תפארת ישראל - בועז/כלים/יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ כלים יא

(א) זה הטעם האחרון הזכירו הרמב"ם בפירושו. ונ"ל דע"כ צ"ל דאי מדלא הוקש בקרא דשק. עכ"פ סד"א דעכ"פ איכא ק"ו מגולמי כלי עץ דטמאין ואפ"ה פשוטין טהורין. מכ"ש כלי מתכות דגולמיו טהורין. מכ"ש שפשוטיו טהורין (עי' ספי"ב. ופט"ז מ"ה). להכי צריך תו קרא בתרא שהוקשו טומאה וטהרת איסור. והרי היקש ודאי עדיף מק"ו (ועי' רש"י ותוס' סוכה ל"א א'):

(ב) ונ"ל דה"ה בהוזה בג' וז'. ואח"כ נטהר בשבירה וחזר ונתקן. לר"ג אינו חוזר לטומאה ישנה דמדהוזה ליכא למיגזר מידי. ולרבנן עכ"פ יש חשש שכחת הע"ש. וחוזר לטומאה ישנה. אבל אם גם הוזה ג' וז' והיה לו אח"כ הע"ש אחר שנתקן, רק שלא הטבילו. אף דבכה"ג ודאי ליכא למיחש למידי. ואפ"ה משמע סתמא דש"ס דלא מהני. ולא פלוג רבנן בתקנתייהו (ועי' שבת דט"ז. א'):

(ג) אמרה בקי. מה"ט פירשנו לעיל בסובב עגלה שהוא טס עב של ברזל ששליבות גלגלי העגלה תחובות בהטס ההוא בעצמו. וכן משמע הלשון סובב של גלגל. דאי נימא שהיא הטס שמצפין בו גלגלי העגלה הול"ל צפוי סובב של גלגל. ותו ק' דל"ל למתניה כלל. דהרי כבר נכלל בכלל כל הצפויין הכא. אע"כ דסובב זה אינו צפוי. אלא הוא עצמו חלק הגלגל הוא:

(ד) ואע"ג דודאי מק"ט. אגב הכלי משום יד (כחולין קי"ח א'. ותוס' שם ע"ב ד"ה מעיקרא) י"ל דאפ"ה כיון דחזרה לטומאה ישנה הוא רק מד"ס. להכי רק בגוף הכלי גזרו. ולא בידות. דאע"ג דידות מק"ט מדאורייתא עכ"פ אינן גוף הכלי. והרי מצינו דהקילו בטומאת ידות מה"ט לענין טומאת משקין (כרמב"ם רפכ"ח מכלים). עוד נ"ל דלהכי אוגני וידות כלים לא גזרינן בהו טומאה ישינה. דהרי הן עצמן פשוטי כלי מתכות הן. והרי מה"ט אין לחוש בהן שינקבום כדי לטהרן דאפי' ינקבום ישארו בתשמישן ובטומאתן. וכיון דליכא למגזר בהו שינקבם לטהרן. לא חששו נמי שיתיכן כולן מחדש. דכולה האי וודאי לא טרח. ורק בכלי שמתטהר בנקיבה גזרו נמי משום לא פלוג גם בהתיכו כולו מחדש (כשבת ט"ז ב') משא"כ בידות ואוגנין ליכא למגזר כלל שיבקש לטהרן בלי הזאת מי חטאת. מה אמרת. הרי עכ"פ יש לחוש שינקב גוף הכלי כדי לטהר גם האוגן. ליתא. דהרי גוף הכלי מדאינה ממין מתכות לא גזרו בה שינקבה כלעיל סי' ד':

(ה) ונ"ל דקמ"ל ברזל טהור. אע"ג דהו"ל מין במינו דלר"י לא בטל. אפ"ה כשהרוב מברזל טהור טהור. משום דגם לר"י מין במינו יבש ביבש בטל (כתוס' זבחים ע"ג א' ד"ה ר"י). והדר נקט חלמא. דלא מיבעיא ברישא דברזל שחוק הטהור ודאי לאו מק"ט הוא. אלא אפי' חלמון ביצה שהוא מאכל ובר קבלת טומאה. להכי סד"א שאפי' הרוב שבתערובות מן חלמון הטהור. עכ"פ מדהוא בר קב"ט. גזרו בו רבנן שיחזור הברזל המעורב בו לטוי"ש ואף שהוא המועט. קמ"ל. והדר נקט גללים. דאף דגללים אמק"ט כלל ולהכי סד"א אף שהברזל השחוק רוב. אפ"ה כיון שכשנסיר פרורי הגללים מבין חלקי הברזל השחוק בשעה שיהיה כבר כלי יחד. לא יהיה כלי שלם לפיכך לא יק"ט. קמ"ל. ורבותינו פירשו דבבא זו לא איירי בטוי"ש. רק מיירי בעירוב חלמא. והיינו טיט עם גללים. ועשה כלי מהתערובות. ולפ"ז צ"ל דוכן דנקט תנא. היינו דר"ל דגם בהא אזלינן בתר רובא דלק"ט. וכן כתב גם הר"ב. והתימה עליו. דבסיפא בקלוסטרא שוב פי' דאיירי בטוי"ש. וק' א"כ למה פתק תנא ושדא בבא דחלמא בינייהו דלא איירי בטוי"ש. והן אמת דלדינא אין נפ"מ כלל בין פירושינו לפי' הר"ב. דלכל הב' פירושים בין בהא ובין בהא אזלינן בתר רובא. אלא דמלבד קו' הנ"ל לפי' רבותינו ק' נמי לשון וכן דנקט תנא. דיותר יתיישב לפי פירושינו. וגם זה אמת שבהתוספתא פ"א דב"ק במכילתין מצינו דין זה שפירשו רבותינו במשנה. ואעפ"כ אין הכרח שנפרש משנתינו כן. ובפרט דלא מסתבר דאיירי משנתינו בזה וגם כבר נשמע מבבא דברזל טמא עם טהור ועיקר מקומו במכשירין (פ"ב):

(ו) כך פירשתי ע"ד הרמב"ם ורב"א ז"ל. אמנם הר"ש והרא"ש כתבו דמתניתין מיירי בברזל טמא שצפהו על גוף הכלי שעשוי מברזל טהור. ונ"ל דסברתם של רבותינו. דאע"ג דברזל שצפהו על עץ. לדידהו מקבל טומאה היינו דוקא בעץ המצופה ממתכת. דמדאיצטריך קרא בשולחן המקדש למקריי' עץ. ש"מ דבשאר כלי עץ המצופה ממתכות דינו כמתכות. אבל כלי עץ המצופה משיש. או מתכות המצופה ממתכות. בטל הצפוי לגבי עיקר הכלי. אולם מה שהקשה הר"ש והרא"ש על הרמב"ם מסוגיא דחגיגה הנ"ל. כבר יישב רכ"מ בשם ר"י קורקס ז"ל בטוב טעם ודעת (פ"ד דכלים ה"ד):

(ז) ומצינו דוגמתו הרבה במשנה. וכ"כ במכילתין (פי"ב מ"ז מצינו כן). אמנם מדהפסיק בינייהו עם פין ופורנא. להכי היה נ"ל לכאורה דה"ט. כדי דלא נימא דכמו דפליגי לענין שבת פליגי נמי לענין טומאה להכי פלגינהו תנא מהדדי. לאשמעינן דרק לענין שבת פליגי. ואע"ג דרק אביי ס"ל הך סברא. אבל לרבא דקיי"ל כוותיה לגבי אביי לבר מביע"ל קג"ם. ס"ל דשבת דמי לטומאה (כשבת קכ"ג א') דקאמר התם מדלגבי טומאה לאו מנא הוא. לגבי שבת נמי לאו מנא הוא. י"ל דרבא לא קאמר אלא מדלגבי טומאה מקלינן בהך כלי ואמרינן דלאו כלי הוא ואמק"ט. מכ"ש לענין שבת נימא הכי לחומרא דלא הוה כלי ואסור לטלטלו. אבל היכא דלענין טומאה מחמרינן. ואמרינן שהוא כלי ומק"ט י"ל דעכ"פ דלענין שבת נמי אמרינן לחומרא דלא הוה כלי. ואפשר נמי דספוקי מספקא לי' ואזיל הכא והכא לחומרא. ואע"ג דבשבת (ד"ס א') גבי טבעת. דמשמע מתני' דהתם דביש עליה חותם מק"ט מדהו"ל כלי תכשיט דאיש. ולפי דברינו הנ"ל ל"ל לרבא לדחוקי כ"כ. הול"ל כפשוטה. דבמ"ח דפרקן רק לענין טומאה הוה מנא. אבל לענין שבת לא הוה מנא וכדמתרץ באמת רנב"י התם. י"ל דלרבא אפי' בלא קרא דכל כלי מעשה היה טבעת שיש עליה חותם מק"ט מדהו"ל תכשיט לאיש. עוד י"ל דלהכי מוקי לה רבא לטבעת שיש עלי' חותם במ"ח דמק"ט מדהוא תכשיט לאיש. היינו משום דמתחיל במשנה. ואלו הן תכשיטי נשים. וכבר איצטרכינן לדחוקי נפשן לומר דלצדדין קתני דביש עליה חותם מק"ט. מדהוא תכשיט איש. ואיך נדחק תו טפי לומר דביש עליה חותם לאו תכשיט הוא כלל. ואפ"ה מק"ט מדהוה עכ"פ כלי מעשה. וא"כ תקשי א"כ למה כללי' תנא בהדי תכשיטין ולצדדין קתני להכי ניח' לי' טפי לרבא לאוקמי למתניתין דמק"ט. מדהוא באמת תכשיט איש. אבל לפי האמת מודה רבא שיש כלי דהוה מנא לענין טומאה ולא לענין שבת. ואזלינן הכא והכא לחומרא. ולפ"ז י"ל דר' יהושע ור"ט במתניתין דידן לא פליגי את"ק. ותרווייהו ס"ל דלענין טומאה הוה מנא. אמנם הר"ב הכא כ' ממש להיפך מדברינו בדרך שמא. שכתב די"ל דכמו דפליגי ר"י ור"ט לענין שבת פליגי נמי לענין טומאה. וא"ת לדברי רבינו אלו א"כ הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם. והרי הרמב"ם (פ"י מכלים הי"א) פסק כסתמא דרישא. י"ל דהא דאמרינן אין הלכה כסתם. אין הכונה דבכה"ג. תמיד ההלכה כההיפך מהסתם. רק ר"ל מדקיי"ל כר' יוחנן (יבמות מ"ב ב') דהלכה כסתם משנה. רק בשיש סתם ואח"כ מחלוקת. אין הכלל הנ"ל מוחלט. אלא אפשר שיהיה כן ההלכה. ואפשר שלא יהיה כן. וכן כ' נמי רתוי"ט לעיל (פ"י מ"א ד"ה ועצמות). אולם מתוס' (חולין ק"ד ב' ד"ה ר' יוסי) לכאורה לא משמע כן. וע"ש. אבל אי ק' הא ק"ל על הר"ב דמדמה טומאה לשבת. והרי ר"ט הכא קאמר דקלוסטור מותרת להתטלטל בשבת מדהו"ל כלי. והרי בתוספתא שהביא הר"ש כ' בפירוש דר"ט מטהר מלק"ט. אלמא לענין טומאה לא הוה כלי. והרי לפנינו דשבת וטומאה לאו בחדא מחתא מחתינהו. שוב האיר ה' עיני. וראיתי שדברי הר"ב לקוחין מפי' הרא"ש. רק שהרא"ש לא כ' כהר"ב שמסתפק בזה. אלא כ' כן בהחלט. דלהכי אשמעינן פלוגתייהו דבשבת הכא. לאשמעינן דכי היכא דפליגי לענין שבת פליגי נמי לענין טומאה. והביא הרא"ש ראיה לזה מתוספתא שגירסתה בהפך מהגירסא שהביא הר"ש. דלהרא"ש גרסינן ר"ט מטמא וחכמים מטהרין. וכן הוא הגירסא בתוספתא שלפנינו (פ"ק דב"מ בכלים) וכן נראה שהיה גי' הרמב"ם כן. דהרי בהלכות כלים פסק לענין טומאה דהוה כלי ומק"ט. וכמש"ל. וכן פסק נמי לענין שבת (בפכ"ו משבת) כר' יוסי (עירובין ק"א א') והוא דעת ר"ט הכא דקלוסטר מותרת להתטלטל. אלמא לדידיה דלר' יוסי ולר"ט שבת וטומאה שוין. דבשניהן דינו ככלי. מיהו בתוספתא עם פי' זר זהב מרבינו אלי' ווילנא זצוק"ל. מצאתי כאן גי' שלישית. דגרס ר"ט מתיר וחכמים אוסרים. וכן מוכח קצת. נמצא שהתוספתא כמתניתין רק לענין שבת מיירי. ולענד"נ דמוכח קצת כגי' זו מדמסיים בתוספתא זו. ברוריה אמרה שומטה מפתח זה ותולה בחבירתה. ש"מ דגם פלוגתייהו דר"ט וחכמים דמקמי הכי לענין שבת איתמר. דאל"כ הול"ל בשבת שומטה וכו'. דהרי לא איירי מקמי הכי כלל משבת. וא"כ אי נימא דכמו דפליגי בשבת פליגי נמי בטומאה כדעת רבינו הרא"ש. טפי הו"ל להתוספתא למנקט פלוגתייהו לענין טומאה. דהיינו מה דשייר במתניתין. (כביצה ד"ו ב' ותוס' שם). ותו ק' לרבינו הרא"ש. דאי נימא דכמו דפליגי לענין שבת פליגי נמי לענין טומאה. גם במשנתינו קשה. דטפי הו"ל למנקט פלוגתייהו הכא לענין טומאה מדאיירי בכל מכילתין בהנך מילי. ואת"ל דה"ט משום דכד אתשל בי מדרשא לענין שבת אתשל (כחולין נ"ב ב') עכ"פ למה הפסיק ביני ביני. דקליסטרא עם דיני פין ופורנא וכמש"ל. לכן יפה עשה רבינו הר"ב שלא כ' בהחלט. כדעת רבינו הרא"ש. רק כ' דשמא כמו דפליגי בשבת פליגי נמי בטומאה וטהרה. אמנם לרב"א הכא. ר' יהושע ור"ט תרווייהו ס"ל כר' יוסי (עירובין ק"א א') דקלוסטר מתטלטלת בשבת. רק פלוגתייהו הכא בחצר שאינה מעורבת. דאינו רשאי לטלטל בה כלי הבתים. ר' יהושע ס"ל דמנא דבתים הוא. ואינו רשאי לטלטלו בחצר רק מן הצד. ור"ט ס"ל דמנא דחצר הוא. ומתטלטל להדיא. עד כאן תוכן ד"ק. וכן מסתבר לענ"ד. מדהזכירה המשנה מלת חצר. ולפ"ז פלוגתייהו הכא לענין שבת לא תלי כלל אהדדי עם דיני טומאה וטהרה דלענין טומאה ודאי כלי הוא:

(ח) כף כ' רב"א. ונ"ל דלא תקשי לרבינו א"כ למה לא נקט ת"ק רבותא טפי ברישא. דגם כלים שבין עקרב לרסן טמאים. ותו בשלמא אי לת"ק פרומביא עצמה טהורה. לא תקשי דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. דהרי ברישא משמע דרק עקרב מק"ט. ולא פרומביא. ומלחיים בסיפא משמע איפכא. די"ל דבכל כה"ג אמרינן נעשה (כביצה כ"ד ב'. וקידושין ד"ה ב') וה"נ מצינן למימר בדיוקא דרישא. הא פרומביא נעשה כלחיים וטהור. אלא לרב"א דס"ל דלת"ק באמת גם פרומביא טמא. קשיין אהדדי דיוקא דרישא וסיפא. ולמה לא נקט ברישא רבותא טפי דאפי' פרומביא טמאה. י"ל דמשו"ה לא נקט ברישא פרומביא משום דפרומביא הוא של עור. וכולה פרקן רק בשל מתכות קמיירי. מיהו למ"ד דגם פרומביא טמאה. ס"ל דאף דודאי תשמישי בהמה הוא. עכ"פ גם הוא מסייע לעכב הבהמה שלא תרוץ מאד. ומשו"ה מחשב תשמיש אדם (כראב"ד):

(ט) ולא מחשב החוליא כשברי כלים. וככרע שניטל ממטה מדרס. שהוא טהור. ורק כשיחזירו חוזר לטוי"ש (פי"ח מ"ז. ע' רא"ש שם) דהכא שאני דבנקל ימצא חוט למתחו עליו. ולהכי דמי טפי להך דהיכא שהדיוט יכול להחזירו. דאז בעודן מותרים מק"ט (כפכ"ו מ"א). אולם כ"ז תמוה מאד. דממ"נ היכא מיירי מתניתין. אי כשהחוט ממתכות והחוליות מרגליות. בהא נימא ר"א דאפי' טבעת א' טמא. הרי אבן אמק"ט. ואי"ל דהכא בשיעור החוט פליגי. דלת"ק צריך כמלוא צואר. ולר"א סגי כשהוא כשיעור טבעת א'. ליתא. דהרי ר"א אפי' טבעת א' קאמר ולא כשיעור טבעת א'. ואי נימא דהכא מיירי כשהחוט מפשתן. והחוליות ממתכות. ונפסק החוט הרי בכה"ג תני ברישא דגם טבעת א' טמא לכ"ע. והכא מצריך ת"ק כמלא צואר. והנה רבינו הרא"ש פי' דהכא בחוט מתכות וחוליות שבו מרגליות פליגי. ואם היה החוט שלם אז אפי' אין בו טבעת כלל מק"ט כלעיל במשנה. משום דבכך מתקשטין בו. מיהו הכא שהחוט אינו שלם פליגי בשיריו. דלת"ק צריך שנשאר ממנו כמלוא צואר של קטנה. וכולו מלא מרגליות. ולר"א אם החוט כמלוא צואר קטנה. סגי ביש בו רק טבעת א'. ואחמכ"ר גם זה דוחק קצת. דהרי ר"א לא הזכיר משיעור החוט כלל. אולם גם בל"ז נ"ל. דהרי בכל מקום שמצינו מלת שיר ושיריים בש"ס. משמעותו שנתבלה הדבר ע"י תשמישו ולא נשתייר רק זה המקצת. כגון שיורי תנור (לעיל רפ"ה) ושירי מטלנית (שבת קכ"ה א') ושיורי אגודת אזוב (ספי"א דפרה) ושיורי גרדומי ציצית (מנחות ל"ט א') וכ"כ שיירי הדם היה שופך (זבחים רפ"ה) דבכולן משמעות המלה שנאבד ונתבלה קצת מהדבר ולא נשאר רק מה שלפנינו. וגם מ"ש (פרה פ"ג מי"א) כרכן בשיירי הלשון. ר"ל שהצמר שהונח סמוך לשאר הג' מינין. נתבטל ממנו שם לשון. ומה שהצמר ארוך יותר מהם הוא שיור הלשון. אבל הכא שהחוט מתכת נפסק לשנים. מי סני ליה לתנא למנקט קטלא שנפסקה. דהרי ב' חלקי הפסיקות הן לפנינו. וכדנקט לשון פסיקות בנגעים (פי"א מ"ח). ועוד יש לדקדק דלעיל במשנה קרי תנא לאותן דברים שנמתחו על החוט. בשם חוליות. ומ"ש הכא דקרי להו טבעות. לכן ל"מ מרבותי היה נ"ל דשירי דקאמר הכא אינו לשון שיור ושיריים. רק כהך דקאמר עשה לי שירים נזמים וטבעות (קדושין מ"ח א') וכ"כ כל בעלי שיר יוצאין בשיר (שבת רפ"ה) דפי' רש"י שהוא התרגום מאצעדה והוא שלשלת העשוי מטבעות הרבה קטנות משולבות אשה אל אחותה. לפעמים הוא קשוט סביב לצואר (כרש"י רפ"ה דשבת) ולפעמים הוא קשוט סביב היד והזרוע (כרש"י בבא קמא צ"ט א') דשם פירש"י דשירים היינו צמיד. והרי צמיד הוא קשוט היד. וכמ"ש והצמידים על ידיה. וכן פירש"י נמי (ישעיה ג' פי"ט) על מלת והשירות. דהיינו צמידי הזרוע. וכן תרגום יונתן שם שירי ידיא. וכן מצינו באמת במקרא. (שמואל ב' א' פ"י) ואצעדה אשר על זרועו. אלמא דקשוט סביב היד הוא. ובחומש במדבר (ל"א פ"כ) פירש"י דהיינו קשוט הרגל. ועל כרחך שפירש כן רבינו מלשון צעד. והנראה לי מכל זה שהרבה מיני שלשלת של קישוט היה להם. יש שקשרו סביב הצואר. ויש סביב הזרוע. ויש שקשרו משוק לשוק. כדי לקשט האשה בצעדים קצרים ע"י שקשרו השלשלת משוק לשוק. וכולן נקראים בעברי צעדה או אצעדה. ובארמית נקרא שירין או שירים. ומלת קטלא פירשו רבותינו בש"ס (שבת נ"ט ב') מאי קטלא. מנקטא פארי. ופירש"י התם דפארי הינו ברוסטלאטץ בל"א. והוא תכשיט מוזהב שתולה על החזה. ומחזקת אותו ע"י הקטלא שקושרת על הפארי סביב להצואר. וכן אסמכינהו קרא (ישעיה ג' פ"כ) הפארים והצעדות. דר"ל הפארים והצעדות שהן השירים שאוחזין הפארים וא"כ הא דקאמר הכא ושירי קטלא. ר"ל השלשלת שמשתמשין בה לקטלא. דהיינו סביב להצואר. והוא כולו עשוי מטבעות קטנות מחוברות יחד וכדאמרן. מיהו לעיל בחוליות מתכות מתוחות על חוט פשתן. החוליות ההם גדולות. ולכ"ע ראוי כל אחד מהן לקשוט. ולהכי קאמר שפיר הטעם. שכל א' וא' כלי בפ"ע הוא. ר"ל מדהוא גדול ראוי כל אחד לקשוט והו"ל כלי. אבל בהך בבא דפליגי בה ת"ק ור"א שכל השלשלת הוא רצוף מטבעות קטנות. אין טבעת א' מהן ראוי לקשוט. להכי מצריך ת"ק שיהיה בו כדי לקשט סביב כל צואר ילדה קטנה. ור"א ס"ל דגם בזה סגי בטבעת א'. מטעם שכן תולין לפעמים בצואר ילדה קטנה. אף שאין מורגלין בכך. ולהכי לא שייך לומר בו כלישנא דלעיל. מפני שהוא כלי. דמדאין מורגלין ללבשן כך. לא נאות לו שם כלי. עכ"פ מדלפעמים מקשטין בו ילדה קטנה להכי מק"ט:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.