יעשה גם הפעולה השנייה דהיינו שיאכל התנאי, עכ"פ כשראוהו אוכל גם השנייה, הרי יודעין שחייב ודאי, דכולהו דמי לראוהו אורג שתי חוטין בשבת. והתרו בו קודם אריגח חוט הראשון. אף שעדיין ספק אם יארוג גם חוט השני בצדו, עכ"פ כשראוהו אורג גם חוט הב', הרי נגמר חיובו וחייב. ואפילו שכשרואין העדים ב' הפעולות יסתפקו באיזה מהן יתחייב. כגון ספק בן חשעה לראשון או בן ז' לאחרון. והכה זה וחזר והנה זה [מכות דט"ז א'], אף דבפעולה הראשונה אינן יודעין אם בא בזה לכלל חיוב, עכ"פ כשעשה הפעולה הב', שהכה גם השני. תו לא נשאר עוד ספק כלל בחיובו, ולהכי סבירא ליה לר' יוחנן דבכהאי גוונא חייב. וכ"כ בגיד הנשה דלא ידעינן באיזה מהן חייב, אי בימין אי בשמאל, ואכל שניהן [חולין פ"ב א'] ס"ל לר' יוחנן דחייב, דאף דכשאכל הגיד הראשון, עדיין יש ספק בחיובו, עכ"פ כשראו שאכל גם השני אין עוד שום ספק כלל. אמנם כשהפעולה הב' הוא לפטרו מחיוב שעליו מהפעולה א', כנון הדביק פת בתנור [שבת ד"ד א ], דיש התראת ספק שמא ירדנו להפת קודם שיאפה, וכ"כ נזיר ששתה יין, שיש ספק שמא יתיר נזירותו [כתוס' מכות ט"ו ב'], וכ"ש כשחסרים ב' פעולות לפטורו מחיובו שבפעולה א', כגון הבא על אשת איש שיש ספק שמא ישלח לה בעלה גט ויבטלנו, דאז יעקרו הקידושין למפרע [כתוס' גיטין ל"ג א'], בכל הנהו כיון שנגמר חיובו בהפעולה ראשונה, ורק לפוטרו צריך פעולה שנייה, להכי אפילו לריש לקיש, הנ"ל הוה כהתראת וודאי. (ב) מין ספק השני דפליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש, היינו כשהספק תלוי בפעולה ובמן, כשבועה שאוכל ככר זה היום, ועבר היום, ולא אכלו [שבועות דף כ"א א'], וכ"כ המותיר בפסח [מכות דט"ז א'], דבשניהן אינו חייב משום מניעת אכילתו, עד שיעבור הזמן. ובשניהם אף דיכלו להתרות בו ברגע כמימרא קודם התחלת שיעור זמן אכילתו, כגון בככר שנשבע שיאכלנו היום, וצריך לאכילתו חצי שעה, ואם כן יוכל להתרות בו חצי שעה קודם שקיעת החמה ויהיה אם כן התראת וודאי. ליתא, דלעולם צריך שיתרו בו קודם שיתחיל לעשות האיסור [כן משמע מרש"י מכות ט"ו ב' ד"ה וריש לקיש, ומרש"י תמורה ד"ג ב' ד"ה וכי האי ודו"ק], אם כן ה"נ צריך שיתרו בו תיכף כשנשבע ורואין שאינו חושש לאכלו מיד, וכ"כ בנותר צריך שיתרוהו כשרואין שמתעצל מלאכלו מיד, ואחר כך כשעבר הזמן ולא אכלו מצי למימר שכחתי ההתראה. בכל כי הא, אף דבשעת ההתראה כשראוהו שמתחיל להתעצל מלאכלו, עדיין ספק הוא, שמא עדיין יאכלנו, עכ"פ כשרואין שהגיע הרגע האחרון מהזמן ולא אכלו, ודאי רואין שעובר, להכי בכולהו ס"ל לר' יוחנן שמה התראה. (ג) מין ספק השלישי דפליגי בה, היינו בתלוי החיוב בפעולה, ובעוד גוף אחר, כגון בשוחט פסח בעזרה. ויש לו חמץ בביתו [פסחים דף ס"ג ב], וודאי אילו יודעים העדים שיש לו חמץ בביתו, ואומרים לו כן, לא תשחט הפסח מדיש לך חמץ בביתך. אפילו הוא אומר לא ידעתי, או אפילו אומר ברי לי שאין לי חמץ בביתי, עכ"פ מדא"ל ב' עדים כן, היה לו למנוע מלשחוט, ואם התרו בו ואף על פי כן שחט, חייב מלקות, דהתראת ודאי היא, אף על גב שיש ספק למותרה, כודאי מחשב, מדא"ל כן ב' עדים [כרמב"ם פט"ז מסנהדרין ה"ו]. וזה כוונת רש"י [פסחים ס"ג ב'], ומתורץ קושית תוס' שם. ואילה"ק דאף שראו העדים החמץ אצלו אכילו הכי הוה התראת ספק, דלמא חמץ של אחר הוא ואינו עובר עליו כששוחט הפסח, כרש"י שם סוף ע"א. ליתא, דחזקה דכל מה שביד האדם הוא שלו [כח"מ סימן צ"ט ס"א], והרי סוקלין ושורפין אחזקות [כקידושין ד"פ ע"א]. ואי"ל דאכתי הוה התראת ספק, דמצי למימר בטלתיה, דאז אינו עובר עליו בבל יראה [כפסחים ד"ד ב'], אם כן הוא הדין לענין שתיטת הפסח. דליכא למימר דשאני שחיטת פסח, דהרי בחמץ בדעתו לבערו, אינו עובר בב"י [כתוס' פסחים דכ"ט ב'], ונ"ל ראיה לדבריהם ממוצא חמץ בביתו ביו"ט דכופה עליו כלי [כפסחים ד"ו, א'] ואי ס"ד דעבר בב"י מדאו', האיך לא יתירו לו לטלטל מוקצה דרבנן כדי להנצל מב"י דאוריי'. ואת"ל כרמג"א [א"ח תמ"ו ס"ב] דשב ואל תעשה שאני, ליתא, דהרי התירו רדיית הפת דרבנן כדי שלא יבוא לידי איסור סקילה [כשבת ד"ד, א'] ואת"ל סקילה חמורה שאני, ליתא, דהרי התירו נמי לבטל כלי מהיכנו דרבנן כדי להנצל מאיסור צעב"ח דאוריי' [כשבת קכ"ח ב']. אע"כ כתוס' דבדעתו לבערו אינו עובר בב"י, ואפ"ה בשוחט הפסח על החמץ, ודאי לא ס"ד דבדעתו לבערו לא יעבור בששחט הפסח עליו, א"כ דלמא ה"נ לענין ביטול, אף שכשמבטלו אינו עובר בב"י, עכ"פ בששחט הפסח עליו אף שביטלו חייב, דאף שביטלו לא דמי לחמץ של אחר. וליתא, דהרי ההולך לשחוט פסחו ונזכר שיש לו חמץ בביתו, מבטלו בלבו [כפסחים דמ"ט א'] אלמא דגם לענין שחיטת פסח על החמץ בבטול בעלמא סגי, וא"כ אפילו התרו בו העדים על חמץ שבידו, אפ"ה הו"ל התראת ספק, דאולי בטלו, והתראה בשוחט פסח על החמץ הינא משכח"ל. דהרי גם בחמץ ידוע מהני ביטול, מדמקשינן [פסחים ד"ו ב'] וכי משכח"ל לבטליה. [כרכ"מ בפ"ב ממצה ה"ב]. ודוחק לומר דהכח שהוא בידו ממש בשעת שחיטה גרע מאילו החמץ בביתו, ולא מהני אז ביטול, דמנ"ל לחלק. י"ל דגם זה נגד חזקה, דכיון דאין התראה מועלת, עד שיאמר על מנת כן [כסנהדרין דמ"א א' ודע"ב ב'], א"כ ה"נ ע"כ באמר על מנת כן מיירי, וא'"כ הרי אין אדם מוציא דבריו לבטלה גם ב"ה ס"ל [כתוס' מנחות דק"ג א' ד"ה הא מני], מכ"ש בהתראת עדים, דודאי עדיף מאתם עדי, שאז אינו יכול לטעון משטה הייתי בך [כח"מ פ"א סכ"ד]. אמנם אפילו אם העדים מסופקין אם יש לו חמץ בביתו, רק שכמדומה להם כן, והתרו בו. דהו"ל ודאי התראת ספק, עכ"פ כיון שההתראה היא בפעולה, דהיינו בשחיטת הפסח, ובעוד גוף אחר דהיינו החמץ. והוא קיבל ההתראה. ומצאו אח"כ החמץ שהיה בביתו בשעת שחיטה, הרי וודאי עבר. להכי בכולהו ס"ל לר' יוחנן שמה התראה. (ד) מין ספק הד', היינו כשהספק תלוי בפעולה עצמה, בזה יש חילוק, אם הדבר תלוי במקרה, כגון בזרק אבן להרוג בהמה והרג אדם, או בזרק אבן לגו. והרג ישראל. דבשעה שהתרו בו קודם שיצא האבן מידו, עדיין הדבר מסופק ותלוי במקרה למי יפגש, להכי אף שקבל ההתראה, אפ"ה אפילו לר' יוחנן התראת ספק כי הך ל"ש התראה [וזה נ"ל כוונת תוס הכא ובכתובות דט"ו א']. אבל אם הדבר מבורר ועומד, רק שגם הוא גם העדים אינן יודעים, כגון שרוצה לאכול חתיכה אחת, והעדים התרו בו ואמרו אל תאכלנו שכמדומה לנו שהוא חלב, והוא קבל ההתראה ואכלו, לר' יוחנן ודאי חייב, דלא גרע משחיטת פסח על החמץ לעיל, אלא אפילו לר"ל נמי הוה כהתראת וודאי וחייב, דלא דמי לשוחט פסח על חמץ שבביתו לעיל דפטר ר"ל, דהתם גם הוא גם העדים לא ראו בשעת מעשה את החמץ שיתחייב על ידו, משא"כ הכא הרי ראו גוף החלב שאכלו, רק שלא ידעו בבירור שהוא חלב, להכי כשנודע להם אח"כ שהוא חלב חייב. תדע דמ"ש זה מכל מעשה שחייב עליו, כמחלל שבת וכדומה, שהעדים וגם העובר אינן בני תורה, דאטו כ"ע דיני גמירי [כגיטין דנ"ה א'], ובמורגל אינן יודעין בבירור, רק כמדומה להן שחייב על דבר זה, ומתרין בו מספק, ואפ"ה כשהב"ד שואלין אח"כ את המחלל שבת איזה מלאכה עשה והאיך עשה, ובע"ז מי עבד ובמה עבד, ומצאו שחייב על ידי זה, חייב [כסנהדרין ד"מ ע"ב ורמב"ם פ"א מעדות ה"ד], א"כ ה"נ הכא. וזה נ"ל כוונת הרמב"ם [פ"ה משבועות ה"ב], שכ' בנשבע שיאכל אחר, אינו לוקה משום שבועת שוא, דשמא יתרצה האחר לאכול, והו"ל התראת ספק, דאינו לוקה עליו רק בלאו המפורש בתורה עכ"ל רבינו, *)ונתקשו בו הרבה רבותינו קמאי ובתראי מנ"ל חילוק זה. ומה כוונתו בלאו מפירש בתורה. ועוד הרי הוא בכבודו ובעצמו פסק [בפט"ז מסנהדרין] דהתראת ספק שמה התראה. ולפי דברינו יפה כ' רבינו זלה"ה, דהרמב"ם נקט רק החילוק בהספק שבפעולה עצמה, שנשבע שיאכל אחר. סד"א שילקה על אותה שבועה, והיינו הפעולה, משום שבועת שוא, ועל זה תירוץ דאין לוקין על התראה זו, מדתליא בדעת האחר, שמא יתרצה לאכול, והו"ל כהתראת ספק במקרה, שמא יקרה שיתרצה האחר לאכל, ומסיק הרמב"ם דבכל ספק שבפעולה אין לוקין עליו רק כשהלאו מפורש בתורה ר"ל כחילול שבת או ע"ז או כדומה, שהעדים שאינן בני תורה אינן יודעין בבירור אם חייב או לא, אפ"ה, כשהתרו בו שאפשר שיתחייב, וקבל ההתראה. והב"ד דנו אח"כ שחייב על פעולה כזאת, אז חייב. ובהא מתורץ נמי קו' התוס' [חולין די"א ב'] אדרצה הש"ס שם להוכיח דאזלינן בתר רובא, דאל"כ היכא קטלינן לי' לרוצח, דלמא נרצח טריפה הוה. ואת"ל דבדקינן לי', עכ"פ דלמא במקום סייף נקב הוה והקשו בתוס' שם. מאי קאמר וכ"ת דבדקינן ליה, הרי עכ"פ הו"ל התראת ספר, והאיך נחייביה. נ"ל כוונתם דאף דקיי"ל כר' יוחנן דהסשה"ת, עכ"פ לר"ל דס"ל לשה"ת, (מנ"ל) [מוכח] דאזלינן בת"ר. ותרצו דשמא קסבר שמה התראה. ר"ל שמא באמת מהא מוכח רב כהנא דלא כר"ל. אמנם תרוצם תמוה, דא"כ דרב כהנא ס"ל שמה התראה. הדרא קו' רש"י [שבועות דל"ז א'] לדוכתה, שהקשה שם, למה דבעי רב כהנא בהזיד בשבועת הפקדון, למה לא בעי בהזיד בשבועות העדות. ותיי' רש"י דבעדות הו"ל התראת ספק דמי יודע שיודעין לו עדות, ואי כרבעתוס' הנ"ל הרי רב כהנא בעצמו ס"ל בחולין התראת ספק שמה התראה. ואפשר י"ל דבהתראת ספק שבעדות. שלא יתברר הדבר לעולם שיודעין לו עדות בשעה שהשביען, להכי אפילו נימא דרב כהנא ס"ל בשאר דוכתא כר"י דשמה התראה, בעדות על כרחך ס"ל ל"ש התראה. ועכ"פ נשארה קושיתם בחולין אליבא דר"ל. ולדברינו הנ"ל גם לר"ל לא קשה, דכל שהספק בהפעולה לא מחשב התראת ספק אפילו לר"ל, וה"נ ברוצח שהספק הוא אם הנרצח טריפה, הו"ל כספק בחתיכה אם חלב או שומן ובכה"ג לכ"ע בשהתרו בו וקיבל ההתראה, כשיתברר אח"כ שלא היה טריפה. חייב לכ"ע. ומה שהקשו עוד שם, דלמה לא קאמר הש"ס דלמא רוצח טריפה, דא"א לבדקו, והרי בכה"ג נמי רוצח פטור [כסנהדרין ע"ח א']. נ"ל, א) דמלבד די"ל דאיכא לאוקמה קרא שהרג בפמ ב"ד, שחייב אפילו טריפה שהרג [כסנהדרין שם]. מלבד זה י"ל דבכה"ג המעשה ודאי לחיוב מיתה היא, דהרי הרג בן קיימא, רק דהפטור ספק, שמא הרוצח טריפה, בכה"ג אין ספק מוציא מידי ודאי [כפסחים ד"ט א', ונדה דט"ו ב'], משא"כ בנרצח טריפה הו"ל המעשה ספק חיוב מיתה, ושפיר פטור אי לאו רובא. (ה) מיהו כל זה כשהתברר אח"כ שעשה האיסר, ורק בשעת ההתראה לא היה מבורר, אבל ביש רוב נגד ההתראת ספק, כגון בן י"ב ויום א' שלא הביא עדיין ב"ש, והקדיש שום דבר, ואכלו אחרים, גם לר"ל ס"ל דלוקין [כנדה דמ"ו ב'], אפילו לא התברר עדיין שהיה גדול בשעה שהקדיש, ולא מחשב התראת ספק, מדרוב מביאין ב' שערות כשהן בני י"ג ויום א' [כתוס' שם]. ונ"ל ראי' ברורה לדבריהן מסנהדרין [דס"ט א'] דאזלינן בכה"ג בת"ר בדיני נפשות, בבעל אשת איש שנתקדשה פחותה מבת ג"ש, דחייב. ולא חיישינן שמא תמצא איילונית ויתבטלו הקדושין, וא"כ הו"ל התראת ספק, ליתא דעכ"פ הרי רובן לאו איילונית הן. (ו) מין ספק הששי ביש ספק בהפועל אם הוא בר חיובא כגון בן י"ב ויום א' שאכל חלב, ואח"כ נולדו בו סימני סריס [יבמות ד"פ ע"א]. דלכ"ע הו"ל גדול למפרע, ולא מחשב התראת ספק אפילו לר"ל. וטעמו של דבר נ"ל, מדדמי למין הספק השני שבסי' ד' הנ"ל, דהרי אינו תלוי במקרה, ומש"ה אמרינן בתרווייהו אגלאי מלתא למפרע. תדע דאלת"ה, כל עושה עבירה התראת ספק הוא שמא העובר קרוב לעדים, והאוכל איסור אולי יברר שהוא מסוכן ואינו בר חיובא, אלא כל כה"ג לא מחשב התראת ספק. וברוך אתה ה' פוקח עברים עוורים שהארת עיני הכהויים בכל זה]:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.