תפארת ישראל - בועז/מקואות/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ מקואות ה

(א) ואין להקשות עכ"פ היאך יהי' רשאי לטבול בהמים אחר שיצאו מהשוקת מדהושקו למי המעין שעל שפת השוקת. הרי הווייתן ע"י טהרה בעינן. ומ"ש שפת שוקת מטבלא שיש לה לזבז (לעיל פ"ד מ"ב). והרי שניהן מקבלין טומאה. י"ל הרי כבר כתבנו שם (סי' ט"ו) דבמעין או בשיש בהמים שהובאו מ"ס מים כשרים. א"צ שיהיו הווייתן ע"י כלי שאין מקבל טומאה. וה"נ מדבאין המים הללו ממעין. וע"י השקה גם הן נדונין כמעין אין חוששין להווייתן בטהרה. וגם להיש חולקין שהבאנו שם. שאין מחלקין בכך. י"ל דהכא בשוקת של אבן מיירי שאין מקבל טומאה. א"נ דמיירי שהשוקת מחובר בקרקע. שגם בכה"ג א"צ הכשירו בהוויית המקוה. וכמ"ש שם:

(ב) ולהרמב"ם ודעימיה דכולה שאובין רק מדרבנן פסול. קשה א"כ מה זה נתינת טעם דקאמר תנא שהמעין מטהר בכ"ש. הרי גם מי גשמים מ' סאה היו מטהרין בהשקה כשערה להשאובין. דאם לצרף ב' מקואות חסירי'. דשניהן פסולין מדאורייתא. אפ"ה מהני בהשקה כשערה (כהרמב"ם מקואות פ"ח ה"ז). מכ"ש דמהני השקה כשערה בין מ' סאה מי גשמים למ' סאה שאובין דפסולין להרמב"ם רק מדרבנן. ותו א"כ למה נקט תנא דוקא מעין שהעבירו. ולא מ' סאה כשירין שהעבירן. ולא עוד אלא שגם הרמב"ם בעצמו (מקואות פ"ט ה"ט) נקט ואתא כלשון המשנה ממש. וצ"ל דלהרמב"ם נקט תנא מעין דוקא. רק משום סיפא בהעבירו ע"ג בריכה וכו'. לאשמעינן דאפ"ה פסול לטבילת מים חיים. והנ"ט דקאמר תנא שהמעין מטהר בכ"ש. ר"ל אפי' אין שם ממי המעין רק אותו כ"ש שהעביר ע"ג השפה. והשאר העביר כולו ע"ג השוקת שנפסל. אפ"ה הוכשרו היוצאים. משא"כ במ' סאה מי גשמים בכה"ג. לא היתה ההשקה שע"ג שפה כ"ש מהני. רק אם בשעת ההשקה היו נשארים ממעל להשוקת קודם שירדו להשוקת. מ' סאה מים כשירים. א"נ י"ל דבאמת במ' סאה מים כשירים נמי מהני השקה כשערה. כהשקה שבמעין. והא דנקט בהנ"ט שהמעין מטהר. היינו רק מדאיירי מתני' במעין. דנקט כך משום סיפא וכדאמרן:

(ג) ולרבינו ב"י (טור יו"ד ר"א) מיירי במלאה כבר מי גשמים שאין מטהרין רק כשהמ' סאה שלה הן באשבורן. ואין להקשות לדבריו א"כ ל"ל דנקט בסיפא דפסול לזבים. דהיינו אחר שהפסיקו וחזר והמשיכו. הרי מיד ברישא כשהעבירו וקודם שהפסיקו. נמי הוה מצי למנקט דפסול לזבים. ותו ל"ל למנקט כלל והפסיקו. הרי גם בלא הפסיקו פסול לזבים. מדמעורב במי גשמים שבבריכה. י"ל כבר פי' רבינו ב"י (בספרו כ"מ מקואות פ"ט ה"ט) דלהרמב"ם דס"ל כן. ס"ל נמי דמ"ש והפסיקו. אין ר"ל שהפסיק המעין מהבריכה. אלא ר"ל שעיכב המי מעין שלא יצאו חוץ לבריכה. ולהכי דין הבריכה כמקוה לטהר רק באשבורן. ובחזר והמשיכו לקלח גם חוץ למעין. אז מטהר גם בזוחלין. ואפ"ה פסול לזבים. מדמעורב עם מי גשמים. ואעפ"כ מלת שהפסיקו וחזר והמשיכו הכל לשון זכר. משמע טפי דאבין מעין לשוקת קאי:

(ד) ואין להקשות מ"ש מלעיל (מ"א) בהעבירו ע"ג שפה כ"ש דכשר חוצה לה לטהר גם בזוחלין (וכלעיל סי' ד'). ומ"ש הכא. וכי גרע אחורי כלי מע"ג שפה נ"ל דודאי גרע וגרע. דהתם בשוקת שחיברו בקרקע מיירי. ותמהני על רבינו הש"ך שלא העיר בזה דבר בענין מ"ש שם (ר"א סקל"ה). עוד י"ל דאחורי כלים גרע. שיש תוך כלי תחתיו. משא"כ שפת כלי:

(ה) ואין להקשות הרי לעיל (פ"א מ"ז) אמרינן דבכה"ג שוה למקוה לטהר באשבורן. י"ל התם מיירי שמי המעין לא הי' נמשך כלל בתחלה. והיינו מימיו מועטין דקאמר התם. ר"ל עומדין. והיינו סיפא דהכא. אך קשה אדקאמר הכא דבריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמעין. והרי בנוטפין שרבו על הזוחלין אמרי' (שבת סה"ב) דמטהרין רק באשבורן. ויש מרבותינו תירצו דהא דקאמר התם דבשרבו הנוטפין על הזוחלין צריך אשבורן היינו בשירדו במקום שהתפשט זרם המעין. אז כולו דינו כנוטפין. והא דקאמר הכא דבריבה עליו והמשיכו דינו כמעין. היינו בשירדו הנוטפין במקום גומת המעין. ורצו רבותינו לכוון פי' זה בדברי הרמב"ם בפירושו כאן. ובחבורו (מקואות פ"ט הי"א). ולכאור' הי' נ"ל להוכיח כן ממשנתינו. מדקאמר ריבה עליו ולא קאמר ריבה עליהן משמע דמיירי דוקא בששפך השאובין על גוף המעין בעצמו. ששם הוא חשיבות המעין. ומבטלין לכל מים שבאו עליהן שם. אבל אם ריבה במקום רגלי הנדל. דהיינו במקום שהתפשטו זרמי המעין. אף דגם שאובין שהושקו למעין הוטהרו. עכ"פ כיון שרבו מים אחרים על הזוחלין נפסל כל מי המעין ואינן מטהרין רק באשבורן. אבל אחר הדיוק היטב אין כאן גם נצוץ ראיה. דאם נדייק כן. א"כ עכ"פ הול"ל והמשיכן. דהרי ודאי מהמשכת הענפים מיירי תנא אלא ודאי אין חילוק בין ששפך השאובין או שירדו הגשמים לתוך גומת המעין. ובין ששפכן במקום הענפים שבשפת הנחל. ואפ"ה נקט ריבה עליו והמשיכו הכל לשון יחיד. משום דרגלי הנדל דקים. ובטלו לגבי המעין וכולן נקראין על שמו. וכן לענין דינא. בין ששפך השאובין כאן או כאן עכ"פ כיון שגם מקודם כבר התפשטו והומשכו להלן רגלי הנדל. אע"ג שע"י ששפך לשם השאובין. התפשטו והתרחבו טפי. אפ"ה דין כולם כמעין. וכן רבינו כ"מ (מקואות פ"ט הי"א) מחי לה אמוחא לדברי האומרים שכוונת הרמב"ם לחלק בין בשירדו במקום עיקר המעין. או במקום התפשטות מי המעין. והקשה על זה. דמ"ש ממקוה מ' סאה ששפך לתוכה כל שאובין שבעולם. דכולן כשירים כהמקוה. אף שהתפשטו עי"ז טפי ממעיקרא. א"כ ה"נ נימא במעין. דכששפך בתוכו שאובין בכל מקום כולן כשירין כהמעין. ואני בעניי לא הבנתי דברי רבינו. דנהי דשאובין שמחוברין לכשירין. הוכשרו גם הם. היינו רק מטעם זריעה. והו"ל עי"ז כתלוש שנטעו דמחשב כמחובר. ה"נ נתבטל מהמים שם שאובין. והו"ל כאילו לא נשאבו מעולם. אבל מנ"ל לאסוקי להשאובין תרי דרגי דנימא דבהושקו שאובין למעין יהי' דינן כמי מעין ממש. והרי הנוטפין לא היו מי מעין מעולם. והרי ע"כ גם רבינו כ"מ צריך בעצמו לחלק כך כפי שהסביר הוא דברי הרמב"ם. וע"ש ודו"ק. אולם רבינו ב"י (בטור י"ד סי' ר"א ד' קע"ט ע"ג) כ' עוד בשם הר"ן לתרץ קושיא זו שממשנתינו אעובדא דשמואל בסוגיא דשבת הנ"ל. דהא דקאמר הכא הרי הוא כמו שהי'. היינו בלא התמשך זרם המעין טפי ממעיקרא ע"י ששפך השאובין לתוכו. אז דינו כמעין. והא דקאמר התם בשבת דברבו הנוטפין על הזוחלין צריך אשבורן. היינו במקום שנתרחב ונתמשך השתא ע"י הנוטפין. טפי ממעיקרא. והיינו נמי דקאמר לעיל (פ"א מ"ז) דשוה למעין ולמקוה. ר"ל יש בו מקום ששוה למעין. ויש בו מקום ששוה למקוה (ועמ"ש בס"ד פ"א סי' ל"ז). וגם בזה אני בער ולא אדע היאך אפשר לומר כן. והרי משנתינו בפירוש אמרה ריבה עליו והמשיכו. ואיך נקמוה דמיירי בשלא הומשך ע"י שריבהו. ותו לענין מה נקט תנא שהי' למעין זה רגלי נדל. וכי במעין שאין לו ענפים לא אפשר התפשטות או בלתי התפשטות. ותו בין לתירוץ קמא או בתרא שהבאנו. קשה כיון שנתערבו כל המים. ובהתערובות יש רוב שאובין. א"כ מה לי ששפך השאובין במקום מוצא המעין או במקום התפשטותו. ומה לי שטבל במקומו שבתחלה או במקום שהתרחב השתא טפי ממעיקרא. בין כך ובין כך ניזל בתר רובא. וטובל רק בנוטפין שצריך אשבורן. והגם שבתוספתא מחלק בין שטובל במקום זה או זה. אפשר דס"ל לתוספתא דאף בלח בלח אין בילה. אבל אנן הרי קיי"ל (ר"ה י"ג ב') דבלח בלח יש בילה. להכי סתם תנא באמת ולא חילק בכך. ולולא יראתי שירוצצו רבותינו הענקים את מוח ננס כמוני. הוה אמינא דהאי ריבה עליו והמשיכו דקאמר תנא. לא שהיו השאובין מרובין מהמעין. וכסוגיא דשבת הנ"ל. אלא ע"י שהרבה המים. הומשכו טפי להלאה. והיינו עדות דר' צדוק בפרקן (מ"ה). אחר כתבי כן. ששתי כמוצא שלל רב כאשר הראני ד' שגם רבינו מהרי"ק פי' כן משנתינו. אלא שרבינו ב"י (שם) דחה דבריו. וחס לאפטרוזא בר דנקא כמוני תולעת ולא איש. לפצות פה לענין דינא. מה שאינו מסכים עם דעת רבותינו נותני לחמנו ופת שחריתנו יום יום. ורק אני לפרש המשנה הקדושה עתה באתי. וכך דעת תלמיד תלמידם. אשר יסחבוהו צעירי הצאן. נוטה לומר דסתמא דמתני' משמע דאין שום חילוק בין בשפיכה ובין בטבילה בין מקום למקום. ומאן יהיב לן מעפרן של רבותינו הנ"ל ונמלא לעיינן:

(ו) כך כתב הרא"ש כאן. וכך כתבו תוס' (ב"ק ד"ק ע"ב ד"ה אומר). וזהו דעת ריב"ם שם. ואף לר"ת שם. דס"ל דדוקא בזוחל לתוכו בלי הפסק. לא אמרינן קמי קמי בטל. וא"כ ע"כ ר' צדוק מיירי בזחלו הנוטפין להנהר בלי הפסק. דאי בהפסק הרי גם בלא רבו אמרינן קמא קמא דמטי בטל. וא"כ גם דיוקא דרבו נוטפין לא צריך לאשמעינן דפסול. דפשיטא דמדירדו בלי הפסק פסול. י"ל דר' צדוק נקט רבו לדיוקא. הא מחצה על מחצה אסור. דאע"ג דמצד הדין הו"ל לאכשורי. דהרי בסוגיא (שבת ס"ה ב') רק לרבוי נוטפין על הזוחלין חיישינן. אפ"ה מדאי אפשר לצמצם בדבר לח אסור. כך כתב רבינו ב"י בשם הראב"ד (בטור י"ד ר"א ד' קע"ט ד'). ואין להקשות עכ"פ כולה כבר שמעינן מלעיל (פ"א מ"ז). דדוקא ברבו שאובין מטהר רק באשבורן. הא ברבו מי מעין מטהר אף בזוחלין. וכ"ש כשהמיעוט הוא מי נוטפין כשירין מעיקרא. י"ל דסד"א דנגד נוטפין. אפי' רוב מי מעין א"צ. א"נ סד"א דגם ברוב מעין אינו מטהר בזוחלין. ואפ"ה נקט התם רבו שאובין לרבותא דסיפא. דאפ"ה מטהר בכ"ש קמ"ל:

(ז) ואע"ג דמדכתיב מקוה מים יהי' טהור דרשינן (זבחים כ"ה ב') דהוויית מקוה ע"י טהרה בעינן. והרי הכא נתהווה כשרות המקוה ע"י המקל שביד הטמא. י"ל הכא ליכא למיחש למידי. דהרי המקל פשוטי כלי עץ שאין מקבל טומאה כלל אפי' מד"ס. רק בעשוי לתשמיש אדם וגם לתשמיש כלים. כשולחן שאוכל עליו. וגם מניח כלים עליו. אז מקבל טומאה מד"ס (כרמב"ם רפ"ד מכלים). והרי מקל אינו רק לתשמיש אדם. ואע"ג שהזב אוחזו בידו. אפ"ה אינו נטמא במדרס הזב. דמקל אינו נעשה מדרס כשנשען עליו. מדאינו עשוי להשען עליו. ורק לסיוע בהילוך (כשבת ס"ו ב'). ואע"ג דעכ"פ ע"י כח הזב נעשו המים אשבורן. ונמצא מתהווה כשרות המקוה ע"י כח טמא. ואי"ל דדוקא ע"י גוף טמא בעצמו אסור להוות כשרות המקוה. אבל ע"י כח טמא לית לן בה. ליתא. דהרי בכל דוכתא מצינו דכחו כגופו דמי. לא לבד לחומרא. כגון לאסור יין נסך (כע"ז ד"ס ע"א). אלא אפי' להקל להתיר השחיטה (כחולין ט"ז א'). ואפי' לענין רוצח (כסנהדרין ע"ו ב'). מכ"ש הכא לענין טבילה. ותו מי עדיף הכא מאילו סתם עובד כוכבים נקב שבחבית יין בברזא. שהיין אסור (כי"ד קכ"ד סכ"ג). י"ל הכא אפי' היה סותם הנקב באצבעו אין בכך כלום. דבשלמא ביין נסך משום מגע הוא דאסור. והרי נגע בהיין ע"י המגופה. אבל הכא אינו אסור רק להוות המקוה ע"י דבר טמא. אבל זה אינו רק מעכב מרוצת המים שפוסל המקוה. הא לא מחשב הוויית המקוה ע"י דבר המקבל טומאה:

(ח) כל זה פירשתי ע"ד הר"ש והר"ב. אלא שרבותינו אלו פרשו נוטפין שעשאן זוחלין. דהיינו שהמקוה נפרץ מעצמה. ויצאו המים ממעל לשפתה ומקלחין לחוץ. ועי"ז נעשו זוחלין. ועל זה יפה הקשה הרא"ש. דא"כ מעצמה נעשה זוחלין. והרי מדקאמר תנא שעשאן זוחלין. משמע שעשאן אדם זוחלין בידים. והגם כי אין נ"מ לדינא בין שעשאן בכוונה או שנעשו מעצמן. עכ"פ לישנא דמתני' לא משמע דאיירי בהכי. והגם שי"ל דלהר"ש הוה ק"ל. אטו בשופטני עסקינן. שיפסול מקותו לעשותה זוחלין. ואח"כ יהא נמלך להכשירה לעכב זחילתן. עכ"פ קשה להתנא למה באמת נקט בעשאן בכוונה. ולכן נשמרתי בפירושי כדי לישב לישנא דמתני' על נכון. אמנם עוד כתבו רבותינו הנ"ל. דאפי' זב וזבה דקאמר תנא. ר"ל שהזב וזבה סתמו הנקב בגופן. ועל זה ק"ל א"כ מקל וקנה בכדי נקטה. דכ"ש הוא מגוף זב וזבה והגם שי"ל דלא זו אף זו קתני. עכ"פ כיון דכל כח היתירא דת"ק הוא מדאינו רק מעכב מרוצת המים שלא יבואו לכלל פסול. א"כ למה נקט מקל וקנה שהן פשוטי כלי עץ. הו"ל לאשמעינן רבותא טפי. דאפי' סתם הנקב עם כלי ב"ק נמי שרי. וכשלהי פרקן. ולכאורה י"ל דנקט מקל או קנה לרבותא דר' יוסי. דאע"ג דאין מקבלין טומאה אפ"ה כיון שהאדם האוחזן מקבל טומאה. והוא מעכב מרוצת המים פסלן. ונקט זב וזבה לרבותא דת"ק. דאע"ג שהן טמאין גמורים. והן סותמין הנקב בגופן הטמא. ומהווים כשרות המקוה. אפ"ה מדמעכבין רק פסול המים כשר'. אלא דקשה א"כ לשמעינן רבותא טפי אליבא דר' יוסי. דאפי' סתם אדם הנקב באבן או בגוש אדמה דלית בהו טומאה כלל. אפ"ה כיון דמכח אדם המקבל טומאה נסתם. נפסל המקוה. ולכן גם בזה נטיתי בפירושי מדברי רבותינו. לומר דמיירי שהזב והזבה תחבו המקל במקום הנקב לסתמו. וכולה לרבותא דת"ק נקט. והן אמת דהוה מצי למנקט שהזב וזבה סותמין הנקב בגופן. אלא דאין כאן רבותא בין שסותם הנקב בגופו או במקל ובהסיטו מעכב מרוצת המים. אלא שעדיין לא נתיישב יפה הלשון דקאמר ר' יוסי אין מזחילין בו. והיאך יהי' משמעותו אין רשאין לעכב זחילתו. ותו היכי ס"ד דר' יוסי לומר דגם במעכב זחילה ע"י דבר המקבל טומאה פסול. והרי בסוף פרקן אמרינן דמודים ב"ש וב"ה דגודר כלים וטובל. אלמא דעכבת הזחילה ע"י דבר המקבל טומאה אינו מעכב לכ"ע. ומ"ש הר"ב דמודים קאי רק שהכלים שגדר בהן לא הוטבלו. במחילת כבוד רבינו הרי מפורש במשנה דמודים שגודר וטובל:

(ט) ובהא מיושב ג"כ דלא הוה סגי לומר בקיצור ר' יוסי אוסר אלא משום דר' יוסי באמת במקל וקנה לא פליג. ורק אמלת אפי' דקאמר ר' יהודה פליג. והרואה יראה כמה שניתי גם בזה מדברי רבינו הגדול אור ישראל וקדושו הרמב"ם זצוק"ל. שהוא פי' דנקט זבה. לאשמעינן דאף שמלבד טומאה וטהרה. יש בה ג"כ איסור ערוה לבעלה. ולאפרוח ערום כמוני החוס' תחת צל כנפי רבינו. דחיקא לי מלתא לפרש הכי. דהיכן מצינו חילוק בין טבילה לטומאה. לטבילה של איסור ערוה. ומ"ש דאשמעינן תנא הכא הך רבותא ולא בשאר מקום דאהני טבילה. וגם בזה שניתי מדברי רבינו ז"ל. שכתב דר' יוסי גם במזחיל במקל פליג. ומשום דמקל מקבל טומאה דרבנן עכ"ל הטהור. אולם הך ניהו דינקותא דמרן. דהרי בפירוש אמרינן (כלים פי"ז מט"ז) דדוקא מקל שיש לו ב"ק מקבל טומאה. ומאן א"ל לר' יוסי דר' יהודה גם במקל שיש לו בית קבול מיקל. ותו הרי רבינו בכבודו ובעצמו בחיבורו (רפ"ד מכלים) כתב דפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה מדרבנן רק כשהן מיוחדין לתשמישי אדם וכלים. אמנם לאשר אדונינו הרא"ש בפירושו הכא. קלסיה להך פירושא דהרמב"ם. לכן אני בעניי ילק פשט ויעף. הטרחתי את עצמי בידו יד כהה. בחוזק ננס שע"ג ענק. בעודי עומד ומשמש לפני רבינו הרמב"ם. לסלק מעליו כל ערעורי וטוען כדי לפרש דבריו יפה יפה. ולנקות דברי קדשו מכל פקפוק וזילולזו"ז:

(י) ובתוס' חדשים כתב דהרמב"ם ס"ל דלהכי צריך מ' סאה משום דהגל זה אין דינו כמעין עכ"ל הטהור. ובמח"כ אי אפשר לומר כן. דא"כ איך יתטהרו הטמאים הללו שלא טבלו בהגל באשבורן רק דרך נפילה וכלעיל. ותו דבש"ע (י"ד ר"א ס"ה) קאמר. ים דינו כמעין לטהר בזחילה. הלכך גל שנתלש וכו'. אלמא גל שנתלש דינו כמעין לטהר בזחילה. אע"ג דלענין מ' סאה דינו כמקוה:

(יא) כך נראה לפי ע"ד פי' המשנה. אולם רבותינו הר"ש והר"ב פירשו דמיירי במעורבת למקוה שהיא מ' סאה. ומחוברין יחד בנקב כשפה"נ. והם דברי התוספתא דמכילתן (רפ"ה). שגם הרמב"ם הביאה (פ"ח ממקואות ה"ב). וגם בש"ע (ר"א סנ"ז) הובאה תוספתא זו. אולם לאישות בריה שאין לה עינים כמוני. דחיקא לי לומר דמשנתינו מיירי כהך דתוספתא בסמוכה למקוה. דמקוה מאן דכר שמה במשנתינו. אבל שני הדינין דמשנתינו ודתוספתא. אלו ואלו דברי אלקים חיים. והדין דין אמת. אלא הך דתוספתא שסמוך למקוה. מיירי שמחוברים יחד ע"י נקב שבכותל שביניהן. להכי צריך שיהי' קלוח המים שמחברן כעובי חלל שפופרת הנוד (כי"ד ר"א נ"ב). אבל משנתינו דמיירי שמושקים יחד בגלוי כל הגומות הקטנים שעל פני הבקעה. בכה"ג סגי במושקים יחד ברוחב שפופרת הנוד על עובי קליפת השום. וכן פסקינן באמת (בי"ד ר"א סנ"ד). וכבר ידענו מ"ש רבותינו בעלי התוס' (חגיגה ד' כ"א ב' ד"ה כעוביה) דג' חלוקים יש בעירוב מקואות. (א) במעורבין דרך נקב שבכותל צריך קלוח שמערבן שיהי' בו עובי חלול שפופרת הנוד. (ב) ובמחוברין למעלה מהכותל. סגי ברוחב שפופרת הנוד על עובי קליפת השום. (ג) ובאין כותל מפסיק ביניהן. רק מחוברים יחד על קרקע שוה. סגי במחוברין בטופח ע"מ להטפיח. ולפי דברי רבותינו אלה הוה סגי לן הכא במחוברין בטופח ע"מ להטפיח. דהרי אין כותל מפסיק בין גומא לחבירתה. אלא דאנן קיי"ל דלא מהני טופח ע"מ להטפיח רק להכשיר שאובין דרבנן ע"י השקתן למקוה. ואז אפי' בכרוחב שערה סגי (כי"ד ר"א סנ"ג). וכ"כ מהני לענין נט"י. בנטל וחזר ונטל הנשאר מהיד שלא נטל בנטילה ראשונה. ועדיין הי' מנטילה הראשונה טופח ע"מ להטפיח (כא"ח קס"ב ס"ג). משום דגם נטילת ידים הוא רק מדרבנן. אבל לענין לצרף למ' סאה. שהוא מדאורייתא. אין לנו. ונ"ל עוד. דמעורבת בבקעה דקאמר תנא. אחריצין ונעיצין נמי קאי. וקמ"ל כל הני. אע"ג דכל א' מימיו מועטין. אפ"ה כיון דמעורבין כשפופרת הנוד מצטרפין. אלא דא"כ צריך לגרוס המעורבי' בבקעה. מדקאי אכולה מילי דלעיל:

(יב) ותו נ"ל דמיירי שיש במקום שטובל מ' סאה מלבד המים שזוחלין בהקלוח בכל שפוע ההר שמחוברין להמים שטובל שם. ודלא כהר"ב שכתב דכל המים שבחרדלית הן מ' סאה. דאי כדברי רבינו. היאך אמרינן דמודים שכשגודר בכלים טובל. והרי אין שם באותו מקום מ"ס רק בצירוף המים שזוחלין בהקטפרוס. והרי הקטפרוס אינו חיבור (כספ"ח דטהרות) וכך פסק הרמב"ם (בהלכות מקואות פ"ח ה"ח). מיהו בתוספתא דמכילתן אמרינן בפירוש כהר"ב. וצ"ל דלב"ש דוקא בטובל בקטפרוס אינו חיבור. ולא כשטובל במקום אשבורן:

(יג) ומכאן נ"ל ראיה ברורה ת"ל דלא כי"א שהבאנו לעיל סי' מ"א ע"ש. דהרי הכא ע"כ מיירי שהמים של החרדלית מקלחין גם ממעל להכלים שגדר בהן. דאל"כ מה אצטריך לאשמעינן. דלא עלתה טבילה להכלים שגדר בהן. הרי לא נתכסו במים. אע"כ שהמים של חרדלית מקלחין גם ממעל להכלים. וא"כ קשה היאך רשאי להטביל בצד הכלי לצד מעלה. הרי המים ההם זוחלין ממעל להכלים. ונמצא שטובל בזוחלין. אע"כ צ"ל דאע"ג דבעליונת המים הן זוחלין. עכ"פ כיון שבתחתיתן נשאר מ' סאה שאינן מקלחין. מדמעוכב הקלוח ע"י גדר הכלים. לפיכך לית לן בה. הרי דמוכח דכשנשאר מ' סאה בלי הזוחלין כשירים. ודלא כהי"א:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.