תוספות יום טוב/נזיר/ב

תוספות יום טוב ‏ נזיר ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אלא באומר הרי הן עלי קרבן. פי' הר"ב דהוי נדור מן הגרוגרות וכפירש"י. וכתבו התוספות וא"ת והא איהו נזיר קאמר. ואיך יהיה נדור. וי"ל דנזיר לשון הפרשה כאילו אמר הריני פרוש מן הגרוגרות. ע"כ. וכ"פ הרמב"ם כי נזיר אלהים דשמשון. כמ"ש בשמו במשנה ב' פרק קמא. וכתבו עוד התוספת וא"ת הא בנדרים [בפ"ק משנה ד'] מוכח [לרבי יהודה] אמר קרבן לא הוי נדר בקרבן עד שיאמר כקרבן בכ"ף וי"ל דה"מ כשלא אמר עלי אלא ככר זה כקרבן. אבל כי אמר ככר זה עלי קרבן אצ"ל כ"ף ע"כ. דאע"ג דר"י אליבא דב"ש אמר למלתיה דהכא מ"מ לא משמע דבהא פליגי נמי והיה יכול לומר הרי עלי כקרבן אלא ודאי דבלאו הכי ס"ל לר"י דבלא כ"ף סגי והיינו משום דאומר הרי עלי:

ב

אמר אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני וכו'. פי' הר"ב אמר פרה זו סבורה שלא תעמוד ואומרת בלבה וכו'. וז"ל הרמב"ם. אמרה זאת הפרה נזירה אני ע"ד העברה כמו שאומרים בני אדם בזמנינו זה בשביל הרבה מן הגולמים [לשון גולמי כלי מתכות פי"ב דכלים משנה ו'] כשקשה עליו המלאכה בהם נשבע זה הדבר שהוא לא יתפעל כמו כן בלא ספק היה ג"כ בזמנם אלו הדברים משתמשין הרבה בין בני אדם ע"כ. ובלשון הכתוב נמצא מחשבה אף בדבר שאין בו רוח חיים שנאמר (יונה א') והאניה חשבה להשבר לפי שהאדם הרואה האניה חושב עליה להשבר ותולה הפסוק המחשבה באניה ה"נ תולה המחשבה בפרה ובדלת. תוספות. ונמצא מחשבה בלשון אמירה בכתוב כגון ודובר אמת בלבבו (תהלים ט"ו) °ויאמר עשו בלבו (בראשית כ"ז) רש"י:

אמר הדלת הזה וכו'. וצריכא דלא תימא דוקא גרוגרות ובשר מחלפי בענבים בהא אמרי ב"ש. אבל בדלת מודו ואי אשמועינן דלת ה"א בהא אמרי ב"ה וכו'. גמרא. [*ופירש"י מחלפא בענבים דגרוגרות ודבילה פירי בפירי מיחלף. בשרא וחמרא אורחייהו דאינשי דאמרי בהדי הדדי ואמטו להכי איכא למימר כי אמר מבשרא כמ"ד מיין דמי ע"כ ולשון התוס' פירי כו' ושמא דעתו היה לומר ענבים ועלה בפיו גרוגרות ובשרא וחמרא זו היא עיקר הסעודה ומיחלף בלשון בני אדם זה לזה עכ"ל]:

הזה. אף על פי שבכתוב נמצא הדלת תסוב על צירה [משלי כ"ו] ובבנינא דשלמה ודיחזקאל ושתים דלתות לדלת האחת. כבר אמר החכם הראב"ע כל אשר אין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. גם נמצא חומה גבוהה דלתים ובריח בסוף פרשת דברים בסימן הרבים:

הרי פרה זו עלי קרבן. כלומר נדור וכדלעיל וכן מן הדלת שייך לדור בקרבן שהרי כל דברים שבעולם יכול לאסור עליו בהתפסת קרבן כדתנן בפ"ק דנדרים. ולפי' הרמב"ם דלעיל ר"ל שיאמר ג"כ לשון זה שכיון שהזכיר נזיר וקרבן הוי נזיר:

אם עומדת היא. ולשון הר"ב בלבי היה וכו' אם לא תעמוד וכדמפרשים ברישא. ונ"ל לפרש דה"ק היה בלבי לומר הרי פרה זו עלי קרבן כשאמרתי שהפרה אמרה שתהא נזירה אם עומדת היא שאני אומר הריני נזיר ממנה וכו'. והרמב"ם כתב כמו כן עד שיאמר ג"כ והרי בשרה קרבן אם לא עמדה. ע"כ. ולפי פירושו שר"ל שיהא נזיר כשאומר שתי לשונות לשון נזיר ולשון קרבן צריך לפרש דה"ק באומר הריני נזיר ממנה. והרי פרה זו עלי קרבן ולא כמאמרה שאמרה שתהא נזירה אם עומדת היא. [*ורש"י לא גרס בדברי תנא קמא אלא אם עומדת ולא גרס אני ומפרש דהכי משמע היא סבורה שתהא מתעכבת שם הריני נזיר אם תתקיים מחשבתה שתהא עומדת שם. ע"כ. וכתב עוד אבל בדלת לא פליג ר"י דהא*) לא שייכא לישנא דנדרים גבי דלת כלל]:

ג

הרי זה נזיר. כמו הנודר מן החרצנים דמשנה ב' פרק קמא ולא קתני לה אלא משום סיפא:

מעשה באשה אחת וכו'. פירש הר"ב מתני' חסורי מחסרא. ואם היה שכור וכו' ופירש הרמב"ם אבל לא הגיע לשכרותו של לוט שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בר חיובא:

ד

על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים. משום דכתיב (במדבר ו') נזר אלהיו על ראשו ניחא להו לאינשי לידור בתגלחת. אבל הוא הדין כשנודר על מנת לגלח. וכן לשון הרמב"ם בפרק א' מה"נ או לגלח:

[*ואסור בכולן וכו'. פירש הר"ב מפני שהתנה כו' עיין מ"ש במשנה י' פרק י"ג דמנחות]:

אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה אסור. פירש הר"ב דהניזר מאחד מהן אסור בכולן ומשמע דאין לו התרה. וכן פסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות נזירות. אבל הראב"ד כתב שאם בא לפני חכם וא"ל כך דרך שאלה שהחכם מתיר לו שאין פתח לנדרו גדול מזה ולא אמרו אסור. אלא כשהוא סובר להתיר לעצמו מזה הדרך. ע"כ. וכתב הכ"מ שטעמו של הרמב"ם משום דמתני' סתמא קתני דאסור. משמע אפי' בא לפני חכם. וטעם הדבר שהרי הנודר מן החרצנים אפילו יאמר אלו הייתי יודע שהייתי אסור בכולן לא הייתי נודר עם כל זה אסור ע"כ אבל זה הדין דאפי' יאמר כו'. הרמב"ם הוא שכתבו שם. והראב"ד יאמר דערבא ערבא צריך דגם זה מניין לו. ועיין מ"ש בדר"ש לקמן:

או מפני שאני קובר מתים. כלומר שאני צריך ליטמאות בהם וליטפל בהם בשכר מחמת דוחקי. תוס'. ובגמ' פירש"י שאין קוברין באותו מקום אלא הוא:

הרי זה מותר. פי' הר"ב דהוי נדרי אונסים. גמרא. והקשו בתוס' דמי דָמִי דנדרי אונסים היינו שהאונס בא אח"כ. אבל בשעת הנדר לא ידע האונס כדתנן במ"ג פ"ג דנדרים ומפר"ת דמתני' נמי איירי שהאונס בא אח"כ כגון שבשעת הנדר היה בריא וחזק ויכול לחיות בלא יין. ולבסוף החליש. או תחלה היה עשיר ולא היה צריך להטפל למתים. ולבסוף העני. א"נ משום דאין פיו ולבו שוים. דפיו היה להיות נזיר מיין. אבל בלבו לא היה. ומה דאמר אבל כסבור הייתי בלבי כשעשיתי הנדר. ע"כ. וכ"כ רש"י בלשון אחר והביא ראיה דבכה"ג קרי ליה גמ' לבו אנסו. כלומר אבל זה אין בכלל נדרי אונסים אלא בכלל נדרי שגגות הוא שאין פיו ולבו שוין אלא דגמ' קרי ליה אונס הלב על שם זה אמרי' נמי הכא שהן נדרי אונסין. ולעולם נדרי שגגות הן בל' המשנה ואף הרמב"ם בפירושו כתב נדרי אונסין הן כלשון הגמ' אבל בחבורו כתב שאלו בכלל נדרי שגגות:

רבי שמעון אוסר. פי' הר"ב דסבר ד' נדרים וכו' צריכין שאלה וע"י שאלה מותרים אף לר"ש ולא אסר אלא עד שישאל ומכאן סייעתא לפי' הראב"ד דמפרש לאסור דבדברי ת"ק דרישא היינו נמי עד שישאל:

ה

ועלי לגלח נזיר כו'. כתב הר"ב להביא קרבנות. מסיים הרמב"ם שחייב בהם בשעת התגלחת כשנשלם הנזירות:

מגלחים זה את זה. כתב הר"ב ואע"פ שבשעה שנדר הראשון כו' אכתי לא הוי השני [נזיר] משום דה"ק דאי משכחנא דהוי נזיר אגלחיה. גמרא:

ואם לאו. שאין להם פקחות זה. אלא כל א' הביא קרבן לעצמו צריך לגלח לנזיר אחר להביא קרבנותיו תחתיו. תוס':

ו

[*זה מגלח כו'. כאשר הגהתי בפי' הר"ב כן הוא לשון רש"י ז"ל]:

וחכמים אומרים זה מגלח חצי נזיר כו'. פי' הר"ב נדר ופתחו עמו והויא כאומר חצי קרבנות נזיר עלי וכו' שהכל מודים כיון שתלה החצי בקרבן וכשאומר קרבנות חצי נזיר עלי הכל מודים דכולה בעי אתויי כך היא שיטת התוס'. וכתבו דושמע חברו ואמר ואני בכדי נקט דהא בראשון נמי פליגי עכ"ל. וללשון אחר שפירש"י לאו בכדי נקטיה דמפרש דר"מ ורבנן פליגי אי הנזיר מיפטר בקרבנותיהן של אלו וסבר ר"מ דמפטר משום שזה מגלח נזיר שלם כו' ומטעם שפי' הר"ב ולכך יוצא הנזיר בקרבנות אלו ורבנן סברי דהואיל ושנים הם ויכולים להביא יחד קרבן נזיר שלם הלכך מביאין ביחד קרבן נזיר שלם ואין הנזיר יוצא בקרבנותיהן שהיאך יוצא והרי אין אחד מהם נדר אלא בחצי. ואי לא הוה אלא חד שאמר כן. היו מודים חכמים שמביא קרבן נזיר שלם שאין חצי נזירות והיה יוצא הנזיר בקרבנותיו. אבל עכשיו ששנים הם ויכולים להביא ביחד קרבן נזיר שלם הרי אלו מביאים ביחד. וכיון שאין על שום אחד מהם נדר אלא חצי אין נזיר יוצא בכך ומחוייב להביא חובתו ומה שמביאין אלו הוא לנדבה בעלמא:

ז

הריני נזיר לכשיהיה לי בן. פי' הודאה ושבח להקב"ה שחנני וזכני ונולד לי בן. °תוס':

הרי זה נזיר. בגמרא פריך פשיטא ומשני משום סיפא בת טומטום כו' שאינו נזיר דמהו דתימא לכשאבנה הוא דקאמר [דכתיב (בראשית ל') ואבנה גם אנכי ממנה] וכי נולד בת. טומטום. ואנדרוגינוס. [דבהני נמי בנוי] ליהוי נזיר קא משמע לן דלא:

כשאראה כשיהיה לי ולד. וכן הוא בנוסח משנה שבגמ' ויש נוסחאות דלא גרסינן כשיהיה. וכן בנוסח משנה דבירושלמי ולא ידענא אמאי שני בסיפא מלישנא דברישא ולשון הרמב"ם בספ"א מהלכות נזיר אמר הריני נזיר כשיהיה לי ולד:

אפילו נולד לו בת כו'. דמהו דתימא ולד דמחשב ביני אינשי קאמר דהיינו בן קמ"ל. דבת טומטום וכו' נמי מקרי ולד. גמ':

ח

הפילה אשתו אינו נזיר. כתב הר"ב ומתני' ר' יהודה היא דאמר לא מחית איניש כו' היינו ר' יהודה דס"פ דלעיל גם מתני' ה' דפרק דלעיל כוותיה וע"ש:

ר"ש אומר וכו'. ולא פליג אהא דנולד לו בן דלעיל דכשאמר שיהיה לי בן ודאי לא היה דעתו אלא לבן ודאי. לא לטומטום. ולא פליג ר"ש אלא היכא דהפילה בן זכר דמספקא ליה דשמא הוה בן קיימא והוי בן גמור. תוס':

ט

מניח את שלו ומונה את של בנו ואח"כ משלים וכו'. ואח"כ יגלח על שתיהם ומביא ב' קרבנות אחד לו לנזירות בנו וא' לנזירות עצמו אבל לא יגלח אחר שהשלים נזירות [בנו] דא"כ היאך ישלים נזירותו כי לא יוכל לגלח בהשלמת נזירות דאין גידול שער פחות מל' יום ונהי דאי נדר נזירות מרובה שהיה נשאר °אחר נזירות דבנו ל' יום דאז היה יכול לגלח לנזירות בנו להשלים נזירתו ולשוב ולגלח מ"מ במתני' דמיירי בסתם נזירות דהוי ל' יום הלכך אם יגלח לנזירות בנו לא יוכל לקיים מצות גילוח אנזירות דנפשיה לכך לא יגלח עד שישלים שתי הנזירות ויביא שתי קרבנות. תוס'. וכן דעת רש"י כמ"ש במשנה דלקמן. אבל להרמב"ם בחבורו פ"ד נראה דאין בין נזירות מרובה לנזירות מועטת כלום ואחר השלמת בנו מגלח וחוזר לשלו וצריך שימנה שלשים אפילו אם אין לו עליו שלשים לפי שאין בין תגלחת לתגלחת פחות מל'. ונראה דלדבריו מתני' דלקמן פירושא דמתני' דהכא היא וכאילו הוא שונה כיצד הריני וכו' ואין להכריע מה דעת הר"ב אם הוא סובר כמו הרמב"ם או כרש"י ותוס':

י

לאחר שבעים יום סותר. ולא גרסינן סותר שבעים °כ"כ התוספות וכן הוא לדעת הר"ב שמפרש שמפסיד כל אותן הימים שמנה אחר שבעים ש"מ דאין סותר הכל וכן פי' הרמב"ם. ובחבורו פ"ד כתב סותר עד שבעים. ואולי שכן גירסתו במשנה. אבל רש"י מפרש כגירסת הספר שכתב סותר את הכל ומתחיל למנות את של בנו ומגלח ואח"כ מונה מאה שלו. וה"מ בנזירות מרובה. אבל בנזירות מועטת אינו סותר כלל כדתנן לעיל מניח את שלו ומונה את של בנו ואח"כ משלים את שלו. ואינו סותר. וטעמא מאי כדאמרן שאין תגלחת בינתים וכחדא נזירות אריכא הוא. ע"כ:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---