תפארת ישראל - בועז/טהרות/י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ טהרות י

(א) והא דנקט במשנתנו שהיו שם כלים הטמאין מדרס. והרי לדברינו גם בכלים שנטמאו בשאר טומאות חייש ר"מ. י"ל דלהכי נקט משנתנו כלי מדרס לאשמעינן רבותא אליבא דר"י ור"ש. דאף במדרס די"ל דאין בקיאין בהסיטו. אפ"ה מטהרי. ותו דבעי לאשמעינן דדוקא במדרס מחמיר ר' יוסי. מדחייש להיסיטו. והנ"מ בין ר"מ לר' יוסי בכלים שאין בהם חשש היסט. רק חשש טומאה אחרת. או שהכלי כבד מאד שאי אפשר להסיטו. רק ליגע בו. דלר"מ טמא ולר' יוסי טהור. ואין להקשות הרי לקמן במשנה ב'. וכ"כ לעיל [פ"ט מ"ח] אמרינן דנאמן הע"ה לומר לא נגענו בהשרץ. ולא פליג ר"מ. י"ל התם שצורת השרץ מעיד על טומאתו. ודאי גם ר"מ מודה שהע"ה נזהר מליגע בו. משא"כ הכא שאין הטומאה מבוררת לעיניו. אף שיודע שהכלי טמא הוא. עכ"פ מדדייש בטומאה כל השנה. חיישינן דנגע ולאו אדעתיה. ורק ר"ש ס"ל דאפילו אין צורתו מעיד על טומאתו אפ"ה כיון שיודע שהכלי טמא. טהרתו תמיד נגד עיניו. ונזהר מלהתטמא. אבל אי"ל דבאמת פליג ר"מ אמשנה ב' דפרקין. דהרי מדנקט פלוגתא דר"מ במשנה א' ובמשנה ג'. ומשנה ב' נקט סתמא. ודאי משמע דבה כ"ע מודו:

(ב) אמנם יש לדקדק למה במשנה א' וב' נקט רק בדדין. ובמשנתנו נקט בדדין ובוצרין. ולמה לא נקט נמי במשנה א' או שנעל כרמו מפני הבוצרין. וכ"כ הוה מצי למנקט במשנה ב' שהיו משקין טמאין במקום משמוש ידי הבוצרין. ואת"ל משום דכלים טמאין מדרס ומשקין טמאין לא שכיחי בכרם רק בחדר המלאכה. ואלו הוה נקט הנועל בית הגת ויש משקין טמאין בבית הגת. סד"א דמקודם אי אפשר שיתטמאו הענבים. ואין צריך לשמרן מטומאה. עכ"פ יש לדקדק טובא למה לא סידר רבי המשניות כסדר הראוי. דהיינו תחלה הו"ל למתני משנה ג' בהכניס ע"ה במערה להטבילן. ואח"כ משנה ב' בנמצא טומאה לפני בעל מלאכה. ואח"כ רישא דהך מתני' במשקין טמאין שנמצא לפניהן בקרקע הבית. ולבתר כולה הו"ל למנקט משנה א'. בנועל בית הבד ונשארו שם כלים טמאים. ונ"ל דכולהו דרך לא זו אף זו נקט להו. דמתחלה נקט משנה א'. שהי' שם כלים הטמאין מדרס. דאע"ג דמסתבר שלא התטמאו בהן הע"ה מדאין להם עסק בכלים ההם. אפ"ה מדאין הע"ה בקיאין בדיני היסט. חיישינן שטימאום. ולא זו אף זו. דהיינו אף דינא דמשנה ב'. דמשקין טמאין שפוכין על הארץ. דמסתבר שדרכו עליהן וטימאו הכל. אפ"ה באפשר שנתנגבו. תלינן כן. והכל טהור. אף דברישא לא תלינן במסתבר שלא הסיטו. ולא זו משקין טמאין שאין מטמאין מדאורייתא לשום דבר [כפסחים טו"ב]. וגם מד"ס אינן רק ולד. ואין מטמאין אדם אלא אף אב הטומאה דאורייתא שנמצא לפניהן. נאמנין לומר לא נגענו. משא"כ בהנך ב' בבי דלעיל לא שייך בהו נאמנות. ומדיש לחוש שנטמאו ולאו אדעתייהו. ולבתר כולהו נקט דין טבילתן. דלא זו ככל הנך דלעיל שהוחזקו בטהרו. ולהכי לא חיישי' שנטמאו. אבל בטבילתן שהוחזקו בטומאה. אין ספק טבילתן מוציא מידי ודאי טומאתן. ועוד שאין בקיאין בדיני חציצה. לידע שאפילו מיעוט המקפיד עליו חוצץ. להכי לא מהימן. ולר"מ גם בכה"ג מדידעו שבעה"ב טרח ומקפיד בכך. חזקה שליח עושה שליחותו ונזהר לעשות רצונו. דלא דמי למשנה א' דמחמיר ר"מ. דהתם חיישינן שנטמא ולאו אדעתיה:

(ג) והא דנקט תינוקות. ה"ה באבות עצמן. כשצריכין לפנות את עצמן כך דינן. רק אורחא דמילתא נקט. דתינוקות רגילין לפנות את עצמן כל שעה. מדבני מעיהן דהיינו בית העיכול שלהן קטן [ועיין רש"י ביצה דף ח' א' ד"ה וחד אמר]. ועוד דהאבות עצמן מדיודעין שכל היום יהיו טרודין במלאכתן. מפנין את עצמן בבוקר ובערב. כדי שלא יהיו צריכין להתרחק ולהתבטל עי"ז ממלאכה [ועיין ברכות דף ס"ב א']. א"נ רבותא קמ"ל דלא מיבעיא גדולים שיוצאין לפנות ודאי נשמרים שם בעצמן שלא יגעו בטומאה שם. אלא אפילו כשיוצאין לחוץ עם הקטנים אמרינן שגם על הקטנים משגיחין שלא יתטמאו. עוד י"ל דלעולם דאשמירת הגדולים מטומאה מיירי. ואפ"ה נקט שיוצאין עם הקטנים לרבותא. דלא מיבעיא כשיוצאין הגדולים לפנות את עצמן. י"ל משום כבודן התירו להן חכמים. וכמו שהתירו מה"ט לטלטל מוקצה. ולהוציא מרה"י לכרמלית בשבת מה"ט [כא"ח שי"ב ס"א]. אלא אפילו כשרוצין התינוקות לפנות. דאין כל כך צורך שיצאו האבות עמהן. אפ"ה שרי. כל זה כתבתי ע"ד הר"ש והר"ב נושא כליו. לישב דברי רבותינו. אולם במחילת כבוד רבותינו ואחר נשיקת ע"ק. פירושם זה הוא נגד סוגית הש"ס [ברכות ס"ב א']. דאי בשמפנים התינוקות מיירי מתני'. א"כ מה מקשי הש"ס התם לאיסי דקאמר דאסור לגדול לפנות את עצמו אחורי הגדר. ומאי קושיא והרי הכא בקטנים מיירי. ותו אי כדברי רבותינו דכולה חדא בבא היא. וה"ק וכן התינוקות יוצאין וכו'. א"כ היכי מתחיל הש"ס התם הבבא עם מלת יוצאין. וגייד לה לב' מלות וכן התינוקות. וכמעט היה נ"ל לומר דיוצאין דנקט התם לא משנתנו היא זו. רק ברייתא בשום מקום. וכן מוכח מקושיא אחרת דמקשי התם הש"ס לאיסי. דקאמר דכשרוצה לפנות בבקעה מתרחק עד שלא יהא חבירו רואהו. ומקשינן עליה מדקתני עד כמה ירחיקו ויהיו טהורין. כדי שיהא רואהו. ופירש"י וכשנצרך מפנה את עצמו שם במקום שרואהו. אלמא מותר לפנות את עצמו במקום שחבירו רואהו. ומשני הש"ס התם. שאני אוכלי טהרות דאקילו רבנן גבייהו. עכ"ל הש"ס. והשתא אף אם גם נדחוק לומר דמאי דמשני הש"ס שאני אוכלי טהרות. ר"ל מאכלי טהרות שבבית הבד. דאקילו רבנן גבייהו. אפ"ה על כרחך הך בבא דמייתי הש"ס. ודאי לאו בבא דסיפא דמשנתנו הוא. דהרי משנתנו במפנין את עצמן אחורי הגדר מיירי. וכמפורש במשנה. ומה דקאמר בסיפא דמשנתנו עד כדי שיהא רואן. הרי כשמפנה את עצמו אחורי הגדר אין בעה"ב רואו. אלא ע"כ דר"ל כדי שיוכל בעה"ב לראותו כשירצה [וכלעיל פ"ז מ"ה]. וא"כ מה מקשי מינה לאיסי דמיירי במפנה את עצמו בבקעה במקום שבאמת רואו. אלא ע"כ דבבא זו דמקשה מינה לאו בבא דמשנתנו הוא. אלא ברייתא דמיירי במניח ע"ה אצל טהרותיו בבקעה. ורוצה החבר לפנות את עצמו. קאמר דמרחיק מהע"ה עד כדי שיראהו כשיגע בטהרות. ולהכי מקשי שפיר מינה לאיסי. ומתרץ נמי שפיר שאני אוכלי טהרות וכו'. וא"כ י"ל דגם בבא קמייתא דמקשה מינה הש"ס גם כן לאו משנתנו. אלא ברייתא. וא"כ אין מזה קושיא לרבותינו הנ"ל בפירושם למשנתנו. אמנם גם בלא זה דחיקא לן מלתא טובא לכוון פירוש רבותינו בלשון המשנה. דהרי מיציאת האבות לא תני מידי במשנה לפי פי' זה. והכי הול"ל ויוצאין עם התינוקות לאחורי גדר לפנות את עצמן:

(ד) ואין להקשות גם לפי פי' זה. א"כ מה רבותא יש בנגיעת התינוקות שנאמנין עליו. טפי מנאמנות שלהן שלא נגעו בשאר טומאה. ומה קמ"ל בתינוקות. י"ל דקמ"ל אף שלב אבות על בנים ולב בנים על אבותיהן. אין חוששין שמחמת געגוען זה לזה נגעו אהדדי. דהיינו הטומאה בהן או הן בהטומאה ולאו אדעתייהו. ואי נמי נימא דמיירי הכא בילדים דעלמא או של בעה"ב ונכנסו לשם. והרי גם ילדי בעה"ב טמאין מטעם הנ"ל. אפ"ה י"ל דיש עדיין רבותא בנאמנות הע"ה על מניעת נגיעתן טפי ממניעת הע"ה מנגוע בשאר טומאות. דהתם מדיודעין שהטריח בעה"ב את עצמו לטהרן. להכי גם הן נזהרין מליגע בטומאה. אבל בתינוקות סד"א דאף דליכא למיחש שנגעו הן בהתינוקות. עכ"פ יש חשש שמא נגעו התינוקות בהן ולא אדעתייהו. קמ"ל. והקשה לי הרב מהו' יודא אבלסאן שליט"א מניישטאדט שערווענט עכ"פ הרי תינוקות אינן רק ראשון מנגיעת הנדות. והנוגע בהן שני. וא"כ איך יוכלו בדדין להתטמא מהתינוקות. הרי אדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב הטומאה. ורק באוכל אוכלין טמאין או שותה משקין טמאין. או הבא ראשו ורובו במים שאובין נטמא גופו מד"ס [כרמב"ם פ"י מאהט"ו]. ואת"ל דעכ"פ נטמאו ידי הבדדין כשנגעו בתינוקות. ככל נוגע בוולד הטומאה [כרפ"ג דידים]. עכ"פ הרי אין הידים נעשין רק שני עי"ז. והרי אין שני עושה שלישי בחולין. ואע"ג דעכ"פ מטמא משקין חולין. אפ"ה הרי לא הו"ל רק ספק ידים לטמא אחרים דטהור [כידים פ"ב מ"ב]. ותירצתי לו דאין כאן ספק ידים. אלא ודאי מדמצוי שיגעו. וכמ"ש הר"ש והרא"ש הכא. וכמ"ש לעיל מגעגוען זה לזה. והרי תלינן במצוי אפילו להקל. כגון שבהמה צולעת. תלינן בשגרינא להתירה. ולא לשף מדוכתא לאסרה [כחולין נ"א א']. וכן כתב הש"ך בכללי ספק ספיקא [אות ל"ג]. דכל ספק המצוי לא מחשב ספק כלל [ועיין בי"ד קכ"ח ס"ב בהג"ה]. ואת"ל עכ"פ גם ודאי ידים אין מטמאין טבל. דהא דאמרינן דרק לחולין מותר לגרום טומאה אבל לא לטבל [כע"ז נ"ו א'] היינו לגרום טומאה. אבל לענין טומאתן טבל שוה לחולין. וכמו שאין שני עושה שלישי בחולין. כמו כן בטבל [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. עכ"פ הרי כבר כתב הר"ש והרא"ש בפרקין [מ"ד] דתנא דפרקין ס"ל דטבל דינו כתרומה. וגם בלא"ה ל"ק דהרי משקין מצויין בידי הבדדין בבית הבד. ומצוי שיגעו בהתינוקות בידים לחין. ויחזרו ויגעו בהידים הלחין בטהרות. ועוד יש לישב קושית הרב המקשה הנ"ל. דבאמת לא חיישינן לנגיעת בדדין בתינוקות. אלא לנגיעת התינוקות בהטהרות שבבית הבד. ואפ"ה נאמנין בדדין לומר לא נגעו. וכן פי' באמת הרמב"ם הכא [ורק בחיבורו [פי"ג ממשכב] נראה טפי דמפרש דנאמנין מנגיעת עצמן בהתינוקות]. ואע"ג דאין ע"ה מקפיד על נגיעת חבירו בטהרות [כחגיגה ד"כ ע"ב] היינו בשחבירו ע"ה הוא גדול חושבו טהור כמו שחושב את עצמו טהור. משא"כ קטן גם ע"ה חושבו טמא. מדוודאי חבקוהו נדות, וכלעיל. אמנם אעפ"כ ק"ל להגאון רב"א זצוק"ל. ל"ל למתלי טומאות הילדים מדהנדות מנשקות אותן הרי זה אצטריך בתוספתא רק בתינוקות של חבר [כתוספתא פ"ג דטהרות]. אבל הכא טפי משמע דתינוקות שביניהן היינו ילדי ע"ה עצמן. שבגדי הילדים הללו. ודאי לא גריעי משאר בגדי ע"ה שהן כמדרס מחשש שישבה עליהן אשה נדה [כחולין ל"ה ב']. א"כ ממילא מתורץ קושיית הרב נ"י. דהרי איכא למיחש שמא נגעו הבדדין בבגדי הקטנים. ונעשו הבדדין ראשון. ויוכלו שפיר לחזור ולטמא בית הבד. אמנם אי קשיא הא ק"ל לכל דברי רבותינו. דמה קמ"ל הך בבא. דהשתא בטומאה ידועה שמונחת לפניהן. בדיעבד נאמנין לומר לא נגענוה. מכ"ש כשיוצאין ונפנין לאחורי הגדר שלא הוחזק שם טומאה כלל. ודאי דמסתבר דלהמני אפילו לכתחלה. ולא עוד דכיון דלעשות צרכיו הוא יוצא. הו"ל כשעת הדחק. דבכל דוכתא כדיעבד דמי [י"ד צ"א רבינו טו"ז סק"ב]. וא"כ למה מצרכינן שיהא בעה"ב יכול לראותן. ודוחק לומר דגם זו הבבא מיירי בשהוחזק טומאה אחורי הגדר. וכגון שעומד שם ע"ה אחר מלובש, שלא טיהרו. ולהכי דוקא בבית הבד עצמו לא מסח הפועל דעתיה מטהרת גופו. ונזהר מליגע בטומאה. משא"כ כשיצא ממקום הטהרה למקום הטינופת. אין דבר שיזכירו שם להזהר בטהרת גופו. להכי צריך הבע"ה שישגיח עליו. דדילמא יסיח דעתו ויגע בבגדי חבירו הטמא שם. או במי רגלים הנמצאין המצויין שם [עי' פ"ד מ"ה] כל זה נראה דוחק לפע"ד. דסתמא משמע אפילו לא הוחזק טומאה וודאית אחורי הגדר. לכאורה הי' נראה טפי פי' רש"י בסוגיא דברכות [דף ס"ב א'] שפי' דיוצאין דקאמר תנא אשומרי טהרות שבבית הבד קאי. שיוצאין ונפנין לאחורי הגדר. ואין חוששין שמא ביני ביני יכנס ע"ה ויטמא הטהרות. ורק גם בזה לא נחה דעתי קטין חריך שקא כמוני. דא"כ מאי ארי' שיצא לפנות דאיכא למימר משום כבודו הקילו גביה. וכמש"ל. הרי כל היוצא מביתו והניחו פתוח ומצאו פתוח. ואפילו במצאו נעול אין חוששין שמא נכנס שם טמא [כלעיל פ"ח מ"ד]. וי"ל דמיירי כשהוחזקו שם ע"ה לפני בית הבד. ומדמתעסקין שם יש להן רשות לכנוס. ולהכי לולא דמשום כבודו. הוה חיישינן שמא נכנסו [כלעיל פ"ז ברוב המשניות שם]:

(ה) ואע"ג דלעיל [פ"ז מ"ה] אמרינן דכשרואה הע"ה עומד ולא יושב טמא והרי כל יושב יכול לעמוד ולראות: י"ל דכשיושב לא יוכל לראות הרי מחוסר מעשה. ותו דהכא דטרח עמו הבעה"ב לטהרו. ירא הע"ה מלהתטמא וסגי בשיכול בעה"ב לראותו. דבכל מלתא שאפשר שיתברר בסוף. אמרינן מה"ט אומן לא מרעי אומנתו. ואפילו בדבר שאינו תלוי באומנות שלו ומה"ט מותר ליתן לחייט עכומ"ז בגד צמר לתפרו במשי שיתן לו [כש"ך י"ד ש"ב סק"ד]. ורק באי אפשר לברר שקרותו בסוף. אז לא אמרינן אומן לא מרעי אומנתו. רק בדבר שתלוי אומנתו בו. כטעימת קפילא [י"ד רס"י צ"ח]:

(ו) כך פירשתי ע"ד רב"א. אלא שרבינו כתב סתם דברישא פליגי אם הוכשרו במשקה היוצא לאיבוד. אבל בסיפא שאין המשקה הולך לאיבוד. לכ"ע מכשיר. אולם אני בעניי הסברתי טעם לכל אחד שלא יחלקו על סתם משנה דריש מכשירין. וגם דברי הרמב"ם [פי"א מאוכלין] כך נוטין אלא שכתב דלהכי לב"ה ברישא לא הוכשרו מדהניחן במקום שהמשקה הולך לאיבוד אינו מקפיד על משקה היוצא. ולפיכך לאו שמה משקה להכשיר ובסיפא מדהניחן במקום שאין המשקה הולך לאיבוד גלי אדעתיה דמקפיד על המשקין היוצאין. והוכשרו בו עכ"ל רבינו. אולם כל שאר רבותינו פה. וגם הרמב"ם בפירושו כאן בכללן. כולן פה אחד דמתני' מיירי בשאין עליהן משקה. רק טעמא דב"ש אע"ג שבצרן תחלה לאכילה. כיון שנמלך אח"כ לתתן לגת הוכשרו. כאילו בצרן מתחלה לגת. וב"ה ס"ל דכיון דכל נמלך מלתא דלא שכיח היא. לא גזרינן בה שיהיה כאילו מתחלה בצרן לגת. אבל בסיפא שהניחן על עלין או בעביט הזפות. מדכך דרכן כשיבצרן לגת. מוכחא מלתא שתיכף מתחלה בצרן לגת והוכשרו. ולפ"ז הי' נ"ל לומר. דרישא וסיפא בשבצרן תחלה סתמא מיירי. רק ברישא רבותא קמ"ל אליבייהו דב"ה. דאע"ג דלקטן סתם. ואח"כ נתנן לגת. אפ"ה כיון שמתחלה נתנן לסל או באדמה. מוכח דלאכילה בצרן והשתא נמלך לתתן לגת ולא הוכשרו ורק בסיפא אף שלקטן סתם. הרי ממקום שהניחן מוכח דלגת לקטן והוכשרו:

(ז) וקשה לי יתטמא המשקה מהזג. מדנגע בו בעודו בתוכו. ואע"ג דאין בכל זג כשיעור. עכ"פ הרי כבר אמרו שהשרביט שכל הגרגרין מחוברין בו. הוא מצרפן לכביצה. ואת"ל דאע"ג דהשרביט מצרפן. אפ"ה אינן כביצה רק עם המשקה הכנוס בכל גרגר. והרי המשקה ההוא מדמפקד פקיד טהור. וא"כ איך יקבלו המשקין טומאה מהזגין שאין בהן עצמן כביצה. ליתא. דע"כ המשקין שבתוך הזגין אף שלא נטמאו עם הזגין אפ"ה מצטרפי לכשיעור כביצה לטמא אחרים. דאי לא תימא הכי קשה סיפא דקאמר דכשהוא יתר מכביצה. דסתמא משמע אפילו קצת. דהיינו רק כשיעור הטפה היוצא. אז נטמא המשקה היוצא. וקשה ואמאי הרי בזגין הנשארין אין בהן בלי המשקין שבתוכן עדיין שיעור כביצה. אלא ע"כ צ"ל דאף שהמשקין שבתוכן נשארו בטהרתן. אפ"ה מצטרפין להשלים שיעור כביצה להזגין לטמא עי"ז טפה היוצאת. ונ"ל טעם הדבר דלא משקין שבתוכה משומר. דאע"ג שהוא עצמו נשאר בטהרתו. שאין מקבל טומאה כלל. אפ"ה כל עוד שמחובר להאוכל מצטרף להשלים שיעור כביצה של האוכלין [כריש עוקצין]. וא"כ ה"נ קודם שידרכום. הול"ל שיצטרפו המשקין שבתוך הגרגרין להזגין להיות שיעור כביצה. ויטמא שוב כל זג להמשקין שבתוכו מדנגעו בהן מתוכן. י"ל דמגע שבתוכו הו"ל מגע בית הסתרים. דאע"ג דקיימא לן חיבורי אוכלין כמאן דמפרתו דמי. ולא מחשבו בית הסתרים [כחולין ע"ג א']. היינו רק כשמחוייב בסוף לחלקן מהדדי. וכגון עובר שהוציא ידו מבית הרחם ונשחטה אמו. דהרי היד אסור. וצריך לחתכו מהנשאר [כתוס' חולין שם ד"ה חיבורי]. משא"כ הכא. וכי מחוייב לסחוט היין מהזגין. להכי מחשב שפיר מגע שבפנים מגע בית הסתרים. מיהו לרש"י פסחים [ל"ג ב']. בלא זה לא קשה. שכתב וזה לשונו שהמשקה שבתוך הזג אינו לא אוכל ולא משקה. ואין מקבל טומאה כלל [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ג מ"ד סי' י' ודו"ק]. ואין להקשות דעכ"פ להוי זג חיבור להמשקין מטעם שומר וליתטמא עמו. תי' אאמ"ו עטרת ראשי הגאון זצוק"ל. דמדא"א ליגע במה שבפנים לא מחשב שומר [כחולין פ"ט מ"ה]:

(ח) ואע"ג דבקדמו משקין טמאין. מתבטלין בהרוב טהורין שנתערבו בהן אח"כ [כמכשירין פ"ב מ"ג] היינו בשהטהורין מחוברין שאין מקבלין טומאה. ולא כשהן תלושין [ועמ"ש בס"ד ידים פ"ב סי' י"ז] ויאמר הקטע היוצא בקב אשר מסרו לנו רבותינו דפירושי זה הוא על דעת נותני לחמי האבירים ה"נ הר"מ והר"ש והרא"ש. אולם הנני נתך בתוך תמיהתי. הרי כל הנך בבות רק בידים משואבות מיירי. וכמ"ש רבותינו בעצמן וכיון איך אפשר שהאשכול שהוא שלישי יטמא להענבים שבגת. או להטפה משקה שיצא מהאשכול. והרי אין שלישי מטמא או פוסל לאוכלין או משקין. ועל קושיא זו לא נסתפק בתירוץ הר"ש שהבאנו לעיל ביכין סי' כ'. דהך תנא ס"ל דטבול לתרומה כתרומה דמי. דלו יהי' שהי' אשכול תרומה ממש אפ"ה לא היה נעשה מבידים רק שלישי. ואיך יטמא להענבים שבגת ולהטפה היוצא הרי שלישי שאינו פוסל שוב תרומה. אינו מטמא משקין להיות תחלה [כפרה פ"ח מ"ו]. וגם בתירוצינו שהבאנו לעיל סי' כ'. דמיירי בשנעשה על טהרת תרומה. גם מזה לא נמצא תרופה לקושיא זו. ומטעמא דאמרן. ולא נשאר לנו פליטה אלא לומר כתירוץ האחר שהביא הר"ש במשנה ד'. דס"ל להאי תנא דפרקין דהתם ידים תחילות וכר"ע ברפ"ג דידים וא"כ יהיו כל הבבות הללו דלא כהלכתא. דהרי קיי"ל דסתם ידים רק שניות הן [כשבת דף י"ד ב']. ומה"ט באמת הרמב"ם כשהביא בבא זו דמשנתינו בחיבורו (אוכלין פ"ט ה"ד) הסיב העניין דמיירי כשנפלו הענבים מידי אדם טמא. דאז שפיר אפשר שהאשכול שבידו יהיה ראשון או שני. ואפשר עוד דלדעת הרמב"ם כמו דמשנה ו' דלקמן. אע"ג דנקט סתמא שהיה עומד ומדבר ונתזה צנורא מפיו. ומיירי בע"ה כמו כן משנתינו. וכן כל הנך בבות דלעיל. מיירי בע"ה העוסקין בבית הבד ולא נטהרו עדיין מהבעה"ב וא"כ הרי ע"ה נידון כאב הטומאה ויתישבו א"כ בזה כל הקושיות הנ"ל: ולולא מסתפינא מרבותינו הי' נ"ל דהאי ונפלו ממנו ענבים דנקט תנא בבבא זו. קאי אבבא הסמוכה לעיל מינה. דהיינו שנפלו ענבים מהגת שנטמא מהגרגר שאין בו חותם שנפלו לשם. שע"י המשקה הטמא של הגרגר. נעשו כל הענבים שבגת שני. ודרך הענבים השניים שנפלו מהגת. במקום מופנה דהיינו במקום טהור. שלא נטמא עדיין מהגרגר בלא חותם ובזה יתיישב הכל בס"ד:

(ט) ואין להקשות עכ"פ כיון ששאב עם אותה חבית הרי טלטלה ממקום למקום. והרי בכה"ג אין מחזיקין טומאה ממקום למקום לשרוף תרומה [כלעיל פ"ד בבית הספק סי' י"ב]. ודוחק לומר דהרי מדנשאר מונח באותה כלי אף שטלטל הכלי ממקום למקום. מחזקינן לה טומאה לתלות. וכמבואר שם. ליתא. דהרי כללה תנא לטומאת שאר החביות עם טומאת החבית שנמצא בתוכה השרץ. שוודאי טמאה לשרוף ועלה קאמר כולן טמאין. והאיך נימא דאע"ג דזו לשרוף. הנך טומאות רק לתלות. ונפריד בין הדבקים. וגם דוחק לומר דדוקא בטלטל הכלי הראשון שהוא העיקר. ובמקום הב' נמצא בו שרץ. מחזקינן טומאה רק לתלות להטהרות שלקח משם להכלי הב' בתוך הכלי הא' במקום הראשון. וכקופה שטלטלה מזוית לזוית [נדה דף ג' ב']. אבל בטלטל הכלי השני ממקום למקום. והרי הכלי הב' הוא טפל לכלי א' והכלי א' נשאר במקומו הראשון. בכה"ג מחזקינן טומאה אף לשרוף מה שבכלי ב'. וכן כתבנו באמת לעיל [פ"ד בבועז סי' ג']. אפ"ה לא ירופא בזה קושייתנו. דהרי הכא גם החבית שנמצא בו השרץ שהוא כלי א'. טלטלו ממקום למקום. והרי בכה"ג שב' החזקט"ו מעורבין בגוף א' כתבו שם שאין מחזיקין טומאה לשרוף טהרות שבגוף ב'. אלא נ"ל לפמ"ש בס"ד [בפ"ד בבית הספק] דבין להחזיק או לבלי להחזיק טומאה. היינו רק בלא מסתבר להיפך. א"כ ה"נ כיון שהחבית לפניו. וראה שלא נפל לתוכו כלום. מסתבר טפי שהיה בתוכו קודם ששאב וכמש"ל. או שהיה בתוך הבור ונשאב עם היין:

(י) ואי"ל גם בכה"ג דלמא ביי מלוי לחבירו נפל השרץ לתוך המחץ. והרי ביני ביני לא בדק המחץ ואי משום דמשום דמחזקינן טומאה מזמן לזמן ומקודם היה בו ליתא דהרי מדטלטל המחץ בשעת שאיבה ממקום. אין מחזיקין טומאה בכה"ג מזמן לזמן לשרוף רק לתלות וכמש"ל. י"ל הרי כבר כתבנו לעיל בשם הרא"ש דכשהכלי לפניו. וראה שלא נפל בו כלום. לא אמרינן דביני ביני נפל מכ"ש הכא שלא זז המחץ מידו משעה שהתחיל לשאוב עד אחר ששאב להחבית האחרון. ודאי לא אפשר שיפול השרץ לתוכו ולא יראהו. אלא ודאי כיון דכסהו אח"כ ואעפ"כ נמצא בתוכו. ודאי כבר מתחלה היה בו השרץ ולא בדק יפה [ועי' לעיל מ"ז ודו"ק]:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.