תפארת ישראל - בועז/כלים/ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ כלים ח

(א) וא"ת א"כ בתנור ונסר ברישא נמי לפלוג ר"א מהך ק"ו. דהרי גם הם מצילין באהל המת (כאהלות פט"ו מ"ד) וי"ל דהנה כלל גדול בק"ו. דאע"ג דק"ו לכ"ע אדם דנו מעצמו (ועי' סוכה ל"א א'. ברש"י ותוס' שם) אפ"ה אין זה כעיר פרוצה אין חומה. דרק במסתבר קצת לומר הקולא. או החומרא ההיא בהלמוד. אז לבד ילפינן ליה ואם לא אין לנו. תדע דאלת"ה א"כ יהיו בכל המצות הקולות והחומרות שוות. דנימא מה א' שיש בה קולא פלונית אפ"ה יש בה חומרא זה. מכ"ש ב' שאין בה קולא פלונית הנ"ל. מכ"ש שנחמיר בה אותה שבחבירתה. או מאן יימר לן דלא נידון איפכא לקולא. ודו"ק (ועי' ברמל"מ רפ"ה מחמץ ורפ"ט משביעית במיני ק"ו דמייתי התם ודו"ק). אע"כ כדאמרן דלא ילפינן שום ק"ו. רק כשבלא זה מסתבר קצת להחמיר או להקל בשניהן בשוה. ואל"כ לכ"ע אמרינן אוקי כל חד באתרי'. והיכא דגלי גלי. והיכא דלא גלי לא גלי. ומצאתי בת בוקתא לסברתינו הנ"ל ברבינו של"ה (דף תד"ב בד"ה היכא דגלי) במ"ש בשם ר"י קומפיטון. וע"ש. ולפ"ז ברישא מה"ט לא יליף ר"א דנחייצי נסרים בתנור בשרץ בק"ו מאהל המת. די"ל שאני אהל שמצוי שיעשה אדם מחיצה באמצע אהלו ויחלקנו לב' אהלים. משא"כ בכלי לא מצינו במורגל שיחלק אדם ריוח הקטן שבתוך הכלי. ע"י מחיצה שיעשה באמצע. אבל בסיפא שאין הכורת מציל משום מחיצה. רק מדמקיף סביב להשרץ. ודאי מסתבר דכמו דמחשיב מקיף לענין טומאת מת. ה"נ אית לן למימר דמחשב מקיף נמי בטומאת שרץ. אולם מה שכתב הר"ן (נדרים דפ"ח א' בד"ה ר"מ). דהיכא דלא מסתבר. גם במה מצינו לא גמרינן ב' דברים מהדדי. ק"ל על דברי רבינו מפסחים (ע"ה א') דקאמר בחד תירוצא דגמרינן מינה. ובלישנא בתרא אמרינן שאני הכא דגלי קרא. ועי' תוס' חולין (ק"א ב' ד"ה תלמוד) וע"כ צריך לחלק בין ק"ו למה מצינו. דבק"ו אין שום דבר מצוה שאין בה קולא וחומרא שאין לו שום שייכות בחבירתה. משא"כ ילפותא דמה מצינו עדיף שאינו מצוי שיהיה ב' מצות שוין בדבר א' ודו"ק:

(ב) ונ"ל דלא נקט הך וכן וכו' ברישא. דהיינו בהיתה פחותה. ה"ט משום דרק התם שייך למתני אף שפקוקה בקש. שהוא מין כורת. אפ"ה אינו סותם מה שאין כן הכא דמיירי בשלימה וודאי קמ"ל קופה אע"ג שפיה רחב יותר מכוורת אפ"ה מציל על מה שבתוכה כשפיה למעלה מהתנור. מכח סברת תוך תוכו. דדוקא לענין צמ"פ. רק כ"ח שאמק"ט מגבו מציל מטומאת שרץ. אבל לענין תוך תוכו כ"ח ושאר כלים שוין. ונ"ל עוד. דגם כלי מתכות מציל מסברת תוך תוכו. והא דלא נקט ליה תנא. היינו רק מדבעי למתני סיפא. דכשניקבו. אז העשוי לאוכלין שיעורו וכו'. והרי בכלי מתכות שיעור נקיבתו לפי מה שהוא (כרפי"ד):

(ג) כך כתב הרמב"ם (פ"כ מטו"מ ה"ד) ואף דבאהלות (פי"א מ"ז) לא הוזכרו רק עופות ודגים. נ"ל דה"ט דהרמב"ם דסמך א"ע אמשנה דפרה (פ"ט מ"ה) בפרה ששתתה מי חטאת נקט נמי מעל"ע. א"כ מהא שמעינן דהא דנקט באהלות רק עופות ודגים. היינו רק משום ר"ש התם דפליג וס"ל דדוקא בהנך סגי בכדי שיתן על האור וישרף. אבל בבהמה וחיה מודה דבעי מעת לעת. ותו דהתם בעי לאשמועינן רבותא אליבא דריב"ב דקיי"ל כוותיה. ואיהו ס"ל דאפי' בהנך צריך מעת לעת וכ"ש בבהמה וחיה. ואע"ג דאכתי לא שמעינן חיה בשום דוכתא. היינו משום דזה פשוט. דעכול כל מהלכי ד' שוה במעל"ע כמו בפרה הנ"ל ורק כלב צריך לעיכולו ג' ימים. מטעם שנזכר בשבת (קנ"ה ב'). מיהו כל זה לענין טומאה אבל לענין איסור אין הדבר תלוי בזמן הבליעה. אלא בשנחסר השתא ממה שהיה בגודל בשעה שנאכל. חשיב כמעוכל אף שלא לעסו. ובנמצא שלם כמו שבלעו. אף בלעסו אסור [עש"ך ובט"ז י"ד ס"ס פ"ג. ועי' עוד מ"ש בס"ד ח"א דבכורות סי' י"ד. ומ"ש בפירושינו ספ"ו דתמורה ושם הארכנו]. אבל דברי הר"ב כאן תמוהין דדייק וכ' הכא לענין טומאה דמעל"ע. זהו שיעור עיכול בעוף משמע אבל לא בשאר בע"ח. והרי קמן במשנה חבילות ראיות דבכל המינין כך הדין. וצ"ע:

(ד) כך פי' הר"ש והר"ב ולפע"ד קטין חריך שקא. לישנא דמתניתין דקאמר והקרץ בה"א הידיעה ולא קאמר וקרץ בינתים. לכאורה לא משמע כדעת רבותינו. וגם בל"ז מי סני לישנא לומר ומחיצה בינתים כדמורגל בש"ס. ול"מ היה נ"ל שהקרץ הוא כלי בפ"ע והוא כמין חרב חד של עץ או חרס פשוט שאמק"ט. ורגילין להניחו באמצע הבית שאור. כדי שיהיה מוכן לחתוך עמו חתיכות מהבצק שילושו. (כלקמן פט"ו מ"ב) והניח זה הכלי תוך הבית שאור. באופן שהיה חוצץ מתחתית הבית שאור עד הכסוי שעל גביו. וא"כ קמ"ל תרתי. חדא אף שאין מחיצה זו קבועה. ולא דמי לנסרים ויריעות לעיל שאינו חוצץ (כמ"א) דהתם ה"ט מדאין דרך לחצוץ התנור בנסרים ויריעות ולא מבטל להו שם. משא"כ קורץ זה. זהו מקומו תמיד. ורק כשצריך לו לפעמים נוטלו ומחזירו לשם מיד. ולהכי חוצץ דאע"ג דאמ"צ מכ"ח רק כלי (וכמ"ז)והרי קרץ אינו כלי. אפ"ה כיון דברוב פעמים מקום קביעת הקרץ שם הוא. להכי כגוף הבית שאור דמי. וכאחד מדפנותיו. ואע"ג שאינו מחובר בו לא גרע מחצר הכירה שג"כ אינה מחוברת לכירה. ואדרבא מופרשת מהכירה לגמרי. ואפ"ה מדצריך להכירה. נחשב ככלי א' עם הכירה (כפ"ז מ"ד). ותו קמ"ל דאע"ג דיש סדקים סביב בין הקורץ לדפנות הבית שאור. אפ"ה מהני הצמ"פ שלמעלה על כל או"א וכמש"ל בשם רש"י (עי' פ"ג סי' ג'):

(ה) מיהו פשוט שגם אותו חלק של הבית שאור שהשאור מונח שם. ג"כ טהור. וכ"ש לפי פי' רבותינו הנ"ל שהן ב' חללים ממש. לא גרע מקערות שבטבלא (פ"ב מ"ז) דבנטמא א' לא נטמא חבירו. ומה"ט גם בלא היה שם צמ"פ עליהן. ג"כ היה החלק ההוא טהור. ואע"ג דהכא ב' חללי הבית שאור הם תוך חלול התנור שנטמא. אפ"ה לא דמי לקערות שבטבלא הנ"ל שכשלזבז הטבלא עודף דהכל טמא. דהכא שאני שאין החללים מחוברין להתנור. ואין כלי נטמא מאויר כ"ח. והו"ל כקדירה ריקנית בתנור לעיל (מ"ד) וכ"כ בלפסין לקמן (ספ"י) והרי ה"נ ב' הב"ק כב' כלים נפרדים חשבת להו. משא"כ בטבלא ולזביז עודף כיון שכל הקערות מחוברין בהטבלא. ובהטבלא יש לזבז עודף הוא מצרפן לב"ק א'. דדמי לכ"ח עם ג' שפיות. וחצונה עודפת דהוא מצרפן להחשב ב"ק א'. להכי הכא שנחשבין כב' כלים נפרדין גם בלי צמ"פ היה ניצל הכלי האחר. ורק משום השאור נקט הכא צמיד פתיל. אבל בהסיפא כשזית ממת מונח שם ונטמא הבית. ודאי גם החלק של הבית שאור שהשאור מונח שם נטמא כשאינו סתום בצמיד פתיל:
(ה*) ורב"א פי' דהא דקאמר אם יש שם פותח טפח. ר"ל אם יש שם בכל הכלי פותח טפח. אז כל הב' חללים טמאין. מדהוה שיעור אהל ואין חולקים אהלים בכ"ח. עכלה"ט. ולפ"ז מצי הך בבא קאי גם אשרץ שנמצא שם דהרי גם בטומאת שרץ אין חולקין אהלים (כלעיל סוף מ"א). ולכאורה מדקאמר הגאון שיש בכל הכלי פ"ט. משמע דדוקא בכה"ג דהו"ל שיעור אהל. ואם יחלקו יבטל הכ"ח מלהיות אהל. להכי אין חולקין אהל שבכ"ח הא אם היה יותר בכ"א מטע"ט אמרינן דמחלקין. אבל א"א לומר כן דהרי במשנה א' שהתנור גדול מאד. ואפ"ה קאמרו רבנן דאין חוצצין אהלים בכ"ח. ותו דא"כ הול"ל במשנה אם אין שם רק פ"ט. אע"כ דכל שיש בו פ"ט או יותר אין חולקין אהלים בכ"ח. ורק רישא דחולקין מיירי בשאין בב' הב"ק יחד פ"ט. רק סיפא דמשנה ז' ק"ל דמסיים נמי תנא אם יש שם פ"ט. ואם נפרשו נמי כפי' הגאון ברישא. דהיינו שיש חלול טע"ט בהתנור עם עין התנור. א"כ רישא דמשנה ז' שם. ע"כ באין בהתנור טע"ט. ותמוה הרי בכה"ג מאי אריא משפה ולחוץ טהור. הרי אפי' נמצא השרץ תוך חלול התנור טהור. דכל תנור שהוא פחות מטע"ט אמק"ט כלל כרפ"ה. ועכ"פ נ"ל ראיה שגם הגאון זצוק"ל כדברינו ס"ל דמיירי הכא שהקרץ הוא כלי בפ"ע. דאי ס"ל כהר"ש והר"ב שהוא מחיצה קבוע באמצע הבית שאור. א"כ תקשי להגאון מ"ש הכא מקערות שבטבלא (פ"ב מ"ז) דמסתמא ודאי משמע אפי' מחזיק כל קערה טע"ט. ולכל הפחות בשמחזיקין כל הקערות יחד טע"ט. ואפ"ה כל שהמחיצה שבין קערה לחבירתה קבוע חייץ. אע"כ דהכא שאני שהוא באמת חלול א'. רק שחצצו בקרץ מטולטל. ולהכי כל שיש בכל חלול הבית שאור טע"ט אין חולקין תוך הכ"ח ולא חייץ ומצטרפי:

(ו) נ"ל דמדלא כללינהו תנא לבור סתמא. ושל עושי זכוכית בחד בבא. וכדכליל בסיפא כל הטהורין בחד בבא. מהא שמעינן דבור גרסינן. ור"ל בור סתמא שאינו מיוחד לשום דבר. ומה"ט נקט ברישא שיש בו ובסיפא אם יש בו. והיינו משום דברישא שהבור לא נעשה לשום תשמיש מיוחד. ויש בו שפיתה. הו"ל כולה ככירה. ולהכי כל הבור מק"ט. מדלא גרע מתנור בן דינאי (פ"ה מ"י) ולהכי נקיט שפיר שיש בו שפיתה כדי דלהוי בור ושפיתה חדא מלתא. ויהיה קאי מלת טמא דנקט בתר הכי. אבור כולו. אבל בסיפא בבור שעשאו להתיך זכוכית. לא מסתבר שיהיה בטל עיקר לגבי טפל. דהיינו הבור של זכוכית לגבי השפיתה ויהיה כולו מק"ט. להכי נקט שפיר אם יש בו. כדי לחלק בין הבור להשפיתה. ויהיה קאי מלת טמא רק אשפיתה דמסיק מינה. דהיא לבד מק"ט. אבל לא הבור עצמה:

(ז) והא דלא נקט שרץ כדנקט לעיל בכולה פרקין. נ"ל דרבותא קמ"ל הכא דלא מיבעי מגע שרץ או מגע שאר אה"ט שהן אה"ט מצד עצמן. ודאי גזרינן במשקין שנטמאו מאה"ט ההוא שיהיו מטמאין כלי מגזירת משקה של זב וזבה שיצאו מהן. שהן ג"כ אה"ט מצ"ע. אלא אפי' היה עיקר הטומאה שטימא להמשקין הללו. רק אה"ט מצד נגיעה כאדם שנגע במת. דסד"א דמדלא דמי לזב וזבה שהוא אה"ט מצ"ע. לא גזרינן במשקין הבאין מכחו שיטמאו כלי קמ"ל. א"נ י"ל דלהכי נקט הכא מגע טמא מת כי היכא דנידק טפי דדוקא מגע טמא מת צריך שיהיה המשקין תוך פיו. דאל"כ גוף האדם לא היה מטמא התנור דאין כלי מק"ט רק מאה"ט והרי הן רק ראשון. הא טמא מת או זב גופיה שהכניסו ראשן לאויר התנור. א"צ שיהיו המשקין בפיו. דבלא זה הן עצמן מטמאין כ"ח באויר. אע"ג דרק בשרץ כתיב בהדיא שיטמא כ"ח באויר. הוא הדין אב הטומאה אחרת:

(ח) כך כתב הר"ש והר"ב. ול"מ היה נ"ל דלאו בכדי נקט אוכלין. רק לרבותא נקטינהו. דאע"ג שהיו המשקין מעורבין באוכלין בתוך פיו. וגם מסתמא אכילה מרובה משתיה (כמגילה י"ב א') ולהכי סד"א דבטלו המשקין ברוב האוכלין שבתוך פיו. ולא מקרי תו משקין קמ"ל. א"נ דר"ל אם לעס האוכלין מחשב הרוק שע"ג כתלוש ואו או קתני:

(ט) ולרמב"ם (פט"ו מאוכלין ה"ח) ודאי איצטריך סיפא. מדמוקי לסיפא כשהתנור טמא וידיה טהורות וכשהכניסתן לאויר התנור הטמא נטמאו הידים באוירו כשנטמא התנור באב הטומאה (כפ"ג דידים) ובנחבלה והכניסה האצבע עם הדם לתוך פיה. נטמא התרומה שבתוך פיה מהדם. אף שלא נגע האצבע שם בהתרומה. וכ"כ בנכות ומצצה הרוק על אצבעה. נחשב הרוק כתלוש על האצבע ונעשה משקה ונטמא מהאצבע. וחזר וטימא התרומה שבפיה. והראב"ד צווח על גירסת הרמב"ם זו. ולפע"ד הוכרח הרמב"ם לאוקמה בתנור טמא ואשה טהורה. דאי בתנור טהור ואשה טמאה. ממ"נ אי שהאשה היא אב הטומאה. ל"ל רוק ודם הרי בלא זה נטמא התנור כשהושיטה ידיה לתוכו לגרפו. ואי בשהאשה היא ולד הטומאה. היאך אפשר שיטמא התנור מהדם והרוק. הרי הרמב"ם ס"ל (אה"ט פ"ז ה"א) דרק משקין שנטמאו מאה"ט מדדמי לה למעיינות הזב מטמאין כלים. אבל לא משקין שנטמאו מולד מטמאין כלים. ונ"ל עוד דמה"ט מוקי רמב"ם לרישא (פ"י מאוכלין ה"ה) בנדה שנטף חלב מדדיה. אבל תמיה קיימת על הרמב"ם (פט"ו מאוכלין ה"ח) דמוקי לסיפא דמשנתינו שהיה דבילה של תרומה בפה האשה. וק' ול"ל הרי גם חולין מק"ט ממשקין חולין. וגם לא ידענא האיך יתישב עפ"י הרמב"ם (מ"י) מגע טמא מת שמשקין תוך פיו. והכניס ראשו לתנור הטהור. היאך יטמאו המשקין שבפיו להתנור. ואפשר שהרמב"ם גרס שם טמא מת שמשקין בפיו. וכן נראה במ"ש (פי"ד מכלים ה"ה) שכתב אדם טמא. ועכ"פ יש לתמוה על רכ"מ שהביא שם משנתינו בלשונה. ולא העיר על זה. דהרמב"ם על כרחך גירסא אחרת היה לו (ועי' מ"ש ביכין בפרקן סי' ל"ז):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.