תפארת ישראל - בועז/אהלות/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תפארת ישראל - בועזTriangleArrow-Left.png אהלות TriangleArrow-Left.png ב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תוספות רבי עקיבא איגר
תפארת ישראל - יכין
תפארת ישראל - בועז


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
ר"ש
הון עשיר
רש"ש


דפים מקושרים

(א) כך הוכיח הש"ס (נזיר ד"נ ע"א) דאל"כ מדתני כזית בשר ואבר ממת. לא הוה צריך למתני שלם. ואי"ל דלא זו אף זו קתני כאורחא דתנא. דהיינו רק בב' ענינים נפרדים. ולא כי הכא דהוה בכלל מאתים מנה. ועוד הרי כבר כתבו תוס' (קידושין מא א) דבב' מלות סמוכים לא אמרינן הכי [ועי' כתובות (דל"א א') בתוס' שם. דביותר מב' מלות אמרינן לא זו אף זו]. מיהו ודאי צריך לאוקמא נמי למת דמשנתינו דמיירי שאין בו שדרה וגולגולת. וגם שאין בו רוב מנין ורוב בנין עצמותיו. אלא דהא פשיטא דבהכי מיירי מת דמתניתין. כמצוי בנפל שלא נתקשו אבריו עדיין. אלא רבותא קמ"ל דאף שאין בכל הגוף אפי' צורך חלק קטן של טומאה שבמת. דהיינו שאין בו בשר כזית. ורק עצם א' או ב' בלי גיד סד"א שאמ"ט באהל קמ"נ דאפ"ה מת קרינן ביה. ודינו כמת שלם:

(ב) כך פירשתי ע"ד רבעתו"ס (נזיר מט"ב ד"ה ועל חצי. ושם דנב"ב ד"ה ת"ש). ונראה לי ראיה לדבריהם מש"ס (נזיר דנ"ג ב) דמוקי לחצי קב שבנזיר דאקמח אקמוחי. ובזה יש לישב מ"ש התם (נזיר ד"נ ע"א) לא נצרכה אלא לר"מ ור"ב שאין בהן רובע. ופירש"י דבכה"ג אמ"ט באהל. ותמוה דהרי קמן משנה ערוכה דר"מ או ר"ב א"צ שיהיה רובע. ואי"ל דהא דקאמרה במתניתין דר"מ ור"ב א"צ רובע ואפ"ה מטמא באהל. היינו ביש רוב מנין וגם רוב בנין. והא דקאמר התם דר"מ ור"ב אמ"ט באהל רק ביש בהן רובע. היינו או ר"מ או ר"ב. אבל מלבד שזה דוחק גדול לאוקמא שני המקומות. כל א' בגוונא אחריתא. מלבד זה. כל רבותינו והרמב"ם בכללם לא פירשו כן. אלא בין רוב מנין או ר"ב אפי' אין בהן רובע מטמא באהל. וכן מבואר נמי בתוספתא דמכילתין (פ"ג). אולם לפי דברינו הנ"ל יתישב שפיר. דהא דקאמר הכא דר"מ או ר"ב א"צ רובע היינו כשהעצמות שלימות. והא דקאמר התם דר"מ או ר"ב אמ"ט באהל עד שיהיה בהן רובע. היינו בנשבר קצת מכל עצם. אז אמ"ט באהל עד שיהיה בהן רובע. ואפ"ה נזיר מגלח עליו. וכן כ' רבעתוס' (נזיר מט"ב ד"ה ועל חצי קב. ושם דנב"ב ד"ה ת"ש): אמנם הרמב"ם (פ"ב מטו"מ) ומהר"ב הכא. נראה דהא דקאמר תנא הכא דצריך רובע היינו באין כאן ר"ב או ר"מ ממש. אלא קצת עצמות מר"מ וקצת מר"ב. וכפי הנראה מצריך הרמב"ם שיהיה מזה או מזה לכה"פ ב' עצמות שמחזיקין רובע (עי' הרמב"ם פ"ב מטו"מ ה"י). ואילה"ק למה הזכיר התנא גבי רובע התנאי מרוב מנין ור"ב. והרי א"צ רוב כלל. וטפי הול"ל ורובע עצמות. נ"ל דה"ק בין מר"מ או ר"ב צריך שיהיה עכ"פ ב' עצמות שמחזיקין רובע. דמיעוט עצמות שנים. ולא תימא דא' מהגדולים שבר"ב הוא חשוב טפי מב' מהקטנים שבר"מ. א"נ אתא לאפוקי כששני העצמות שמחזיקין רובע. יהיה א' מהגדולים וא' מהקטנים. והרי לשמאי (עדיות פ"א מ"ז) סגי בעצם א' שמחזיק רובע. להכי קאמר תנא רובע עצמות מרוב מנין או ר"ב. דבין מזה או מזה צריך שיהיו לכה"פ ב' מהן מחזיקין רובע. ואע"ג דא' מהגדולים וא' מהקטנים כ"ש הוא מב' קטנים. והרי רק בעצם א' שמחזיק רובע פליגנן התם אשמאי. י"ל כך היא הלממ"ס שיהיו ב' עצמות ממין א' דוקא. א"נ י"ל דלהכי נקט תנא מר"מ ור"ב. לאפוקי מדעת ב"ש התם בעדיות. דס"ל דסגי בשיש רובע קב עצמות אף מב' מתים. להכי תנא מר"מ או ר"ב. והיינו על כרחך מבנין גוף א':

(ג) וא"ת מ"ש אפר שרוף מרקב.ומ"ש שנעשה הגוף אפר ע"י רקבון או ע"י שריפה. וגם לר"א ק'. דהרי רקב חמור מעצמות. דעצמות שיעור טומאתן ו' ביצים. ורקב שיעורו מלוא חפניו. ולחזקיה רק מלוא פיסת היד (כנזיר ד"נ ע"ב) ולמה משער הכא ר"א אפר שרוף כשיעור טומאת עצמות ומיקל בו טפי מברקב. והרי טפי דמי אפר לרקב מדדמי לעצמות. וי"ל שאני רקב. ששלטה בו כח המיתה טפי בעצמות. להכי גם שיעורו חמור טפי מבעצמות. משא"כ אפר שרוף. לא כח המיתה עשתו אפר. להכי לר"א שיעורו כבעצמות. ולרבנן מדנשתנה על ידי כח אחר שאינו מהמיתה הו"ל כבריה חדשה לעיל דטהור. והרי בנתיבש המת מאד ונטחן לקמח ג"כ טהור. מדנשתנה ע"י כח אחר (כנדה נה"א):

(ד) והא דלא נקט עפר קברות סמוך לתרווד רקב דלעיל. כדנקט רביעית דם ודם תבוסה בהדי הדדי והרי בתרווייהו הוא רק גזירה הא אטו הא. ה"ט משום דבעי למתני בעפר קברות ור"ש מטהר. ואי הוה תני להו בהדי הדדי. הו"א דגם ברקב בלי תערובות מטהר ר"ש מדהו"ל עפרא בעלמא. כדשרינן כה"ג מה"ט גבי איסור בביצת טריפה (תמורה דלא"א) דכי מסרח עפרא בעלמא הוא ושרי. ה"נ י"ל דכדהוה עפרא בעלמא פרחה ממנו טומאתו. והר"ב כאן פי' שעפר קברות היינו עפר שנתערב בו ליחה ודם של המת. והנה נמשך בזה אחר הרמב"ם כאן ובחיבורו (פ"ג ה"ח) אבל רבינו הר"ב כתב בסוף דבריו דמיירי בנקבר ערום וכו' ובמחכ"ר אחז החבל בב' ראשין דאם גם נקבר ערום. הרי בפירוש כתב דנתערב הדם והליחה בעפר. ותו ל"ל שנקבר ערום. הרי בליחה והדם שזב מהמת ודאי לא נתערב הכסות והרסיסין מארון העץ. ומה לי שמעורב הדם והליחה עם עפר הארץ. או עם עפר רקבון העץ והכסות. וגם רבינו רש"י (נדה כז"ב) פי' דעפר קברות היינו בלא נקבר ערום. ותמוה בין לרש"י ובין להר"ב. דא"כ איך אפשר לשער כמה עפר מעורב בהרקב. שמא נתערב בו יותר מוהעוד דטייפינן ליה אשעורי. ותו היכי קאמר התם לר"ש סופו כתחלתו. והרי גם בתחלתו מטמאי רבנן אף שיש תערובות. והן אמת דסוגיא דנזיר (דס"ה א) דקאמר דהמוצא מת מושכב. נוטלו ותבוסתו דהיינו כל עפר תחוח וג' אצבעות מקרקע בתולה שתחת התחוח מתחת המת. ורבעתו"ס הביאו שם בשם הירושלמי. שהוא מחשש מוהל בשר המת שזב מתחתיו עכ"ל. ואילה"ק על זה. דהרי אמרינן (בחולין פז"ב דכל משקין היוצאין מהמת טהורין. נ"ל דהיינו רק רוקו ודמעת עינו וחלב אשה וכדומה. וכמ"ש רש"י התם אבל מוהל הבשר. הרי נצל טמא וכריש פרקן. וזהו לפע"ד סברת הר"ב דתבוסה דהתם היינו עפר קברות דהכא. אבל לפע"ד עני בדעת כמוני א"א לומר כן. וכמש"ל. רק דהתם לא לבד לענין טהרת המקום קאמר אלא משום דאף דכשמצא המת מותר לפנותו. עכ"פ זכה המת במעט העפר התחוח שתחתיו מפני מוהלו המעורב בו. לפיכך נוטלו ומפנהו עם עפר התחוח ההוא למקום אחר לכשירצה להשתמש במקום הזה. אבל שיהיה העפר התחוח ההוא שמעורב בו הליחה מטמא במגע משא ואהל לא שמענו. וכן מוכח מהראיה שמביא הש"ס (נזיר סה"א) מקרא דונשאתני ממצרים וגו'. והרי שם לא מחשש טומאה קאמר הכי:

(ה) וסדר משנה א' וב' הוא כך. מתחלה יזכיר כללות כל הטומאות. דהיינו. המת והדר נקט. בשרו. וכל מה שנתהווה ממנו. ואח"כ נקט. עצמותיו. וכן אופן חלק העצמות שיטמאו. והדר נקט. הדם. וכל אופן ממנו שיטמא. והדר נקט כל בריה חדשה. שיתהווה ממת. כרימה ואפר שרוף. ובסוף הכל נקט. כשנתערב ריקוב המת בגוף אחר. ואעפ"כ יטמא. כעפר קברות:

(ו) ונ"ל דאע"ג שהביא הר"ש הכא פלוגתא שבתוספתא דדוקא לר"ש צריך כברייתה. משא"כ לחכמים. והרי רבים פליגי עליה. ואפ"ה פסק הרמב"ם כר"ש. ה"ט משום דלקמן (ספי"ג) קיימי רבנן בשטתיה דר"ש. ש"מ דרבנן דתוספתא היינו ר"מ דספי"ג. אבל אילה"ק לרבנן דר"ש. מ"ש ממלא תרווד רקב שגבלו במים דאינו חיבור (וכמשנה ב'). נ"ל התם אפר לאו בר גיבול הוא. מדאינו נגבול יחד. משא"כ הכא עפר ודאי בר גיבול הוא (כשבת י"ח א'). עוי"ל דלרבנן דוקא גוש חו"ל דעיקר טומאתו מחשש עצם כשעורה להכי גם בגוש שלא כברייתו יש לחוש כן. משא"כ בתרווד רקב. הרי חיבורי אדם אינו חיבור:

(ז) והא דנקט (שבת דט"ו ב') שגזרו על אוירה. ולא קאמר שגזרו על המאהיל על קרקעה. לאו למימרא דאפי' בהיה מפסיק בין האדם להקרקע אהל. אע"ג דאז אינו מאהיל על קרקעה נמי יטמא דליתא. דבאמת לא גזרו רק בלא היה הפסק אהל. דלא גרע קרקע חו"ל ממת ממש. ואע"ג דהנכנס לחו"ל בשידה תיבה ומגדל טמא (כגיטין ד"ח ע"ב) התם אין אהל מפסיק דקיי"ל אהל זרוק לא שמיה אהל. אלא להכי נקט אוירה. דאי הוה נקט אהל. סד"א דאפי' הכניס לחו"ל ידו או רגלו נטמא כולו כבמת. להכי קאמר שנכנס לאוירה. לאשמעינן דדוקא כשנכנס לשם ראשו ורובו גזרו בו טומאה (ועי' רמל"מ פי"א מטו"מ בד"ה ודע השלישי):

(ח) וא"ת פשיטא. דהרי לא גרעי מעצם כשעורה שמטמא במגע ובמשא. נ"ל דכשעורה קמ"ל חומרא אף שהוא רק מועט. ובאברי מת וחי. ושדרה וגולגולת קמ"ל קולא. דאף גדולים ביותר. כל שאין בהן רובע אמ"ט באהל. ותמוה עכ"פ למה לא תני נמי הכא אותן עצמות שיתירים באשה מבאיש שג"כ מטמאין רק במגע ומשא ולא באהל (כפ"א סי' נ"ט) וליכא למימר דתנא ושייר. דמה שייר דהאי שייר. וצ"ל דמדשייר ברישא שאבד בה קבר. שמטמא גם באהל וכמ"ש בסי' כ"ח. על כרחך דחשיב לכולה הך מתניתין כחדא בבא. ולבני הגאון מוה' ברוך יצחק שליט"א שייר נמי מת עובד כוכבים דמטמא במגע ומשא ולא באהל:

(ט) וא"ת הרי בלתי ספק הכלי ההוא דק ומחודד כדי לפתוח בו מכה. וא"כ יהיה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. דהרי לב"ה רחבו כסלע. ולמה לא תני לה בעדיות (רפ"ד). י"ל דכלי ההוא רחב למעלה במקום אחיזה קצת טפי מרוחב שליש טפח. ובאותו צד משערי ב"ש. א"נ נ"ל דמדקאמרו ב"ה כדי שינטל מחי וימות מוכח דכד אתשיל ביה מדרשא לענין טריפה איתשל דהו"ל ב"ש לחומרא (כחולין נ"ב ב') אף דבשדרה ע"כ צ"ל איפכא דכד איתשל בי מדרשא לענין טומאה אתשיל:

(י) והא דנקט פלוגתייהו אליבא דב"ש דבמקום ב"ה אינה משנה (כביצה י"א ב'). י"ל מדמשמע בש"ס (בכורות ל"ח א') דאין בין ב"ש לב"ה רק משהו. ולפיכך מדשיעור ב"ה אין מבורר כל כך כשיעורא דב"ש. להכי מפרשי רבנן שיעור המבורר דנקטי ב"ש. וממילא נדע דשיעורא דב"ה הוא מעט פחות מזה [רב"א]:

(יא) וכן מוכח ברור מהרמב"ם (פ"ו מטו"מ ה"ד). וא"כ לכאורה הכא לא מיירי בהיה הגולל של אבן או של שאר דבר שאין מקבל טומאה כלל. דהנך כשפירשו מעל גבי המת טהורים (כרמב"ם שם) ואי בשהאהיל עליהן בעודן על המת תיפוק ליה משום מאהיל על חלול הקבר בשעה שהמת בתוכו. ואי בשמאהיל על חלק הגולל מה שמתפשט ממנו חוץ להקבר. הרי חלק ההוא אמ"ט משום גולל (כפט"ו מ"ח). ותו הרי מוכח מהרמב"ם (פ"ב מטו"מ הט"ו) דגם בכלי אבנים שייך גולל ודופק. וכן מוכח נמי מלקמן (פט"ו מ"ט). אלא צ"ל דמיירי שהאהיל האדם על הגולל במה שיש ממנו נגד כותלי הקבר. וכך כ' תוס' סוכה (כג"א ד"ה ולא) וכך כתב רכ"מ (פ"ו מטו"מ ה"ו) ונ"ל דמיירי שהמת קבור בקרקע ממש בלי ארון. דאל"כ תיפוק ליה מדמאהיל על הדופק שבארון שתחת הגולל. וא"ת עכ"פ לרש"י ורמב"ם דס"ל דגם כשפירש הגולל מהקבר. מטמא. ק' מתוספתא (פ"ג דאהלות) דאמרינן ב' אבנים שעשאן גולל לקבר. המאהיל על כל א' טמא. ניטל א' מהן שהיה רחב ד"ט כדי הוצאת המת. המאהיל על שנייה טהור. והן אמת דעל כרחך צריך לאוקמא שהאהיל על השנייה במקום שהיא על כותלי הקבר. דאי על מה שממנה על חלל הקבר בעצמו. הרי בל"ז נטמא מדהאהיל על הקבר. וכמ"ש לעיל. עכ"פ ק' וכי עדיף חלק ההוא שמהגולל בעודו על הקבר. מאילו ניטל לגמרי מהקבר גולל שהוא מדבר המק"ט. שגם לאחר שפירש מטמא משום גולל. נ"ל דהתם מדהן ב' אבנים. והרי אבן מצ"ע אמק"ט. רק מדהן גולל. ולהכי רק בעודן מונחים על הקבר. אז הנחתן שם מצרפן לטמא משום גולל. אבל כשניטל א' מהן. פרח ממנו טומאה. מדהוא רק חצי גולל. ולפיכך גם השני שנשאר על הקבר. פרח ממנו טומאה הראשונה. דהרי משום הנחתו דהשתא אמק"ט מדיש להקבר פתח כדי הוצאת המת. להכי כפירש מעל הקבר דמי ואמק"ט. וכך צ"ל גם לגירס' הר"ש הכא בתוספתא שהביא דגרס. שניהן טהורין. אמנם להרא"ש ורב"א הכא. וכ"כ לתוס' (סוכה דג"א וגם בשאר דוכתי). גולל אמ"ט רק בעוד המת תחתיו. רק דלהרא"ש מיירי הכא שיש להקבר פתח מן הצד. דאז אמ"ט משום מאהיל על הקבר ולתוס' מיירי הכא שמאהיל על הגולל שלא כנגד חלול הקבר רק על מה שיש ממנו נגד כותלי הקבר וכמש"ל. ולרב"א גולל דמטמא. באהל. באמת בכדי נקטיה. ורק במגע מטמא גם לאחר שהוסר מהקבר:

(יב) וא"ת פשיטא. ותו היאך פליג ת"ק. ונ"ל לפי מ"ש הרמב"ם דטומאת רקב הוא מד"ס לפ"ז ת"ק ס"ל דכיון דלא ודאי הסיט הרקב שתחתיו להכי הו"ל ספיקא דרבנן. ור' יהושע ס"ל מדהו"ל ספק הרגיל תלינן במצוי בין להקל בין להחמיר (כיו"ד ל"ב ס"ז ורק דלחכמים. לא גזרו רק בודאי ולא בספק. ואפי' במצוי:

(יג) והא דבש"ס (נדה דכה"א) אמרינן דתחלת יצירתו כרשון. והיינו כחגב [ועי' רש"י ותוס' שם] וכן כולה סוגיא דהתם משמע שתחלת יצירתו הוא קטן יותר ויותר מכזית. נ"ל דיצירתו דהכא היינו כשנגמר כל צורתו עם כל חתוך אבריו. משא"כ התם היינו בסוף מ' יום:

(יד) וא"ת בשלמא רביעית דם ורובע עצמות. שפיר נקט מב' מתים. הא ממת א' גם לרבנן טמא. ושדרה וגולגולת נמי. אי נימא דשניהן בעינן. ודאי כששניהן ממת א'. אפי' אינן מחוברין יחד ודאי לכ"ע טמאין. ואפי' נימא דסגי בהו או או [כרמב"ם פ"א מטו"מ. וערכ"מ שם] אפ"ה י"ל שכשיש מכל א' ב' חלקים. והן שניהן ממת א'. כיון דלא חסר משהו מכל חלק. ג"כ לכ"ע טמאין. הא כזית בשר אפי' מב' מתים. מטמא גם במגע כשנגע בב' החלקים יחד (כרמב"ם פ"ד מטו"מ ה"ה) דלא קיי"ל כר"ש (בתוספתא פ"ד) דס"ל דאמ"ט במגע. אלא אמה"ח או אבר ממת דנקט תנא. מה אריא מב' גופים. אפי' מגוף א' נמי. דכיון שאין העצם שלם. או מדאין בו בשרו דבוק עד כדי להעלות ארוכה. הא אמרינן במשנה ה' דאמ"ט. י"ל דאין ה"נ. רק נקט רבותא אליבא דר"ע דאפי' כשהן מב' גופים מטמא. וכ"ש התם:

(טו) ואני עני וכואב ישועתך אלקים תשגבני להבין דברי הרמב"ם אלו. דהרי בש"ס (חולין קכד"ב) אמרינן דר"ע כרבנן דר' דוסא דריש פרקן דלקמן ס"ל דמגע ומגע מצטרף. וכן פסק הרמב"ם בעצמו (פ"ד מטו"מ ה"ה והי"ד) וא"כ ק' מ"ש ב' חצאי זיתים דמגען מצטרף. ומ"ש ב' חצאי עצם כשעורה דאין מגען מצטרף. ואפשר דלעולם הרמב"ם ס"ל דאהל מגע ומשא. כל שהוא משם א' מצטרף וכרבנן (פ"ג מ"א ורמב"ם פ"ד מטו"מ הי"ד) ולפיכך ב' חצאי זיתים ממת מצטרפין גם למגע. ורק עצם כשעורה שנחלק שאני. מדנמסר לנו בהללמ"ס (כנזיר נז"א) בלשון עצם כשעורה. ולא בלשון עצמות כשעורה. כדברי ריב"נ דמטהר לגמרי מה"ט רק דאנן ס"ל דלהכי נמסר לנו בלשון עצם. ולא בלשון עצמות. משום דאין מצטרף בו מגע ומגע. והיינו משום דמסתבר דרק צירוף מגע אתא למעוטי. ודו"ק:

(טז) כך כתב הר"ש והרא"ש והר"ב. אמנם הרמב"ם (בפ"ד מטו"מ ה"ד) כתב דמטמא באהל. ומזה דייק בתוס' חדשים דס"ל להרמב"ם דאמ"ט במגע ובמשא: ובמחכת"ר א"א לומר כן. דוכי גרע מעצם כשעורה שנחלק. דכ' הרמב"ם בעצמו באותה הלכה לעיל מינה דמטמא עכ"פ במשא. אע"כ שחסר בדברי הרמב"ם מלת גם וכצ"ל מטמא גם באהל. ול"מ מוכח כדעת הר"ש דגם למגע מצטרפי. דהרי קיי"ל כרבנן ר"פ דלקמן דגם מגע ומגע מצטרף. ועד כאן לא יהבינן ליה להרמב"ם דס"ל דאין מגע ומגע מצטרף והיינו רק בעצם כשעורה שנחלקה ומשום סברת ר' יוחנן בן נורי. מדלא קבלנו בלשון עצמות כשעורה. אבל ברובע קב עצמות שנמסר לנו בלשון רבים בהללמ"ס. י"ל דבהא גם ר' יוחנן בן נורי מודה דמצטרף לכל מילי:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.