תוספות יום טוב/ערכין/ב

תוספות יום טוב ‏ ערכין ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

נתן סלע והעשיר. לשון הר"ב בן כ' שערכו נ' והיה עני ונתן סלע כו'. וכן לקמן היו בידיו ה' סלעים כתב עני בן כ' שהעריך עצמו. וכל זה לשון רש"י וכ"כ בריש פרק ד' והכי אשכחן במתני' גופה ריש פ"ה דאסברה לה אהעריך עצמו. ולאו דוקא דהוא הדין העריך לאחר אלא חדא מתרתי נקט:

פחות. מסלע והעשיר. לאו דוקא פחות מסלע אלא אפילו נתן כל הערך חוץ מסלע אחד מגלגלין עליו את הכל כ"כ התוס'. ונראה בעיני דמתני' נקטה פחות מסלע משום [*דרבי מאיר דלא משכחת לה לדידיה. אלא בפחות מסלע] והשתא אתי שפיר טפי דתני תו אין בערכין כו' למסתם כרבנן דהואיל ונסיב לרישא אליבא דרבי מאיר אטו אי לא הדר וסתים כרבנן. מי לא פסקינן כחכמים:

אין בערכין פחות מסלע כו'. הא תו למה לי [הא] קמ"ל פתוח מסלע הוא דליכא. הא יתר על סלע איכא [אע"ג דליכא חמשים סלעים דאם היו בידו ה' סלעים נותן כולם דהיינו יותר על סלע ופתות מחמשים] יתר על חמשים הוא דליכא. הא פחות מחמשים הוא דאיכא [כדאמרן] וסתמא כרבנן. גמ'.

אין פתח בטועה פחות משבעה. ולא יותר על י"ז. פי' הר"ב טועה היום. ואינה יודעת אם בימי נדותה עומדת או באותן י"א יום של ימי זוב וכו'. כיצד טועה שאמרה יום א' טמא ראיתי היום כו'. פתחה י"ז כו'. וצריכא ז' נקיים וקרבן. פירוש עולה באה על תנאי והחטאת אינה נאכל. כדתנן בקמא מכריתות. ואם אמרה שני ימים ראיתי. נאמר פתחה ג"כ י"ז לפו שאנו אומרים אפשר שאלו הב' ימים יום א' מהן קודם עת נדתה ויום א' מתחלת עת נדתה ונשארו מן התקופה [שיש בין תחלת נדה לתחלת נדה] עד כאן י"ז ימים. וכן אם אמרה ג' ימים ראיתי נאמר אפשר ששני ימים מהן קודם עת נדה ויום א' מהתחלת ז' ימי נדה נשארו מן התקופה י"ז יום הרי היא ג"כ פתחה י"ז אלא שהיא ספק זבה לפי שראתה ג' ימים על הסדר. ואינה יודעת עת נדתה. ואפשר שאלו הג' ימים בלא עת נדתה הם. ואם אמרה ארבעה ימים ראיתי נאמר בה ג"כ שהיא ספק זבה וקרבנה אינו נאכל. לפי שאפשר שיהיו אלו הארבעה ימים שנים קודם לעת נדתה ושנים מימי נדתה ולא תהא זבה. וכשאע משערין הספק הזה יהיה פתחה ט"ז יום. לפי שאם נאמר ששני ימים מאלו הד'. מתחלת עת נדתה ישארו [עם] הי"א ימים שהיא תקופה קטנה [ה' ימים שהם עם הי"א] ט"ז יום. ואם אמרה ה' ימים ראיתי על הדרך הזה בעצמו נאמר ג' מאלו הה' מתחלת עת נדתה וישארו מן התקופה ט"ו. וכן אמר בברייתא ה' ימים ראיתי פתחה ט"ו. והיא ג"כ ספק זבה ולא יסור דבר מהיות כן כל זמן שמוסיף זמן ראיית הדס יום יתסר מזמן הפתח יום והיא בכל זה ספק זבה. עד שתאמר י"א יום ראיתי פתחה ט' והיא ג"כ ספק זבה לפי שנאמר [ב' ימים] מאלו [הן מסוף] הי"א יום קודם עת נדתה. וז' של נדה. וב' ימים שארית הי"א שראתה פתחה ט'. ואם אמרה י"ב ימים ראיתי דם פתחה ח'. והיא זבה ודאית. לפי שאם תאמר ששני ימים מזמן ראיית הדם קודם עת נדתה. ושבעה של נדה. ושלשה אחר זמן הנדה. הרי היא זבה. לפי שכבר ראתה שלשה ימים רצופין אחר זמן הנדות [ואם נאמר] שאלו הי"ב יום שראתה בכולן הדם. אפשר שיהא מכללם ג' ימים קודם עת נדתה. וז' של נדה ושנים אחר הנדה. הרי היא ג"כ: זבה. לפי שכבר קדמה זיבות לנדות. וכן אם ראתה הדם י"ג יום. פתחה ז'. לפי ההיקש הזה בעצמו ע"מ שיהיו מן הי"ג יום ב' ימים קודם הנדה והי"א [שבעה של נדה וד' אחר זמן הנדה ויהיו] הנשארים מכל התקופה ז' ימים. וזהו ג"כ זבה ודאית. כמו שבארנו במה שלפניה. ולפי ענין זה נכתב בברייתא כפי מה שתיקן הגמ'. כל הזבות הטועות מביאות קרבן. ואינו נאכל. חוץ מפתח ז' ומפתח ת' שמביאין קרבן ונאכל. לפי ששתיהן זבות ודאית. כמו שפירשנו. ולפיכך תאכל החטאת. וזה שאמרנו פתחה י"ז או פחות מי"ז. אין הכוונה שתהא כל הזמן הזה אסורה על בעלה אלא הענין שזכרנו שאחר אותו הזמן תקבע לה ווסת לנדתה: והוא הפחות שאפשר כמו שבארנו. ואין הפרש בין מי שראתה דם י"ג ימים והיא טועה כמו שבארע תחלה. ובין מי שראתה דם זמן אחר שאין לה פחות מפתח ז'. לפי שהיא זבה ודאית. כמו שבארנו וצריכה לספור ז' נקיים. ולפיכך נמצא שא"א לה למעט לשום התחלת זמן הנדות אלא אחר ז' ימי הספירה. הרמב"ם:

[*אין בנגעים פחות משבוע אחד. כתב הר"ב דיש בנגעי אדם כו'. עיין בספ"ג דמסכת נגעים]:

ב

ולא נראה יתר על שמנה. פירש הר"ב שחדשה של לבנה כ"ט יום וחצי ושתי ידות שעה. וע"ג חלקים. שכל חלק א' מתתר"ף לשעה. והשתי ידות הם ב' שלישים. והכי איתא בברייתא פ"ב דר"ה דף כ"ה. והטעם שעשו חלקי השעה לתתר"ף. כתב הרמב"ם בפ"ו מה' קדוש החדש. לפי שענין זה יש בו חצי. והוא תק"מ. ורביע והוא ר"ע. ושמינית והוא קל"ה. ושליש והוא ש"ס. ושתות והיא ק"פ. ותשיעית והוא ק"ך. וחומש והוא רי"ו. ועשור והוא ק"ח. וחצי עשור והוא נ"ד. ורביע עשור והוא כ"ז. [ע"כ]. ונוכל לשמש בהם בכל אלו המנינים כשנצטרך לכל מנין ומנין מהם. ומ"ש הר"ב לב' חדשים נ"ט ימים חדש א' מכ"ט וחדש א' מל' יום לפי שא"א לומר שר"ח יהיה במקצת היום עד שיהיה מקצת היום מחדש שעבר ומקצתו מהבא. שנאמר (במדבר י"א) עד חדש ימים מפי השמועה למדו שימים אתה מחשב לחדש. ואין אתה מחשב שעות. הרמב"ם ריש פ"ח מה' קידוש החדש. ומ"ש הר"ב מפני יתירות הב' ידות כו' צריכים פעמים לעשות ח' מלאים וד' חסרים. פעמים ח' חסרים וארבע מלאים. לפי שלא יתקבצו היתירות שיהיו בשיווי משלימים ב' מלאים. ולפיכך לשנה הבאה יחסרו:

ולא יתר על י"א. פי' הר"ב אם חלו ב' י"ט של ר"ה להיות בה' כו' עיין בפירושו ספי"א דמנחות:

ולא יתר על י"ב. פירש הר"ב אם חלו ב' י"ט של ר"ה אחר אותה שבת. ועמ"ש סוף פט"ו דשבת ובמשנה ז' פי"א דמנחות:

ג

ולא מוסיפין על ששה. עמ"ש בשם התוספות והרמב"ם במשנה ה':

ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה כו'. שבאלו הימים גומרין את ההלל לפי שחלוקין בקרבנותיהן משא"כ ימי הפסח. ובשבת לא משום דלא אקרי מועד. ור"ח דאקרי מועד כמ"ש במשנה ד' פ"ק דשבועות. לא אקדיש בעשיית מלאכה דכתיב (ישעיה ל') השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה. ר"ה וי"כ דאקרו מועד ואקדוש בעשיית מלאכה. אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה. וחנוכה שאני דאע"ג דלא הכי ולא הכי. אומרין משום ניסא [אבל אין בו חליל לפי שאין בו קרבן מיוחד ליומו. נ"ל] ופורים איכא דאמרי מכיון שנכנסו לארץ אין אומרין שירה על נס שבח"ל וא"ד כיון שגלו חזרו להתירן וקרייתה [קריית המגילה] זו היא הלילא. וקביעות ההלל כתבתי במשנה ז' פ"ה דפסחים. ומ"ש הר"ב דחליל שמכה לפני מזבח על הקרבן דוחה שבת דהא א"א לח' ימי החג בלא שבת. ובגמ' מפקינן מכמה מקראות דקרבן טעון שירה. וחדא מינייהו ושרת. שכתב הר"ב במשנה דלקמן. ואפי' למ"ד אין שירה אלא בפה. והכי משמע הלכתא במתני' דלקמן וכן כתבתי להרמב"ם במשנה י"ג פרק בתרא דערובין. אפ"ה דוחה משום דלית בהו אלא משום שבות דאין מטפחין ואין מרקדין דתנן במשנה ב' פ"ה דביצה ואין שבות במקדש כמ"ש שם בערובין. והתוס' דף י"א כתבו דמתנו' דהכא ודלקמן כתנאי. דדהכא כר"י בר יהודה דס"ל עיקר שירה בכלי. ושוב מצאתי בתוס' פ' החליל דף נ"א שכתבו תימה דמסקי. דעיקר שירה בפה ותנן החליל מכה בח' ימי החג וא"א בלא שבת. וי"ל דטעמא משום דאין שבות במקדש. ובירושלמי פריך ומשני ההיא ר' יוסי בר יהודה היא דס"ל עיקר שירה בכלי. ע"כ. ולירושלמי יש לומר דשבות זה אסרו אף במקדש כדאשכחן בשאר שבות. כמ"ש בפרק בתרא דערובין משנה י"ב. ומ"ש [הר"ב] דחליל של בית השואבה לא היה דוחה כו'. טעמא פרישית בריש פרק החליל. ומ"ש דבשאר ימים היו מהללים בצלצל וכנורות. לשון רש"י היו נבלים וצלצל וכנורות. ומ"ש והשיר היה. השיר שהלוים היו אומרים כו'. דתנן בסוף מסכת תמיד:

אבוב. כתב הר"ב בגמ' מוכח דתליל גופיה קרו אבוב. ואמאי קרו ליה חליל דחלי קליה פירש"י מתוק קולו לשמוע:

מחליק. לשון הר"ב חלוק היינו סיום השמעת קול הנעימה. ולשון רש"י חלוק היינו סיום. שמחלק בין נעימה לנעימה.

ד

לוים היו. פירש הר"ב סבר מעלין מן הדוכן למעשרות. וכ"כ הרמב"ם. ומשמע דלא בעי מיוחסים. משום דלא ס"ל דמעלין [מדוכן] אף ליוחסין. אבל בגמרא [דף י"א] מ"ד לוים היו קסבר מעלין מדוכן בין ליוחסין בין למעשרות. ועמ"ש במשנה ו'. ומ"ש הר"ב בשיר שבפה. כ"ע מודו דאין אומרים שיר בפה על הקרבן אלא לוים דכתיב גבי לוי ושרת בשם ה' כו' פשטיה דקרא בכהן מדבר כדמוכחי קראי וכמ"ש רש"י בפי' החומש והיינו נמי דפרכינן בגמ' ואימא נשיאות כפים ומשני מדכתיב (דברים י') לשרתו ולברך בשמו מכלל דברכת כהנים לאו שירות הוא [*ופי' דוכן כתבו הר"ב במשנה ו':

ומאמאום. פירש הר"ב שם מקום. וכן פירש"י. ואע"פ שגורם בעי"ן בשאר ספרים הגי' כמו שלפנינו וכן נמצא שם מקום במס' כריתות פ"ג משנה ז' ושם ג"כ חילופי גרסאות ומ"ה לא פי' שהוא ג"כ שם משפחה ושתיבת בית משמש גם לאחריה:

משיאין לכהונה. והר"ב העתיק ומשיאין. וכן העתיק רש"י. אבל דקדקתי בכמה נוסחאות. ולא מצאתי כן].

ה

אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים. פירש הר"ב האי תנא סבר דכבשים של תמידים טעונים בקור ממום ד' ימים קודם שחיטתן דומיא דפסח מצרים כו'. את הפסח במועדו וכ"כ הרמב"ם. ותימה דהאי קרא בפרשת בהעלותך בפסח מדבר כתיב. ובמשנה ה' פ"ט דפסחים תנן מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו מבעשור. ואין נראה שיהא פסח מדבר בכלל פסח מצרים. ובגמ'. תניא בן בג בג אומר מנין לתמיד שטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה ת"ל תשמרו להקריב לי במועדו. ולהלן הוא אומר (שמות י"ב) והיה לכם למשמרת עד י"ד יום כו' יליף שמירה שמירה. [*ואע"ג דהא דבן בג בג. איתא נמי בפסחים שם דף צ"ו. ומסיים שם רש"י. על הא דבן בג בג דקיימא אתמידין [דלדורות]. דה"ה ודאי לפסח דורות. אכתי קשיא כנפי לאיי היאך למד תמידין מפסח מדבר. שאין נראה שיהיו אלו בכלל פסח דורות ופסח דורות עצמו לא נלמוד אלא מתמידין אמנם התם בפסחים מה שפירש"י כן דפסח דורות ילפינן מתמידין. לא פירש כן אלא לפי המקשן שלא הקשה אלא מתמידין דלא נוכל לומר הזה דממעט ואי לאו דה"ה לפסח דורות. א"כ לא הוה מקשה מידי דהא המיעוט נוקמה לפסח דורות. אבל לפי התרצן למדע לפסח דורות מדכתיב (שם י"ג) ועבדת את העבודה [הזאת] בחדש הזה שיהיו כל העבודות תדש זה כזה. וכמו שהעתקתיו במסכת פסחים שם [ד"ה מקחו] בס"ד. ולפי זה שפסח דורות נלמד מפסוק דועבדת את העבודה הזאת וגו'. שפיר מלתא ללמוד תמידין מפסח מדבר שהוא בכלל פסח דורות אך קשה דברייתא דבן בג בג לא למדה כן אלא למדה תמידין מפסח מצרים. וכן הוא בסוגיא דהכא ודפסחים שם. אבל מדכתב הרמב"ם בפירושו דמשנתינו אתיא כבן בג בג ומפרש דיליף מבמועדו במועדו. מוכח שכך גרס בברייתא דבן בג בג. ואחריו נמשך הר"ב ז"ל]:

כדי לשבת ולשני י"ט של ר"ה. פירש הר"ב דכי היכי דמקלעי שבת ושני י"ט של ר"ה בהדי הדדי. היה צריך להקדים ולבקר ההוא דשלישי בשבת. עמ"ש ספט"ו דשבת ובמשנה ז' פי"א דמנחות:

אין פוחתין משתי חצוצרות. לא אתפרש טעמא ואפשר דותקעתם בחצוצרות תרתי במשמע. א"נ דומיא דשל משה דכתיב (במדבר י') עשה לך שתי חצוצרות:

ומוסיפין עד לעולם. כתב הר"ב בגמרא מפרש עד ק"ך שנאמר ועמהם הכהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות. דכיון דאשכחן בקרא שחפשו אחרי ק"ך כהנים לתקוע בחצוצרות ולא יותר. ש"מ דעד ק"ך. הוי הדור מצוה. וא"צ לחפש יותר אחר כהנים. א"נ [דהא פשיטא] דאין מוסיפין (יותר) [עד עולם]. שאם יוסיפו יותר עירבוב קלא. תוס'. והרמב"ם כתב במשנה דלקמן. שהחצוצרות אין מוסיפין יותר על ק"ך וזולתן מן החצוצרות שאמרו עד לעולם אין להם קצב:

אין פוחתין מט' כנורות. לא אתפרש טעמא. רש"י.

והצלצל. עי' בפי' הר"ב [*בפ"ז דתמיד משנה ג' וכן] ברפ"ה דשקלים [*ומ"ש הר"ב שהן שתי חתיכות שמכין כו'. כ"כ רש"י. וגם בשרשים להרד"ק ערך צלל ראיתי שכתב כן. וספר נדפס במנטובה נקרא שלטי הגבורים. כתב שם בפ"ו שאין ר"ל ההקשה ההמונית. כשיקישו עמי הארץ חתיכה נחשת על חתיכה כמוה בלי למוד מלאכותי. אבל היא כמו החצוצרות של נחשת הנחלקת לשתים שיתקעו בה בפה. וגם במשמוש ידים בהולכה והובאה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. של חלק האחד ממנה. על האחר. ע"כ. וחצוצרות כזה מפורסמת ונקראת בלשון אשכנז באזרא"ן]:

ו

איין פוחתין מי"ב לוים. ל' הר"ב תשע לט' כנורות. ושנים לשני נבלים וא' לצלצל. אבל חצוצרות כהנים היו מחצצרים כדמוכח קרא דלעיל. והכי תנן במ"ג פרק בתרא דתמיד. ומיהו קשיא לי למ"ד עיקר שירה בפה והכי קי"ל. כמ"ש לעיל. הני י"ב לוים כנגד מי. ולשון הרמב"ם [בפי']. אלו הי"ב לוים כנגד ט' כנורים וכו'. ועוד פירש בדראב"י דאין עולין מן המנין. אותן שאומרים שיר על הכלים ולא בפה. אינן עולין ממנין י"ב לוים. ועמ"ש לקמן בדבור אין עולין כו'. ובגמ' הני כנגד מי אמר רב פפא כנגד ע' כנורות כו' שנאמר (ד"ה יז' כ"ה) הוא ואחיו ובניו י"ב ושם כתוב כל אלה על ידי אביהם בשיר בית ה' במצלתים נבלים וכנורות. ויתכן לומר שהיו אומרים בפה ומנגנים ג"כ בכלי שיר. והכי משמע דכתיב בתחלת הפרשה הנבאים בכנורות בנבלים ובמצלתים. ולישנא דנבאים בפה משמע וזו סיוע לר' חנינא בן אנטיגנוס דמתני' ד'. ואינך תנאי סברי דאע"פ שכך היה לא לעכב נבחרו הם דוקא.

הדוכן. פירש הר"ב אצטבא כו'. עיין ספ"ב דמדות:

אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר. גמ' דאמר קרא (עזרא ג') ויעמד ישוע ובניו ואחיו קדמיאל ובניו וגו'. פי' התוס' דסיפיה דקרא בניהם ואחיהם הלוים בניהם ל"ל והלא הזכיר [בכל] א' בניו אלא ש"מ דלהכי כתביה דהוה מיותר ומשמע קטנים:

אין עולים למנין. פירש הר"ב למנין הלוים הצריכים לדוכן. וכן לשון רש"י ומהכא נמי מוכרח דהא דפי' הר"ב לעיל י"ב לוים לכנורות כו' דלא פירש כן. אלא כלומר כנגד ולא שהיו מנגנים בכלים ולא בפה דאל"כ מאי קאמר ראב"י שאין עולין למנין. הא ת"ק כבר אמר כן שהקטנים לא היו אומרים בכלי. וא"כ אינם ממנין אלו האומרים בכלי ועיין לעיל כתבתי ל' הרמב"ם שמפרש הא דאין עולין בענין אחר:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.