תפארת ישראל - בועז/כלים/י

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תפארת ישראל - בועזTriangleArrow-Left.png כלים TriangleArrow-Left.png י

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תפארת ישראל - יכין
תפארת ישראל - בועז


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
ר"ש
הון עשיר
רש"ש


דפים מקושרים

(א) ולרמב"ם (פכ"א מטו"מ ה"ג) אפי' כשאינו ממורח בטיט בקרקע מציל כלי כפוי על שתחתיו. אם חלול הכלי הוא טפח על טפח. דאז מציל מטעם אהל. וכן אוקמא רתוי"ט למשנתינו. וגם באהלות (פ"ה מ"ו ד"ה טהור שאין) כתב כן. אבל כ"ח דלא שייך שיציל מטעם אהל. רק משום צמ"פ. להכי גם לת"ק דר"א אפי' ממורח בטיט בארץ אמ"צ מדכתיב צמ"פ עליו. ולא שצמ"פ תחתיו או מהצד. כך כתב הרמב"ם שם. ואני בעניי לא זכיתי להבין לפ"ז דברי התוספתא (ב"ק דכלים פ"ז) דמייתי פלוגתייהו דרבנן ור"א בחבית שמרחה שפתותיה בטיט בקרקע דלרבנן מציל. ור"א ס"ל דכפוי אמ"צ. והרי כל חביות של חרס הוא אלמא דגם בכ"ח פליגי. ועכ"פ בממורח בקרקע מציל לרבנן. אבל אילה"ק לרמב"ם דס"ל דלרבנן בשאר כלים אפי' אינו ממורח מציל כשהוא כפוי. א"כ מה השיב ר"א דכפוי אינו מציל משום דכתיב צמ"פ עליו ולא ע"ג. וכמ"ש הר"ב בשם ספרי. ומה קושיא הרי רבנן לא מצרכי בכפוי צמ"פ כלל. י"ל דר"א ס"ל דגם בשאר כלים לא שייך שיצילו משום אהל. ואין להם מקום שיצילו רק מטעם צמ"פ. ולהכי קאמר שפיר דבכפוי אפי' ממורח בקרקע בטיט אמ"צ. משום דצמ"פ עליו כתיב ולא ע"ג:

(ב) וא"ת מ"ש מלעיל (פ"ט סמ"א) דמחט טהורה שבמגופה שבחבית המוקפת צמ"פ באהל המת דאע"ג שהמחט בולט לתוך החבית. אם יש תחתיה טיט כקליפת השום. נחשבת כטיט המגופה ונשארת בטהרתה ופשיטא דה"ה בהיה איפכא שנמצאת מחט טמאה במגופת החבית. ובחבית טהרות. כל שיש קליפת השום תחת המחט. נחשבת כטיט המגופה. ונשארת החבית בטהרתה. וא"כ ה"נ אע"ג שבית האצבע שבהמגופה בולט לתוך החבית. עכ"פ כיון שהשרץ שבהמגופה שבחבית מוקף מכל צד מטיט של הבית אצבע. נדונו כטיט המגופה. ונטהר החבית. ואת"ל הכא שאני דמיירי בשרץ. והרי כבר הוכחנו בס"ד (לעיל פ"ט בבועז סי' ז') דבטומאה עצמה לא אמרינן דבטל לגבי טיט. ליתא. דמה נענה בסיפא הכא בשרץ בחבית וטהרות במגופה טמאין. ואמאי נימא כיון שטהרות הללו שבבית האצבע. מוקפין בטיט סביב. נחשבינהו כטיט שאמק"ט. י"ל התם רק במוגבל לגמרי תוך הטיט שבמגופה. אמרינן דבטל לגבי טיט. אבל הכא שהשרץ רק מונח תוך חלול שבמגופה לא בטל לגבי מגופה דלחשב כמותה. וגם מגופה אינה כלי שינצל מסברת תוך תוכו. לפיכך כמונח בחבית דמי. וטמאה. מיהו כל זה במגופה. דאע"ג דאינה כלי ממש. עכ"פ שם כלי חרס פשוט יש עליה. ואע"ג שיש לה ב"ק להאצבע. לא מחשב ב"ק (כלעיל פ"ב מ"ג) אבל שרץ או מחט אה"ט שמוגבל בטיט ממש ומונח תוך החבית אע"ג שמוגבל שם תוך הטיט. וכ"ש במונח תוך חלול שבאמצע גולם הטיט. והגולם מונח תוך החבית. או ששרץ מונח תוך החבית. ומחט טהור או מאכלים טהורין מוגבלין תוך גולם הטיט או מונחים תוך החלול שבאמצע הגולם. והגולם מונח תוך החבית. אין הטיט חוצץ ולא מגין על הטהרה (ועי' הר"ש ספ"ט דכלים). לפ"ז יש ד' חלוקים בזה. א) כלי שתוך כלי. ופה הפנימי למעלה מפה החיצון אם שרץ או אב הטומאה אחרת מונח תוך א' מהן. וטהרות בשניה. הטהרות טהורות מסברת תוך תוכו. ב) ואם כלי הפנימי הוא פשוטי כ"ח שאמק"ט כלל. כגון מגופה או סרידה יש חילוק דאם הטהרה או הטומאה מוגבלת תוך הטיט של הכ"ח הפשוט הפנימי. אז ככלי הפשוט בעצמו דמי. ואין הטהרה שבתוכו נטמא מהטומאה שבתוך הכלי החיצון. ולא הטומאה שנגבל בתוכו מטמא להטהרו' שבחיצון. שכיון שנגבל בתוך הפנימי ואין נראה בחיצון בטל לגבי הכלי הפנימי וכגוף הכלי דמי. [ונראה דגם במונח המגופה כולה תוך החבית. והטומאה או הטהרה כולה בלוע בתוכה נמי דינא הכי (ועי' פ"ט בבועז סי' ז')]. ג) ואם יש ריוח במקום הטומאה או הטהרה שבתוך הכ"ח הפשוט הפנימי הנ"ל. אז אפי' פה הפנימי למעלה מפה החיצון. כיון שתחתית החלול שבפנימי בולט לתוך אויר החיצון. והפנימי אינו כלי ממש אין שולי כלי הפנימי חוצצין מלהוציא או מלהכניס טומאה. ד) אולם אם הפנימי אין עליו שם כלי כלל אלא שהטומאה או הטהרה שתוך החיצון מוגבל בטיט ממש. או שהטומאה או הטהרה מונח תוך כלי שניקב כמוציא רימון. אע"ג שמירח וסתם הנקב ההוא וכל הנקב שבפנימי זה. וכולו תלוי תוך כלי חיצון. אז אפי' אין במקום הטומאה או הטהרה ריוח תוך הטיט או תוך הכלי שניקב כמוציא רימון. אין הפנימי חוצץ כלל מלהכניס או להוציא טומאה. ונ"ל עוד דנקט הך דינא הכא. באמצע דיני צמ"פ. כדי דנילף מדין השרץ דין דכזית ממת דאם כזית ממת מונח בחבית וטהרות בחלול שבמגופה. אף שהמגופה סתום מכל צד בצמ"פ. ושניהן מונחין באהל. אין צמ"פ שבמגופה מציל מדאין מגופה כלל:

(ג) וא"ת הרי שיעור נקב בחבית קיי"ל שהוא כמוציא אגוזים לטומאה (כפ"ג מ"ב). וכיון שכן. ה"ה להציל בצמ"פ. כל שאין הנקב גדול כמוציא אגוז א"צ סתימה. דהרי פריחת טומאה מכלי. והצרכת צמ"פ דינן שוה (כרפ"ג וסוף פ"ט). ואדרבא חזינן דגם כשפרח הטומאה מהכלי אפ"ה מהני לה צמ"פ (כרמב"ם פכ"ב מטו"מ ה"ג) מכ"ש כשהנקב בהכלי הוא שעדיין מק"ט עמו. דהול"ל שא"צ נקב ההוא סתימה. וא"כ היאך נימא הכא דהנקב שאינו מפריח מהחבית קב"ט. יהיה צריך סתימת צמ"פ. י"ל כיון דנקבי הפקעת והכדור נעשים ע"י אדם שכרך החוט. הו"ל כנקב ביד אדם דשיעורו בכ"ש. שצריך לסתמו (כלעיל ספ"ט). ולרכ"מ (פכ"א מטו"מ ה"ב) לא אמרינן דנקב הנעשה בידי אדם. גם אם הוא כ"ש צריך לסתמו. היינו רק בהיה כלי שלם. ונקבו אדם בכונה. אבל כשעשה תחלה כלי עם נקבים ורוצה להשתמש בו כך. לא נקרא נקב שנעשה בידי אדם. ודינו כשאר נקב שנעשה ממילא. וכן מוכח לפע"ד כדברי רבינו מכורת מחולחלת (בכל פ"ט דאהלות) שנעשו הנקבים בהכורת בידי אדם. ומדנעשו בו בתחלה אין הטומאה נכנסת לתוכו דרך הנקבים ההם. א"כ קשה למה צריך הכא לסתום נקבי הכדור הקטנים שסתם בה החבית. צ"ל דוקא נקב שבכלי עצמו בעי שיעורא. אבל נקב שבסתימה עצמה. אפי' כ"ש מעכב. וכן מוכח מכל צמ"פ שנזכרו בפרקן מ"ד ה' ו' (ועי' פ"ט מ"ז. ובפירושינו שם ודו"ק):

(ד) כך פירשתי על דרך הר"ש והר"ב. ומדלא חילקו בין שהכלי גדול או קטן. ובין שנקלף מהחרס הרבה או מעט. ש"מ דמיירי בין בכלי גדול או קטן. ואפי' נתנקב ע"י הקליפה זו הכלי עצמו כמוציא רמון ויותר. אפ"ה מדסתם תחתיו בזפת מהני. ואע"ג דבשבת (דצה"ב) אמרינן דבזוטרי שניקב כרימון וברברבי ברובא (וי"א איפכא) לא מהני ליה תו סתימה. י"ל דהכא שאני. דהו"ל סתימה דמעיקרא קודם שנתהווה הנקב ולא בטל שם כלי מעליה מעולם. ולכאורה היה נ"ל ראיה לזה מלעיל (פ"ג מ"ג ומ"ד). דבלא בטל שם כלי מעליה אז החרס הנשבר ממנו. מק"ט כשאר גיסטרא. ה"נ מה"ט מהני סתימה דמעיקרא. גם אם ניקב אח"כ כמוציא רימון. ואעפ"כ יש לדחות. דלא דמי כעוכלא לדני. דהתם כבר נתקן הכלי לגמרי קודם שנשבר ממנו הגיסטרא ושפיר הו"ל כגיסטרא מכלי שלם. אבל הכא מנ"ל לומר דסתימה דמעיקרא שלא היה בו תקון הכלי. להני לתקון הכלי גם אחר שיתנקב. ואנן לא מצינן גבי כה"ג מעליותא רק לענין טריפות (חולין מ"ח א') אבל לא לענין טומאה. דהרי עכ"פ השתא נתנקב כמוציא רימון דלא מהני ליה שום סתימה מדנתבטל מתורת כלי. ואדרבה כמעט יש קצת ראיה מגיסטרא דלעיל איפכא. דלא להני סתימת הזפת לנקוב במוציא רמון. וטפי נ"ל דהר"ש לשטתיה אזיל. דחילק לעיל (פ"ט מ"ח) וס"ל דסוגיא דשבת הנ"ל מיירי בניקבו בידים אז בנתנקב במוציא רימון לא מהני ליה תו סתימה. מדניקב נקב גדול כזה בכונה בטלו לגמרי מתורת כלי. והו"ל סתימתו שאח"כ כאוכלין שגבלן בטיט. דלא ס"ד שינצלו ע"י גיבול זה שסגורין בו כבצמ"פ דהרי אין מציל בצמ"פ רק כלי (כפרה פ"ה מ"ה). אבל בניקבו ממילא. אפי' כשהנקב כמוציא רמון. אפ"ה מהני סתימת הנקב שינצל בצמ"פ. וסמך הר"ש א"ע על התוספתא (ב"ק דכלים פ"ז) דבנפחת כמוציא רימון ונסתם בטיט מציל בצמ"פ. מיהו נ"ל מדלא חילק הרמב"ם (שם רפכ"ב מטו"מ) בין ניקב מכוון או ממילא. ש"מ דס"ל לרבינו דמסוגיא דשבת הנ"ל מוכח. דתוספתא הנ"ל משבשתא היא. ולהכי לא מייתי לה הש"ס. ולא קיי"ל כוותה. וכן כתב הרא"ש (חולין פ"ב אות ו'. ופרק יו"כ אות ה') בשם רי"ץ גאות. דכל תוספתא דלא מייתי בגמ' ודאי משבשתא היא. וכ"ש תוספתא הנ"ל דאשכחינן הפוכה בש"ס. וא"כ קשה לן להניח דעתינו הענייה בפירוש הר"ש. והיאך נפרש משנתינו. ומה"ט א"א נמי לומר דסוגיא דשבת מיירי בנסתמה בטיט. אז לא מהני כשתנקב כמוציא רימון. משא"כ בנסתם בזפת. הו"ל לגמרי ככלי שלם. וכן משמע נמי מתוספתא (ב"ק דכלים פ"ו) וכדפי' רב"א בזר זהב שם. אולם גם תוספתא זו לא הובאה בש"ס ובהרמב"ם שם. ומזה משמע דגם מינה לא ילפינן הלכתא. אולם הרא"ש פי' שנשבר שפת החבית סביב ונקלף מעל הזפת שבפנים ממקום השפה. והניח הכסוי על השפה שמהזפת. ולא על שפת החבית. ולהכי אין הצמ"פ מציל. מדכתיב צמ"פ עליו משמע על הכלי. והיינו לר"י. וקשה שפה מאן דכר שמיה במשנה. שנתקלפה קתני משמע כולה. וקרוב לזה פי' הרמב"ם (ספכ"ב מטו"מ) דר"ל שנקלף כל דפני החבית סביב. ונשאר רק דפני הזפת סביב. והניח הכסוי על שפת דפני הזפת והדביקו בהזפת של דפנות. נמצא שהכסוי מחובר בהכלי תחת הכסוי. וע"ז הקשה הראב"ד דא"כ לא הול"ל נקלפה. אלא שנשברה. ולפיכך פי' הוא ז"ל דמיירי שהיה החבית זפות מבפנים. ונתקלף הזפת כולו מבפנים. ונמצא שהזפת עומד ככלי שלם תוך החבית שמחרס. וס"ל לר"י דבכה"ג לא מהני צמ"פ שהוא בהכלי שחוצה לו. אם אין צמ"פ לכלי הזפת שבפנים. ואנכי תולעת ולא איש לא זכיתי כלל להבין דברי רבינו בזה. חדא דלו יהא שיהיה הזפת הנקלף. שבבית קבול שלו כנוס היין בפנים. נחשב ככלי פתוח ובו יין. והכלי הזה עומד פתוח תוך כלי אחר שמוקף צמ"פ. אטו מי לא יציל החיצון ע"י הצמ"פ שבו על כל שבתוכו. והרי כללא תנינן (במ"א) על הכל מצילין וכו' חוץ מעל דבר שיש לו טהרה במקוה ומגזירת ע"ה. וכ"ש הכא שהזפת המקיף היין. אע"ג שהוא כלי שאמק"ט (כמ"ש בס"ד פ"ג סי' נ"ג) ומדהוא פתוח כליתא דמי. ואיך לא ינצל היין מה שבתוך הזפת ע"י הצמ"פ שעל הכלי החיצון. ותו דלדברי רבינו הראב"ד אין לזה ענין עם קבותים שגפסן עם השפה ואיך אירעו ב' דברים אלו יחד לומר דבשניהן פליגי ר"י ורבנן. וזחלתי ואירא מחוות דעי לפני רבותינו הקדושים. כי לולא יראתי שירצצו את מוחי. הוה אמינא. דמדנקט במשנה ו' חבית שנקבה והכא תני סתם חבית. משמע טפי דמשנתינו בחבית שלימה מיירי. וכהראב"ד. ודלא כרבותינו הרמב"ם והר"ש והרא"ש והר"ב. רק דמיירי בזפותה מבחוץ שלא תפלוט היין כי כך היה דרכם (כלעיל פ"ג מ"ז). ומיירי הכא שנקלף ונפל כל הזפת מעל גבי הכלי. ולא נשאר רק הזפת שמול הסדק שבין הכסוי להכלי. והיינו דקאמר והזפת שלה עומד ר"ל הזפת שראוי לסתימה שלה. דהיינו בפיה. שם לבדו נשאר עומד בהסדק שבין הכסוי להכלי. וכ"כ קבותים של מורייס. שהן קנקנים שפיהן צר. ודרכן לסתמן בלי כסוי. אלא גפסן עם השפה. ר"ל שמרח גפס תוך פה הכלי בשוה לשפת הפה. ואין בכלי זה כסוי כלל רק שהגפס הוא מגופה שלה. בהנך חרתי פליגי ר"י ורבנן. דלר"י אמצ"ל מדכתיב אשר צמ"פ עליו. ולא בצדו ולרבנן עליו גם בצדו משמע. וכדכתיב ועליו מטה מנשה. והיינו ממש כפלוגתא דרבי ורבנן (מנחות דס"ב א' וע"ש דצ"ו א') דקיי"ל התם והכא כרבנן. ואע"ג דבסוגיא דסוכה (ד"ז ב') פסקינן דוסכות על הארון את הפרוכת. היינו על ממש. דלא כר' יאשי' דס"ל דהיינו בצדו. נ"ל דהתם טעמא אחרינא איכא מדכתיב וסכות על. ודאי מלת וסכות מוכיח דהאי על דהתם. על ממש משמע. מיהו בהיה הסתימה למטה משפת פה החבית. ושפה החיצון של הכלי נשאר מגולה. לכ"ע אמצ"ל. דודאי עליו אינו משמע למטה הימנו. וכן תנינן בתוספתא בהדיא (ב"ק דכלים פ"ז) למדייק שם. וזה דלא כרבינו הר"ב. וכל ענין זה חנני ה' והאיר עיני בו בעת דכאי החלי. ונתבשלה קדירה זו אצל אש הקדחת אשר היתה לפני ובי בוערת ונפשי הענייה סוערה והיא מתנכרת. במזימותי אשר אז הלוך וטפוף תלכנה בסמרת. ומחשבותי רטוטים כעדר צאן ענייה עלי צוקי הרים מפוזרת. וראה זה מצאתי אמרה קהלת משוררת. העלתי מעמקי תהום מרגניתא מסוגרת. ועל זאת נפשי בכפי תמיד לאבי שבשמים כבכנור מזמרת. ותהלות אלי לעד בפני כצפור מבין עפאים משוררת. ואומר עד הגל הזה. ועד השיר והשבח. ויהי לאות לעד כצנצנת מן בק"ק לשם ה' למשמרת:

(ה) כך נ"ל ורבינו הר"ש כ' דקמ"ל דאע"ג דבתוספתא (פ"ה דאהלות) ס"ל לאבא חלפתא דנסר הנתון על עין התנור אינו מציל. אפ"ה קמ"ל הכא דדוקא התם דלאו אורחא. אבל נסר על פה תנור אורחא הוא. ולא זכיתי להבין מה דמיון בין זה לזה. הרי התם באין צמ"פ מיירי. גם בלא זה לא קיי"ל כאבא חלפתא התם:

(ו) כך מוכח לפענ"ד. דאל"כ ק' מ"ש רישא דנקט התנאי שאין הסרידה נופלת לתוך החדש. ומ"ש סיפא דנקט תנאי אחר שאין בין הסרידה לחדש רוחב טפח. בשלמא בסיפא דמיירי שהחדש עומד תוך הישן. והסרידה מונחת ע"ג הישן. לא הוה מצי למנקט אם כשינטל הישן הסרידה נופלת לתוך החדש. דהרי זה דבר שא"א. דכיון דהחדש תוך הישן. א"כ רוחב פה הישן הוא יותר מרוחב פה החדש. והיאך אפשר שהסרידה שמכסה פה הישן הרחב. יפול לתוך פה החדש הקטן ממנו. אלא ברישא דמיירי שהישן עומד תוך החדש. והסרידה מכסה פה הישן. דקאמר עלה שבאם כשינטל הישן לא יפול הסרידה לתוך החדש. אז הכל טהור. ר"ל כל מה שבתוך החדש. ק' ממ"נ היכי מיירי אי בשפה הישן למטה מפה החדש החיצון. א"כ כיון שפה הישן הפנימי הוא קטן מפה החיצון. איך אפשר שהסרידה שמכסה רק פה פנימי הקטן. לא תפול לתוך פה החיצון הגדול כשיטלו הישן מתחת הסרידה ואי נימא דמיירי שפה החדש החיצון אינו רחב כל כך כחללו שבפנים. ולהכי קאמר שפיר בסיפא דרישא. שכשישוער שכשינטל הסרידה ישאר מונח על פה החיצין ולא יפול לתוכו. אמרינן גוד אסיק. ויהיה כל מה שתוך החיצון טהור. מדהו"ל כמונחת הסרידה ע"ג החדש. ליתא. דהרי בכה"ג תקרת החיצון מפסיק בין הסרידה לאויר שע"ג החיצון. ובכה"ג לא אמרינן גוד אסיק (כאהלות פי"ב). ואין לנו לומר אלא דמיירי שהישן הקטן שמונח תוך הגדול. שפת פיו בולט ויוצא מתוך פה החדש. והסרידה שמונחת על פה הקטן הזה מתפשט סביב מעל פה הקטן עד שיתפשט גם על כל פה החדש החיצון סביב. א"כ ק' כיון שכן שפה הישן הפנימי הוא למעלה מפה החדש החיצון. והסרידה שע"ג פה הפנימי מסככת גם שפת פה החיצון. א"כ היכא סתם תנא וקאמר שכל שהוא כן הכל טהור. הו"ל נמי לחלק כמו בסיפא. דאם יש טפח בין תחתית הסרידה לפה החדש. אע"ג שאין הסרידה נופלת לתוך החדש. יהיה כל מה שבתוך החדש טמא. דהרי הטומאה נכנסת לתוכה דרך אויר הטפח שבין סרידה לפה התנור החדש. ואע"ג דלקמן (פי"א מ"ה באהלות) אמרינן דגם כשפרח המנורה נראה מבחוץ שבולטת מבין דופן כפישה לדות. אפ"ה ניצל המנורה וכל אשר בדות. הרי כבר כתבנו התם בס"ד. דזהו רק באין אויר טפח בין שפת כפישה לשפת דות. וכגון שאין הפרח שבמנורה עב טפח. אבל בשיש שם אויר טפח. ודאי לא עדיף דות שם. ותנור חדש כאן מאהל ממש. שטומאה נכנסת לו דרך פתח טפח. ואפשר שזה הכריח לרמב"ם לגרוס ברישא שהסרידה מונח על החיצון. ורק נתמך מעט מהישן הפנימי (ע"ש פכ"א מטו"מ ה"ט). אבל לגירסתינו אין לנו אלא לומר שפה הישן ופה החדש עומדים בשטח שוה. ולפיכך אפשר שהסרידה נתמכת רק על הישן. וממלא פה החיצון. או שנתמכת גם על כותלי החיצון החדש:

(ז) וא"ת אפי' יהיה יותר מטפח ביניהן. עכ"פ הרי מדאמרינן שהתנור החדש יציל מטעם אהל. ע"כ שחללו הוא טפח על טפח. וא"כ הסרידה שמכסהו כולו על כרחך שגם הוא רחב טע"ט. וכל כה"ג אמרינן חביט רמי או גוד אסיק אפי' במרוחקין הרבה. וכדאמרינן (אהלות פי"ב מ"ה) כשקורות עליונות נגד אויר החחתונות דאפי' יש ביניהן גובה הרבה אמרינן חביט רמי. וי"ל דהתם שאני דאמרינן חביט רמי שיהיה דינן כאהל א' שתתפשט הטומאה תחת כולן. כשהטומאה תחת א' מהן. אבל הכא דמצרכינן שיהיה הכלי שתחת הסרידה כסתום. צריך שלא יהיה ריוח בין עליון לתחתון טפח. משום דאנן חשבינן להתנור הישן לגמרי כמאן דליתא דהרי הוא מק"ט. וא"כ אם הסרידה תלויה ממעל להחדש. ומרוחק ממנו טפח. הרי נכנס טומאת הבית שהתנור עומד בתוכו. דרך אותו טפח (כאהלות פ"ט מ"ט) וע"ש:

(ח) ונ"ל דמה"ט נמי הדר ונקט. בעליונה ותחתונה עודפת. והרי ודאי בהכי איירינן לעיל מינה. אלא בעי למנקט עיקר הרבותא. דלא מיבעי כשהשרץ המטמא בתחתונה. ותחתונה עודפת. כל פנימית שמשקין בתוכה טמא. משום שהשרץ שהוא עיקר הטומאה מונח תוך חלול החיצון ממש. והרי החיצון כולל בתוכו גם המשקין שבתוך הפנימית. אלא אפי' כשרק המשקין הם תוך חלול החיצונית. ועיקר הטומאה מונח תוך חלול לבדיי בפנימית. אפ"ה כיון שהחיצונה עודפת. נחשב כאילו השרץ והמשקין מונחים תוך חלול החיצונה. ולרב"א להכי הדר ונקט כן בסיפא. דלא תימא דהך סיפא דכל שיש בו משקה וכו'. אכולהו בבי דלעיל במתניתין קאי. ואף אבבא דשרץ בתחתונה דאמרינן ברישא דהיא טמאה וכולן טהורות. סד"א דגם בהא ביש משקין בא' מהן. נטמאה. קמ"ל דדוקא בעליונה ותחתונה. דמיירי בכולן שלימות. אמרינן דביש משקה טופח בא' מהן טימאו המשקין להכלי. אבל בבא דשרץ בתחתונה. דמיירי בנקובות. איכא ממ"נ. וכלעיל:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.