תורת השלמים/יורה דעה/קפד
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו ארבעה טורים שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
(א) בא עליה שלא בשעת וסתה. בטור כתב דבא עליה כמו שירצה ור"ל בין שהיא ערה בין ישנה פי' שאינה ישנה לגמרי דא"כ אסור לשמש עמה כדאיתא בנדרים אלא שאינה ערה כל כך שתוכל להשיב אם היא טהורה אם לאו כ"כ התוס' בנדה דף י"ב עכ"ל הט"ז וכ"כ הב"ח וכה"ג כתב הטור וב"י בסי' זה להדיא גבי שהתה אחר הוסת שיעור שתספור ותטבול שהביא המחבר בסמוך סעיף י"א והמחבר שסתם כאן ובסעיף י"א נראה שסובר העיקר הסברא שמחלק הש"ס דנדה דף י"ב בין ערה לישנה היינו משום דבישנה לא חזיא לטהרות משא"כ בערה דחזיא לטהרות על כן בעי' בדיקה יותר וכן פירש"י שם לחד פירושא וא"כ לדידן דליכא טהרות אם כן תו לא שייך לחלק בין ערה או ישנה וק"ל:
(ב) גם אין לה להחמיר לבדוק עצמה. בתרתי פליג מור"ם עם דעת המחבר דמלשון המחבר משמע דאינה צריכה בדיקה אבל אם רצתה להחמיר תחמיר ולאחר תשמיש על כרחה צריכה בדיקה והוא דעת הרמב"ם שהביא המחבר ריש סי' קפ"ז וכ"כ הש"ך ודעת מור"ם דבכל ענין אין להחמיר לבדוק כלל וכן מסיק מור"ם לקמן ר"ס קפ"ז וא"כ ה"ל לכתוב וי"א כדרכו וצ"ע:
(ג) צריך לפרוש ממנה. ואם עברו ושמשו האיש והאשה שניהן צריכין תשובה כ"כ הש"ך בסי' ז' ואע"ג דמשמע מדבריו שם דסובר דוסתות דאורייתא ואנן קי"ל דוסתות דרבנן וכמבואר בב"י סי' זה מ"מ צריכין תשובה כעוברי עבירה דרבנן והיכא דמצאתה דם ודאי דהוי עבירה דאורייתא וכדאיתא בש"ס פ"ב דשבועות וכ"כ הלבוש בס"ס קס"ה ואע"ג דפסק מור"ם בסוף סי' קפ"ה בהג"ה דאשה אינה צריכה כפרה שאני התם דאונס הוא וגם לא עברה כלום משא"כ הכא וכן משמעות הלבוש שם:
(ד) ולא משאר קריבות. משמע אפילו חבוק ונשוק שרי כן משמעות הפוסקים וכ' הב"ח מיהו נראה דהמחמיר באלה תע"ב ש"ך והט"ז כתב דמדינא אסור ומביא ראיה מסי' שמ"ב ואין דבריו מוכרחים דשאני התם דיצרו תקפו שלא בעל ולכך צריך שם ג"כ שמירה גם מ"ש הט"ז וכ"ש וכו' כשהולך לדרך לא ידעתי מאי קאמר דהא לא מיירי ביוצא לדרך כלל וצ"ע:
(ה) אם הוא ביום פורש ממנה. פי' אפי' בבית אפל או ת"ח שמאפיל בטליתו דאל"כ אפי' בשלא בשעת וסתה אסור כדאיתא בא"ח סי' ר"מ ובא"ה סימן כ"ה:
(ו) פורש ממנה. אותו יום כולו ולא יותר ואין חילוק בין יומי ניסן ותשרי או יומי תמוז וטבת כ"כ הב"י ושכן משמעות הש"ס והפוסקים והשיג על הא"ז שכ' דצריכין מע"ל ואביאסף שכתב חצי יום וחצי לילה בימי תמוז וטבת והמעדני מלך רפ"ק דנדה והב"ח מתרצים דברי אביאסף ואחריהם נמשך הש"ך בס"ק ז' והט"ז בס"ק ב' דוחה דבריהם ודבריו נכונים להמעיין בש"ס ופוסקים ואף שהש"ך עושה סניגרון לדבריו בספרו נה"כ אין דבריו מוכרחים כלל ובפרטות מה שרוצה לקיים דברי הא"ז מסוגיא דש"ס אינו ברור והוא נגד משמעות הש"ס וכל הפוסקים דאינה אסורה אלא אותה עונה בלבד ואפי' בנמשך הוסת ג' ימים דעת רוב הפוסקים דאינה אסורה אלא אותה עונה ולא לפניו לכ"ע וכמבואר בסמוך והראב"ן בסימן שי"ח שעליו בנה הש"ך יסודו העתיק בדבריו שם יראה שיש גירסא ושיטה אחרת בש"ס וזה היא שיטת הא"ז ואביאסף אבל לפי הגירסא שלפנינו שבש"ס פרק האשה דס"ג ע"ב ודאי אין מקום להחמיר כלל והוא שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרשב"א והראב"ד וטור ורי"ו וסמ"ג וסמ"ק ושאר גדולי פוסקים בודאי אין לזוז מדבריהם ומפסק המחבר ובפרטות דקי"ל וסתות דרבנן:
(ז) ומותר כל הלילה שלפניו. ולפ"ז אתי שפיר הא דאמרי' אין האשה מתעברת אלא סמוך לוסתה ועי"ל דמיירי ביוצא לדרך ועיין מ"ש הדרישה בזה ולפי מ"ש ניחא:
(ח) או בפעם אחת. אז חוששין לאותה עונה לפרוש ממנה ולא קאי לענין הקביעות ועפ"ר ודרישה:
(ט) בשינוי הגוף. מתבאר לקמן בסי' קפ"ט סכ"א וכ"ה ע"ש.
(י) שלא הגיעה לימי נעורים. דהיינו י"ב שנים ויום אחד ואז אפילו הביאה סימנים אמרינן דשומא נינהו והיכא שלא הביאה סימנים אף שהגיע' לימי נעורים קטנה היא ט"ז וש"ך וכן מתבאר לקמן בסי' קפ"ט ור"ס ק"צ ועיקר דין הקטנה וסימניה מתבאר היטב באבן העזר סי' קנ"ה ע"ש:
(יא) סמוך לוסתה. וה"ה בשעת וסתה ט"ז וש"ך:
(יב) אינה אסורה אלא ביום. הטעם כיון דוסתות דרבנן אזלינן להקל ואמרי' בהם דהיה ודאי בימי נדתה כ"כ הרא"ש ושאר פוסקים בשם ספר בעל הנפש להראב"ד אכן בספר בעל הנפש שלפנינו דפוס וויניצי' שער תקון הוסתות כתב ז"ל דהיכא דרגילה למיחזיה בהנץ החמה גופייהו אי נמי דלא קים לה במילתא שפיר ולא ידענא אי קודם הנץ החמה אי לאחר הנץ החמה ודאי נקטינן להו לחומרא כל הלילה וכל היום עכ"ל הרי להדיא דפסק הראב"ד בפשיטות להחמיר וגם משמע מתוך דבריו דבנץ החמה מקרי ספק בפני עצמו ועיין בב"ח שכתב ג"כ שיש להחמיר:
(יג) אסורה בלילה וביום. עמ"ש הש"ך בזה ונמשך אחר מ"ש בס"ק ז' וכבר דחיתי דבריו בס"ק ו':
(יד) א"צ לפרוש אלא עונה ראשונה. ול"ד לסעיף ה' דצריכה לפרוש כשיעור הנמשך בו דהתם ההמשך הוא דבר מיעוט אפ"ל דראיה אחת היא משא"כ בנמשך ב' או ג' ימים א"א לומר דראיה אתת היא אלא דמים יתירים דאתוספי בה כ"כ העט"ז והדרישה ועיין בב"ח ובש"ך שמחלקים עוד בענין אחר וכן מוכרחים אנו לחלק כדי שלא יסתרו דברי הרא"ש עצמו בפ' האשה אהדדי ע"ש וכן מוכרח בדברי רי"ו והט"ז כתב וז"ל אלא דצ"ע מנ"ל להש"ע לחלק בהכי עכ"ל ולא ידעתי הלא דבריו מוכרחים כמבואר להדיא בהרא"ש שם ועיין במע"מ ס"פ האשה וע"ש:
(טו) שהם כ"ד חדשים. ואף שמניקתה ד' או ה' שנים אין לה דין מניקת רק כ"ד חדש כן מבואר בש"ס דנדה שם ובב"י בס"ס קפ"ט:
(טז) א"צ לפרוש. ואם ראתה ג' פעמים תוך ימי עיבורה וימי מיניקתה יתבאר לקמן סי' קפ"ט דחוששת עכ"פ לוסת שאינה קבוע וכ"כ בהגהת דרישה וכ"כ בש"ך ס"ק י"ט ע"ש:
(יז) אם יש לה וסת. פי' שקבעה ג"פ אבל אי לא קבעה ג"פ והוא פחות מעונה בינונית כגון שראתה מכ"ה לכ"ה וכיוצא בזה אע"פ שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם טהורה בלא בדיקה כ"כ הטור ס"ס זה ועיין בפרישה ובט"ז מה שמתרצים בזה שלא תקשה מסי' קפ"ו:
(יח) צריך לפקוד את אשתו. הרמב"ם השמיט דין זה ותמה עליו הה"מ בפ"ד מהל' איסורי ביאה ולע"ד נראה שהרמב"ם אזיל לשיטתו שכתב בפ"ד מהל' דעות שלא יבעול ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך משום סכנה ע"ש והטור והמחבר שהעתיק דברי הרמב"ם אלו באורח חיים (סי' רמ"א) ובאבן העזר (סי' כ"ד) אזלי לשיטתייהו דתפסי עיקר כפי' ר"ת דפקידה זו אינה תשמיש רק דברי ריצוי כנ"ל פשוט אכן הלבוש בא"ח והרב בתשובה סי' קל"ב מחלקים בענין אחר וכ"כ הב"ח בא"ה וע"ש בפרישה ולע"ד נראה כמ"ש כדי ליישב בזה ג"כ תמיהת הה"מ על הרמב"ם שהשמיט דין זה[1]:
(יט) תבא עליו ברכה. כ"כ הסמ"ג בסי' קי"א דהמחמיר תע"ב וכתב מהרש"ל שם בביאוריו וז"ל וק"ל איך שייך לומר והמחמיר תע"ב הואיל ואמר חייב לפקוד את אשתו אדרבה זה קרוי חומר מי שמדקדק לקיים המצוה כהלכתה בשלמא אי אמר מותר לפקוד שייך לומר והמחמיר תע"ב וכתב שם כמה תירוצים לזה ע"ש ולבסוף מסיק וז"ל א"נ ה"ק המחמיר על עצמו ומונע מלילך בדרך סמוך לוסתה כדי שלא יכניס עצמו בספק תע"ב וזה הוא שלא כדעת הרב כאן שכתב דהחומר לפקדה בדברי ריצוי והנכון נ"ל לנהוג היכא דאפשר כמהרש"ל דאז יוצא לכל הדעות:
(כ) וכבר נתבאר דבכל מיני קורבה ואהבה שרי. פי' אפילו אם אינו יוצא לדרך א"כ ביוצא מחויב לעשות כן ב"י וכתב הש"ך דאפי' לדעת הב"ח שכתב שהמחמיר בחבוק ונשוק תע"ב כמ"ש לעיל ס"ק ד' מ"מ ביוצא לדרך שאני ואין להחמיר כלל:
(כא) צריך להמתין. והיינו נמי דוקא לדבר רשות משא"כ בהולך לדבר מצוה ואף אם הולך לדבר הרשות לצורך גדול נראה דא"צ להמתין. ש"ך:
(כב) אסור לבא עליה. בטור איתא הבא מן הדרך וכן השוהה עם אשתו והגיע שעת וסתה כו'. והוא מלשון המשנה דפ' כל היד וקאמר בש"ס למה ליה למתני הבא מן הדרך סד"א (פי' דבלא הגיעה שעת וסתה דמותרת בלא שאלה) ה"מ היכא דאיתא במתא אבל היכא דליתא במתא דלא רמיא אנפשה לבדקה לא קמ"ל והמחבר מקצר שלא כתב דין זה דקודם וסתה לגמרי על כן כתב ג"כ כאן בסתם והכל בכלל:
(כג) יבא עליה. אבל מ"מ לא יבא עליה מיד אחר ביאתו מן הדרך דה"ל בנים ותקין כדאיתא בגיטין דף ע"ח וכן הוא ברמב"ם הובא בטא"ה סי' כ"ה וע"ל ס"ק י"ח:
(כד) כגון קפיצה וכיוצא בו. דהיינו אכילת שום ושאר דברים חמים או שאר מעשה שהיא עושה שמקרי ראיה ע"י אונס דהוי כמו קפיצה (ע"ל סי' קפ"ט סעיף כ"ג בהג"ה) וזה פשוט אבל קביעות וסת ע"י מקרה שאירע בגופה כגון פיהוק ועיטוש דלא תליא במעשה דידה א"כ יש לחוש לימים ולוסת מוסתות הגוף וכמבואר לקמן בסי' קפ"ט והש"ך הבין דברי הב"י דקאי אפילו אפיהוק ועיטוש לכן האריך להשיג עליו וסיים ואולי גם הב"י מודה דבוסתות הגוף כו' ולא מיירי אלא בוסת הגוף דבאין ע"י מעשה דומיא דקפיצה אבל לא בשאר וסתות כגון פיהוק ועיטוש ודוחק דפשט דבריו משמע דבכל וסת הגוף איירי ועוד דלא מצינו בש"ס ופוסקים שום וסת הגוף ע"י מעשה רק קפיצה עכ"ל. הנה מ"ש דלא מצינו שום וסת הגוף ע"י מעשה רק קפיצה זה ודאי אינו דהא הב"י נמשך בזה אחר הרשב"א והרשב"א חשיב עוד אכילת שום וכיוצא בו כקפיצה וכמ"ש הב"י לקמן בסי' קפ"ט ובוודאי נתעלם ממנו שם דברי הב"י גם מ"ש דפשט דבריו כו' גם זה אינו דאדרבה כיון שכתב הוסת תלוי במעשה אימור לא קפצה כו' משמע ומבואר להדיא להיפוך ודברי ב"י נכונים ודו"ק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |