תפארת ישראל - בועז/נגעים/יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ נגעים יא

(א) וא"ת מה אריא שקנה מעכומ"ז. הרי גם בקנה מישראל. ואפילו לא קנה כלל אלא הרי הוא של עצמו. כל שלא חרץ הכהן עדיין משפט הנגע. יראה השתא בתחלה. י"ל דלאו הקולא קמ"ל. דהיינו דאף שפשה ביני ביני יותר ממה שהיתה ביד העכו"ם. אפ"ה יראה כאלו השתא נולד ואינו מחליטו. אלא החומרא קמ"ל. מדסד"א דלהוי כנגעי אדם שנולדו בזמן פטור דטהור גם בזמן חיוב. להכי קמ"ל דבבגד שאני שגם ביד נכרי הי' הבגד עצמו מצ"ע ראוי להטמא כנגע לולא ששייך לעכו"ם. ולהכי כשבא השתא ליד ישראל. רק הימים הראשונים יפלו. ונדון מחדש:

(ב) אמנם ההיכר בין פשתן לקנבוס אף כשהן חוטין כמעט דומין זל"ז. אפ"ה משונה קנבוס מפשתן בו' דברים. (א) בתמונת גרעין הזרע. שזרע פשתן הוא בגדלו רק כגרעין דוחן. ורק שהדוחן עגול וזרע הפשתן הוא ארוך קצת. יותר מדוחן. ויש לו עוקץ מזה ומזה בב' קצוותי' משא"כ זרע הקנבוס הוא גס וגדול יותר מזרע פשתן וכל גרעין זרע שלו הוא בעל ג' יזויות כתמונת ערמון ובוך עקקען: (ב) בתמונת הצמח שתמונת צמח הפשתן הוא בד דק ארוך. ובהבד הזה גדלים זוג זוג עלים קטנים כגודל שעורה קטנה בכל אורך הבד. משא"כ צמח הקנבוס הוא בד עב וחזק יותר מבד של פשתן. ובכל אורך הבד גדלים ענפים קטנים. ובראש כל ענף גדלים ג' עלים גדולים משוכים כעלי ערבה. ורק שעלי הקנבוס קצרים בארכן מעלי ערבה. (ג) בחוזק החוטין הנטווים מהן. חוטי הקנבוס אינן מתנתקין כ"כ מהר כחוטי פשתן. (ד) השערות שמהן נטוו החוטין כשהן של קנבוס הם ארוכים טפי וחזקין טפי מאותן של חוטי הפשתן. (ה) כשידליקו החוט הנטווה. אם הוא של פשתן יכבה מהר בעוד שהחוט הקנבוס הולך ודולק וזה מחמת שמנונית יתירה שטמון בגדולו [ועי' בי"ד ססי' ש"ב]. (ו) אולם בש"ס ורש"י [זבחים י"ח ב'] נזכר עוד סי' שבין פשתן לקנבוס. באופן הצמח מהגרעין. שבפשתן מכל גרעין עולה בד א' משא"כ בקנבוס עולה מכל גרעין כמה בדים. ובש"ס [יומא ע"א ב'] דברי רש"י שם משובשים וכמדומה שכצ"ל בד בד. הוא הפשתן שאין לבדיו ענפים אלא עלין וכו'. והפשתן אינו בא רק מהבד וכו' והיינו האופן הב' שזכרנו למעלה. אלא שרש"י פי' דמה"ט נקרא בד בד.

(ג) והא דלא סגי בהיקש א' ונימא אין היקש למחצה [ככריתות כ"ב ב']. וגם בל"ז הוי סגי למילף שיהא לבן כפשתן שהוא לבן בטבע. ול"ל ב' היקשים. י"ל דאי בהיקש א' הוה מוקמינן לי' למסתבר דהיינו רק למעוטי הצבועים בידי אדם. וכעורות לר"ש והרי היכא דמסתבר לחלק ביניהן לא אמרינן אין היקש למחצה [כתוס' יבמות דפ"ו א' ד"ה אף]:

(ד) וא"ת מ"ש בבהרת באדם דלא פליג ר"י בנשתנה ממראה פסול נמראה פסול אחרת שיהא נידון כנגע חדש. אלא הרי הוא כמו שהי' [כדלעיל פ"ד מ"ז]. י"ל התם שאני דמדשניהן מין לובן. כמין א' ממש יחשב. משא"כ הכא אע"ג דב' מיני מראות מצטרפות. אפ"ה כשנשתנה א' מהן למראה חבירו. אינה היא היא:

(ה) ולכאורה הי' נראה דמה דקאמר במתניתין חזר נגע להבגד. דמדנקט סתמא. משמע בין לבגד ראשון או שני. דאף בבגד ב' שייך לשון חזרה משום המטלית שמחובר בו. דקמ"ל דדינו כאילו חזרה בו הנגע. וא"כ מי ומה יכריחנו לומר דרק בבגד הראשון מיירי. אלא דא"כ דגם בחזר נגע לבגד הב' מיירי. ק' האיך לא אשתמיט תנא להשמיענו דין ב' הבגדים. מדאין דינם פשוט כל כך. דבאמת בנראה הנגע בבנד הב' דיינינן להנגע שבבגד השני לענין הבגד שני עצמו כנגע חדש ויסגר. ולענין המטלית שבו דיינינן כאלו הנגע בו וישרף. וכמפורש בת"כ שהביא הר"ש והתויו"ט. והבגד הראשון. אע"ג שהמטלית שנחתך ממנו נשרף. היינו מדמחובר למקום המנוגע בבגד הב' [וגם זה שיהי' המטלית נשרף. חידוש הוא. דהיל"ל ממ"נ אי שדית להמטלית לבגד הראשון הרי הוא טהור לגמרי. ואי תשדיי' לבגד השני. הרי גם הוא אינו נשרף רק נסגר]. אבל הבגד הראשון שאין לו שום שייכות וזקוק עם הבגד הב' ולא חשבינן ליה כאילו חזר הנגע להמטלית עצמו אלא נשאר בטהרתו. והרי ב' דינים אלו אינם פשוטים כל כך. ושפיר סד"א דדיינין להבגד השני כאלו הוא גוף המטלית שמחובר בו דהרי חשבינן נגע שבו כאילו הוא במטלית. לענין שרפת המטלית. וא"כ יהי' נמי דין הבגד הב' כהמטלית לשרפו עמו. דהאיך יסבב נגע א' ב' דינין חלוקין לשרוף חלק א' ולסגור חלק אחר וכ"כ דין הבגד הראשון אינו פשוט כ"כ שישאר בטהרתו כשנראה הנגע בבגד הב' דהרי ודאי סד"א דכיון דלענין המטלית חשבינן הנגע שבבגד הב' כאילו חזרה נגע להמטלית. ה"נ לענין דין בגד הרחשון. ישרף גם הוא אע"כ דמשנתנו רק בחזר הנגע לבגד הראשון מיירי ובכה"ג דין ב' הבגדים פשוט. ולא אצטריך להו תנא לאשמעינן:

(ו) אולם הר"ש והר"ב העתיקו ברישא בחזר נגע להבגד דמציל המטלית. ונ"ל דאילה"ק לפ"ז כיון דאין המטלית מחובר להבגד המנוגע. מה הצלה שייך בו: י"ל דמלת מציל לא קאי על האדם רק על הבגד הב' או דקאי על חיבור שבבגד הב'. החיבור בזה מציל המטלית מלשרפו עם הבגד הא'. וא"ת א"כ בסיפא כשחזר הנגע להמטלית. אמאי בגד הראשון ישרף. דאם ברישא בחזר נגע להבגד. לא משך הבגד הראשון את המטלית הקטן להשרף עמו. האיך בסיפא כשחזר נגע למטלית ימשוך המטלית הקטן את הבגד להשרף עמו. י"ל דשאני רישא דלהכי לא משך עיקר הבגד את המטלית. משום דנתחבר השתא המטלית לבגד טהור. ולא נראה השתא שום ריעותא בהמטלית. ובהבגד שנתחבר בו. להכי אמרינן דנתבטל כל זיקת הטומ' מהמטלית משעה שחתכו מהבגד הראשון. אבל בסיפא שחזרה נגע להמטלית הרי עי"ז איתרע המטלית לפנינו ואגלאי מלתא למפרע דאתגלי בהחתיכה דמעיקרא ועדיין יש להמטלית שייכות עם הבגד הראשון ולא נתבטל זקוקם עי"ז ע"י שחיבר המטלית לבגד הב'. ולפיכך הו"ל הבגד הא' והמטלית. כבגד מוסגר שחלקו לשנים. דודאי בכל חלק שתחזור הנגע. ישרף השני עמו:

(ז) ולכאורה קשה מ"ש פספסים צבועים ולבנים מאילו עשוי הבגד מעורות הים שחיבר לו חוט או משיחה דכולו מטמא בנגע כלעיל סי' י"א. וכ"ש הכא דכולו עכ"פ ממין המקט"ו נגעים. וגם כולו מגוף א'. והול"ל דכולו גם במקום הצבוע מקט"ו נגעים. ועוד יש כמה דקדוקים בכל מיני תערובות שבפרקין. אשר בהן לא ראי זה כראי זה. וכאן הבן שואל מ"ש תערובות זה מתערובות זה. ונ"ל דכך הצעת הדברים. דה' מיני תערובות יש שנזכרו בפרקין: (א) עורות הים שחיבר לו קצת ממין המקט"ו ואפילו גם הדבר ההוא אמקט"ו נגעים. נמצא שאילו היה כל א' לבד לא היה שום א' מהן מקט"ו נגעים כגון שחיבר חוט קנבוס שהוא דבר הגדל בארי אל עורות הים. שכל א' מהן אמקט"ו נגעים. אפ"ה במחוברין יחד גזרת הכתוב הוא שכל א' מקט"ו נגעים [כרתוי"ט מ"א]. כך היה נ"ל דמדל"ק חיבר לו מן המקט"ו נגעים. משמע כל הגדל מהארץ ואפילו קנבוס. ואפשר דה"ה צמר גמלים ומשי וכדומה. וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות כאן דאף צמר נקרא גדולו מן הארץ דכל בע"ח חי מהארץ. וא"כ ה"ה צמר גמלים ועזים ותולעת המשי כולן גדלים מגדולי ארץ. אולם הרמב"ם [פ"ג מצרעת ה"ה] סופר ומונה רק צמר ופשתן ועור בהמה וחיה המעובדין. ובהלכות כלים [פ"א ה"ב] כתב כלשון המשנה [כלים פי"ז] וכלשון משנתנו כאן אע"ג דהכא והתם חדא ילפותא הוא]. (ב) מין המקט"ו נגע שעירבו עם מין שאמקט"ו נגע. כגון שטרף צמר רחלים עם צמר גמלים. או קנבוס ופשתן יחדו. אז אולינן בת"ר ואידך בטל ברוב [מ"ב]. (ג) אבל כשאינן מעורבין. אלא השתי ממין חיוב והערב ממין פטור. או איפכא. אמ"ט כלל בנגעים. אפילו כשהערב שהוא רב מהשתי. הוא ממין החיוב [תוספתא וכלעיל סימן ז']. ונ"ל טעם הדבר. דכיון דאין ב' המינין מעורבים לא שייך שיתבטלו זה בזה. וא"כ נקודת הפטור שבשתי או שבערב מפסיק בין שיעור הגריס של הנגע בחוטי מין החיוב. וכל שאין כגריס נגע ביחד אמ"צ [כלעיל פ"ו מ"א]. ואע"ג שבבגד אפילו פשיון רחוק מצטרף כסימן ע'. אפילו הכי האום צריך שיהיה כגריס בלי הפסק. (ד) שתי צבוע וערב לבן. או איפכא. הכל הולך אחר הנראה. ואין משגיחין על הרוב. דחזותא חשיבא טפי מהרוב. משום שכל בגד נקרא רק על שם הנראה בהבגד. אולם כששניהן נראין נ"ל דאמ"ט כלל בנגעים. ומטעם הנ"ל [סי' ג'] שהנקודות הצבועות מפסיקין בין שיעור הגריס שבלבן. (ה) בגד שיש בו מקומות צבועות ומקומות לבנות הרי גם בכה"ג. מדאין מעורב החיוב בהפטור לא שייך גבי' ביטול. דהרי כל א' ניכר לעצמו ובכל כה"ג לא שייך ביטול [כי"ד רסי' ק"ט] ולכן הצבועים אמ"ט בנגעים. רק הלבן שבו. דלא דמי לדלעיל (סי' א') דכולו מטמא בנגעים. דהתם שאני דרביי' קרא וכדאמרן. וא"ת נילף מינה. חידוש הוא. דהרי כל א' לבד אמ"ט בנגעים. וכשהן מחוברים יטמאו. ודמיא הא לבו"ח [פסחים מ"ד ב'] דאמרינן דחידוש הוא ומחידוש לא ילפינן:

(ח) והא דאמרי' [פסחים ס"ה ב'] שר"א אמר הדין שהזא' דוחה השבת. ופלפל הרבה בזה עם ר"ע עד שלבסוף א"ל דיליף לה מק"ו. והרי ק"ו ידוע שאדם דן אותו מעצמו [כרש"י סוכה ל"א א']. י"ל שדוקא דין לא אמר אם לא שמעו מרבותיו אבל התם מקובל היה מרבותיו שהזא' דוחה השבת. והוא רק פשפש ומצא רק טעם הדין שקבלו כך. ולפי' השני שהבאנו ביכין סי' נ'. צ"ל דהתם גם הק"ו היה מקובל מרבותיו רק שלא אמרו לר"ע עד לבסוף. ור"ע וחביריו רבו עליו ופרכוהו:

(ט) ונ"ל דגם התלמידים וכל שכן ר"א רבם כולם כבר ידעו טעם פשוט כזה שלפיכך צריך הסגר שמא יעמוד בעיניו ב' שבועות. ואפילו הכי ר"א גם טעם הדין לא רצה לומר מדלא קבלו מרבו. ולהתלמידים היה נראה דוחק לאוקמה סגירה דקרא משום חשש זה. מדכתיב בתר סגירה ראשונה ואם פשה תפשה. משמע דוקא בשאפשר שיפשה בתר סגירה ראשונה. דהרי קיי"ל בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מ"ה ב']. עד דאתא איהו וקאמר שבקי' לקרא דאיהו דחק ומוקי אנפשי' [כפסחים נ"ט ב'] דמדמקובל ביד חכמים שצריך הסגר. על כרחך רק מחשש זה הוא. ובכה"ג לא בעינן כולה קרא כדכתיב. מדאפשר לקיים מקצתו [ועיין תוס' כתובות מ"ד א' ד"ה אין]:

(י) ונ"ל עוד דמ"ש בתוספתא דסדין פושט קמטיו ורואין נגעו. וכ"כ גם הרמב"ם [פי"ג מטו"צ ה"ז]. ע"כ צ"ל דזהו דוקא בסדין. מדרגילין לפתוח קמטיו. משא"כ קמטי כלי עור דמשנתנו אין רגילין לפתוח קמטם. תדע דאם היו רגילין לפתוח הקמטים לא הי' נחשב ביניהם ביהס"ת וככיס שנצות [כלים פכ"ו מ"ב] דרק בנפשט טהור:

(יא) ונ"ל דעכ"פ גם בבגד נגע חדש הוה. וזהו שאמרה תורה בבגדים בקרחתו או בגבחתו כמו גבי ראש אדם. מלבד פי' חז"ל הנ"ל סי' ע' רצה להודיענו ג"כ ששייך נגע בבגד בין בצד פניו ובין בצד אחוריו. וכן פי' הראב"ע בשם הגאון רבינו סעדי' דקרחתו וגבחתו האמור באדם ובבגדים פירוש שניהן שוה. ועוד נ"ל דגם בעור דמחשב בכה"ג פשיון. עכ"פ דינו כפשיון רחוק וצריך כגריס [כלעיל מ"ד]. דלא מסתבר להרחיק כל כך דין העור מהבגד. אלא שבשניהן צריך כגריס. אלא שבבגד נידון כנגע חדש ובעור הו"ל פסיון: חדש. ובעור הו"ל פשיון:

(יב) כך פירשתי לדעת הר"ש והרא"ש והר"ב. ודו"ק. וא"ת הרי אמרינן [כלים פכ"ח מ"ח]. דבגדי עניים אע"ג שאין בהם גע"ג אצבעות הרי אלו טמאים. ופי' שם הר"ש בשם התוספתא דמיירי שבלתה למטלניות קטנות שאין בכל א' מהן גע"ג אצבעות. ומעורות יחד בשפתותיהן. נ"ל דהתם היינו רק שמקט"ו להבא. אבל הכא קאמר דעכ"פ טומאה דלשעבר נתבטלה ממנו. ואע"ג דבכל דוכתי עיולי טומאה קשיא מאפוקי טומאה [ככריתות כ"א א']. הכא שאני דאחר שנתבטל מהיות כלי שוב אחשבי' העני להתלבש בו: והרמב"ם לא הביא בחיבורו המשנה דהתם. ועי' הר"ש שם שהאריך:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.