תפארת ישראל - בועז/נגעים/יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ נגעים יג

(א) ורתי"ט אסברה לה דאחליצה קאי. מדלא תנא נותץ רק נוטל. ול"מ הי' נ"ל דאין זה ראי'. די"ל דמש"ה נקט נוטל מדקאי אתרווייהו. אחליצה ונתיצה. דבשניהן שייך שפיר לשון נוטל. ותו דמסתבר דכמו דלת"ק שלא הוכיר פתין כלל. ומחלק רק בהאבן שבזוית בין חליצה לנתיצה. והרי מזה משמע וודאי דס"ל דבפתין אין חילוק בין חליצה לנתיצה. דלעולם נוטל רק את שלו. ה"נ ר"א שלא הזכיר החילוק בין חליצה לנתיצה. ומחלק תחת זה בין ראש לפתין. אמרינן נמי דלדידי' שוב אין חילוק בין חליצה לנתיצה דבשניהן רק בראש נוטל כולו. אבל בפתין מניח את של חבירו. והיינו מדדרש לוחלצו דקרא רק אראש. וכ"ש בנתיצה ששניהן ינתצו הראש. ודרש גם קרא דקאמר ונתץ את אבניו. לענין פתין. דרק אותן ששייכים להבית המנוגע ינתץ. וכ"ש בחליצה שלא התפשטה עדיין כ"כ הטומאה אפילו בבית המנוגע בעצמו. מסתבר מה"ט לומר דבפתין אינו חולץ רק אותן שהן בבית המנוגע. ולא אותן שהן בבית חבירו:

(ב) ומה שתמה רמל"מ [פט"ו מטו"צ ה"ג]. דמנ"ל דמטמא במגע בפנים. הרי לא כתיב רק והבא אל הבית. נ"ל דהיינו טעמא מדאתקיש למת [וכמ"ש הר"ש סוף משנה ג']:

(ג) ולענ"ד פשוט דה"ה בנטל האבנים תוך ימי הסגר א' או ב' ואח"כ חלץ וקצה וטח אחר הסגר ואח"כ חזרה נגע להבית. נמי דינא הכי. וכן משמע סתמא דמתניתין וגם מהרמב"ם [פט"ו מטו"צ] רק דהר"ש והרא"ש והר"ב נקטו דמתניתין מיירי שנטלן אחר שקצה וטח. מדקאמר במתניתין חזר נגע לבית. דמשמע שנטלן לאחר שקצה וטח. דמשמע שאחר שבנאן בבית האחר. לא הי' חסר רק חזרה. ורבותא קמ"נ תנא. אע"ג שלא נטלן עד אחר שקצה וטח. דבשעה שנטלן כבר הוסרו האבנים המנוגעים מהבית. אפ"ה מחשבו האבנים שנטל זקוקים לטומא'. ולפיכך בחזרה נגע להבית נטמאו גם הם: ונ"ל עוד פשוט. דה"ה בנטל מבית המוסגר עצים ועפר ובנאן בבית אחר. וחזרה נגע להבית הראשון הר"ז מקעקע העפר והעצים שבנה מהבית השני. רק תנא אבנים משום סיפא. מדבעי למתני בסיפא חזרה נגע להאבנים. והרי בעפר ועצים א"א שיחזור בהן נגע. דהנגע צריך שיוולד בהאבנים עצמן [כפי"ב מ"ג]. ואף לבתר מה שכתבנו שם דסגי בשהנגע היא על הטיט שכנגד אבנים. עכ"פ אם העפר הוא מבית הראשון. ונולד בו נגע נגד אבני בית השני. לא שייך בו לשון חזרה. מדלא אתיילד ריעותא לבית הראשון כלל. מדעיקר הנגע בהאבנים תליא. ורק מדמחובר הטיט בהאבן מחשב הנגע שבו כאילו נולד בהאבנים עצמן ולהכי מדנקט בסיפא אבנים נקט גם ברישא הכי: ומה"ט נ"ל נמי דנקט במשנתנו אבנים לשון רבים. ג"כ משום סיפא נקט הכי. מדבעי למנקט חזרה נגע להאבנים והרי כל חזרה בבתים הוא בב' גריסין [כספי"ב]. והב' גריסין צריכין שיהיו על ב' אבנים [כפי"ב מ"ג]: והא דלא קאמר נותץ את האבנים. היינו משום דגם בית מנוגע בעצמו א"צ לכתת ולשבר האבנים והעצים. עד אשר דק לעפר. אלא שמהרס הבנין כולו. ומנתק כל חלקיו זה מזה. וכמ"ש הרמב"ן [ויקרא י"א פל"ה]. דמלת נתוץ אינו לשון כתיתה. כמו שרגילין קצת לפתרו צערשטאססען. וזה טעות אלא יפה תרגם החכם איינרייססען. דהיינו הריסת הבנין כולו וכמ"ש הרמב"ן. וכן מוכח לע"ד דהרי בתנור וכיריים נמי כתיב יחוץ. ואפ"ה אמרינן [כלים פ"ה מ"ז] דסגי בשחולקו לג'. אלמא דנתיצה רק לשון הירוס משמע. וא"כ ה"נ הכא ולפיכך באותן האבנים שלקח מהבית השני לא שייך לשון נתיצה. רק שייך בהם לשון חליצה. ועוד נראה פשוט דכשבולט כזית מאבנים הננו לחלול הבית השני נטמא כל אשר בבית השני כשחזרה הנגע להבית הראשון. אבל כשלא חזרה. הרי גם בבית הראשון טהור. ואיך יטמאו האבנים שנטל משם בעוד הנגע שם. דדוקא האבנים שבהן הנגע שחלצן מהמוסגר. מטמאין הבית שנכנסו בו [וכלעיל סימן כ"ב] אע"ג שלא חזרה הנגע להבית. אבל לא שאר אבני בית המוסגר:

(ד) והרא"ש כ' שלשון מסך לא משמע דמיירי בבית תוך בית. וגם נתקשה דא"כ מ"ט דראב"ע דמטהר הבית החיצון. הרי ודאי האהיל על האבנים הטמאים: ולהכי פי' דמתניתין מיירי שגג הבית הטהור או האילן. מאהילין על המקצת שמבית המנוגע. באופן שאין מאהילין על האבנים המנוגעים בעצמן. ובהא פליגי דלראב"ע כיון שהאבן המנוגע בעצמו אינו תחת אהל הטהור. להכי נשאר האהל בטהרתו. ולר"א כל אבני הבית מטמאים בביאה: וזה תמוה דהרי בית המנוגע ודאי גם מוחלט משמע. וכ"כ הרמב"ם [פט"ז מטו"צ] בפירוש. דמתניתין מיירי בין במוסגר ובין במוחלט. וא"כ בהרי במוחלט ודאי כל אבני הבית שוין בטומא'. כדכתיב בתה"ק בפירוש. א"כ מ"ט דראב"ע מטהר. ואין סברא כלל לומר דדוקא לאחר שנהרסו מבנין הבית טמאתן תורה אבל בעודן מחוברין יחד בהבית. אע"ג שהבא לתוך הבית טמא. אפ"ה אין הבית מטמא להנוגע בו או מאהיל ע"ג: ליתא דהרי בפירוש אמרינן במשנה ד' דגם במחובר מטמא במגע. וכן פי' רבינו בעצמו לשם וצ"ע: לשם וצ"ע:

(ה) קק"ל מפסחים [ד"ג ב'] דאמרו להמבשר ששעורים נעשו יפות צא ובשר לסוסים ולחמורים: ואי"ל דעכ"פ כמו שהן חזי רק לבהמה. אבל חיטין אע"ג דבעינייהו לא חזי כ"כ לאדם. וכדאמרינן [יבמות ס"ג א'] אדם מביא לביתו חיטין חיטין כוסס. אפ"ה יש שאוכל החיטין כמו שהן. וכדאמרינן [ברכות ל"ז א'] הכוסס חיטין מברך עליהן בפה"א ואילו לא חזו כלל לאדם לא הי' מברך עליהן כלל. או לכל היותר שהכל אלמא דחזי לאדם מקרי: אפ"ה ק' דעכ"פ גם שעורים לא לבד כשהן טחונים לקמח חזי לאדם שאוכל הקמח חי כמות שהוא. דהרי מברך עליו שהכל [כברכות ל"ו א'] אלא גם גרעיני שעורים חזי לאדם [כמעשרות פ"ד מ"ה]: וי"ל דאע"ג דמעוט השעורים שבעולם נאכלים לאדם בחלקי טרגיס וטיסנא. עכ"פ רוב השעורים שבעולם נזרעין כדי להאכילן לסוסים ולחמורים:

(ו) ולכאורה הי' נראה דמדנקט תנא שהיו הטבעות מלובשין בידיו ש"מ דדוקא בשמלובש בהן בידיו אמרינן דמדטפלין לגבי ידיו לפיכך משדינן ידו בתר גופו שלפנים. שדינן גם להו לפנים. אבל בהיו הטבעות תוך ידו. שאינן טפולין להיד. אינן נשדין בתר הגוף לפנים. דמהכ"ת נימא כשהן בחוץ יהיו כאלו הן לפנים: אבל א"א לומר כן. דהרי בתוספתא מפורש שגם כשהן תוך ידו נדונין כלפנים ואדרבה חמירי עוד טפי מאילו לבשן. מדכשהן תוך ידו נטמאו מיד. א"כ ק' למה לא אשמעינן התנא כן לרבותא אף שאינן טפולין. אלא נ"ל דלבוש רבותא קמ"ל. דאי הוה נקט וטבעותיו בידיו סד"א דדוקא בשמלובש בהן בפנים מקילינן דלא נטמא עד שישהה כדי אכילת פרס. אבל כשידו בחוץ דוקא לחומרא. דהיינו כשהן תוך ידו שדינן להו לפנים ונטמאו מיד. אבל לקולא כגון שמלובש בהן אע"ג דמדטפלין לידים כ"ש דשדינן לפני'. עכ"פ לקולא לענין שלא יתטמאו עד שישהה לא דיינינן להו כאילו מלובש בהן. אלא נטמאו מיד. והא דנקט שהן תוך ידו. רק לרבותא נקט הכי דאע"ג דאינן טפלין ליד אפ"ה שדינן להו לפנים להכי נקט מלובש לרבותא דג"כ דינו כמלובש בהן כלפנים: אמנם ק"ל לפי דין משנתנו אמאי בפשט ב"ב ידו לחוץ ונטל העני מתוכה אמאי שניהן פטורים כריש שבת ואמאי ולהוי ידו המלאה שבחוץ כאילו היא בפנים דשדינן ידו בתר גופו וכשנטל העני מתוכה אמאי שניהם פטורים ולהוי כנוטל מבפנים ומניח בחוץ: וכ"כ ק' מסיפא התם בפשט העני את ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה אמאי שניהן פטורים. נשדיי' ליד העני כאילו הוא בחוץ וכאילו נטל בעה"ב בחוץ. והכנים לפנים: י"ל דדוקא לענין דין של הכלים שבתוך היד עצמן דיינינן להו כאילו הן בפנים. אבל התם חיובא דגברא הוא משום הוצחה והכנסה והרי לא הכניס ולא הוציא כלל [ועמ"ש בס"ד פ"י דפרה סימן כ"ו] ודו"ק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.