תפארת ישראל - בועז/מקואות/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ מקואות ד

(א) כך כתב הר"ב. ואין להקשות א"כ דר' יוסי רק אהא דקאמר ר"מ שרבו ב"ש אב"ה פליג. למה הפסיק תנא בין דבריו לדברי ר"מ. עם בבא דמודים. י"ל דבבא דמודים רק לדברי ר"מ נצרך. דמדס"ל דרבו ב"ש והלכתא כוותייהו. שפיר אצטריך למתני דבחצר מודו ב"ש לב"ה. ולפיכך שפיר נטר תנא לדברי ר' יוסי לבסוף. דמדס"ל דלא רבו ב"ש על ב"ה. ע"כ לא צריך תו למתני ומודים. דהרי ב"ש במקום ב"ה אינה משנה (כביצה י"א ב'). וגם רב"א זצוק"ל פירש כנפיו לפרש כהר"ב. וכ' דמוכח כן. דאי אסיפא. דהיינו אמודים פליג ר' יוסי וקאמר שנחלקו. מה נ"מ שנחלקו והרי קיי"ל כב"ה. ואני בריה קלה כמות שהיא לא הבנתי דברי רבינו בזה. דהרי אי נימא דר' יוסי רק אמודים קאי. א"כ ודאי מודה לר"מ דרבו ב"ש אב"ה. אלא דר' יוסי ס"ל דגם בשוכח בחצר פליגי. ואכולה מלתא דהיינו בסילון ובחצר רבו ב"ש אב"ה. וכן פי' הרמב"ם באמת הכא דר' יוסי רק אמודים פליג. ונ"ל דמה"ט באמת פסק הרמב"ם (פ"ד דמקואות ה"ד) גם בשכח בחצר כב"ש. משום דר' יוסי נימוקו עמו (בגיטין דף ס"ז א'). ואיהו הרי ס"ל דגם בשוכח בחצר פליגי ורבו ב"ש אב"ה. ותמהני ארכ"מ שם. למה הוצרך להתנצל הרמב"ם מדברי בנו של הרמב"ם שכתב שאפשר דר' יוסי אמודים קאי. עכ"ל רבינו. ומה אפשר והרי הרמב"ם כאן כתב בפירוש כן:

(ב) אמנם ק"ל מ"ש מלקמן (רפ"ה) בהעביר מים כשירים ע"ג שפת שוקת. מותר לטבול חוץ לשוקת. וע"ש. ומ"ש הכא דאסור לטבול חוץ לסילון. אף שלא ירדו מתוכו רק ג' לוגין למקוה החסירה. ואמאי. ונהוה האי רווח שבתוך הסילון מזה ומזה להגומא שבתוך הסילון. כשפת השוקת דהתם. והול"ל דאפי' כל המקוה נעשת מהמים שבסילון כשר. מדיש למימי הסילון השקה עם המים הכשרים שבאו מימי הסילון משם. י"ל דע"כ הכא מיירי שהמים הכשירים שממנו מקלחין מימי הסילון אינן מ' סאה. שאז אינן מטהרין המים שמזה ומזה להגומא. למימי הגומא שהן שאובין. בהשקה. אבל לקמן הרי בפירוש אמרינן דמיירי שהמים שזוחלין ע"ג שפת השוקת. יש להן השקה עם מי מעין דמטהר בכ"ש:

(ג) ונ"ל דהתנא נקט ג' אופני תערובות. דהיינו על קרקע שוה שבחצר. שלא התערבו ב' המימות ממש. רק נגעו זה בזה הכשירים והפסולין. או שהתערבו יחד בעוק'. דהיינו תערובות גמור. או התערבו יחד דרך המשכתן על מעלת המערה. אף דההמשכה היא רק ג"ט בזקיפה. מהני. וקמ"ל דבכל ג' מיני תערובות הנ"ל. אזלינן בתר רובא. בין לקולא ובין לחומרא:

(ד) ואין להקשות ל"ל אם ידוע. הרי אפי' ספק נמי. דספק מים שאובין כשר (כפ"ב מ"ג). י"ל התם היה בגומת המקוה חזקת מים כשירים בלי תערובות. ויש רק ספק אם נפלו לשם שאובין. והרי בכל ספק נפילה. אפי' בדאורייתא לא מחזקינן איסורא (כי"ד קי"א). רק בשאובין דרבנן אפי' ביש ודאי נפילה. כל שאפשר לומר שאני אומר. והי' כאן חזקת כשירה מקילינן. משא"כ הכא לא היה בהגומא חזקת מים כשרים מעולם בלי תערובות. ודו"ק (ועי' פ"ב מ"ה):

(ה) וכן מוכח. דהרי לענין חטאת אמרינן (שבת צ"ה ב') דבשניקב בכונס משקה נפסל לחטאת. והיינו לפע"ד. משום דמיוחד לתת לתוכן מי חטאת שהן משקה. להכי סגי בשניקבו בכונס משקה. ובצמיד פתיל אמרינן (ספ"ט דכלים) דיש חילוק בין שמיוחד לאוכלין. דאז שיעור נקיבתו כמוציא זית. ובמיוחד למשקין שיעור נקיבתו בכונס משקה. דבזה ובזה שוב אינו מציל באהל המת (ועי' לעיל פרה פ"ה משנה ז'). וכן מוכח נמי מהרמב"ם. דהרי (בפ"ו מפרה ה"ו) פסק דבניקב בכונס משקה נפסל לפרה. וכ"כ כתב (בפכ"ב מטו"מ ה"ג) דבניקב כמוציא זית או בכונס משקה. אינו מציל בצמיד פתיל. רק בנסתם הנקב. ובשניקב במוציא רימון אז אפי' נסתם הנקב לא מהני ליה. אבל רבינו בעצמו (בהלכות מקואות פ"ו ה"ג) פסק לענין מקוה. דבין שניקב מן הצד או בשולי הכלי לא נתבטל מתורת כלי עד שניקב כשפופרת הנוד. והיינו משום דלענין מקוה לא סגי בשנתבטל מהדבר שנתן ממנו להמקוה שם כלי ושאינו מקבל טומאה. דהרי אפי' אינו כלי ואין מקבל טומאה. כיון שיש לו בית קיבול תורת שאובין עליו. דהרי בריש פרקן אמרינן דאפי' כלי גללים וכלי אדמה שאינן מקבלין טומאה אפ"ה כיון שיש לו בית קיבול מחשבו מים שבתוכו שאובין. אלמא דלענין פסול מקוה. לא בשאינו מקבל טומאה תליא רק בשאין לו בית קבול (ועי' רמב"ם פ"ו ופ"י ופי"ח מכלים):

(ו) ולפ"ז י"ל דר"י בן בתירא לא אתא לאשמעינן. דב"ש וב"ה פליגי בשיעור הנקב כדי לבטל מהשוקת שם כלי. אלא י"ל דלבטל מינה שם כלי גם ב"ש מודו דסגי בניקב כשפופרת הנוד. דאז ודאי נתבטלה מלהיות כלי. וגם אין לה אז תו בית קבול. בשניקב כן בשולים או סמוך לשולים. ורק לענין עירוב מקואות לחודא פליגי. ולפע"ד הוכיח הש"ס כן. דאי בביטול שם כלי פליגי. וכי ס"ד דלב"ש אף בשניקב בשוליה כשפופרת הנוד תחשב עוד כלי עם בית קיבול. רק דקשה דלמא לעולם בביטול כלי פליגי. רק דלב"ש כיון שרק במחובר נתנקבה כשפופרת הנוד. עדיין מחשב כלי עד שיפחת רובה. ואל תתמה דהרי מצינו גדולה מזו. דהרי פשוט דנקב כשפופרת הנוד שהוא כב' אצבעות חוזרות. אינו גדול כל כך כרוחב ביצה. כמו שיראה לעין. והשיעור כמוציא רימון. הרי הוא ודאי גדול מכביצה. כדמוכח מכלים (פי"ז מ"ה ו' ח'). דכל היותר גדול הזכירו תנא מקודם. והרי גם כשניקב במוציא רימון. שגדול הרבה משפופרת הנוד אפ"ה אמרינן (בשבת דף צ"ו א') דעדיין מחשב כלי להציל בצמיד פתיל עד שיפחת רובו. וא"כ מכ"ש שאפשר שפיר לומר דגם לב"ש לענין שאובין. אם עכ"פ נתנקב במחובר כשפופרת הנוד. אפ"ה עדיין מחשב כלי עד שיפחת רובו. וי"ל התם בשהנקב כרימון בדופן הכלי רחוק מהשולים. וכדמוכח מתוס' (שבת צ"ה ב' ד"ה ניקב). משא"כ הכא הרי ע"כ איירי בשהנקב בשפופרת הנוד בשולי הכלי או בדופנו סמוך לשולים. ובכה"ג לא ס"ד שיחשב עוד כלי לב"ש. דאי"ל דטעמייהו דב"ש מדנסתם בקרקע. ליתא דא"כ מה יועיל שנפחת רובו. הרי גם הפחת ההוא נסתם בקרקע. אע"כ דסתימת קרקע רפויה אינה סתימה. א"כ במוציא רימון נמי. אלא וודאי דלענין עירוב מקואות לבד פליגי:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.