תורה תמימה/בראשית/לא
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ד[עריכה]
השדה. תניא, א"ר עקיבא, אוהב אני את המדיים שכשיועצים אין יועצים אלא בשדה, א"ר אדא בר אהבה, מאי קרא, וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה [א]. (ברכות ח' ב').
ו[עריכה]
בכל כחי עבדתי. חייב הפועל לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר בזה אף בעוה"ז, שנאמר (ל' מ"ג) ויפרץ האיש מאד מאד [ב] [רמב"ם פי"ג הי"ז משכירות].
כד[עריכה]
מטוב עד רע. בשלמא רע ניחא, אלא טוב אמאי לא מלמד שטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, ומאי רעה היא הכא, דלמא מדכיר לי' שמא דע"ז [ג]. (יבמות ק"ג ב').
לה[עריכה]
דרך נשים. אמר רב אשי, כמאן קרו פרסאי לנדה דשתנא – מהכא, כי דרך נשים לי [ד]. (ע"ז כ"ד ב').
לח[עריכה]
ואילי צאנך וגו'. וכי אילים הוא דלא אכל הא כבשים אכל, אלא מלמד דאיל בן יומו קרוי איל [ה]. (ב"ק ס"ח ב').
מ[עריכה]
הייתי ביום אכלני וגו'. תניא, עד מתי שומר שכר חייב לשמור, עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה [ו]. (ב"מ צ"ג ב').
מג[עריכה]
והבנים בני. הבנים בני והצאן צאני, מה הצאן צאני דקנית מנאי אף הבנים בני דקנית מנאי [ז]. (יבמות ס"ב ב').
מז[עריכה]
יגר שהדותא. תניא, תרגום שבתורה מצילין בשבת מפני הדלקה, מאו ניהו תרגום שבתורה – יגר שהדותא [ח]. (שבת קמ"ו ב').
יגר שהדותא. תרגום שכתבו מקרא אינו מטמא את הידים, מאי ניהו – יגר שהדותא [ט]. (מגילה ט' א').
יגר שהדותא. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, אל יהא לשון סורסי קל בעיניך. שהרי בתורה הוא אמור, ומאי ניהו – יגר שהדותא [י]. (ירושלמי סוטה פ"ז ה"ז).
נ[עריכה]
אם תענה וגו'. אם תענה – מתשמיש, ואם תקח – צרות [י"א] מכאן לתשמיש המטה שנקרא ענוי [י"ב]. (יומא ע"ז ב').
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ טעם הדבר שטוב להתייעץ בשדה פירש"י משום דאמרי אינשי אזנים לכותל, עכ"ל. ולכאורה יש להעיר בהראי' מיעקב דהא י"ל דלכן קרא אותן השדה משום שלא הי' יכול ללכת משם שיבטל ממלאכתו, וצ"ל דהי' יכול להמתין עד הערב עת שובו לביתו, אלא ע"כ דבכונה קראן השדה מפני שטוב להתייעץ בשדה.
- ↑ ועיין בתוספתא פ"ח דב"מ דאסור לפועל לסגף ולהרעיב עצמו וכן אסור לו לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום, וכן לקמץ מערך מזונותיו הדרושים לו ובנזיר ס"ב ב' מבואר דאסור לפועל לנדור או לקבל נזירות, וכל זה משום דמחלישים כחו ומבטל ממלאכת בעה"ב, וכל דינים אלה בנויים על יסוד הדין שצריך לעבוד בכל כחו כמו דמצינו ביעקב, עיין עוד מענין זה לפנינו בפרשת ויקרא בפסוק הרע או להיטיב.
- ↑ ר"ל דאסור לגרום לעובד כוכבים שיזכיר שם עבודת כוכבים, דהוי בכלל לא ישמע על פיך (פ' משפטים) כמש"כ שם יעו"ש.
- ↑ נוטריקון ד' דרך, ש' נשים, ועיין מש"כ לעיל בפ' לך בפ' כי אב המון גוים בענין נוטריקון. וע' בנמוקי רמב"ן מש"כ בבאור לשון זה ומה שכתבנו בזה בפ' מצורע (פ"ו כ"ג) בפ' אשר היא יושבת.
- ↑ בגמרא כאן איירי לענין גנב עלה ונעשה איל, שאינו קונה בשנוי השם, משום דמעיקרא נקרא איל והשתא נקרא איל. ותוס' כאן כתבו דלענין קרבן בעינן איל בן שתי שנים משום דכתיב מפורש כבש בן שנתו. ובזה יש ליישב מה שמקשים על רש"י דכאן בפסוק זה כתב כלשון הגמרא איל בן יומו קרוי איל, ובפ' שלח בפסוק או לשה בכבשים כתב דכבש בן שנתו מקרי כבש, ואיל אינו נקרא רק בן י"ג חודש ויום אחד, וע"פ חדוש דברי התוס' שהבאנו הדברים מאירים מאד, דבפ' שלח דכתיב גבי כבש או לשה בכבשים, לכן בהכרח לפרש דחלוקין הן, ווהיינו כבש בתוך שנתו ואיל למעלה משנה, משא"כ היכי דכתיב איל לבד כמו הכא, ודו"ק. ובתו"כ איתא כ"פ איל קשה בן שתי שנים, ובאור הדבר דאיל הוא לשון קשה כמו אילי הארץ (יחזקאל י"ז), ועיין יבמות כ"א א', ומאחר דכבש הוא חלש נקרא גם בתוך שנתו, ממילא איל שהוא קשה וחזק מכבש הוא בן שתי שנים, כלומר למעלה משנה וכפירש"י בפ' שלח שם.
- ↑ ובגמרא מחלוקת החכמים בענין זה אם כל השומרים [בשכר] חייבים בשיעור זה, וקיי"ל דכולם חייבין, ע"פ הסברא דיכול השוכר לומר להכי יהבי לך אגרי לנטורי לי נטירותא יתירתא, וע' בחו"מ סי' ש"ג סעיף י"א.
- ↑ ולולא ההיקש הי' אפשר לפרש הבנים בני משום דבני בנים הם כבנים, ומדאמר הצאן צאני משמע דאל יחס הזכות והקנין הוא מכוין, וע"כ כונתו גם במ"ש הבנים בני שהם הונו וקנינו.
- ↑ ר"ל שאם נשארו אלו בס"ת חייבים להציל בשבת ולא הוי כדבר חול שאסור להציל משום גזירה שמא יכבה, ועיין באו"ח סי' של"ד.
- ↑ ענין טומאת הידים בנגיעה בכתבי קודש, הוא מפני כי בזמן מן הזמנים נהגו העם להצניע אוכלין דתרומה אצל כתבי הקודש, בחשבם שזה קודש וזה קודש יקרבו זה אל זה, והיו יוצאים מכשולים מזה, כי בהיות העכברים מצויין אצל אוכלין נגעו גם בכתבי הקודש והפסידו אותם, ולכן גזרו שכל תרומה שתגע באחד מכתבי הקודש נטמאת והרי היא כשלישי לטומאה, ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות ונגע באחד מכתבי הקודש נעשו ידיו שניות ומטמאין את התרומה ואת המשקין. וכה קיי"ל שכל ספר מן התורה או מן כתבי הקודש מטמאין את הידים, וכן תרגום שבעזרא ודניאל הוא מכלל כתבי הקודש, אבל תרגום שכתבו עברית ועברית שכתבו תרגום אינו מטמא את הידים. ומפרש כאן תרגום שבתורה שכתבו מקרא מאי ניהו – יגר שהדותא, והיינו אם כתב כל הפרשה ושינה בהן תיבות אלו וכתבן בלשון עברי – גלעד. הנה כך הבינו מפרשי המשנה בפ"ג ממס' ידים, דענין טומאת ידים בכתבי הקודש הוא סניף והמשך לגזירת טומאת קדשים הנוגעים בכתבי הקודש. ובאמנה לא אדע מה טעם ושייכות לגזירת טומאת ידים בספרים עם גזירת נגיעת אוכלים בס"ת, אחרי אשר כפי הטעם המבואר אין הגזירה שייכה רק באוכלים וס"ת כדי שלא יניחום אצל ס"ת, כמבואר. אבל אני תמה, מי מלל לרבותינו דטומאת ידים בספרים בכלל הוא סניף לגזירת טומאת אוכלין בס"ת, והלא מפורש אמרו בשבת י"ד א', תני, אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה, משום דר' פרנך, דאמר האוחז ס"ת ערום נקבר ערום, א"כ מבואר דטעם וענין אחר הוא גזירת טומאת ידים בס"ת כדי שלא ירגילו לאחוז ס"ת בידים ערומות רק ע"י מפה וכדומה, ונמשכה הגזירה לכל כתבי הקודש. ויש הרבה להאריך בזה, אבל מפני כי לא כאן המקום העקרי בענין זה, לכן באנו רק להעיר, וחכם לב יוסיף דעת.
- ↑ פשוט דלשון סורסי הוא לשון ארמי, וראי' לזה שהביא מדברי לבן שהי' ארמי, ומה שנקרא סורסי נראה משום דסוריא היא ארם צובה וארם נהרים, ולכן נקראת השפה על שם המדינה. וע' ב"ק פ"ג א' וב"ב צ' ב' ובמ"ר כאן הלשון לעולם אל יהא לשון סורסי קל בעיניך, שהרי הקב"ה חלק לו כבוד בתורה ובנביאים ובכתובים וכו'. וכמה קשה הי' לי הדבר ימים רבים איך אנו כותבין גט אשה בלשון בלול מעברית וארמית, והלא קיי"ל גט הנכתב בשתי לשונות פסול, עד שנתיישב לי לפי המבואר כאן דיש קרבת מקום וכבוד בין לשונות עברית וארמית, ולכן אין נחשבות כשתי לשונות מיוחדות, ובאמת גם לולא אלה המלות יגר שהדותא מצינו הרבה תיבות ארמיות בתורה וכמש"כ רש"י בפ' בראשית בפסוק הוא ישופך ראש דהמלה ישופך היא ארמית, וכ"כ רמב"ן בפ' ויצא בפסוק זבדני אלהים שהמלה זבדני היא ארמית, ובפ' ברכה ואתה מרבבות קדש וכן הרבה, ולכן אין לדונם כשתי לשונות נפרדות, והארכנו בענין זה במאמר מיוחד על חקר לשון הקודש, קראנוהו בשם שפה לנאמנים (ווארשוי תרנ"ג), וכאן די בזה.
- ↑ ר"ל אם תקח נשים על בנותי שתעשנה צרות זו לזו.
- ↑ ר"ל מניעת תה"מ, ונ"מ בזה לענין יוהכ"פ דכתיב תענו את נפשותיכם אסור בתה"מ, ויתבאר זה אי"ה בפ' אחרי.