תפארת ישראל - בועז/בבא מציעא/ח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תפארת ישראל - בועזTriangleArrow-Left.png בבא מציעא TriangleArrow-Left.png ח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תוספות רבי עקיבא איגר
תפארת ישראל - יכין
תפארת ישראל - בועז


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
הון עשיר
רש"ש


דפים מקושרים

(א) ובש"ס [דצ"ד ב'] אמרינן דשבוי' בשואל ילפינן מדכתיב ונשבר או מת, והוי סגי בדכתיב בלי או. אלא או לרבות שבויה. ומקשינן תו הניחא לר' יונתן, אלא לר' יאשי' ק', דתניא, ומקלל אביו ואמו, אין לי אלא אביו ואמו, כל א' לבד מנלן, ת"ל אביו ואמו קלל, דברי ר' יאשי', ר' יונתן אומר משמע שניהן כא' ומשמע כ"א בפ"ע, עד שיפרוט לך הכתוב יחדו, וכו'. הנה מ"ש רבי יונתן משמע שניהן כא' ומשמע כ"א בפ"ע, אי"ל דה"פ דיוכל להיות משמע כך או כך, ולפיכך בכל שאר דוכתא לפעמים משמע כך ולפעמים כך, הכל לפי המקובל או לפי המסתבר, ליתא, דא"כ ל"ל יחדו. ואי"ל דיחדו צריך היכא דמסתבר איפכא, ליתא דא"כ במקלל דלא כתיב יחדו, ע"כ דאזלינן בתר המסתבר, וזה א"א לומר שיהיה מסתבר שהתורה חייבתו סקילה, אפילו במקלל א', דלמא דוקא בקלל שניהן החמירה תורה בעונש המקלל יותר מבעונש המכה. אע"כ מ"ש ר' יונתן משמע וכו' ומשמע וכו' ר"ל בין שקלל שניהן או שקלל א' חייב סקילה [ועי' תוס' יומא דנ"ח א' ד"ה רבי, שלא כתבו כן]. א"כ ק"ל מ"ש בתורה ולקחתם לכם פרי עץ הדר וגו' דלא כתיב גבי' יחדיו, וכי ס"ד דלר' יונתן יהא סגי בא'. ואת"ל התם מדכתיב ולקחתם לקיחה תמה [כמנחות כ"ז א'] והיינו בין בתמות הפרי או המינים, ולר' יאשיה דבל"ז משמע כולם יחדיו צריך לקיחה תמה לתמות הפרי, עכ"פ ק"ל כיון דלקיחה תמה של הפרי א"צ רק ביום ראשון [כסוכה ל"ו ב'], א"כ לקיחה תמה של המינין נמי יהיה יוכל לצאת בשאר הימים בא' מהמינין. ואת"ל באמת לר' יונתן יוצא בשאר ימים במין א' [וכ"כ י"מ חוס' מנחות כ"ז א' ד"ה ולקחתם], ולא קיי"ל כוותיה. עכ"פ הרי כתיב וקשרתם לאות על ידיך ולטוטפות וגו', והרי אף דאין מעכבין זא"ז, דהא דכל זמן שבין עיניך יהיו שתים [כמנחות דל"ו] היינו כשרוצה ללבוש שתיהן, ילבוש תחלה של יד [כתוס' ערכין ד"ג ב'], והרי עכ"פ שניהן צריכין יחד למצוה ומנ"ל. אמנם ראיתי בשטה מקובצת כאן שכתב וז"ל קבלנו מרבותינו דפלוגתת ר' יאשי' ורבי יונתן אינו רק בדבר שיש בו מניעה כלא תחרוש ולא תקלל אבל לא בעשה. א"כ נחה דעתינו במקצת דברוב ל"ת שכתובים בויו כבר העירו די רבעתוס' [ב"מ קט"ו ב' ד"ה שנאמר, ובמנחות דנ"ח ב' ד"ה אין]. [אב"י נבהלתי משמוע הרי גמרא ערוכה היא יומא. [נ"ז ב'] בולקח מדם הפר ומדם השעיר דפליגי רי"ו וריא"ש גם בעשה. ותו הרי במנחות [ד"צ ע"ב] במן הבקר ומן הצאן דגם שם פליגי ר' יאשי' ור' יונתן במצות עשה. השבתי לבני הרב המאה"ג שליט"א אי משום קושיתך במנחות בעינא הוה למימר לך דהתם אינה עשה מחוייבת כתפילין ולולב וכדומה, דהרי בנדבה מיירי קרא, והיינו עשה דמצוה ולא עשה של חיוב, תדע, דהרי בונשבר ומת נמי ס"ד דפליגי, אף דהוי נמי עשה. אע"כ דהתם עכ"פ אינה עשה של חיוב. אמנם משום קושיתך ביומא מוכרחני לקיים קבלת רבותינו בשטה מקובצת דבקדשי' לא קמיירי כלל זה. דהרי בכל התורה חולין מקדשים לא גמרינן, ואף שנראה קצת כמלתא בלא טעמא, אפ"ה כך קבלו רבותינו ז"ל]. אולם כמדומה עדיין נשארים לנו עוד כמה ל"ת שלא הביאום רבעתו"ס, כגון שארה כסותה ועונתה לא יגרע וכי ס"ד דלא עבר רק בגרע שלשתן יחד. ואף את"ל דלשון גרוע מהכלל משמע, ואין גרוע בלי שארית, כמו גורע בפדיונה ויוצאת [קדושין דט"ז א'] , עכ"פ הרי קמן קושי' חזקה לר' יאשי' דמה נעשה ביום שידובר בנו מהכתוב מכה אביו ואמו מות יומת, דלא כתיב בתרי' אביו הכה אמו הכה, וכי ס"ד דלהכי אינו חייב רק בשיכה שניהן. והניחא למ"ד מקשינן הכאה לקללה [כסנהדרין דפ"ה ב'], א"כ י"ל אין היקש למחצה [ככריתות כ"ב ב'], אלא למ"ד לא מקשינן, מאכ"ל. ואת"ל דר' יאשי' ס"ל באמת כמ"ד דמקשינן. עכ"פ שעו עיני מיני דעת דהיכא ס"ד דאי לא כתיב אביו קלל אמו קלל דהוה משמע שניהן כא', הרי כ' גם קרא אחרינא, איש אשר יקלל את אביו ואת אמו, ואי ס"ד דמשמע שניהן כאחד את את ל"ל. והקב"ה יאיר עיני להבין כל סתום ועמום מעינים כהות בתורתו הקדושה:

(ב) ומקשה בש"ס אמאי, מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לא טענו. ולפי דברי הר"ב כאן קו' הש"ס היא, דהרי הו"ל כטענו חיטין והודה לו בשעורים. ותמהני הרי בט"ח והלב"ש הטעם דפטור אי משום שהנתבע משטה בהתובע, אי משום מחילה, דמדלא תבע התובע השעורין ש"מ דמחל לו, ובין לטעם זה או זה כופר הכל הוא [רא"ש פ"ג דב"ק סי' ט"ו], וא"כ הכא לא מחילה ולא משטה איכא למימר, דהאיך נימא דמשטה בו הנתבע הרי מודה לו שקיבל ב' פרות א' שאולה וא' שכורה, ומה שטוי יש כאן בשאומר להתובע ב' פרות קבלתי כמו שאמרת, רק מה שאמרת שהשאולה מתה אני אומר שהשכורה מתה. ונהוי כטוענו נ' מסרתי בידך פקדון ונ' הלואה, ואבדת הנ' של הלואה, ואידך משיבו אמת קבלתי ממך נ' הלואה ונ' פקדון, ונאנס ממני נ' פקדון, דודאי אפילו לראב"ד דס"ל דהלואה ופקדון הו"ל כחיטין ושעורין, היינו בטענו הלואה ומודה לו פקדון או איפכא [כרמב"ם פ"ג מטוען], אבל במודה לו שקבל כמו שאמר, רק שאומר שאידך נאבד, האיך ס"ד שיהיה כטוענו חיטין והלב"ש. וכ"ש דקשה לטעמא דמחילת התובע, האיך נימא דמחל לו אידך פרה, הרי תובעו שניהן. ואת"ל דטעמא דמשטה או מחילה הם רק אפטור ממון בט"ח והלב"ש, אבל דלפטור משבועה גם בלי הנך טעמא פטור, דגזירת הכתוב הוא, דכתיב כי הוא זה, עכ"פ ק"ל כיון שאומר שבזמן שהיתה שכורה מתה. הרי לא מודה לו כלום. ומה טוענו חיטין והלב"ש יש כאן. ואפילו בבבא שטוענו ב' פרות, שאולה ושכורה, ומודה לו בשכורה, לא מבעיי' דלא הו"ל כטוענו חיטין ושעורין והודה לו בא' מהן, אלא אפילו כטוענו חיטין והלב"ש לא הוה. דהרי אותה שמודה, קיימא קמן. והילך הוא, ועל אידך הא קאמר שאינה כלל בעולם, ושהוא פטור מלשלם אותה, א"כ כופר הכל הוא ממש, ומה טוענו חיטין והלב"ש יש כאו. ולולא מסתאפינא נ"ל דלשון הש"ס דקאמר בכפל, מה שטענו לא הוד"ל ומה דהוד"ל ל"ט, משמע טפי דקו' הש"ס הוא הרי כופר בכל הוא. ועל הא תירץ עולא, דנשבע ע"י גלגול דא"ל אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה, ומגו דמשתבעת אהא תשבע נמי דשכורה מתה [עי' רש"י]. ולפעד"נ דהכא לא צרכינן לאוקמא שמודה לו בשאולה אחרת שמתה. כברישא, ועי"ז מתחייב שבועה, דהכא בל"ז חייב שבועה, דא"ל אפילו כדבריך ששכורה מתה, אתה חייב שבועה שכדרכה מתה. ועי"ז יגלגל עליו שישבע ששכור' מתה. וקשה אמאי יהיה חייב לשבע, עיקר השבועה דכדרכה מתה, על פרה שכורה שלא תבעה עליה הלה מעולם, ולא הודה לו כלום. דאף את"ל דטענת כדרכה מתה כהודאה היא, מדמחייב על טענה כזו שבועה כבמודה במקצת, עכ"פ על פרה זו לא תבעו, וחיטין ושעורין הוא. ואף לבתר שכתבנו לעיל דכל כה"ג לא הוה חטו"ש, היינו לענין שבועת מודה במקצת, דהרי תבעו שניהן אבל לעניין שבועה כדרכה מתה, ודאי הו"ל חיטים ושעורים דשאלו שאולה מתה ואידך אומר שכורה מתה. ואם תמצא לומר כמו דאמרינן דשאלה ופקדון לא הוו חיטין ושעורין מדאפשר לשאלה שיהיה פקדון [כח"מ פ"ח י"ט], כ"כ ה"נ שאולה ושכורה לא מחשבו חיטין ושעורין מה"ט מדאפשר לשאולה שתהיה שכורה. עכ"פ לראב"ד [פ"ג מטוען] דס"ל דהלואה ופקדון הו"ל כחיטין ושעורין, א"כ ה"נ אף אם נימא דטענתו דשכורה מתה כדרכה, כהודאה היא, עכ"פ הרי הוא טוענו דשאולה מתה כדרכה. ולהוי לראב"ד כחיטין ושעורין. ותי' הרשב"א דהכא מיירי בטוענין על פרה מסויימת, שזה אומר פרה אדומה זאת היתה בידך בשאילה, וזה אומר בשכירות היתה בידי, ומדטוענין על גוף א' לא מחשב חיטין ושעורין. דבכה"ג גם בפקדון והלואה גם לראב"ד לא מחשב כחיטין ושעורין. ורמב"ן תי' דגם אי נימא כראב"ד, דוקא מלוה ופקדון הוה כחיטין ושעורין, דחלוקות הן לגמרי, דמלוה יכול להוציאה משא"כ פקדון, אבל שאלה ושכירות חדא מלתא היא, דתובע ונתבע לא פליגי במידי, רק שהתובע אומר שקיבל עליו שמירה מעולה להתחייב גם באונסין, ונתבע אמר שקיבל עליו שמירה פחותה להתחייב רק בגניבה ואבידה, לפיכך ממין הטענה הוא:


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.