תוספות יום טוב/בבא קמא/ו

תוספות יום טוב ‏ בבא קמא ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הכונס צאן לדיר. עיין בסוף פרק דלקמן וכתבו התוספות זה היה לשנות לעיל בהדי מילי דשור דלא הוי ליה להפסיק במילי דבור. אלא אגב דתנא נפל לבור והבאיש מימיו. תנא בתריה [כל] מילי דבור. אי נמי מילי דבור ראוי לשנות תחלה. [*קודם שישנה דיני שמירה. וגם דיני אם היה ראוי לשנות תחלה] אלא אגב דתנן כסהו כראוי בבור. דהוצרך להזכיר דין פותח וכורה שבו דבר הכתוב. תני נמי הנך דנעל בפניה כראוי. ע"כ:

לדיר. עי' בפי' הר"ב במשנה ג' פרק ב' דעירובין:

ונעל בפניה כראוי. פירש הר"ב במשנה דלקמן שהיא בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה וטעמא מפרש בגמרא דהתורה מיעטה בשמירת שן ורגל דכתיב בהו ושלח ובער עד דעביד כעין ושלח. עד דעביד כעין ובער. כעין שיאכילנה בידים. כלומר בפשיעה:

נפרצה בלילה. אע"פ דתנן נעל בפניה כראוי פטור. איצטריך למתני נפרצה בלילה פטור. למידק הא ביום חייב. דקלא אית לה למלתא ומסתמא ידע שנפרצה. אי נמי בלילה אפילו נודע לו שנפרצה ויצא הבהמה. אין לו לטרוח יותר מדאי לחזר אחריה באפילה. תוספות:

או שפרצוה לסטים. ואיצטריך לאשמועינן דאפילו לסטים פטורים כשלא הוציאוה. תוספות:

הוציאוה לסטים. מסיק בגמרא שהכישה במקל לצאת. והרמב"ם פירש כשהיו סבה ליציאתה כגון שיעמדו בפניה עד שישובו מאליה [*וכך פירש הר"ב] משמע דסבירא להו דהכישה במקל לאו דוקא אלא כל שהיו סבה ליציאתה. ודנקט בגמרא הכישה לאפוקי בידים דלא. דהא מלתא דפשיטא הוא. ועיין לקמן:

לסטים חייבים. ואע"ג דמשיכה לא קניא אלא במצות המוכר [כמ"ש במ"ד פ"ק דקדושין] ומאן אמר ליה למשוך. מ"מ כיון שעשה לה דבר הקונה במקח וממכר והיא עתה ברשותו חייב בשמירתה. הרא"ש. והכישה קניא כדאיתא בפ"ק דקדושין [דף כ"ב]. עיין בטור ריש סימן קצ"ז. וכן קוראה בקול והלכה. קונה. וסייעתא להרמב"ם [*והר"ב] דהכישה לאו דוקא [אבל בחבורו ס"ל דהכישה דוקא] אלא דקשיא דמ"מ קול מיהא בעי והוה ליה לפרש. לפיכך נראה בעיני דהרמב"ם [*והר"ב] סוברים קנס הוא שקנסו חכמים לגזלן שיהא חייב. אלא דקשיא לי הירושלמי שכתב הרא"ש דהוציאוה לאבדה פטורים דאי משום קנס נגעו בה הוו להו לקנוס המאבד ג"כ. וי"ל דלאבד לא שכיח כמו גזלה דלנפשיה. ובמידי דלא שכיחי לא קנסו. והירושלמי דייק לה ממשנתינו דנקטה לסטים דמשמע דלנפשייהו כדרך הלסטים:

ב

מסרה לרועה נכנס רועה תחתיו. כתב הר"ב שדרך הרועה הגדול למסור לרועה הקטן שתחתיו. דמדקתני מסרה לרועה ולא קתני מסרה לאחר ש"מ מאי מסרה לרועה. מסרה לרועה שתחתיו כדאיתא בגמרא:

נפלה לגינה. באונס מגג בעליה הסמוך לגינת חבירו. או שהיתה רשות הרבים גבוה מן הגינה ונפלה. רש"י. וכתב הר"ב כגון שהוחלקה וכו'. אבל דחו אותה חברותיה וכו'. וכך פסקו הרי"ף והרמב"ם. ולפי זה סיפא דתנן ירדה כדרכה רבותא הוה ליה למתני דאפילו הפילוה חברותיה משלמת. ולימא מסייעא להו להרא"ש וסייעתו דסברי דדחפו חברותיה. לא הוי פשיעה ופטור:

מה שנהנית. כתב הרמב"ם וכבר ביארנו בפ"ב היאך הוא הדין במה שאמר משלם מה שנהנית. ע"כ. ועיין שם בפירש הר"ב במ"ב:

שמין בית סאה וכו'. כתב הר"ב אין שמין וכו' ורחמנא אמר ובער בשדה אחר ודרשינן מלמד וכו'. גמרא. דמדנקט בשדה אחר ולא נקט בשדה חבירו אשמועינן ע"ג שדה אחרת ומדנקטיה לקרא גבי ובער ולא נקט גבי תשלומין ולימא הכי מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם בשדה אחר דשמין על גב שדה אחרת דרשינן נמי דוקא ובער בשדה אחר ולא ברשות הרבים כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ב:

שמין בית סאה וכו'. כתב הר"ב אין שמין את הערוגה לבדה וכו' כך פירש רש"י. ולהכי אין שמין ע"ג שדה שלימה. דא"כ יפסיד הניזק דלא יזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת כי אם דבר מעט מאד מאד. והקשו התוספות דף נ"ח ע"ב [ד"ה שמין] דהכי הוה ליה למימר כמה היה יפה וכמה הוא יפה. כלומר הבית סאה. ועוד הקשו מסוגית הגמרא. וכתבו דנראה לפרש דשמין בית סאה דקתני היינו בית סאה הנאכל שמין באותה שדה כדקתני סיפא במלתא דר"ש אם סאה סאה. אם סאתים סאתים. ולאו בית סאה זרע קאמר דהוי נ' על נ' [דחצר המשכן סאתים והיה מאה על חמשים] דאין דומה שדברה משנתינו בזה דבבהמה אחת איירי ומתי אכלה כל זה. אלא בסאה פירות קאמר דמשערין כדקתני אם סאה סאה. ואין לתמוה על לשון בית סאה דקתני במתניתין דכיון שהפירות מחוברין לקרקע שייך שפיר לקרות לסאה פירות הנאכל בית סאה. והשתא לא מפרשה מתניתין היכי שיימינן ומשום הכי איפליגו אמוראי בגמרא [ופסקו הפוסקים כחזקיה] דאמר קלח בששים קלחים. כלומר לעולם משערין מה שאכלה בששים שיעורים כמותם. ע"כ. וכן פירש הרמב"ם וכתב ואמנם שיערו זה בששים כמו שרוב השיעורים אצלינו בששים. כמו שנבאר במסכת חולין [דף צ"ז]. ע"כ:

רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורים וכו'. דכיון דלא צריכי לשדה לא עליהם אמרה התורה ובער בשדה אחר אגב שדה אחר. גמרא. ומ"ש הר"ב דהלכה כר"ש. גמרא:

ג

ואם הוזקה בהן וכו'. והני מילי שהוחלקה וכו' כדכתב הר"ב במשנה ב' פרק דלעיל. בית יוסף סוף סימן שצ"ג:

ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב. כתב הר"ב בגמרא מוקי לה בבקעה וכו'. ואפילו רבי דמשנה ג' פרק דלעיל מודה בהא. וכתבו התוספות דלאשמועינן הא איצטריך למתנייה:

ד

פטור מדיני אדם. לפי שאינן בני שלוחים. תוספות פ"ק דבבא מציעא דף י'. ועיין לקמן:

הפקח חייב. ואף על גב דילפינן דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה. כמ"ש בריש פ"ב דקדושין הא אמרינן התם בגמרא דשאני הכא דאין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ועיין בסוף פ"ג דבבא מציעא. וריש פ"ו דמעילה. אבל בחרש שוטה וקטן כיון דלאו בני חיובא נינהו לא שייך בהו דברי הרב וכו' אלא טעמא כמו שכתבתי בשם התוספות:

המביא את העצים חייב. דאי לאו אחרון. קמא לא עביד מידי. רש"י:

ליבתה הרוח. ופירשו בירושלמי. דוקא ברוח שאינה מצויה ופי' רוח שאינה מצוי' תמיד היא שאין העולם מתנהג בה תמיד אלא לפעמים אע"פ שהיא באה בעתים הרבה. וא"צ לומר רוח סערה שאינה נושבת אלא לעתים רחוקים. וכן מפרש בירושלמי. המגיד פי"ד מהלכות נזקי ממון:

ואכלה עצים או אבנים או עפר. מדכתיב הקמה אייתר שדה לגופה של קרקע. דהיינו לחכה נירו [חרישה שלא נזרע] וסכסכה אבניו. גמרא:

עברה גדר גבוה ד' אמות. מפרש בגמרא. שהגדר גבוה ד' אמות מעצי הדליקה. והכי משמע לישנא דעברה:

דרך הרבים. כתב הר"ב ט"ז אמות כדגלי מדבר. ולשון רש"י מעגלות דדגלי מדבר ילפינן במסכת שבת פי"א דף צ"ט. ובגמרא דהך בבא ר"א דסיפא היא. ועיין לקמן:

או נהר. יש אומרים דבעינן רחב שמנה אמות ויש בו מים. ויש אומרים שאם הוא רחב שמונה אפילו אין בו מים. ואם יש בו מים אפילו כל שהוא. וכתבו התוספות אף ע"ג דברשות הרבים בעי ששה עשר אמות. הכא סגי בשמנה אמות מתוך שהנהר עמוק וגם ישבו קרירות מים. שעוברים בו תמיד:

המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה. לכאורה עד השתא לא איירי בתוך שלו אלא במדליק בתוך של חברו ופטור בעברה גדר וכו' אלא שהרא"ש כתב אבבא דהכא וז"ל יראה דוקא בשלו נתנו שיעור אבל בשל חבירו כיון שלא ברשות הדליק לא נתנו שיעור ע"כ. וגם הרמב"ם בפי"ד מהלכות נזקי ממון העתיק עברה גדר וכו' במדליק בתוך רשותו. וסתם וכתב המדליק בתוך שדה חבירו ועברה הדליקה חייב לשלם נזק שלם. וכן העתיק הטור סימן תי"ח עברה גדר וכו' במדליק בשלו. וכתב המדליק בשל חבירו אין לו שיעור לפטור. אלא אפילו עברה כמה מילין חייב ע"כ. גם נראה כן מהא דכתבתי ברישא דרך הרבים דאמרינן בגמרא דר"א דסיפא הוא וכך כתבו התוספות דהוה סתם ואח"כ מחלוקת ע"כ ושמעינן דבחד מחתא נינהו רישא וסיפא. וצריך לומר דמתניתין הכי קאמרה המדליק במקום שאין הפסק אלא שההדלקה היא בתוך שלו. ואע"ג דעד השתא נמי בתוך שלו איירינן מ"מ הואיל וטעם הפטור דהכא משום דבתוך שלו הוא. נקט מלתא בטעמא. כך נ"ל:

כאילו הוא באמצע בית כור. אם יש לו חצי בית כור לכל רוח פטור. רש"י. ושיעור בית כור. מפורש רפ"ז דב"ב:

רבי אליעזר אומר ט"ז אמה. לא באמצע ט"ז קאמר דהא מוקמינן לרישא דתנן דרך הרבים כותיה והתם אמצע מאן דכר שמיה. ומדר"א נשמע נמי לרבי עקיבא דבתריה:

רבי שמעון אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כר"ש. גמרא. ועי' מ"ש במשנה ב' פ"ב דב"ב:

ה

וחכ"א אינו משלם אלא גדיש של חטין וכו'. כתב הר"ב ומדקאמרי סיפא וכו' מוכח בגמרא שנחלקו רבי יהודה ורבנן גם במדליק בתוך של חבירו דר"י סבר וכו'. וכתבו התוספות טעמייהו יש לפרש דר"י לא פטר בטמון כלל. ורבנן במדליק בתוך שלו פטרי כדמשמע קרא כי תצא אש ומשמע דאיירי במדליק בתוך שלו אבל במדליק בתוך של חבירו מחייבי בדבר שדרכו להטמין דלא אשכחן דפטר ביה קרא טמון ובדבר שאין דרכו [להטמין] פטרי מסברא דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיניח אדם ארנקי בגדיש ע"כ. ומ"ש הר"ב כגון מוריגין. פירש"י קרשים ובהן יתדות ודשין בהן את התבואה:

אלא גדיש של חטין או של שעורים. לשון רש"י אם חיטין חיטין. אם שעורים שעורים. ומסיים נ"י דלא שייך למימר בהו טמון שהרי יודע שיש שם חטין או שעורים:

היה גדי כפות לו וכו' חייב. לשון הרמב"ם פי"ד מהלכות נזקי ממון שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש. וכתב המגיד שמזה עלה לו תירוץ לקושיא אחת שהיתה קשה לו בסדר המשנה למה נשנית זאת הבבא דגדי כפות בין מחלוקת חכמים והודאתן. אבל מפני שחכמים מודים במוריגין וכלי בקר וכל שדרכו להיות בגדיש. השמיענו התנא שאף הגדי דרכו להיות בגדיש וחייב עליו וז"ש הרמב"ם שכך דרך בני אדם לעשות בגדיש. וכתב שכן מצא [כיוצא בזה] אח"כ כתוספות בשם ר"ת ז"ל בפרק כיצד הרגל [דף כ"ב]:

פטור. כתב הר"ב דחייב מיתה על העבד דכתיב (שמות כ"א) נקם ינקם. לשון רש"י. ומ"ש הר"ב וקם ליה בדרבה מיניה עיין בפירוש משנה ב' פרק דלקמן:

הבירה. מגדל גדול. רש"י. ובפרק כיצד ד' כ"ב כתב בית גדול. ומיהו מקרא הוא בדברי הימים [א' כ"ט]:

ו

גץ שיצא מתחת הפטיש והזיק חייב. כמו שזרק אבן או חץ. רמב"ם פ"ו מהלכות חובל:

בעל הגמל חייב. מפני שהרבה במשאוי. רמב"ם פי"ד מהלכות נזקי ממון. וכתב הטור סימן תי"ח דחיוביה דומיא דכלב שנטל חררה והדליק הגדיש דתנן במשנה ג' פ"ב דלא מצינו נזק שלם אלא על מקום החררה ובאנח אנוחי. וה"נ במסכסכת כל הבירה. כלומר שהדליק כל הבירה בבת אחת. ואי לאו הכי חייב על מקום שהדליק נזק שלם ועל השאר חצי נזק:

רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור. ולא דמי לברשות דמתניתין ב' וג' דפ"ג. גמרא שם. ות"ק מחייב אף בנר חנוכה שהיה לו לישב ולשמור. רמב"ם פי"ד מהלכות נזקי ממון:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.